בתי המשפט

פסק דין

1.         לפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכב מסוג מאזדה (להלן: "הרכב"), אשר בעת הצריכה לענין היה בבעלות התובעת ובוטח ע"י הנתבעת.

כעולה מכתב התביעה ומעדויות התביעה הרכב ניזוק בתאונה שאירעה ביום 29.1.05 בקרית גת. שמאי מטעם הנתבעת הגדיר את הרכב, לאחר התאונה, כ"אובדן להלכה".

2.         הנתבעת סירבה לשלם לתובעת את תגמולי הפוליסה מהטעם "לא שוכנענו באמיתות נסיבות האירוע ו/או היקף הנזק כפי שנמסרו על ידך". (ראו מכתב הנתבעת מיום 25.4.05 אשר צורף לכתב התביעה). בפועל טענה הנתבעת כי חל חריג לכיסוי הביטוחי ולפיו מי שנהג ברכב היה בן התובעת אשר לא היה מורשה לנהיגה.

עוד טענה הנתבעת כי התובעת הערימה קשיים לבירור התביעה. על כן מכוח סעיף 24 לחוק חוזה הביטח, התשמ"א – 1981, דין התביעה להדחות.

3.         הנטל להוכיח את קרות האירוע הביטוחי חל על התובעת. במידה ונטען כי חל חריג לפוליסה, נטל ההוכחה עובר לנתבעת. אין חובה על התובע להוכיח כי החריג לפוליסת הביטוח לא מתקיים. ראו לענין זה ע"א 78/04 המגן נ' גרשון (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת המגן"). הנטל הרובץ על התובע הוא הנטל האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות.

כפי שנקבע בפרשת המגן "על המבוטח להוכיח את עצם האובדן, אך לא את סיבת התרחשותו" (שם בפיסקה 49). על המבוטחת נטל השכנוע בדבר תחולת החריג. לא די בהפניית אצבע לנסיבות מחשידות. היה והמבוטחת לא הביאה עדים להוכחת טענתה,  פועל הדבר לרעתה במישור הראייתי (פרשת המגן בפיסקה 54).

            כלומר, ההלכה היא כי ביחסים שבין המבטח למבוטח,  כי במידה ונותר ספק לאחר בחינת ראיות הצדדים, הרי שיש לפרשו לטובת המבוטח וזאת משיקולי צדק ופיזור הנזק.

4.         בענייננו העיד מר גולן בן איון (להלן: "גולן"), בנה של התובעת, כי ביום התאונה מסרה אימו את מפתחות הרכב לחברו מר שמעון ביטון, והאחרון הוא שנהג עת אירעה התאונה (עמ' 4 ש' 1 – 4).

התובעת אישרה בעדותה, כי מסרה את מפתחות הרכב לביטון הנ"ל (עמ' 9 ש' 23).

מר ביטון לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו. בקשת ב"כ התובעת לדחות הדיון על מנת לאפשר את העדתו, נדחתה, בין היתר, מהטעם שהלה לא זומן באמצעות מזכירות בית המשפט.

5.         הנתבעת זימנה, באמצעות מזכירות בית המשפט, את מר סמי פרץ, מי שלטענתה נהג ברכב שפגע ברכב התובעת. הלה לא התייצב לדיון, על אף שהוזמן כדין. אולם, הנתבעת לא ביקשה לזמנו באמצעות צו הבאה אלא הכריזה "אלה עדי".

הנתבעת ביקשה להצביע על סתירות שעלו בעדות גולן וכן על כך שתשובתיו באשר למקום מגוריו, חילופי מספר טלפון נייד מרובים ותשובותיו המתחמקות יש בהן כדי ללמד על אי אמינות ולהצביע על חשד ממשי שהוא זה שנהג בפועל ברכב ולא ביטון.

6.         הנתבעת אינה כופרת בכך שהרכב נפגע בתאונה. היא מעלה בטיעוניה את היסוד השלילי, לפיו מי שנהג ברכב בעת התאונה הוא גולן אשר לא אחז בעת ההיא ברישיון נהיגה. הנטל להוכיח את היסוד השלילי מוטל על הנתבעת (ראו פרשת המגן שם בפיסקה 50).

כאמור מר פרץ אשר כנטען נהג ברכב שפגע ברכב התובע  ויכול היה להעיד בדבר זהות נהג הרכב לא התייצב למתן עדות. הנתבעת לא עמדה על הבאתו והכריזה "אלה עדי". כמו כן, הסתבר כי ברכב התובעת, בעת התאונה, היתה נוסעת נוספת וגם זו לא הובאה למתן עדות ואף לא נעשה ניסיון להעיד אותה. הלכה היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע היה בכך כדי לתמוך בעמדת הצד שכנגד.

7.         התוצאה היא כי בענייננו, הרימה התובעת את נטל ההוכחה להוכיח כי התקיים האירוע הביטוח, קרי נזק לרכב. מכאן שנטל ההוכחה להוכחת קיומו של החריג, עובר לנתבעת וזו לא הרימה אותו. לא די בהפניית אצבע מאשימה ואף בהעלאת חשד. יש צורך בהוכחה של ממש וכזו לא הובאה.

8.         באשר לטענה של הכשלת החבות שלאורה מבוקש לפטור את הנתבעת מחבותה – החוקר מטעם הנתבעת, מר גורל, העיד כי התובעת הפנתה אותו למר ביטון והוא חקר אותו. לא נשמעה מהחוקר טענה כי מר ביטון לא שיתף עימו פעולה. החוקר אף אישר כי מר ביטון מסר לו שהוא זה שנהג ברכב.

בנוסף, אישר החוקר כי שוחח עם התובעת ולא ביקש להיפגש עימה. לא זו אף זו, התובעת אף השיבה, בתצהיר, לשאלון אשר נשלח אליה ע"י הנתבעת.

הקושי העיקרי אותו העלתה הנתבעת הוא חוסר שיתוף פעולה עם גולן, בנה של התובעת. הלה אכן דמות צבעונית. הוא עצמו העיד כי מחליף מספרי טלפון חדשות לבקרים (180 מספרים בשנתיים) ואף אימו אינה תמיד יודעת את מענו ומספר הטלפון שלו. החובה לשתף פעולה עם המבטח מוטלת על המבוטח ובענייננו התובעת. לכאורה אין חובה כזו על גולן. אולם, גם אם קיימת חובה כזו, לא נשמעה מפי הנתבעת כל טענה כי הקשיים שגולן הערים, ככל שהערים, על בירור החבות, מנעה או הכשילה את החבות. לא די בקשיים בחקירה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי.

9.         המורם מן המקובץ הוא כי דין התביעה להתקבל. שווי הרכב עפ"י חוו"ד השמאי מטעם הנתבעת הוא 54,801 ¤. הנתבעת שילמה לתובעת מסכום זה את הסך של 27,400 ¤ שכן לאחר שהרכב נפגע כאמור בתאונה הוא עלה באש. לפיכך, תשלם הנתבעת לתובעת את ההפרש בין שווי הרכב לבין הסכום ששילמה בגין שריפת הרכב בסך של 27,401 ¤ בניכוי השתתפות עצמית. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת בית המשפט בצירוף שכ"ח עו"ד בסך 2,000 ¤. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

ניתן היום כ"ד בכסלו, תשס"ט (21 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

001232/06א  140 יהודית מנצור