בתי-המשפט

פסק דין

גם זו הפעם נדרש בית המשפט לשאלת היקף התפרשותו של המונח "רכב בבעלות המעביד" שב"מכתב ההבנות" אותו ניסח עו"ד אריה נוביק המנוח (להלן: "מכתב ההבנות"), המאגד בתוכו את ההבנות שהתגבשו בין התובע למבטחות במהלך שנות חייו של ההסכם ארוך הטווח שביניהם. זו הפעם, במסגרת התדיינות בנוגע לשאלת זהותו של בעל הזכויות הקנייניות ברכב, התעוררה בעקבות עובדות שהתגלו בחקירה הנגדית של העד מטעם הנתבעות השאלה הנוגעת לתחולת הדיבור "רכב מעביד" על רכב שנרכש באמצעות ליסינג מימוני. השאלות הנוגעות לזהות הבעלים של הרכב נשוא התביעה, כמו גם לתחולת הגדרת "רכב המעביד" על רכב שנרכש באמצעות הסדר ליסינג כזה או אחר, ידונו להלן.

ההליכים

דרישה שהיפנה התובע לנתבעות, על יסוד ההסכם רב השנים שביניהם, לתשלום בגין דמי פגיעה ששולמו לנפגע - הושבה ריקם. לטענת הנתבעות התרחשה התאונה במהלך עבודתו של הנפגע, עת הוסע כנוסע ב"רכב מעביד" כמשמעו במכתב ההבנות, ולפיכך לא קמה לתובע זכות תביעה, בהתאם לאמור בסעיף ג' למכתב ההבנות.

לבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעות צורפה פוליסת ביטוח החובה של הרכב, בה נרשמו כבעלי הפוליסה "חברת יא שין בע"מ ו/או ח.ל.". מאחר ואין מחלוקת שמעבידתו של הנפגע בזמן התאונה היתה חברת "יא-שין עבודות עפר ופיתוח בע"מ", ולמעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי הפוליסה הוצאה על שמה של חברה זו, ניתנה לנתבעות ביום 29.1.07 רשות להתגונן כמבוקש. על מנת לסקל מן הדרך את הטענות שהועלו בפתח סיכומי התובע, אבהיר שבבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר המצורף לה נטען "כי התאונה אירעה ברכב מעבידו של הנפגע" (סעיף 6 לבקשה וסעיף 3 לתצהיר שצורף לה). משכך הם פני הדברים, אין מקום לטענה שהרשות להתגונן צומצמה לחלופה מסויימת אחת הנוגעת להגדרת "רכב מעביד", כאשר טענה זו עומדת בניגוד מפורש לאמור בבקשה, ולהחלטה שאינה כוללת כל סייג מעין זה.

ביום 6.9.07 ניתן תוקף של החלטה להסכמה הדיונית מטעם הצדדים, לפיה על פי רישומי משרד הרישוי היה הרכב המעורב בתאונה בבעלות מר מואיד ג'באלי; מעבידתו של הנפגע במועד התאונה היתה חברת יא שין עבודות עפר בע"מ, שמר מואיד ג'באלי היה בעל מניות בה; כי הנפגע נסע ברכב במהלך העבודה; וכי פרוטוקול חקירתם של העדים מטעם הצדדים בנוגע לשאלה העקרונית הסובבת את היקף התפרשותו של הביטוי "רכב מעביד", שהתנהל במסגרת ת.א. 11885/04 (שלום-י-ם) ישמש כראיה גם במסגרת תובענה זו. כן הסכימו הצדדים שהנפגע והבעלים הרשום של הרכב יחקרו בטרם יפנו הצדדים למלאכת כתיבת הסיכומים.

הדיון בתובענה התעכב מעט בשל אי התייצבות של העדים לאחד מדיוני ההוכחות שנקבע, והשתהות ארוכה בהגשת הסיכומים על אף לוח הזמנים שנקבע בתום הישיבה בה נחקר העד מר מואיד ג'באלי (להלן: "מר ג'באלי" או "העד"). הנתבעות לא עמדו על חקירת הנפגע, לאחר שהתברר כי כל תפקידו הסתכם בעבודה בחברה כשכיר. סיכומי תשובה מטעם התובע הוגשו לבית המשפט רק עתה, ולפיכך לא בשלה עד כה השעה לפנות למלאכת כתיבת פסק-הדין.

 מחלוקתם העובדתית של הצדדים מצומצמת למדי, ומטבע הדברים תידון שאלה זו תחילה. לאחר מכן ידונו השאלות המשפטיות הרלוונטיות, שרובן זכו זה כבר לתשובה בפסיקותיהם השונות של בתי המשפט.

הרכב - בבעלות החברה?

כאמור, אין מחלוקת שהנפגע שימש כעובד שכיר של חברת יא שין עבודות עפר בע"מ (להלן: "החברה" או "החברה המעבידה") במועד התאונה. אין גם מחלוקת שהרכב נרשם במשרד הרישוי כרכב בבעלות מואיד ג'באלי. ההסכמה בענין זה, שזכתה לתוקף של החלטה, גובתה גם בפלט של הבעלים הרשומים של הרכב שהוגש על ידי התובע ביום 29.4.08. אומנם בפלט זה ניתן למצוא שהרכב נרשם על שמו של מר ג'באלי בשלוש הזדמנויות שונות, ולא הובהר מדוע נעשה הרישום בדרך בה נעשה, אולם לצורך הענין די בעצם העובדה כי במועד הרלוונטי רשום הרכב על שמו. יוער שמהרישום לא עולה כל רמז לבעלות של מאן דהו אחר ברכב, עניין לו אדרש להלן במהלך הדיון הנוגע לשאלה אם הבעלות ברכב נתונה היתה לחברה, למר ג'באלי או לחברת ליסינג. מהשאילתא שנעשתה לרשם החברות בנוגע לפרטי החברה עלה כי מר ג'באלי הוא הבעלים של מחצית ממניות החברה המעבידה, והוא המנהל הרשום היחיד של החברה.

במהלך עדותו נשאל מר ג'באלי בנוגע לקשר שלו לחברה המעבידה, והשיב כי הוא המנכ"ל ואחד הבעלים (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 8-9). משנשאל מי שילם עבור רכישת הרכב ומאלו כספים מומנה החזקתו של הרכב, השיב שהרכב נרשם על שמו, כמוהו ככל רכבי החברה, וזאת מהטעם שהלוואות שניטלו לצורך מימון רכישת הרכבים נעשו על שמו. במימון תשלומי ההחזר עבור ההלוואה נשאה החברה, וכך גם נשאה החברה בכל ההוצאות והתשלומים של הרכבים, ובכלל זה הוצאות בגין ביטוח, דלק, תיקונים וכל הוצאה אחרת (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 2 - עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 3, ושורות 7-8).

התובע טען בסיכומיו שמתשובות העד ניתן ללמוד שהרכב נרכש על ידו באמצעות הלוואה שנטל מהחברה. דומה שהתובע נקלע לכלל טעות בעניין זה, מאחר ומעדותו של העד עלה  בבירור כי לא לכך כיוונו דבריו. העד השיב "תמיד אני לוקח הלוואות בשם ג'בלי מואיד, הכוונה שאני רושם את הכלי על שם ג'בלי מואיד ולוקח את המימון מהחברה ומי שמשלם זה החברה וכל ההוצאות והתשלומים זה המחשבון [צ"ל "מהחשבון" - ר.ו.] של החברה, גם הביטוח" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 13-16). מכאן שהעד נטל הלוואות לצורך רכישת הרכב, כאשר מימון ההחזר בגין ההלוואות הגיע מהחברה (וזו הכוונה במילים "לוקח את המימון מהחברה"), כמוהו ככל ההוצאות האחרות הנוגעות לרכבים. באופן דומה ציין העד שבבעלות החברה "טרקטורים, מחפרונים, בובקט" שגם הם רשומים על שמו "וכל ההוצאות הן של החברה והם שייכים לחברה" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 4-7). ההנחה המגולמת בטענת התובע, ולפיה העד רכש לשימושו הפרטי שורה ארוכה של רכבים, ובכלל זה ציוד מכני הנדסי כבד, ונטל לצורך זה הלוואות מחברה שבבעלותו, נוגדת כל הגיון עסקי, ואינה עולה בקנה אחד עם הרושם הברור שנוצר מעדותו של העד ומדבריו שאך בקושי רב ביותר, ומתוך גמישות פרשנית רבה, סובלים פרשנות מאולצת מעין זו.

בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע הוצגה הפוליסה (נ/1) בפני העד, והוא הופנה לרישום לפיו הביטוח הוצא גם על שם ח.ל. מימון ושירותים. העד אישר בתשובותיו שחברת ח.ל. מימון ושירותים היא שמימנה את רכישת הרכב (כאמור, על אף זאת טען התובע בסיכומיו משום מה שהחברה המעבידה היא שמימנה את הרכישה), וכי מדובר בעסקה של רכישת רכב בתשלומים (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 22-27). בתום ביצוע התשלומים עומדת אופציה לרכישת הרכב או לנטילת רכב אחר וחידוש המימון (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1-4). העד נשאל "כלומר עד שלא סיימתם את התשלומים לח.ל. הרכב עוד לא בבעלות שלכם", והשיב "נכון, הוא היה מושכר" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 5-6).

מעדותו של העד, מנכ"ל החברה המעבידה ובעל מחצית ממניותיה, עולה שהרכב נשוא התביעה, כמוהו כיתר הרכבים ששימשו את החברה, נרשם על שמו מטעמי נוחות ולצורך קבלת הלוואות לרכישת הרכב. בפועל שימש הרכב את החברה, ורכישתו מומנה במלואה מכספי החברה, שאף נשאה במכלול ההוצאות השוטפות הנוגעות לטיפול ברכב ולהפעלתו. כאמור, העד הבהיר שבבעלות החברה היו כלי רכב מסוגים וממינים שונים, שהמשותף לכולם הוא כי הבעלות בהם במשרד הרישוי נרשמה על שמו, ואילו הוצאות המימון והאחזקה של הרכבים נעשות מטעם החברה ו"הם שייכים לחברה" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 7). די בדברים אלה, הבאים מפיו של עד שאין לו נגיעה למחלוקת שבין הצדדים, ושהוא בעל הענין העיקרי בחברה שדרך פעולתה שנויה במחלוקת במסגרת תובענה זו ומודע למוצאיה ומבואותיה, כדי לבסס את טענת הנתבעת לפיה מדובר ברכב שהיה בבעלות הקניינית של החברה המעבידה. קביעה זו נתמכת גם בהוצאת תעודת הביטוח על שמה של החברה המעבידה (לענין זה ראו ת.א. (י-ם) 1646/05 המל"ל נ' אליהו, מיום 16.11.05 וכן הקביעה, אף שאינה חלה על ההסכם, בע"א 5584/01 עיזבון מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004)). השתלבותן של ראיות אלה מובילה למסקנה שהרכב בו נסע הנפגע במהלך עבודתו הוא רכב שהיה בבעלותה הקניינית המלאה של המעבידה.

בסיכומיהן התייחסו הנתבעות לטענה חלופית ולפיה מדובר ברכב השכור על ידי המעביד. מאחר וקבלת טענה זו מחייבת דחיית הטענה העובדתית לפיה הרכב היה בבעלותה הקניינית המלאה של החברה המעבידה, תידון להלן אף שאלה זו, תחילת בפן העובדתי ולאחר מכן בפן המשפטי. הטענה לפיה הרכב נשוא התביעה היה "רכב שכור" על-ידי המעביד עלתה בשל תשובתו של העד שצוטטה לעיל, לפיה הרכב "היה מושכר" עד לסיום התשלומים לחברה המממנת. התובע טען בסיכומיו כי העלאת טענה זו מהווה הרחבת חזית, ואין לדון בטענה כל עיקר. טענה זו יש לדחות, כפי שגם הובהר לעיל. הטענה שעלתה בבקשת הרשות להתגונן היתה טענה כללית, לפיה התאונה אירעה "ברכב מעבידו של הנפגע". המונח "רכב מעביד" לצורך תובענות אלה מוגדר במפורש בסעיף ד' למכתב ההבנות של עו"ד נוביק המנוח, ולפיו פרשנות המונח "רכב מעביד" היא "רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". מאחר ואין מחלוקת שברכב נשוא התביעה נהג עובד של החברה המעבידה, והיות והגדרת המונח "רכב מעביד" כוללת במפורש "רכב שכור", הרי שבעצם העלאת הטענה הכללית לפיה נשללת זכות התביעה בשל העובדה שמדובר ב"רכב מעביד", נכללת כל טענה שעניינה ברכב העשוי להחשב רכב מעביד על פי ההסכם. לכך יש להוסיף שהתובע מנוע מלהעלות טענות בנוגע להרחבת חזית שעה שזו הורחבה באופן בלעדי באמצעות השאלות שהופנו מטעמו בחקירה הנגדית לעד. לענין זה יש לציין שהנתבעות לא היפנו כל שאלה בענין זה לעד, וכל קו החקירה הנוגע לשאלת בעלותה של החברה המממנת ברכב והיחסים המשפטיים במשולש שבין החברה המממנת, החברה המעבידה והעד, מיוחס לתובע בלעדית.

אף שמתעודת הביטוח עולה מעורבות של חברת המימון ח.ל., הרי שבהקשר זה לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית נוספת. מפלט הרישום במשרד הרישוי עולה שהרכב נרשם באופן בלעדי על שמו של מר ג'באלי, ולא נמצא כל רמז לבעלות של חברת המימון. ממילא, הליכה בתלם שמבקש התובע להוליכנו בו בתובענות אלה, תביא לכלל מסקנה כי לחברת המימון אין בעלות ברכב, שהרי אין היא רשומה כבעלים במשרד הרישוי. גם לגופו של עניין קיים קושי מסויים בהגעה למסקנה עובדתית זו. הראיות היחידות הנוגעות למעורבותה של חברת המימון הן הרישום בתעודת הביטוח ואמירות של העד בהקשר זה, שציין שמדובר בעסקה משנת 1996 ועליו לבדוק את המסמכים שיתכן כי הם מצויים בידי רואה החשבון של החברה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 7-11). עם זאת, מאחר והעד העיד בבטחון רב למדי שהרכב נרכש באמצעות הלוואה מחברת המימון, ניתן לקבוע לצורך הדיון כי אכן מדובר ברכב שנרכש לאחר נטילת הלוואה מחברת המימון לצורך רכישתו. לשאלה האם מדובר במימון בדרך של ליסינג לא הובאו ראיות ישירות, אולם תיאור העסקה על ידי העד כעסקה במסגרתה קיימת אופציה לרכישת הרכב בתום ביצוע התשלומים, או ל"לקיחת" רכב אחר וחידוש המימון, תוך שהרכב נותר בבעלות החברה המממנת ומצוי בשכירות בידיה של החברה המעבידה, תואם בקווים כלליים לעסקת ליסינג מימוני. לפיכך אניח לצורך הדיון דלהלן, ולו כחלופה להנחה שבוססה על ראיות מוצקות יותר, לפיה הרכב מצוי בבעלות מלאה של החברה המעבידה (טענה המושתתת גם על דרך רישום הבעלות במשרד הרישוי), כי הרכב נרכש באמצעות ליסינג והוחכר לחברה המעבידה. פרשנות המונח "רכב המעביד" כרכב בבעלותו הקניינית הצדדים האריכו בסיכומיהם בנוגע לשאלת פרשנותו של הדיבור "רכב המעביד" במכתב ההבנות של עו"ד נוביק המנוח, תוך שהם שבים על טענות שהעלו בעבר בהזדמנויות שונות. לעניין זה די אם אומר כי בעמדתי העקרונית כפי שהובעה בת.א. (י-ם) 7645,7646,11885/04 המל"ל נ' הדר, מיום 8.3.07, לא חל כל שינוי. עמדה זו התקבלה בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי (ע"א (י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל, מיום 26.6.08 ולאחר מכן, בפני הרכבים נוספים, ששבו על קביעה זו בקצרה - ע"א (י-ם) 2332/08 המל"ל נ' הפניקס, מיום 23.9.08; ע"א (י-ם) 2222/08 המל"ל נ' סהר,  מיום 5.11.08). אף שסוגיה זו תלויה ועומדת כיום בפני בית המשפט העליון, לא מצאתי בסיכומי התובע הנמקות חדשות שיש בהן כדי לשנות מההלכה שהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ועל ידי חלק הארי של המותבים בבתי משפט השלום שדנו בסוגיה זו. לפיכך יש לקבוע כי פרשנות המונח "רכב המעביד" שבמכתב ההבנות היא רכב בבעלות הקניינית של המעביד, ולא רכב הרשום על שמו במשרד הרישוי.

מקביעה זו נגזר כי אף במקום בו נרשם הרכב במשרד הרישוי על שמו של אדם שאינו המעביד, ועל אף העובדה שרישום זה מהווה "ראיה חזקה ביותר" שהמבטחות נדרשות להביא כנגדה "ראיות ממשיות" להוכחת טענתן לפיה הרישום אינו משקף את המצב העובדתי לאשורו (ראו בהרחבה לענין זה בפיסקה 5 לפסק-דיני בת.א. 3922/05 המל"ל נ' שמג"ד, מיום 11.5.08), הרי שבמקרה בו הוצגו ראיות מתאימות אין לדבוק ברישום במשרד הרישוי בחזקת "כזה ראה וקדש". מאחר ובמקרה דנא הגעתי לכלל מסקנה לפיה הורם הנטל המושת על הנתבעות להוכיח שהרכב היה בבעלות הקניינית של החברה המעבידה, כפי שעולה מעדותו של מנכ"ל החברה המעוגנת במקרה דנא גם בהגיונם של דברים ובדרך פעילותה המשוערת של חברה מעין זו, הרי שיש לקבוע שהרכב המעורב בתאונה נחשב כ"רכב המעביד" לצורך ההסכם. משכך הם פני הדברים, ומאחר ואין מחלוקת שהתאונה אירעה במהלך העבודה, אין התובע זכאי לתבוע השתתפות כלשהי מהנתבעות, בהתאם לסיכום שגובש במסגרת סעיף ג' למכתב ההבנות.

רכב שנרכש באמצעות ליסינג מימוני

גם אם תתקבל הטענה החלופית, לפיה הרכב אינו בבעלות המעביד, והבעלות הקניינית ברכב נשארה בידיה של חברת המימון, לא יהא בכך כדי להושיע את התובע. דומה כי לעניין זה די בדבריו הקולעים של חברי כבוד השופט דוד מינץ בת.א. (י-ם) 14683/08 המל"ל נ' כלל, מיום 1.12.08 ולפיהם "יהיו מאפייניה של עסקת הליסיניג של הרכב במקרה זה אשר יהיו, ותהא משמעותה של עסקה זו אשר תהא, ברור שהיא נמצאת מבחינת הזיקה הקניינית של המעביד לרכב במתחם שבין שכירות לבעלות, והרכב נמצא אפוא, לצורך מסמך ההבנות כרכב המעביד". בדומה נקבע בפסק-דינה של כבוד סגנית הנשיא השופטת אסתר קובו בע"א (ת"א) 3680/07 המל"ל נ' שמגד, מיום 18.11.08, בו אומץ פסק דינו של כבוד השופט חגי ברנר בת.א. (ת"א) 55092/05 המל"ל נ' שמגד, מיום 9.9.07, כי מאחר ועסקת הליסינג אינה "עסקת שאילה" אלא "עסקה הכרוכה בתמורה", יש לראות עסקה מעין זו כעסקת שכירות לצורך ההסכם. לדבריה, עסקה מעין זו יש לראות כ"שכירות" לצורך ההסכם וזאת "גם אם תוצאתה בשלב מאוחר יותר תביא להקנית בעלות על הרכב" שכן "עד לתוצאה האמורה... [הנפגע-העצמאי – ר.ו.] הוא בגדר שוכר הרכב".

כפי שהבהרתי בהחלטתי בת.א. (י-ם) 7645,7646,11885/04 המל"ל נ' הדר, מיום 8.3.07, הוצא הרכב השאול במפורש מהגדרת "רכב המעביד", ונותרו בה רכב בבעלות המעביד ורכב השכור על ידו. המשותף לשניים אלו הוא שהזיקה בין המעביד ובין הרכב נוצרה בתמורה, בשונה מרכב ששאל המעביד ממאן דהוא. ממילא לא נודעת חשיבות לשאלה אם השכירות היא אותה שכירות "קלאסית", הנחתכת על פי חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 על פי הפרשנות שנודעה לו וששררה בעולמם המשפטי של הצדדים עת כרתו את ההסכם בשנת 1979, או עת דנו בתיקונים להסכם בשנת 1990, עובר לעריכת מכתב ההבנות; או אם מדובר בעיסקה שהיא ספק-שכירות ספק-מכר ספק-משכון, כלבושים המודרניים השונים שהותאמו לעיסקאות ליסינג שונות. לא למותר לציין כי יש הסוברים שעיסקאות שכירות אינן אלא "מכירת נכס לתקופת השכירות" (ראו יהושע ויסמן דיני קניין – החזקה ושימוש (חלק ג, תשס"ו) 273; להלן: ויסמן). כך הוגדרה זכות השימוש במשפט ששרר במדינת ישראל בעבר, עת קבעה המג'לה בסעיף 405 כי "פירושה של שכירות הוא מכירת הנאה ידועה בתמורה ידועה". השקפה זו אינה אלא בבואה מודרנית של עמדתו עתיקת היומין של המשפט העברי, כפי שהובאה בתלמוד הבבלי, בבא מציעא, נו ע"ב, ולפיה שכירות "ביומיה מכירה היא" [מהווה היא מכירה של הנכס לשוכר במהלך ימי השכירות – ר.ו.]. קביעה זו התקבלה להלכה (ראו רמב"ם, הלכות מכירה, י"ג, י"ז; רמב"ם, הלכות שכירות, ז, א; טור, חו"מ, רכ"ז; שו"ע, חו"מ, רכ"ז, ל"ה). ניתן אומנם להצביע על זרמים אפשריים שונים בהבנת אמירה זו, אם כמשקפת "מכירה" של ממש בעת השכירות או רק העברה של זכות השימוש המלאה ללא רכישת זכויות בגוף הנכס (ראו רמב"ם, שם; רמב"ן, בבא מציעא, נו, ב, ד"ה "הא דאמרינן שכירות יש לה הונאה"; והשוו ריטב"א, עבודה זרה, טו, א, ד"ה "ורבי אלעזר אמר"; ביאור הגר"א, חו"מ, שט"ו, ג). עם זאת, התפיסה עתיקת היומין המאחדת מבחינה רעיונית בין פעולות השכירות והמכר יש בה כדי להצביע על הדמיון במהות עיסקאות אלה, שעניינן העברת אגד זכויות (שהיקפו שונה דרך כלל בכל אחת מהעיסקאות) בתמורה, לתקופה כזו או אחרת.

מאחר והצדדים הגיעו לכלל הסכמה לפיה זכויות שכירות או בעלות של ה"מעביד" ברכב די בהן כדי להביא להכללת הרכב תחת כנפי ההגדרה "רכב מעביד", לא נודעת עוד חשיבות להגדרת טיב הזכות הקניינית המדוייקת המועברת מכוח ההסכם שנרקם בין הצדדים לעיסקת הליסינג, ואם יש לראותה כעסקת שכירות או דווקא כמכר. ממילא אין צורך להידרש לשאלה מה טיבה המדוייק של עיסקת הליסינג נשוא התביעה, ואם זו אינה במקרה דנא אלא עיסקת מכר במסווה (למאפייניה של זו ראו ויסמן, בעמ' 270;  והשוו מיגל דויטש קניין (כרך א, תשנ"ז) 311; מיגל דויטש קניין (כרך ב, תשנ"ט) 314). אין גם צורך לבחון אם מחזיק הרכב הוא בחזקת שוכר או בעלים, והאם העיסקה מוגדרת כעיסקת מכר, משכון או שכירות (לאבחנות שונות בהקשר זה ראו ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490 (1991); ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2 (1992); השוו הדעות השונות ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' גוילי, פ"ד נז(4) 385 (2003) וראו גם ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004); רע"א 3777/08 כסאברי נ' טכנוטייר בע"מ, מיום 7.10.08). אלה גם אלה מובילות לענייננו למסקנה האחת והיא כי בין רוכש אגד הזכויות בתמורה ברכב ובין הרכב נוצר קשר משפטי שדי בו כדי להביא להגדרת הרכב כ"רכב מעביד" לצורך ההסכם.

העולה מהאמור לעיל הוא שרכישת רכב באמצעות עיסקת ליסינג, על כל גווניה, תביא למסקנה אחידה ככל שהדברים אמורים בהסכם שבין הצדדים, ולפיה אם הצד ה"שוכר" או ה"רוכש" בליסינג הוא המעביד (או עובד עצמאי) הרי שהרכב בו נרכשה הזכות הוא "רכב מעביד" כמשמעו במכתב ההבנות. לעניין זה לא תיוודע חשיבות לשאלת רישום הבעלות ברכב (אם על שם חברת המימון המשיירת את הבעלות הפורמלית בידיה או על שם ה"רוכש"/"שוכר"), אלא לשאלת זהותו של נותן התמורה, המחזיק ברכב ומשתמש בו בפועל. עסקאות הליסיניג המימוני על כל גווניהן באו ברובן לעולם בזמן מאוחר יותר לכריתת ההסכם, אף שנהגו במקומותינו, בהיקף מצומצם יותר ובאופי שונה במקצת, גם קודם לכן (ראו לדוגמא מערכת העובדות שבע"א 85/81 צמיד חברה למכוניות בע"מ נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לז(2) 487 (1983). עיסקאות אלה פשטו כאש בשדה קוצים במסגרת שוק רכישת הרכבים בישראל רק שנים לאחר מכן. בכך אין כדי לשנות מהמסקנה דלעיל, ולפיה חלה הגדרת "רכב מעביד" על רכב שמומן באמצעות ליסינג על כל גווניהן של עיסקאות אלה, כפי שהובהר לעיל. 

להחלתן המיידית של נוסחאות משפטיות כאלה ואחרות המתחדשות במהלך חייו של חוזה ארוך טווח, התייחסתי זה לא כבר בפסק דיני בת.א. (י-ם) 6646/05 המל"ל נ' הדר, מיום 14.2.08. מאחר ולדברים אלה תחולה במסגרת פרשנות הוראות ההסכם על כל היבטיהן, אשוב להלן על אלה הנוגעים לשאלה שבמחלוקת. אקדים ואומר כי המסקנה הנובעת מהם היא שאף אם הצדדים להסכם לא שיערו לנפשם במועד כריתת ההסכם את ההתפתחות שיעבור שוק הליסינג, יש לפרש את המונח "רכב מעביד" בהסכם באופן שזה יחול גם על הסדרים מעין אלה, הדומים לאותם הסדרים מושתתי-תמורה להם התייחס ההסכם במפורש. זאת אף אם קיים שוני בלבושם המשפטי הפורמאלי או בנפקותם המעשית בנוגע לזכויותיהם של צדדים אחרים להסכמי שכר-מכר או הסכמי מימון אלה.

על ההסכם כחוזה ארוך טווח

24.                 בעניין פרשנותו הכללית של ההסכם בין המל"ל והמבטחות צויין זה כבר ש"ההסכם שבו עסקינן הינו חוזה ארוך טווח... וככזה הוא מתאפיין ברגישות לקיומן של נסיבות עתידיות, בלתי ידועות, המצריכות קביעת מנגנונים המתמודדים עם מצב דברים משתנה, וכן קביעת אמות מידה לחלוקה הדדית של סיכונים ודרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות (ע"א 9946/01 אררט נ' המל"ל, פ"ד נח(1) 103, 115 (2003)). בהמשך לדברים אלה נקבע ברע"א 8429/06 הפניקס נ' המל"ל, מיום 1.7.07, בפיסקה ט"ז להחלטתו של כבוד השופט רובינשטיין, שבבוא בית המשפט לפרש את ההסכם שבין הצדדים עליו לזכור כי:

"החוזה הנוכחי הוא חוזה מורכב שאפשר לראותו כ'חוזה יחס' או לדמותו לו; הוא מתאפיין בתכונות, שעליהן עמד הנשיא לשעבר ברק באחת הפרשות: חוזי היחס מאופיינים 'ביחסים ארוכי טווח ומורכבים. חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם, איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. איזון זה מושג על ידי אמצעים מגוונים, ובהם קביעת מנגנונים לשינוי תנאי החוזה והשלמתם, קביעת אמות מידה לחלוקה הדדית של סיכונים וקיבעת דרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסיים החוזיים' (ראו רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, עמ' 161-160). פרופ' ג' שלו מדגישה כי 'המודל של חוזי יחס מתאפיין בגמישות ובדינמיות של הקשר החוזי ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב' (שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה), עמ' 104)".

25.                 ההנחה כי ההסכם בין הצדדים הוא "חוזה יחס" לכל דבר ועניין אינה נקייה מספקות. לעניין זה התייחסתי בשעתו, בטרם ניתנה ההחלטה ברע"א 8429/06 הנ"ל, באומרי (בת.א. (י-ם) 5885/05 המל"ל נ' הפניקס, מיום 29.1.06, בפיסקה 10 לפסק-הדין):

  "יוער כי אף שהחוזה בין הצדדים אינו 'חוזה יחס' במובנו ה'טהור', הרי ספק אם חוזה יחס 'טהור' עשוי להתקיים במצב עובדתי נתון (ראו גישותיהם של מקאולי ומקניל; לסקירה של גישות אלה ראו ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך א', תשנ"א) 75 בה"ש 126; וראו מ' מאוטנר "תום לב ותנאים מכללא" חוזים (כרך ג', תשס"ד, ד' פרידמן ונ' כהן עורכים) 347 ואילך). עם זאת, מאחר והחוזה נועד לחול לפרק זמן ארוך, תניותיו מצומצמות בהיקפן, והצדדים הגיעו להסכמות שונות מפעם לפעם במהלך חיי החוזה, יש מקום לנקוט בגישה לפיה בפרשנות חוזה מעין זה יניח הפרשן כי על הצדדים לחוזה מוטלת חובת תום לב גבוהה מהרגיל (מאוטנר, שם; ראו גם לעניין זה את המשקל שניתן לסיווג חוזה כחוזה יחס ברע"א 1185/97 יורשי מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב (4)145, 160-163; לעניין הגישות הפרשניות האפשריות בנוגע לחוזה יחס ראו גם א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (התשס"א) 101-102 ובמראי המקום שם).

26.                 על שנאמר באותו עניין בקצרה, ניתן להוסיף ולהבהיר. לסיווג החוזה כ"חוזה יחס" דווקא (אם אכן יש מקום או צורך להכיר בתורת "חוזי היחס" כדוקטרינה משפטית עצמאית) אין משמעות מכרעת, מאחר וממילא אין ספק כי החוזה נשוא הדיון הוא חוזה ארוך טווח הדורש שיתוף פעולה בין הצדדים. בחוזים מעין אלה לא ניתן לצפות בעת הכריתה את השינויים העשויים לפקוד את עולם המציאות ברבות השנים, ויש מקום להתאמתם לשינויים המתרחשים ברבות השונים, ובכלל זה גם לתנאי אינפלציה משתנים (לעניין התאמת חוזים ארוכי טווח לתנאי אינפלציה משתנים ראו דברי כבוד השופט [כתוארו אז] ברק בע"א 554/83 אתא נ' זולוטולוב, פ"ד מא(1) 282, 310-311 (1987), להלן: הילכת אתא). לפיכך זכו הסכמים ארוכי טווח לפרשנות התואמת את ההנחה הסבירה בנוגע לתוצאות שיתוף פעולה מתמשך בין הצדדים (ראו ע"א 396/89 אלמוחתאסב נ' ויטנברג, פ"ד מה(1) 295, 299 (1990); לעניין מתן משנה תוקף פרשני להתנהגות הצדדים בחוזה ארוך-טווח ראו גם ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר, פ"ד מז(2) 517 (1993)).

27.                 דרך פרשנית זו אינה אלא הרחבה לכלל הידוע, החל על חוזים באשר הם, לפיו עשוי חוזה להתפרש בהתאם לחובת תום הלב (ראו בהרחבה בהלכת אתא וכן בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); להלן: הילכת אפרופים; לביקורת על היחס שבין הרטוריקה למעשה בהילכת אתא ראו איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים (תשנ"ו) 131-141). הצדקה לפרשנות חוזה מכוח עקרון תום-הלב ניתנה, בין היתר, תוך הצבעה על ההנחה המשותפת לצדדים לפיה החוזה "עשוי לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה, לאור שינוי המצב ושינוי בידיעות הצדדים על המצב הקיים" (גד טדסקי "סיכול החוזה" מסות במשפט (התשל"ח) 106, 160; איל זמיר חוק המכר, תשכ"ח-1968 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת גד טדסקי, התשמ"ז) 170; איל זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת גד טדסקי, תשנ"ה) 289; ע"א 701/79 שוחט נ' לובליאניקר, פ"ד לו(2) 113 (1981)). מכוח חובת תום הלב ניתן לצפות כי הצדדים יפעלו בשיתוף פעולה גם שעה ש"לאורך דרכם המשותפת ייתקלו הצדדים בבעיות שונות שידרשו גמישות מסויימת ואף סטייה ממה שקבוע היה מלכתחילה" (ע"א 3912/90 Eximin S.A.  נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4) 64, 82 (1993); לשאלה אם גישה זו נובעת מהיצמדות לתורת תום-הלב או לכלל-על החל על דיני החוזים ומחייב את הצדדים לנהוג באמון ראו עלי בוקשפן "תם ומושלם – על אמון כתיאוריית-על של דיני החוזים ועל עקרון תום-הלב כמשלים אמון, יציבות וודאות בראי פסיקתו של הנשיא שמגר" עיוני משפט כג (תש"ס) 11, 17-24).

28.                 מכל מקום, לנוכח האמירות הנוגעות לטיבו המיוחד של ההסכם, ייוחד להלן הדיבור לשאלת הדרך המיוחדת בה על בית המשפט לנקוט בבואו לדון בפרשנות שיש לייחס לחיובים הכלולים, או שאינם כלולים, בחוזה ארוך טווח.

פרשנות חוזים ארוכי טווח

29.               חוזים ארוכי טווח כשמם כן הם – חוזים בהם הניחו הצדדים המתקשרים כי יחולו על היחסים שביניהם לתקופת זמן ארוכה. חוזים מעין אלה נפוצים במקרים רבים בין גופים מסחריים העוסקים בשיווק, כשהם משרתים הן משווקי סחורות והן קבלנים שונים. כך, לדוגמא, שירתו חוזים מעין אלה במשך שנים רבות את שוק האנרגיה במקומות רבים בעולם, נושא שהיה מקור לא אכזב לכתיבה בנוגע לתיאוריות הנוגעות לחוזים מעין אלה (ראו, לדוגמא: J.H. Mulherin “Complexity in Long-Term Contracts: An Analysis of Natural Gas Contract Provisions” 2 J. of L., Ec. And Organization 105 (1986); R.G. Hubbard & R.J. Weiner “Efficient Contracting and Market Power: Evidence from the US Natural Gas Industry” 34 J. of L. and Ec. 25 (1991); בשוק האנרגיה חלה ירידה בשימוש במכשיר זה בשנים האחרונות, וחוזים מעין אלה נערכים כיום לתקופות קצרות יותר: ראוA. Neumann & C. von Hirschhausen Long-term Contracts and Asset Specificity Revisited (EPRG, Cambridge, 2006) 14). במקרים רבים הצדדים המתקשרים בחוזה מעין זה הם גופים מסחריים גדולים, המהווים מעין "שחקנים חוזרים" בשוק הרלוונטי (מובן כי קיימים חוזים ארוכי טווח המשרתים גם מטרות אחרות, כגון חוזי שותפות, חוזי עבודה, "חוזי" משפחה וכדומה). הדיבור להלן ייוחד, בעיקרו, לחוזים מסחריים/עסקיים ארוכי-טווח. חוזים אלה נועדו לשרת מטרות שונות, שמתוכן ניתן לציין גם את הרצון להפחית בהוצאות לאורך השנים. 

30.               מאחר וחוזים מעין אלה נועדו מתחילתם לחול למשך תקופה ארוכה, לא ניתן לצפות בעת כריתתם את אשר יקרה באחרית הימים, ולמצער - ברבות השנים. ממילא ההנחה היא כי הצדדים צופים שמאחר ויש אפשרות לשינוי במציאות העובדתית (או המשפטית) שחלה בעת כריתת החוזה, יהיה צורך להתאים לה אף את כללי החוזה. השאלה אינה אלא כיצד תבוצע התאמה זו, ואילו כללים יופעלו לצורך זה. לעניין זה יש לזכור כי הדיון האקדמי הנוגע לשאלה זו, שהורתו בארה"ב והמושתת במידה לא מבוטלת על אדני הגישה הכלכלית, סובב גם את שאלת היעילות הכלכלית כגורם משמעותי בשיקולים לכאן ולכאן. ואף כי אין להפחית בחשיבותה של זו, בין היתר כאינדיקציה לאומד דעתם של צדדים להסכם מסחרי, יש לשים אל לב גם את השאלה הערכית הכרוכה בעניינים מעין אלה, בדומה לזו החלה על הפרה יעילה או על נזק "יעיל" (לגישה השוללת הטמעת שיקולים מעין אלה במסגרת המשפט הישראלי ראו ע"א 44/76 אתא נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 809-813 (1976); והשוו ע"א 3668/98 בסט ביי נ' פידיאס, פ"ד נג(3) 180, 191 (1999)).

31.               כבר בשנת 1979 הבהיר פרופ' עטיה כי בחוזים ארוכי טווח מניחים הצדדים שהתשלומים וההוצאות יחושבו בהתאם למועד ביצוע העבודה או השירות. פרופ' עטיה הוסיף והבהיר כי גם אם ההסכם אינו כולל הוראות מפורשות בעניין זה, הרי שיש להניח כי אנשי עסקים מסכימים לשינוי בהוראות ההסכם שעה ששינוי מאוחר (subsequent events) גרם לכך שהתנאים המקוריים לא יובילו לביצוע ההסכם "on a fair basis" (P.S. Atiyah The Rise and Fall of Freedom of Contract (1979) 714). שאלת גבולות התפרשותה של אמירה זו, והיחס בינה ובין מקרים של סיכול מחד ותיאוריות כלכליות בעניין הפרה יעילה מאידך, מהווה כר נרחב לדיון תיאורטי החורג מגבולות הנצרך לעניין שבפני.

32.               בעקבות הקשיים התיאורטיים שהציבו החוזים ארוכי הטווח, הציע פרופ' מק'אולי את התיאוריה לפיה בחוזים מעין אלה, למעט במקרים יוצאי דופן, יש להניח שמטרתם של הצדדים אינה רק מיקסום תועלתם, אלא גם שיתוף פעולה עם הצד שכנגד (ראו, למשל,S. Macaulay ”An Empirical View of Contracts” Wisconsin L. Rev. 472 (1985)).  בהקשר זה ניתן להזכיר גם את גישתו של וויליאמסון, המציע שהנחות התנהגותיות שיש לייחס ל"אדם החוזי" (contractual man) אמורות להביא למסקנה דומה גם בבחינת הכדאיות הכלכלית של דרך התנהלות זו, וזאת גם על בסיס בחינה של עלויות העיסקה בחוזים מעין אלה וההנחה כי הצדדים נוהגים באופן רציונלי (O.A. Williamson The Economic Institutions of Capitalism (1985) 44-49).

33.               על רקע הנסיונות להבין את היחוד שבחוזים ארוכי טווח, פיתח פרופ' איאן מקניל את תיאוריית "חוזי היחס" (relational contracts). על פי תיאוריה זו, יש להבחין בין חוזה לביצוע עיסקה יחידה (discrete exchange), במסגרתו לא מתקיימים יחסים מוקדמים או מאוחרים בין הצדדים (לדוגמא: רכישת מאכל, במחיר הנקוב בצידו, מרוכל בשוק), ובין חוזים ארוכי טווח, המבוססים על מערכת יחסים מורכבת בין הצדדים. פרופ' מק'ניל מציין כי הכלכלה אינה אלא בחינה כלכלית של התנהגות חברתית, ולפיכך יש להעניק ליחס הנוצר בין הצדדים לחוזה את המשקל המתאים. מכאן כי על אף שכל אחד מהצדדים שואף למיקסום עושרו הפרטי, הרי שמערכת היחסים ארוכת הטווח מכתיבה התנהגות של שיתוף פעולה מסויים כדי להביא לתוצאות המיטביות. על התנהגות הצדדים עשויה להשפיע התערבות חיצונית (דוגמת החוק החל או נוהגי הסחר), הקשרים תרבותיים או אלמנטים אחרים. על הצדדים לנהוג בסולידריות, מאחר וזו תביא למיקסום האינטרסים האנוכיים שלהם ולתוצאה הכלכלית הטובה ביותר (ראו, בין היתר: I.R. Macneil The New Social Contract (1980), 36-40, 91-93; I.R. Macneil “Economic Analysis of Contractual Relations: Its Shortfalls and the Need for a ‘Rich Classificatory Apparatus’” 75 Northwestern U. L. Rev. 1022 (1981)).

34.               תפיסה זו, על הפרשנות המרחיבה שנילוותה לה ככל שהדברים נוגעים לחיובי הצדדים, הביאה לשימוש של הדוקטרינה בהקשרים שונים. בין אלה ניתן לציין את תחום דיני העבודה, כאשר חוזה העבודה הוכר כ"חוזה יחס מתמשך" (השוו בש"א (ארצי) 307/03 גירית בע"מ נ' מרדכי אביב, מיום 18.12.03, בפיסקה 19 לפסק-דינה של כבוד השופטת נ' ארד). מעבר לים טרם נעשה שימוש מקיף בדוקטרינה זו, אף שיש שהציעו לעשות שימוש מעשי בתיאורית "חוזי היחס" בתחום חוזי העבודה, שבפרשנותם יש להעניק משקל נכבד לאמון שבין הצדדים, וזאת על אף הביקורת שהוטחה במהלך השנים בתיאוריה הנוגעת ל"חוזי יחס" ככלל (לסקירה מקיפה בהקשר זה ראו M. Boyle "The Relational Principle of Trust and Confidence" 27 Oxford J. of Legal Studies 633 (2007)).

35.                גישתו של מקניל זכתה לביקורת רבה, כאשר נטען כנגדה, בין היתר, כי אין כל צורך בהגדרה של חוזי יחס; כי זו אינה משרתת מטרה כלשהי; כי ההגדרה כלל אינה אפשרית (ראו בהרחבה M.A. Eisenberg “Relational Contracts” Good Faith and Fault in Contract Law (J. Beatson & D. Friedmann eds.,Oxford, 1995) 291); וכי למעשה כל עיסקה מערבת יחס כלשהו בין הצדדים, ומכאן כי כל חוזה הוא "חוזה יחס" (D. Campbell “The Social Theory of Relational Contract: Macneil as the Modern Proudhon” 18 Int. J. of Sociology of Law 75 (1990); R.E. Scott "The Case For Formalism in Relational Contract" 94 NW U L. Rev. 847, 852 (2000); D. Campbell Long-term Contracting: A Bibliography and Review of the Literture (Oxford, 1995) 21-24, 32-25). על הקשיים הרבים הטמונים בנסיון להגדיר "חוזה יחס" עמד בהרחבה גם המלומד רונן (פרדי) דוד (בספרו התאמת חוזים לנסיבות משתנות (נבו,  תשס"א) 17-21; להלן: "דוד – התאמת חוזים"; וראו גם D. Kimel From Promise to Contract: Towards a Liberal Theory of Contract (Oxford, 2003) 80-86 ). על רקע קושי זה הציע המלומד אייזנברג לראות ב"חוזה יחס" חוזה "that involves not merely an exchange, but also a relationship, between the contracting parties" ( M.A. Eisenberg "Why There Is No Law of Relational Contracts" 94 NW U L. Rev. 805, 816 (2000) ). דא עקא שהגדרה זו אין בה כדי למצות את הנושא, ולהבהיר מה טיב היחסים שיש לקשור בין הצדדים (לעניין הכשלים השונים בנסיונות ההגדרה ראו D. Kimel "The Choice of Paradigm for Theory of Contract: Reflections on the Relational Model" 27 Oxford J. of Legal Studies 233 (2007)). יש גם שטענו כי האבחנה הנכונה, אם בכלל, צריכה להיעשות בין חוזים "פשוטים" לחוזים מורכבים יותר, כאשר יש לזכור כי חוזים ארוכי טווח הם מורכבים יותר מטבעם, ויש להתייחס אליהם בהתאם (D. Campbell, ibid p. 36). 

36.               הויכוח בנוגע להגדרה המדוייקת שיש להעניק לחוזים ארוכי טווח הדורשים שיתוף פעולה (כ"חוזי יחס" או באופן אחר) נובע, בין היתר, מההכרה שיש לנהוג במסגרת חוזים אלו באופן שונה מאשר במסגרת עיסקאות אקראיות. בעניין גישתו של בית המשפט לפרשנות "חוזי יחס" נטען שמעורבותו של בית המשפט בחוזים מעין אלה עמוקה מן הרגיל, שכן על בית המשפט הבא לדון בחיובים השזורים בהם מוטל הצורך לא רק לפרש את ההסכם אלא למעשה לקבוע מה תוכנו (מנחם מאוטנר "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים בישראל" עיוני משפט כט (תשס"ה) 17, 47). גישה זו, כך נראה, אינה יחודית ל"חוזי יחס" דווקא, אם אכן יש מקום להכרה בסיווג מוצע זה. היא נדרשת, ברמה כזו או אחרת, במסגרת כל התקשרות ארוכת טווח המתאפיינת בניסוח "פתוח" של הסכם היסוד (המעלה צורך ליצוק תוכן לחוזה בנסיבות שונות). זאת בשל היחסים המיוחדים הנרקמים בין הצדדים, והשינויים התכופים בחיי המעשה להם יש לתן מענה.  

37.               יחוד זה של החוזים ארוכי הטווח, המתאפיין בהתקשרות ארוכת שנים ולעתים רצופת תהפוכות של חיי המעשה, הביא את בתי המשפט לשימוש מוגבר בדוקטרינות של תום לב לצורך מניעת התנהגות אסטרטגית המנצלת פרצות הקיימות תדיר בחוזים מעין אלה (פעמים רבות שהחוזים מנוסחים באופן "פתוח" מלכתחילה, או כפי שמתבאר בדיעבד: השוו הסקירה אצל S. Saussier “When incomplete Contract Theory Meets Transaction Cost Economics: A Test on Contractual Choice” Institutions, Contracts and Organizations (C. Menard ed., Chrltenham, 2000)). השימוש בתום הלב במקרים אלה נעשה גם על ידי בתי משפט בארצות המשפט המקובל, בהן השימוש בדוקטרינה זו אינו כה נפוץ, תוך הישענות, לעיתים, על "default rules" ככופים נורמות התנהגות מסויימות במצבים מעין אלה (R.S. Scott “A Relational Theory for Default Rules for Commercial Contracts” 19 J. of Legal Studies 597 (1990)). כך נוצרה לה תורת ה"מימד הנרמז" (implicit dimension) לפרשנות חוזים מעין אלה, המביאה לאכיפת נורמות התנהגות יחודיות על צדדים לחוזים אלה (לסקירה בעניין זה ראו H. Collins "Introduction: The Research Agenda of Implicit Dimensions of Contracts" Implicit Dimensions of Contract (D. Campbell, H. Collins and J. Wightman eds., Oxford, 2003) 1; D. Campbell and H. Collins "Discovering the Implicit Dimensions of Contracts", ibid, 25). כן הובהר כי ככל שהתקופה החוזית שצפו הצדדים ארוכה יותר, יש צורך בגמישות רבה יותר בחוזים מעין אלה ובפרשנותם (ראו הסקירה ב"נייר העבודה" שלK. Neuhoff & C. von Hirschhausen Long-term Contracts for gas Import – A Theoretical Perspective (CMI, Cambridge, 2005)), ויש להחיל על חוזים אלה חובת תום לב מוגברת (ראו גם אייזנברג, במאמרו הנ"ל, בעמ' 818-819). כפי שניתן היה לצפות, גם מערכות המשפט הקונטיננטליות מצאו מנגנונים שונים כדי להחיל על הצדדים חובה להתאים את החוזים לנסיבות המשתנות (לסקירה מקיפה בעניין הגישה בארצות הקונטיננט ראו דוד – התאמת חוזים, בעמ' 213-231).

38.               סקירת הספרות מובילה למסקנה כי יחודם של החוזים ארוכי הטווח, בין אם יוגדרו כ"חוזי יחס" ובין אם לאו, מחייב התייחסות ומחוייבות שונה של הצדדים ליחס החוזי שביניהם, כמו גם גישה שונה של הפרשן הנקרא לבאר את מטרתם של צדדים אלה. הכלל הרחב לפיו צדדים לחוזה עסקי מבקשים להחיל על ההסכם שביניהם כללים שאנשי עסקים הגונים היו מבקשים להחילם, מתחזק שבעתיים עת קשרו הצדדים הסכם ארוך טווח. או אז יש להניח כי התנהגות אסטרטגית, המבקשת למצוא דרך להפרת האיזון שבין הצדדים בשל "פירצה", בין שהיתה בחוזה זה עידן ועידנים ובין כזו שנוצרה בשל התפתחויות מאוחרות, אינה התנהגות שתחשב תמת לב, ופרשנות המאפשרת התנהלות ברוח זו תידחה על ידי בית המשפט. אף אם על הצדדים לא מוטלת החובה לפעול באופן בו "אדם לאדם – מלאך", הרי שגם את החובה הרגילה, של "אדם לאדם – אדם", אין להחיל במקרה דנא. חובת שיתוף הפעולה מחילה חובה מוגברת של תום לב. מכוחה, כמו גם בשל טיבו המיוחד של הקשר ארוך הטווח, יש לקרוא לתוך החוזה הסכמה לשינוי מתאים של התניות החוזיות עם שינוי, משפטי או עובדתי, החל בנסיבות האופפות את ההתקשרות. בשל אופיו האינטנסיבי של הקשר החוזי ארוך הטווח, אין להניח שכוונת הצדדים היתה כי כל שינוי במצב המשפטי (שינויים מעין אלה צפויים במקרה של חוזה ארוך-טווח) יחייב משא ומתן מחודש (כפי שמציע המלומד דוד בספרו, בעמ' 272 ואילך). ההנחה המתבקשת היא שאת החוזה יש לפרש כאילו החיל מנגנון להתאמה עצמית מיידית לנסיבות החיים המשתנות, כל עוד אין השינוי מהסוג שיש בו כדי לשמוט את הקרקע מתחת להסכם שכרתו הצדדים.

ישום כללי הפרשנות לענייננו

39.               בעבר הבהרתי כי מכוח טיב ההתקשרות שבין הצדדים יש לקרוא אל תוך ההסכם שינויים שחלו בהוראות החוק שעניינן בריבית המוחלת מכח סעיף 6 להסכם (ת.א. (י-ם) 5885/05 המל"ל נ' הפניקס, מיום 29.1.06) וכן הוראות הנוגעות לשינוי במעמדו המשפטי של "עצמאי" (ת.א. (י-ם) 11566/03 המל"ל נ' איילון, מיום 3.7.06). הכרעות אלה, אף אם ללא התייחסות ספציפית לטיבו של ההסכם כחוזה ארוך טווח, אומצו לעת זו בפסיקתו של בית המשפט העליון (רע"א 8308/06 המגן נ' המל"ל, מיום 8.11.07 לעניין העצמאי, במסגרתו הוחלה הלכה מאוחרת של בית המשפט העליון על ההסכם שבין הצדדים; רע"א 8429/06 המגן נ' הפניקס, מיום 1.7.07 לעניין שיעור הריבית). ממילא דומה כי דרך הפרשנות, המבקשת ליישם אל תוך הוראות החוזה את השינויים במרקם החיים העובדתי-משפטי, היא הדרך בה יש לנקוט בפרשנות ההסכם שבפנינו.

40.               לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אף אם מדובר ברכב שנרכש באמצעות ליסיניג, והבעלות בו נותרה בידי חברת הליסינג; אף אם זכות ה"מעביד" אינה אלא זכותו של שוכר; אף אם יש לראות בעיסקה כעיסקת משכון מוסווה; ואף אם ינתן לעסקת הליסינג כל לבוש משפטי אחר, היום או בעתיד,  בהתאם לעובדות העניין ולהסכם הליסינג שנחתם בין הצדדים, יש לראות את הרכב כ"רכב המעביד" לצורך ההסכם. מסקנה זו מושתתת, כפי שהובהר לעיל, על הגדרת "רכב המעביד" גם כ"רכב שכור ע"י המעביד", ועל אומד הדעת הפרשני המיוחס לצדדים לפיו רכישת זכויות בתמורה הדומה לזו שבעסקת שכירות או מכר מביאה לקשירת קשר משפטי מספיק בין ה"רוכש" ובין הרכב.

41.               לפיכך גם מטעם זה יש לדחות את התביעה, שעה שאין מחלוקת שהתאונה התרחשה במהלך העבודה, לנוכח המסקנה כי הרכב הוא "רכב מעביד" כמשמעו במכתב ההבנות, ובהתאם להוראת סעיף ג' למכתב ההבנות.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות. מאחר וניהול התובענה הצריך שמיעת ראיות, ישא התובע בהוצאות המשפט של הנתבעות בסכום של 1,000 ¤ (הכולל את הוצאות העד בהן נשאו הנתבעות), וכן בשכ"ט עורכי דינן בסכום של 10,000 ¤ ומע"מ.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' בטבת תשס"ט (31 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט