בתי המשפט

פסק דין

1.       לטענת התובע, ביום 14.1.99 תקפו אותו הנתבעים וגרמו לו שבר באף ושטפי דם בפנים. הנתבעים מכחישים כי תקפו את התובע.

התובע והנתבעים נתנו עדות.

התובע הגיש כראיה מטעמו את חוות דעתו של ד"ר ז'אן –איב סישל, מומחה בתחום אף אוזן גרון.

אחותו של התובע, דליה אשר, נתנה תצהיר, אולם לא התייצבה לדיון. בקשת התובע לדחות את הדיון על מנת לשמוע את עדותה נדחתה והתצהיר הוצא מהתיק (עמוד 32 לפרוטוקול).

למרות שמעדויות הצדדים עולה כי היו עדים לאירוע, לרבות שוטרי משטרת ישראל, לא הזמינו הצדדים עדים נוספים.

2.       בין הצדדים עובדות רבות אשר אינן שנויות במחלוקת.

אין מחלוקת כי התובע שכר מחסן בבית נקופה מאביהם של הנתבעים 1 ו- 2, שהוא אחיו של הנתבע 3.

אין מחלוקת כי בין הצדדים התגלעו סכסוכים בעקבות אי תשלום דמי השכירות על ידי התובע.

אין מחלוקת כי ביום 14.1.99 הגיע הנתבע 1, יצחק אבו, למקום וריתך את דלת הכניסה למחסן על מנת שלא לאפשר לעובדי התובע לעבוד (עמוד 1 לתצהיר התובע;  סעיף 12 לתצהיר יוסף אבו).

אין גם מחלוקת כי בעקבות ריתוך הדלת הוזעק התובע למקום ופרץ את הדלת על ידי כך שנכנס בדלת המחסן עם הטנדר בו הוא נהג (עמוד 2 לתצהיר התובע; סעיף 13 לתצהיר יוסף אבו).

הצדדים אף אינם חלוקים על כך שבשלב מסוים התכנסו כולם לאזור ארון החשמל בעקבות רצון הנתבעים לנתק את החשמל במקום.

3.       המחלוקת בין הצדדים, ככל שהיא נוגעת לשאלת החבות, היא האם בשלב בו היו כולם ליד ארון החשמל תקפו הנתבעים את התובע, כטענתו, או שמא הוא זה שהתנפל עליהם, כגרסתם.

4.       לפי עדות התובע, תוך שהוא מדבר עם העובדים, רץ לפתע יוסף אבו לכיוון ארון החשמל כשאחריו איציק ודוד אבו. עוד לפי עדותו, הוא הלך לכיוון ארון החשמל וחסם אותו, כדי שהנתבעים לא ינתקו את החשמל.

לפי תצהירו:

"לכן ניסיתי למנוע מהם לנתק את החשמל אבל הם לא חשבו כך הם פשוט תפסו אותי מאחור ומשכו אותי מלוח החשמל, איציק ודוד אבו תפסו אותי בחוזקה והכניסו לי אגרופים בכל הגוף ויוסי אבו נתן לי שני אגרופים, אחד לאף ואחד לעין ימין."

עוד לפי תצהירו:

"ועד אז המשטרה לא עשתה כלום, פשוט חיכתה בחוץ. רק לאחר שריסקו אותי, פשוטו כמשמעו, נכנסו מהמשטרה ומשכו את משפחת אבו החוצה וברוב חוצפתם עוד כעסו עלי שאני מדמם על הרצפה" (עמוד 2 לתצהיר התובע).

5.       הנתבעים מודים כי הם התכוונו לנתק את זרם החשמל. לפי גרסתם ניתוק זרם החשמל היה הכרחי, מעבר לסכסוך בין הצדדים, מפני שהדלת שנפרצה היתה דלת חשמלית וחוטי חשמל גלויים ובהם זרם היו חשופים והסיכון החמיר מאחר והמבנה היה מבנה פח (סעיף 16 לתצהיר יוסף אבו; דוד אבו, עמוד 44 לפרוטוקול).

התובע נשאל והשיב כי הדלת לא הייתה חשמלית (עמוד 22 לפרוטוקול),

6.      לטענת הנתבעים, התובע העלה שלל גרסאות עובדתיות חלופיות שלהן גוונים ובני גוונים, וזאת בכל עניין שהועלה לדיון.

הנתבעים מתייחסים לעדויות התובע בעניין זהות התוקף ומספר מכות האגרוף שהוא קיבל.

הנתבעים מפנים לכך שבכתב התביעה נכתב כי לתובע נגרמו נזקים עקב מכת אגרוף שספג בפניו וגרם לו שבר באף (סעיף 27 לכתב התביעה), בתצהיר העדות הראשית נכתב כי התובע קיבל מכת אגרוף אחת לעין ואחת לאף, דהיינו שתי מכות אגרוף, ואילו בחקירה הנגדית בעמוד 25 לפרוטוקול הוא מעיד על כך שיוסף נתן לו מכות אגרוף לפנים עד שאחותו החלה לצעוק, דהיינו מכות אגרוף רבות.

עוד לטענת הנתבעים, בכתב התביעה כתב התובע כי האגרוף נשלח לפניו כנראה על ידי יוסף אבו (סעיף 19 לכתב התביעה) מה שמעיד, לטענת הנתבעים, על כך שהתובע לא היה בטוח מי תקף אותו, ואילו בתצהיר העדות הראשית כתב התובע כי יוסף אבו הוא שתקף אותו (עמוד 2 לתצהיר).

7.       נראה כי התובע אכן הפריז עם הזמן בנוגע להיקף הפגיעה, אולם אין בכך כדי לשלול את מהימנותו ולדחות את גרסתו. העובדה שהשוטרים, אשר היו במקום, הזמינו את הנתבעים לתחנת המשטרה וחקרו אותם תחת אזהרה תומכת בגרסת התובע.

8.       ביום 15.1.99 (יום לאחר האירוע) פנו החברה שבשליטת התובע והתובע עצמו לבית המשפט בבקשה ליתן צו מניעה וסילוק יד של בני משפחת אבו מהמבנה (בש"א 1519/99) (סעיף 20 לתצהיר יוסף אבו).

בדיון שנערך ביום 17.1.99 הגיעו הצדדים להסכמה על הסדר ארעי לפיו התובע יהיה רשאי להפעיל את המחסן ולהשתמש בו בתנאי שתוך 48 שעות יפקיד את דמי השכירות שבפיגור וימשיך לשלם את דמי השכירות העתידיים כסדרם (סעיף 21 לתצהיר).

לטענת הנתבעים, יש משמעות לעובדה שבפנייתו זו לבית המשפט ובפניות נוספות שהיו במהלך שנת 1999 לא הזכיר התובע את אירוע התקיפה.

לשאלה מדוע לא נזכרת התקיפה בבקשה השיב התובע:

"השופט ראה אותי שם ובגלל זה הוא נתן לי. הוא ראה את העין שלי מפוצצת ובגלל זה הוא נתן לי את הצו. קיבלתי אגרוף בעין ובאף ופיצצו אותי שם. באתי לביהמ"ש. התביישתי לא יצאתי כמעט שבוע מהבית. לא כתבתי את זה בבקשה כי זה לא מעניין את השופט. מה שהיה חשוב לי זה לפתוח את העסק באותו יום והוא נתן לי לפתוח" (עמוד 15 לפרוטוקול).

אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה ניתן היה לצפות שעניין התקיפה יעלה בבקשה לצו מניעה ולסילוק יד, אולם המשקל שיש לייחס לעובדה זו אינו רב לאור העובדה שבמכתב שכתב התובע למפכ"ל משטרת ישראל סמוך לאחר האירוע (נ/3) הוא מציין במפורש את אירוע התקיפה (עמוד 5 למכתב).

9.       בסיכומים טוענים הנתבעים כי התובע הטעה את בית המשפט בעדות שקר, עת הצהיר בתגובה לבקשה להפקדת ערובה כי בתיק שהתנהל במח"ש הודו הנתבעים כי תקפו אותו.

תיק מח"ש והודעות הנתבעים, למעט הודעתו של יצחק, לא הוגשו כראיות ולא די באמירת ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי לא נמצאה בתיק מח"ש ההודאה הנטענת.

התובע הסביר מדוע לא התייצב במח"ש על מנת למסור עדות על המקרה. תיק מח"ש לא הוגש וקשה לקבוע כי התובע לא היה בטוח בצדקתו, רק על סמך עובדה זו, כפי שמבקשים הנתבעים להסיק.

10.   קשה להסיק מנוסח סעיף 19 לכתב התביעה כי התובע לא היה בטוח מי תקף אותו, כפי שטוענים הנתבעים, במיוחד כאשר במכתב שכתב התובע ביום 25.1.99 למפכ"ל משטרת ישראל בעקבות האירוע (נ/3) הוא ציין כי את מכת האגרוף נתן לו יוסי אבו (עמוד 5 למכתב) וכך הוא העיד בבית המשפט.

גרסת הנתבעים

11.   בתצהירי הנתבעים מופיעה גרסה אחידה. במהלך החקירות הנגדיות התגלו סתירות ואי התאמות בין העדויות.

לפי התצהירים, יצחק אבו ביקש משוטר שהיה במקום להתלוות אליו לתוך המבנה לשם ניתוק זרם החשמל (סעיף 16 לתצהיר יוסף אבו; סעיף 6 לתצהיר דוד אבו; סעיף 7 לתצהיר יצחק אבו).

עוד לפי תצהירי הנתבעים, כאשר התובע ראה את יצחק והשוטר נכנסים, הוא עזב את השוטר שהיה עימו ורץ לכיוון יצחק, כאשר הוא בא אליו מאחור ודחף אותו על משטחים שהיו במקום (סעיף 17 לתצהיר יוסף אבו; סעיף 7 לתצהיר דוד אבו; סעיף 8 לתצהיר יצחק אבו).

לפי גרסתם, שני שוטרים אחזו בתובע והוציאו אותו החוצה ויצחק ודוד התקדמו לעבר ארון החשמל, וכאשר הם הגיעו לארון החשמל, רץ לעברם התובע, החל תוקף אותם ומפליא באגרופיו (סעיף 17 לתצהיר יוסף אבו; סעיף 7 לתצהיר דוד אבו; סעיף 8 לתצהיר יצחק אבו).

לפי התצהירים, את יוסף אבו דחף התובע בדרכו ליצחק ודוד (סעיף 17 לתצהיר יוסף אבו; סעיף 7 לתצהיר דוד אבו; סעיף 8 לתצהיר יצחק אבו).

12.   לשאלת בית המשפט האם ראה את יוסף או איציק תוקפים את התובע השיב דוד אבו: "לא ראיתי שהם תקפו. ראיתי שהוא תקף אותי ואת איציק, הוא הפיל אותנו על הרצפה" (עמוד 47 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט מה היה עם יוסף השיב דוד אבו: "הייתי בפנים, לא ראיתי" (עמוד 47 לפרוטוקול).

לשאלת ב"כ הנתבעים בעקבות שאלת בית המשפט, היכן היה יוסף כשהיה האירוע של ארון החשמל, השיב דוד אבו: "לא ראיתי. איציק ואני היינו בפנים. לא ראיתי שיוסי היה שם" (עמוד 47 לפרוטוקול).

עדותו על כך שיוסף לא היה במקום אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 7 לתצהירו, שם הוא כתב כי התובע החל לרוץ, תוך שהוא דוחף בדרך את השוטרים ואת יוסף.

עדות זו אף אינה מתיישבת עם עדותו של יוסף לפיה:

"דודי ויצחק אחי התקרבו לעבר ארון החשמל ואמנון השתחרר מהשוטרים ובדרך לארון, אני עמדתי באמצע ואחי ודודי היו קצת לפני, הוא דחף אותי על הרצפה ואני נפלתי והוא רץ לאחי ודודי." (עמוד 37 לפרוטוקול).

עדותו של דוד אף אינה מתיישבת עם דבריו של יצחק, כפי שנמסרו במשטרה.

בחקירה במשטרה נשאל יצחק האם היה שלב כלשהוא שהוא יחד עם דוד אבו החזיקו את התובע ויוסף נתן לו אגרוף בפנים והוא השיב: "לא היה דבר כזה אחי יוסי משך בי והוציא אותי מידיו של אמנון. ולא היה מעורב בקטטה. ואני רוצה לציין שאמנון יודע שאחי שוטר והוא מנסה לערב אותו ללא עוול בכפו" (שורות 37 – 40 להודעה, ת/1).

מתשובה זו של יצחק עולה כי יוסף היה במקום.

מתשובתו אף עולה כי הייתה במקום קטטה.

גם מעדותו של יוסף אפשר להבין שהתפתחה קטטה. לפי עדותו בבית המשפט:

"הוא (התובע, ע.כ.) רץ לעברם וקפץ עליהם בניסיון למנוע מהם להגיע לארון החשמל ודחף אותם ואז הצטרפו די הרבה שוטרים שהיו שם ועובדיו של אמנון והיתה הרבה המולה לנסות להפריד בין הניצים" (סוף עמוד 37 – עמוד 38, ההדגשה שלי, ע.כ.).

עדויות אלה, המצביעות על כך שהייתה קטטה, אינן מתיישבות עם עדותו של דוד בבית המשפט, אשר בתשובה לשאלת בית המשפט האם הנתבעים התגוננו או תקפו את התובע, חזר והשיב: "לא נגענו בו. כשאדם נכנס במבנה שכולו ברזל, למה הוא יכול לצפות" (עמוד 45 לפרוטוקול).

עדותו של דוד אף אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבעים עוכבו בחשד לתקיפה.

13.   הנתבעים העידו כי כאשר הלך יצחק לכיוון ארון החשמל, הוא הלך בליווי שוטר, אולם אין התייחסות לשוטר בעת תיאור התקיפה של התובע.

הנתבעים לא הביאו לעדות את אותו שוטר ואין בפני הסבר מדוע לא עשו כן, והדבר פועל לחובתם (ע"א 55/89 קופל נ' טלקר, פ"ד מד (4) 595 (1990); ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651 (1991)).

14.   שני הצדדים בחרו להסתפק בעדויותיהם ולא הביאו עדים חיצוניים, למרות שמהראיות עולה כי היו במקום עובדים של התובע, שוטרים ואנשי מג"ב. גם מסמכים שיכולים היו לשפוך אור על האירוע לא הוגשו.

15.   על סמך הראיות שנשמעו ולאחר ניתוח גרסאות הצדדים, כפי שנעשה לעיל, אני מעדיפה את עדות התובע לפיה הנתבעים תקפו אותו בזמן שהוא עמד ליד ארון החשמל על מנת למנוע מהם לנתק את החשמל.

עדות התובע בדבר התקיפה נתמכת בעדויות הנתבעים מהן עולה כי התפתחה במקום קטטה, דהיינו שהייתה אלימות גם מצידם. גם הממצאים בחוות דעתו של ד"ר סישל תומכים בעדות התובע על כך שהוכה.

העובדה שהנתבע 2 הוא שפגע בתובע באמצעות אגרופו אינה פוטרת את הנתבעים 1 ו- 3 מחבות, שכן גם לפי הגרסה שרק הנתבע 2 הכה, הנתבעים 1 ו- 3 אחזו בתובע ואפשרו את התקיפה.

16.   גם אם נכונה טענת הנתבעים לפיה התובע והחברות פלשו למחסן וגם אם נכונה טענתם כי התובע הפר את חוזה השכירות בשלל הפרות יסודיות, לא היה בכך כדי להצדיק את התקיפה.

קשה להתעלם מכך שבהחלטת השופט ענבר בבש"א 1519/99, אשר ניתנה ביום 9.2.99, נפסק כי התובע והחברה שניהל (המבקשים באותו הליך) רשאים לפתוח את דלתות המפעל, להיכנס למפעל ולהשתמש בו ועל הנתבעים 1 ו- 2, שהיו צד לאותו הליך, נאסר להפריע למבקשים, וזאת בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית המשפט מדי חודש 21,000 ¤ במזומן.

הנזק

17.   הנתבעים טוענים כי אפו של התובע נשבר בזמן שהוא פגע עם רכבו בדלת המחסן. יוסף אבו העיד כי כאשר הוא הגיע למקום, ועוד לפני הקטטה, אפו של אמנון כבר זב דם (עמוד 40 לפרוטוקול).

18.   מחוות דעתו של ד"ר ז'אן-איב סישל, אשר הוגשה מטעם התובע, עולה כי המכה שקיבל התובע גרמה לשטף דם בלחמית העין השמאלית ובעפעף העליון של העין השמאלית. בנוסף בצקת וסטייה של גשר האף ואפיסטקסיס.

לפי חוות הדעת, ביום 14.1.99 הגיע התובע למשטרת בית שמש ונבדק על ידי ד"ר לובובסקי שבדק אותו ושלח אותו לחדר מיון בבי"ח הדסה עין כרם, שם נבדק על ידי רופאת עיניים שאבחנה שטף דם של הלחמית בעין שמאל. כמו כן נבדק התובע ע"י רופא א.א.ג (ד"ר גולדפרב) שאיבחן שבר באף וביצע החזרת השבר באותו יום.

מחוות הדעת עולה עוד כי כעבור 10 ימים נבדק התובע שוב ע"י ד"ר גולדפרב שראה עוד סטייה של גשר האף שלא ניתן היה להחזירה.

19.   בבדיקה מצא ד"ר סישל סטייה של גשר האף לצד ימין. מחיצת האף די ישרה עם בליטה של הקרסטה לצד שמאל (פרק "בבדיקה" בחוות הדעת). בפרק "דיון" כתב המומחה כי אפו של התובע נותר עקום בצורה משמעותית והתובע יצטרך לעבור ניתוח מתקן על מנת לשפר את צורת האף.

את נכותו של התובע העריך ד"ר סישל ב- 1%.

20.   הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם וויתרו על החקירה של ד"ר סישל.

לא ניתן להסתפק בעדויות הנתבעים על כך שהשבר באף נגרם מפריצת הדלת, באמצעות הרכב, על מנת לקבוע ממצא זה, במיוחד לאור הסתירות בעדויות שעליהן הצבעתי.

21.   בסיכומים, כמו גם בכתב התביעה, דורש התובע פיצוי בגין עלות ניתוח באף, הפסד הכנסה וכאב וסבל אשר יבוסס על הנכות שנקבעה, הטיפול הרפואי שהוא עבר וכן הניתוח שעליו לעבור.

אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי הכנסה.

התובע לא הוכיח גם את עלות הניתוח שעליו לעבור.

לכתב התביעה צורפה הצעת מחיר אשר נערכה באוקטובר 2003. ההצעה לא הוגשה כראיה וספק אם ניתן היה להגישה כראיה. את עלות הניתוח צריך היה להוכיח באמצעות המומחה אשר קבע בחוות דעתו את הצורך בניתוח בעתיד.

22.   בגין כאב וסבל אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 40,000 ¤. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

23.   בנוסף לפיצוי בגין כאב וסבל זכאי התובע לשכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ¤ בצירוף מע"מ וכן החזר של הוצאות המשפט בהן נשא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום כל הוצאה ועד ליום פסק הדין.

טענת הנתבעים לקיזוז

24.   טענת הקיזוז נטענה בסעיף 56 לכתב ההגנה בו נכתב:

"לחילופין יטענו הנתבעים כי הם זכאים לקזז את מלוא הנזקים שהסב התובע לנתבעים בסך של 200,000 ¤."

בסיכומים טוענים הנתבעים כי הם הוכיחו טענת קיזוז בסכום העולה על מלוא סכום התביעה.

לטענתם, הוכח כי הם אוחזים בידם המחאות אישיות של התובע על סך 21,000 ¤ מהתאריכים העוקבים הבאים: 1.7.99, 1.8.99, 1.10.99, 1.11.99, 1.12.99.

והוכח כי ההמחאות הוצגו לפירעון וחוללו.

עוד לטענת הנתבעים, התובע חויב להפקיד בקופת בית המשפט 21,000 ¤ לחודש, החל מיום 21.3.99 (נספח ח' לתצהיר יוסף אבו). התובע הודה בחיוב זה, אך העיד כי קיים אותו, אך למרות שהתחייב להמציא על כך אישורים, לא המציא (עמוד 12 לפרוטוקול).

הנתבעים טוענים עוד כי עפ"י הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, חייב התובע 112,490 ¤, והתובע בעמוד 12 לפרוטוקול הודה כי לא מילא אחר פסק הדין.

25.   התובע לא התייחס בסיכומיו לטענת הקיזוז.

בהחלטתי  מיום 10.8.08 אפשרתי לתובע להגיש סיכומים בשאלה זו.

הנתבעים הגישו בקשה לעיון חוזר ולביטול ההחלטה מיום 10.8.08, אולם בקשתם נדחתה מהטעם שטענת קיזוז דומה לתביעה שכנגד, ולכן ראוי לאפשר לתובע להגיב לה לאחר שהיא נטענת ומפורטת (החלטה מיום 2.10.08).

26.   בסיכומים לשאלת הקיזוז טען התובע כי הנתבעים לא היו רשאים לטעון לקיזוז, שכן התביעה נשוא תיק זה עניינה גרימת נזק עקב מעשה אלימות וכאשר מדובר בעילה זו, שאלת הקיזוז לא יכולה להתעורר.

עוד לטענת התובע, לקיזוז שני מקורות אפשריים, האחד מכוח הסכם והשני מכוח חוק, ולפיכך הזכות מסויגת ומוגבלת בתנאים, אשר אינם מתקיימים במקרה זה.

התובע מוסיף וטוען כי הסכם השכירות היה בין התובע ובין אביהם של הנתבעים, כך שהחוב הנטען אינו לנתבעים אלא לאביהם והקיזוז לא יכול להתקיים.

27.   בסיכומי התשובה של הנתבעים לעניין הקיזוז טענו הנתבעים כי אין לקבל את טענות התובע, מאחר והוא לא הגיש כתב תשובה. עוד לטענתם, התובע הודה בסיכומיו באפשרות להעלות טענת קיזוז.

לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי מדובר במקרה זה בעסקה אחת ובחיובים קצובים, ולכן ניתן לקזז את הסכומים.

28.   סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 קובע כי חיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת ניתן לקזז אם הם חיובים קצובים (ראו לעניין זה את ע"א 377/82 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פ"ד מב(2), 725 (1988)).

תביעת התובע כנגד הנתבעים היא תביעת נזיקין אשר איננה על סכום קצוב ודי בכך כדי לדחות את טענת הקיזוז.

29.   דין טענת הקיזוז להדחות גם לגופו של עניין.

מהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 4.8.99 (נספח י"ב לתצהיר יוסף אבו) עולה כי התובעת, חרושת העץ אומנים בע"מ, היא שהתחייבה לשלם את דמי השכירות בגין החודשים אפריל, מאי, יוני ויולי, ולא התובע. כתב התביעה באותו תיק אף תוקן באופן שהנתבעת תהיה רוחמה בן אבו והיא בלבד (סעיף 1 להסכם הפשרה). משני טעמים אלה, אין מקום לקזז את החוב נשוא פסק דין זה מהפיצוי שנפסק על ידי.

הסכם הפשרה מתייחס לדמי שכירות לשנת 1999, ועד לפינוי הנכס ביום 18.9.99, ונראה כי הוא בא במקום ההחלטה בבש"א 1519/99 אשר ניתנה ביום 9.2.99 (נספח ח' לתצהיר יוסף אבו).

30.   הנתבעים הגישו ששה שיקים שנמסרו להם על ידי התובע ולא נפרעו (נ/6). מועדי הפירעון של השיקים 1.7.99, 1.8.99, 1.9.99, 1.10.99, 1.11.99 ו- 1.12.99.

בתצהיר העדות של יוסף אבו נכתב באופן כללי כי "מעשיו ומחדליו של התובע הסבו לי ולמשפחתי נזקים כלכליים רבים בשיעור עצום העולה לכדי מאות אלפי שקלים. בין היתר, לא שילם התובע את הסכומים הנקובים בהסכם הפשרה וכן המחאות שנתן חוללו באי פירעון" (סעיף 31 לתצהיר).

כאשר הוצגו השיקים לתובע, במהלך חקירתו הנגדית, הוא השיב:

"הם כל הזמן אמרו שיקים שיקים שיקים, יש לי את הקבלות. כל התביעה הזו היא שיקרית. שילמתי ולמרות זאת הם ניסו להפקיד את השיקים" (עמוד 28 לפרוטוקול).

31.   הסכם הפשרה בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין נחתם, כאמור, ביום 4.8.99. סדרת השיקים, נ/6, ניתנה, לכאורה, עוד לפני הסכם הפשרה.

יוסף אבו אינו מתייחס בתצהירו לשיקים הספציפיים הללו, כאשר הוא טוען כי שיקים חוללו.

לא די, אפוא, בהגשת השיקים, כפי שהוגשו, כדי להוכיח את זכות הנתבעים לקבל את סכומי השיקים ולקזז את הסכום עם הסכום שנפסק בתיק זה.

סיכום

32.   אני מקבלת את התביעה.

33.   הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו.

34.   כמו כן יחזירו הנתבעים לתובע את הוצאות המשפט בהן נשא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל.

35.   את הסכומים שנפסקו על הנתבעים לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום ז' בכסלו, תשס"ט (4 בדצמבר 2008) בהיעדר הצדדים.