בתי המשפט

 

 

 

 

פסק??דין

 

לפני תביעה לפיצויים בגין מחלת עור שנגרמה לתובע, עת עבד במפעל הטנקים של הנתבעת, מש"א 7100 תל-השומר. 

 

א.         העובדות

התובע יליד 1961. בין השנים 2003 – 1988 הועסק ע"י הנתבעת כאזרח עובד צה"ל בניקוי, פירוק והרכבה של חלקי טנקים. במסגרת עבודתו עבד בבית מלאכה 1 (להלן: "רק"מ") 18 שנה במספר מחלקות. בתקופה זו שמעון נחמיאס (להלן: "נחמיאס") היה מנהל העבודה שלו וחיים רובין (להלן: "רובין"), היה רע"נ משאבי אנוש. 

בפברואר 2001 הועבר התובע לבית מלאכה 2 (להלן: "מכללים"). אהרון שטיין (להלן: "שטיין"), היה מנהל העבודה שלו, וצדוק אבאצ'י (להלן: "אבאצ'י") היה נציג ועד העובדים וקצין הבטיחות.  

בסביבות מאי 2001 הופיעה בידיו ובמרפקיו של התובע פריחה. מבדיקותיו הסתבר, כי פיתח אלרגיה לחומרים משמרים המצויים בשמנים ודלקים (תעודות רפואיות 15-1 לתיק מוצגי התובע). לאחר התערבות הרופאה התעסוקתית במקום עבודתו, הועבר לעבוד במחסן למשך מספר חודשים. במרץ 2003 פוטר התובע.

 

בתמיכה לתביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' א' אינגבר  (להלן: "אינגבר"), לפיה התובע סובל מפריחה כרונית של אגזמה פסוריאזיפורמית או פסוריאזיס בידיים ובמרפקים. אינגבר העריך את נכותו הכוללת של התובע בשיעור 20% על פי סעיף 80(ד) לתקנות המל"ל, וייחס 75% מהנכות לעבודתו אצל הנתבעת.

 

לטענת התובע הנתבעת הפרה חובה חקוקה והתרשלה כלפיו, בכך שחשפה אותו לחומרים מסוכנים וכימיקלים רעילים, מבלי להזהירו מפני הסכנה הטמונה במגע עימם, לא סיפקה לו כפפות מתאימות ואמצעי מיגון אחרים, כדי למנוע חשיפתו לחומרים מזיקים, לא הקפידה על כך שישתמש באמצעי מיגון ולא הדריכה אותו כיאות בביצוע עבודתו. במעשים ו/או מחדלים אלה, לא פעלה הנתבעת כמעביד סביר וזהיר.

 

בכתב ההגנה נטען כי חשיפתו של התובע לחומרים מזיקים היתה מוגבלת וממילא, לתובע סופקו כפפות ומשחות מגן למניעה או הקטנת המגע וניתנו לו הוראות בטיחות. הנתבעת פעלה כמעביד סביר כאשר נקטה בכל אמצעי הזהירות והבטיחות הנדרשים, ועל כן גם אם יוכח כי מחלתו של התובע נגרמה או הפכה כרונית כתוצאה מהחשיפה לחומרים רעילים, הרי בנסיבות הענין הנתבעת לא יכלה לצפות את קרות הנזק או למנעו.

בתמיכה לכתב ההגנה, צורפה חוות דעתו של פרופ' מיכאל דוד (להלן: "דוד"), לפיה  התמונה  הקלינית  מתאימה  לדלקת  עור,  נמצאה רגישות ל-cathon cg , dromo-2,  nitropropane-2 . חומרי שימור בשמנים ובדלקים. דוד העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% לפי סעיף 80(2) לתקנות המל"ל, אלא שלדעתו לא ניתן לייחס רשלנות לנתבעת, שכן דלקת עור ממגע אלרגית מתפתחת רק באחוז קטן של האנשים הבאים במגע עם אלרגן, ועל כן לא ניתן לנבא מראש מי מהנחשפים יפתח תגובה אלרגית. 

 

הצדדים הסכימו כי נכותו הצמיתה של התובע תועמד על 10% (כפי שגם נקבע במל"ל) וכי חוות הדעת יוגשו ללא חקירה  (פרוט' מיום 26.4.2007 עמ' 7 ש' 7).

 

ב.         חשיפתו של התובע לשמנים ודלקים

במסגרת עדותו הראשית (ת/3) העיד התובע בהרחבה על אופי עבודתו. מעדותו עולה כי ברק"מ עבד 12 שנה במספר מחלקות: ב"מחלקת ההכנה", שם מבצעים את ההכנות הסופיות לפני שהטנקים יוצאים מהבסיס. במסגרת עבודתו ניקה בעזרת חומר ממיס שומנים מסוג ג'לקלין חלקי טנקים ומנועים. הניקיון נעשה בעזרת סמרטוט או באמצעות קיטור. בזמן השימוש בקיטור השמנים הותזו על הבגדים, הידיים והפנים. במחלקה זו עסק גם בצביעת טנקים בצבע שמן שלכלך את הידיים ובגירוז חלקי הטנקים ותדלוקם בסולר.

 

שלוש שנים ומחצה עבד ב"מחלקת הפירוק", שם מפרקים צריחים ותובות. במסגרת עבודתו היה צריך לרוקן את מיכלי הסולר לתוך בור ניקוז. בכל הטנקים היו שני פתחים שמיקומם בתחתית הטנק ולשם פתיחתם היה צריך לזחול בעזרת עגלה. בפתיחת כל אחד מהפתחים הסולר נשפך בלחץ אל תוך בור הניקוז ולכלך את הידיים. לאחר ריקון מיכלי הסולר פרק התובע את הזחלים בעזרת פטיש ושמן, שעזר לזירוז הפירוק. לאחר פירוק הזחלים הוכנס הטנק בעזרת גרר למחלקה, שם הוצאו הברגים המשומנים שחיברו בין הצריח לתובה בעזרת מברגים ופטישי אוויר. עבודת פירוק הצריח ופירוק הברגים כללה התעסקות עם מערכת שמן הידראולית וחומר גריז.

 

ב"מחלקת ההרכבה" עבד התובע בשימון, גירוז, שטיפת חלקים המיועדים להרכבה בטנקים ובהרכבה עצמה (כגון הרכבת מערכת היגוי, כיסא, מיכלי דלק וכו'). עבודה זו נעשתה ע"י שימוש בדבק מגע. 

בתקופת עבודתו ברק"מ עבד כחצי שנה בבית מלאכה 10, שם עסק בפירוק ושטיפת צריחי טנקים ובא במגע יומיומי עם שמן הידראולי וגריז.

בתחילת שנת 2001 החל לעבוד במכללים ב"מחלקת גירים שיפוץ והרכבה". במחלקה זו ניקה בספירט מיסבים של גירים, ובא במגע עם שמנים בעת פירוק הגירים. כמו כן, שטף מיכלים שהכילו שמן גיר. השטיפה עצמה נעשתה תוך שימוש בספירט וקיטור מים חמים ובמהלכה הותזו השמנים והספירט. לשם ניקוי חלקי טנקים אחרים נעשה שימוש בסמרטוטים, ספירט, נפט או קיטור ומים.

בחקירתו הנגדית חזר ואישר כי במהלך עבודתו נחשף לדלקים, שמנים וסולר  (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 16, ש' 14-15).

 

בתמיכה לעדות התובע העידו שני עובדים נוספים שעבדו עמו אצל הנתבעת. איתן וסרמן (להלן: "וסרמן") העיד כי עבד עם התובע במספר מחלקות וכי העבודה היתה כרוכה במגע יומיומי עם שמנים ודלקים. במחלקת הפירוק, כאשר נדרשו לרוקן את מיכלי הדלק בטנקים, הותז על הגוף סולר שנספג בבגדי העבודה ובכפפות שסופקו. בעת פירוק הזחלים באו במגע עם שמנים, ובעת פירוק הצריח באו במגע עם שמן הידראולי וגריז. במחלקת ההרכבה עסק, ביחד עם התובע, בשימון, גירוז, ושטיפת חלקים המיועדים להרכבה בטנקים, עם חומר ג'לקלין ואף בהרכבה של מערכת אידוי, כיסא מיכלי דלק. במחלקה זו עסק גם בתיקון מיכלי סולר שנזלו (ת/1).

בחקירתו הנגדית הוסיף כי עיקר הקשר עם התובע היה במחלקת הרכבת טנקים ובמחלקה זו: "צוללים למיכלי סולר, מתמודדים עם נזילות סולר, נשפך עליך סולר" (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 12 ש' 2-3).

גרגורי טרטקובסקי (להלן: "טרטקובסקי"), העיד כי עבד עם התובע במספר מחלקות וכי העבודה היתה כרוכה במגע יומיומי עם שמנים ודלקים (ת/2), על אופי העבודה לא נשאל בחקירתו הנגדית (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 12). 

 

עדי הנתבעת אישרו בעדותם, כי התובע בא במגע עם שמנים ודלקים (כך עדות שטיין, פרוט' מיום 22.1.08 עמ' 19 ש' 13, מכתבו של גבי בן עזרא, מפקד בית מלאכה מכללים, צורף כנספח לתצהיר אבאצ'י, עדותו של אבאצ'י, פרוט' מיום 17.10.07 עמ' 29 ש' 16).

ד"ר כהנא לידיה, מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית מאשרת במכתבה כי התובע הופנה עקב בעיות שנוצרו כתוצאה ממגע עם חומרים שאליהם הוא אלרגי מסוג של קטון, ניקל, מלחי ניקל ושמני סיכה ועל כן הומלץ כי יועבר לעבודה אחרת אשר לא תביא לסיכון בריאותי ותאפשר את המשך העסקתו (מוצגים 56, 57 לתיק מוצגי התובע).

 

נוכח האמור לעיל, אני סבורה שהתובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו כי עבודתו היתה כרוכה בחשיפה יומיומית לשמנים ודלקים (להלן: "חומרים מזיקים") ומשכך, יש לבחון האם הנתבעת התרשלה כלפיו.

 

ג.          רשלנות הנתבעת

            1.         אי אספקת אמצעי מיגון מתאימים

אספקת אמצעי מיגון אישיים, החלפתם והקפדה על השימוש בהם, הינן חובות חקוקות המוטלות על המעביד מכח תקנה 3,6,8 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997, המחליפות תקנות דומות מ-1968. על פי התקנות חייב המעביד לספק לעובד ציוד מגן המתאים לסוג עבודתו, להחליף ציוד מגן שנתגלה בו פגם, ולוודא שהעובד משתמש בציוד המגן האישי כראוי. על פי תקנה 6(א) ציוד המגן צריך להיות באיכות נאותה, חזק ועמיד ובעל מבנה ותכונות על מנת שיספק  הגנה נאותה מפני סיכונים אותם הוא בא למנוע.

 

על פי עדות התובע (ת/3) הנתבעת סיפקה לו כפפות, משחות ובגדי עבודה אלא שהאספקה לא היתה רציפה וזמינה. לעיתים נאלץ לעבוד עם כפפות קרועות, מאחר שהמחסן לא היה פתוח בכל שעות העבודה והמחסנאי לא הסכים בקלות להחליפם. בנוסף לכך, הכפפות לא היו יעילות לכל סוגי העבודה. בחקירתו הנגדית הרחיב לענין האפקטיביות של הכפפות והמשחה. כדבריו:

" ידעתי שאני צריך להשתמש בכפפות אבל מבחינה טכנית אי אפשר להשתמש איתם. למשל אם אני צריך לקחת מיסב ולנקות אותו הייתי חייב להכניס אותו בגיגית ספירט, צריך לגלגל אותו בידיים ולראות שאין רעש, על מנת לראות שהמיסב תקין. אי אפשר להשתמש במקרה כזה בכפפות כי המיסב מלא ספירט. אי אפשר גם להשתמש במשחה בזמן שאתה עושה פעילות עם ספירט בשמן ולכלוך. היו אבל אי אפשר היה להשתמש בהם כי זה לא התאים לסוג העבודה. יש חלקים כמו דיסקיות עם גיר שצריך לשפשף עם נייר זכוכית וצריך לבדוק אם אין בהם גרדים, איך אפשר לבדוק עם משחת ידיים או כפפות? מבחינה טכנית אי אפשר היה להשתמש במשחה או כפפות... כל המנהלים ידעו שאי אפשר לעבוד עם זה... אני חושב שזה ברור שלא ניתן להשתמש במשחה, אמרתי למנהל העבודה, אני לא זוכר את שמו, שאי אפשר להשתמש במשחה או כפפות. כולם ידעו את זה, זה לא היה סוד. הכפפות והמשחה לא יכלו להועיל בגלל המגע הרציף עם סולר, ספירט, ג'לקלין, קורסין ונפט" (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 14 ש' 23 – 30; עמ' 15 ש' 1 – 8).

 

ושוב, לשאלת בימ"ש:

"זה תלוי באיזה תחנה הייתי ובאיזה סוג עבודה. לדוגמא אם אני מפרק משאבת דלק מה יועילו הכפפות והמשחה, הרי הידיים שלי טבולות בסולר. זה במחלקת צריח. לא השתמשתי בכפפות ובמשחה כשאני צריך לפרק מיכלים, למשל משאבת דלק או חיישן דלק" (עמ' 15 ש' 18 – 21).

 

וסרמן תמך בעדות התובע הן לענין זמינות הכפפות והמשחות, והן לענין האפקטיביות של השימוש בהן (ת/1, ופרוט' מיום 26.4.07 עמ' 11 ש' 11).  טרטקובסקי, עובד  נוסף אצל הנתבעת, חזר על האמור לעיל בחקירתו הראשית (ת/2 ופרוט' מיום 26.4.07 עמ' 12).

עדי הנתבעת סתרו את טענת התובע בדבר העדר ציוד זמין (עדות שטיין, נחמיאס ואבאצ'י בעדותם הראשית). רובין העיד כי התובע מעולם לא התלונן על העדר כפפות (פרוט' מיום 17.10.07 עמ' 21 ש' 17, 20).  עדותם של הנתבעים נתמכת גם בדו"ח החקירה של פרידקין (להלן: "דו"ח פרידקין", נספח ה' לראיות התובע) לפיו לתובע סופקו אמצעי מיגון ומעולם הוא לא התלונן על חוסר בציוד מגן (כך גם בחקירתו הנגדית, פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 8 ש' 20-22, עמ' 10 ש' 4-5).

פרידקין לא מצא עבירה על החוק, שכן המעביד סיפק את כל אשר נדרש (עמ' 10 ש' 14-16).

 

אני מעדיפה את גירסת הנתבעת על פני גירסת התובע, ככל שזה נוגע לזמינות הכפפות והמשחות. התובע לא התלונן כי אספקת הציוד לא היתה זמינה ואף לא סביר בעיני שהשלים עם העדר ציוד זמין. באשר לאפקטיביות של חומרי המיגון, אני מעדיפה את גירסת התובע, אשר לא הופרכה או נסתרה בחקירתו הנגדית, ונתמכת בגירסת עדים נוספים. גירסתו של התובע בענין חוסר האפקטיביות של הכפפות והמשחה במצבים מסוימים, מתיישבת גם עם השכל הישר ועל כן אני קובעת, כי כפפות ומשחות אכן סופקו, אך אלה לא נתנו מענה לעבודות מסוימות שהיה על התובע לבצע במסגרת תפקידו.

 

ד.         העדר הדרכה ואזהרה

חובת ההדרכה חקוקה בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, המחליפות תקנות דומות משנת 1984.

על פי תקנה 2 חייב המעביד למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום העבודה. תקנה 3 מחייבת את המעביד לקיים הדרכה בדבר מניעת הסיכונים והגנה מפניהם, ואף לוודא שכל עובד הבין את הסיכונים להם הוא חשוף. תקנה 3(א) מחייבת את המעביד לחזור על ההדרכה לפחות פעם בשנה. תקנה 6 מחייבת לנהל פנקס הדרכה ותקנה 7 מחייבת למסור לעובדים תמצית מידע בכתב בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודתם או שהם עלולים להחשף אליהם במהלכה.

על פי עדות התובע במהלך תקופת עבודתו לא הוסבר לו מהן הסכנות הכרוכות במגע עם חומרים מזיקים. אמנם, מדי פעם אורגנו הדרכות לעובדים אך הממונים לא הקפידו שיגיע אליהם (סעיף 9 לת/3). בחקירתו הנגדית העיד:

"נכון שקבלתי הדרכות במכללים, לא רצופות, מתי שמצאו לנכון המנהלים, לא היה רצף. פעם שבוע שבוע, ופעם כשלמנהל היה זמן. אני לא זוכר אם זה פעם בחודש. לא זכור לי שקבלתי הדרכה של עובד חדש. גם כשנכנסתי למחלקה מנהל העבודה מעולם לא דיבר איתי... לא אמרו לי שאם לא אשתמש בהם אקבל מחלת עור, אמרו שצריכים להשתמש במשחה... אמרו באופן כללי בשיחה לכל המחלקה, ל-20 אנשים אמרו שצריך להשתמש במשחה וכפפות... אני יודע שיש הוראת בטיחות להשתמש. לא הסבירו... " (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 14 ש' 20-22,  ש' 30; עמ' 15 ש' 1-2; עמ' 16 ש' 1).

 

בתמיכה לעדותו של התובע, העיד וסרמן, כי בכל שנות עבודתו, למעט בשנתיים וחצי האחרונות, הממונים לא הסבירו לו את הסיכונים הכרוכים במגע עם החומרים. אמנם, נערכו הדרכות אך העובדים לא התייצבו (בסעיף 7 לת/1). 

בחקירתו הנגדית הרחיב:

"יש שלבים מסוימים שבעבודה אנחנו שמים משחה, אך בסופו של דבר אנחנו מזלזלים ולא שמים כי מאבדים את המודעות... הקטע הזה מפריע, משחת הידיים, אבל אתה לא מקבל הסבר שזה מציל ממחלות והדבר מונח ונתון לשיקול דעתך אם להשתמש או לא. בשום שלב מיום שהתגייסתי ועד עכשיו לא קבלתי הסבר מהותי על משחת הידיים... במש"א... אמרו לי כאן יש משחת ידיים, קבלתי כפפות, לא הסבירו לי את החשיבות של החומרים... קבלתי כפפות עור ובד, הסבירו לי שאני צריך להשתמש בציוד, לא הסבירו לי את המשמעות. נתנו לי סוג של כפפות, לא הייתי מודע לסיכונים שאני יודע כיום שאני חולה. ודאי שהסבירו לי שאני צריך להשתמש בציוד, לא הדריכו אותי איך ומתי אני צריך להשתמש. רק בשלוש שנים האחרונות יש הדרכות בסגנון הרצאות באופן אינטנסיבי. הרצאות של סיכונים הקשורים בעור לא קבלתי. אפילו פעם אחת במשך 25 שנים... אף אחד ואף פעם לא מסביר לי שמשמעות הציוד זה לשמור על העור מפני התפתחות אלרגית כזאת או אחרת..." (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 11 ש' 13 – 9; ש' 16-27).

 

טרטקובסקי העיד (סעיף 7 לת/2) כי היו הדרכות בענייני בטיחות אך אף אחד לא התייחס ברצינות לסיכונים הכרוכים בחשיפה לחומרים מסוכנים. בחקירתו הנגדית לא נשאל על כך דבר.

פרידקין אישר בחקירתו את חשיבות ההדרכה והמודעות של העובד לחשיפה לחומרים מזיקים  (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 8).

 

עדי הנתבעת העידו כי ניתנו הדרכות באופן שוטף ובמסגרתן הועמד התובע על הסיכונים הכרוכים במגע עם חומרים מזיקים (אבא'צי בסעיף 9 לנ/4, פרוט' מיום 17.10.07 עמ' 28 ש' 8-13). 

שטיין ציין כי ההדרכות מתועדות בכתב אך לא היה בידו להציג כל ראיה בענין זה (פרוט' מיום 21.1.07 עמ' 19 ש' 28, עמ' 21 ש' 6–5).

 

אומר כבר עתה, כי אין בעובדה שהיה שילוט במקום העבודה המדגיש את החשיבות והחובה על הגנת הידיים באמצעות ציוד המגן, כדי לפטור את הנתבעת מחובת הדרכה מסודרת תוך מסירת מידע בדבר הסכנות הכרוכות באי שימוש באמצעי המיגון (על השילוט במקום ראה סעיף 8 לתצהיר נחמיאס, סעיף 5 לתצהיר אבאצ'י, פרוט' מיום 22.1.08 עמ' 20 ש' 12 – 5). התובע מודה שניתנה מדי פעם הדרכה, אך העיד בחקירתו הראשית והנגדית, אשר לא נסתרה, כי לא הועמד על הסיכונים הכרוכים באי שימוש באמצעי המיגון. עדותו של התובע נתמכת בעדות וסרמן (אשר אף הוא לקה ב"מחלת מקצוע", אם כי שונה) בחקירתו הראשית והנגדית. הנתבעת לא הציגה ראיה בדבר קיום הדרכה מסודרת וסביר בעיני שאילו התובע היה מקבל הסבר על הסיכונים הבריאותיים הכרוכים באי שימוש בכפפות ובמשחה, היה משתמש בהם ומונע את התפרצות המחלה. 

 

הלכה פסוקה היא, כי אין המעביד יוצא ידי חובת ההדרכה באזהרה כללית מפני סיכונים. עליו להפנות את תשומת לבו של העובד לסכנה המיוחדת הכרוכה בפעולה אותה הוא מבצע. הוראה או אזהרה כללית שאינה מתייחסת לסיכון קונקרטי, הינה חסרת משמעות (ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל, כה(1) 724).

 

נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע באי מתן אזהרה בדבר הסיכונים הכרוכים באי שימוש באמצעי המיגון.

 

ה.         העדר פיקוח

על פי עדותו של התובע (ת/3) הנתבעת לא פיקחה על השימוש באמצעי מיגון. לאחר פרוץ המחלה ובעקבות ביקור של רופאה תעסוקתית הועבר לעבוד במחסן, אז אמנם חל שיפור מסוים במצב העור, אך לאחר מספר חודשים הוחלט שוב להחזירו לתפקידו הקודם ברק"מ, שם גם ניקה תעלת ניקוז ובא במגע עם חומרים מזיקים (תעודות מחלה ותעודות המחלקה לרפואה תעסוקתית 43 – 57 לתיק המוצגים). 

בחקירתו הנגדית העיד: 

"לא הודעתי שאני עובד בלי, לא היתה השגחה, מי שרצה שם מי שלא רצה לא שם, ידעתי שההנחיה היא כן להשתמש בקרם, אבל לא היתה השגחה פרטית" (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 15 ש' 27 – 25).   

 

עדותו של התובע גם בענין זה נתמכת בעדות וסרמן (סעיף 6 לת/1) וטרטקובסקי (סעיף 6 לת/2). עדים אלה לא נשאלו בחקירתם הנגדית בנושא זה דבר.

עדי הנתבעת סתרו את עדותו של התובע בענין הפיקוח (כך שטיין בסעיף 7 לתצהירו, נחמיאס סעיף 10 לתצהירו ואבאצ'י בתצהירו).

 

הנתבעת, כמעבידתו של התובע, חבה חובת זהירות מושגית למנוע "סכנות צפויות לעובד  אשר  מעביד  סביר  יכול וחייב היה לצפותן מראש" (ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון, מז(3) 225, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש לז (1) 113, 126). חובת הזהירות המושגית כוללת חובות משנה כמו לספק "סביבת עבודה" בטוחה, לנקוט בשיטות עבודה בטוחות, להדריך את העובדים ולפקח על עבודתם באופן שלא תרבץ סכנה לפיתחם. זאת ועוד; המעביד אינו יוצא חובתו רק ע"י אספקת ציוד מתאים במקום העבודה, אלא עליו לפקח באופן יעיל על ביצוע כראוי של כל ההנחיות ע"י העובדים (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח' מב(1) 415, 420; ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' אסתר מרציאנו, לו(2) 592; ת"א 556/93 מורלי אשר ואח' נ' שלמה רבן ואח' תק-מח 99(1) 6535).

ככל שאמצעי הזהירות פשוטים יותר, אין מניעה להכיר בחובת הזהירות לגביהם גם מההיבט הנורמטיבי של המדיניות המשפטית.

על הנתבעת לא רק לנקוט אמצעי זהירות נאותים אלא לקחת בחשבון שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך ביצוע עבודתו, וזאת בשל רצונו להוכיח את עצמו. בדרך כלל אין להסתפק רק באזהרה מפני סיכונים אלא יש לנקוט בצעדים הנדרשים כדי למנוע סיכונים.

"עובד, כפי שציינו, בשל רצונו להוכיח את עצמו, עלול שלא להקפיד עם אמצעי הבטיחות ועל המעביד לקחת בחשבון עובדה זו" (ת"א 556/93 מורלי אשר ואח' נ' שלמה רבן, תק-מח 99 (1) 6535).

 

אני מעדיפה את גירסת התובע על פני גירסת הנתבעת גם בנושא הפיקוח. עדות התובע נתמכה בעדים מטעמו ולא נסתרה באופן כלשהו. אין חולק, גם על פי עדות שטיין, כי לאחר שפרצה המחלה התובע נשלח לניקוי תעלות ניקוז (פרוט' מיום 22.1.08 עמ' 22 ש' 8). אמנם פרידקין לא קובע כי הנתבעת לא פיקחה כיאות, אך לא סביר בעיני כי התובע נטל על עצמו סיכון ביודעין. הנתבעת היתה חייבת לפקח על ביצוע ההוראה להשתמש באמצעי מיגון ולהעמיד את התובע על החומרה של מחדלו. סביר יותר שאם היתה עושה כן, המחלה היתה נמנעת.

הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בכך שלא רק שלא הזהירה את התובע מפני הסכנות הצפויות מאי שימוש באמצעי המיגון, אלא גם בכך שלא פיקחה כיאות על שימוש בהם. כל זאת, למרות שהיתה צריכה לצפות כמעביד סביר את הסיכונים הכרוכים באי שימוש באמצעי המיגון ואף צפתה אותם בפועל.

נוכח האמור לעיל, הנתבעת התרשלה גם בהעדר פיקוח נאות.

 

ו.          קשר סיבתי

לטענת הנתבעת, בכל מקרה התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין רשלנותה, אפילו אם ייקבע כי היתה כזו, לבין הנזק, שכן מדובר במחלה שמקורה גנטי ולא ניתן לקבוע מתי החל תהליך התפתחות הרגישות. אפשר להניח שתהליך זה החל זמן רב לפני תחילת העבודה (בהסתמך על דו"ח פרידקין וחקירתו הנגדית וחוות דעת אינגבר המייחס 25% לגורם חיצוני וחוות דעת דוד).

לחילופין, סביר שהמחלה התפתחה רק בשלב מאוחר יותר, עת עבר התובע לעבודה במכללים ואז על פי מכלול העדויות, עבד עם ציוד מגן.

 

במשפט אזרחי, כאשר יש לקבוע את סיבת המחלה, אין צורך לעסוק בחקירה מדעית לגילוי הסיבה ואין זה מחובתו של בית המשפט להיות משוכנע בדבר קיומה במידה הנעלה מכל ספק. על בית המשפט להיווכח רק מהו הקרוב לוודאי, היינו עליו להחליט על פי חומר הראיות מה הסיבה הנראית כמתקבלת על הדעת ביותר להיתהוות המחלה הנדונה (ת.א. (חי) 1077/87 צביה טויסטר נ' הטכניון, לא פורסם, מאוזכר בת.א. 1070/92 עזבון המנוח איטם חיים ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל, נספח א' לסיכומי התובע).

 

אני סבורה כי התובע הוכיח על פי מאזן ההסתברות קשר סיבתי בין נזקו לרשלנותה של הנתבעת.

בבדיקות שנערכו לתובע טרם קבלתו לעבודה נמצא בריא (חקירה נגדית של פרידקין, פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 9 ש' 4-5), ובבדיקות שבוצעו לאחר פרוץ המחלה, נמצא רגיש לחומרי השימור המצויים בשמנים ובדלקים עמם בא במגע. המומחים העידו כי מדובר במחלת עור אשר מופיעה לאחר מגע של שנים רבות עם חומר מסוים אליו מתפתחת בסופו של דבר רגישות. במשך השנים מתקיים תהליך סמוי מן העין אשר לא מחייב אפילו חשיפה לכמויות גדולות של חומר. אכן, מחלת העור מתפתחת רק אצל אחוז קטן של אנשים הבאים במגע עם החומר האלרגנטי, דבר המלמד על מידת הרגישות השונה אצל אנשים שונים לחומרים מזיקים, ולא ניתן לצפות מראש מי יפתח תגובה אלרגית (חוות דעת אינגבר, עדות גרטנר, פרוט' מיום 17.10.07 עמ' 18 ש' 19 – 21, עמ' 19 ש' 1-3, 7-8,  עדות פרידקין, פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 9 ש' 16-17).

בחקירתו הנגדית העיד גרטנר, כי אם לא היתה חשיפה לחומרים לא היתה פורצת המחלה ודווקא הניח שבשנים הראשונות של העבודה לא הקפידו על אמצעי מיגון אם כי לא יכול היה לומר זאת בוודאות. וכעדותו:

"אנחנו לא יודעים באיזה נקודת זמן האדם הופך להיות אלרגי לחומר מסוים או מה הגורמים שגורמים באותה נקודת זמן להתפתחות אותה אלרגיה" (פרוט' מיום 17.10.07 עמ' 19 ש' 4-5).      

 

לסיכום, יפים דבריו של פרידקין:

"יש אנשים שיכולים כל החיים לעבוד עם חומרים כאלה ולא קורה כלום. יש כאלה שתוך חצי שנה או חודשיים יכולים לפתח את המחלה בגלל המגע עם החומרים. זה ענין אישי. התפקיד שלנו למנוע את התפתחות המחלות או לעכב את התפרצותן, לנקוט בצעדים למניעת המחלות. במקרה של רגישות יתר, זו אספקה של ציוד מגן אישי, בדרך כלל מדובר על פגיעה בעור הידיים, זאת אומרת  אספקת כפפות, משחות מגן, הדרכת עובדים שאסור לשטוף ידיים עם הממיסים או עם נפט, בנזין – רק עם הסבון הנוזלי המיוחד שלא גורם לפגיעה... הרגישות לחומרים קיימת כי אמרתי שזה פגם גנטי אבל אם לא תהיה חשיפה לחומרים – היא לא תפרוץ" (פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 7-8 ועמ' 9 ש' 5-6).

 

ממכלול עדויות המומחים לא ניתן לגבש מסקנה באיזו נקודת זמן פיתח התובע אלרגיה. עובדה היא שהתובע נמצא בריא עם קבלתו לעבודה, בא במגע במשך שנים רבות עם חומרים מזיקים ועל כן המסקנה המתבקשת היא שלגורם הסביבתי היתה השפעה על גרימת המחלה.

לפיכך, קיים קשר סיבתי בין רשלנותה של הנתבעת לבין נזקו של התובע.

 

ז.          רשלנות תורמת

לטענת הנתבעת בכל מקרה לתובע רשלנות תורמת גדולה הואיל והיה נאמן בטיחות במסגרת תפקידו ברק"מ כבר בשנת 1992 ובמסגרת תפקידו עבר קורס בטיחות. 

 

מגמה שהשתרשה בהלכות בית המשפט היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד ביחוס רשלנותו. נקבע, כי על מנת לייחס לעובד "אשם תורם", על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי ויצר את הסיכון וכי התנהגותו מגלה רשלנות ברורה ובולטת (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו, לו(2) 592, 603-604; ע"א 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ' צמרי מו(4) 421, 427; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן) מא(4) 524, 527).

טעם נוסף לנטיה שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, שבלהט העבודה עלול העובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב כאשר לא אחת העובד נחפז בעבודה ומבצע קיצורי דרך, הכל תוך ראיה סוביקטיבית של הרצון להטיב עם המעביד ועם מקום העבודה כמקור פרנסה (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, מב(1) 415, 425; ת.א.  556/93 מורלי אשר ואח' נ' שלמה רבן, תק-מח 99 (1) 6535).

 

התובע מונה כנאמן בטיחות ובמסגרת עבודתו היה צריך לעמוד על תנאי הבטיחות במסגרת סיורים יזומים, איתור מפגעי בטיחות, אכיפת השימוש בציוד מגן אישי ובציוד בטיחות, הדרכה והנחיות לעובדים בביצוע הוראות הבטיחות ודיווח למפקד על מפגעי בטיחות (צורף לתצהיר אבא'צי).

למרות תפקידו כאחראי על אכיפת השימוש באמצעי בטיחות, התרשל בכל הנוגע לשמירת בריאותו ועל כן, אני סבורה כי יש להשית עליו רשלנות תורמת בשיעור 20%. 

 

ח.         נכות תיפקודית

לטענת התובע שיעור נכותו התפקודית גבוה לאין שיעור מנכותו הרפואית. כך ניתן להסיק מעדות התובע לגבי תאור מצבו: 

"מאז שאני נמנע ממגע עם שמנים ודלקים מצב המחלה טוב יותר, אך היא לא חלפה, ואני ממשיך לסבול מעור מתקלף, צורב, רגיש ואדמומי. מצב העור החמיר בחילופי עונות בעיקר בקור, שאז מופיעים גם חתכים בידיים, עד כדי דימום וזה מאד כואב. אני מתקשה בתיפקודים ידניים, כגון חיתוך, פתיחת בקבוקי משקה, רכיסת כפתורי המכנסיים וחפיפת ראש וכו'. אני נמנע משטיפת ידיים ונאלץ לנגב את כפות ידי במגבונים. בשל הכאבים בידיים ובמרפקים, שנתי מופרעת ואז אני מתקשה לתפקד במהלך היום. מחלת העור גורמת לי סבל גופני ונפשי בל יתואר. אני מתבייש במראה הידיים, נמנע מללחוץ ידיים, אנשים נרתעים ממראה הידיים ונמנעים מלהתקרב אלי, והדבר משפיע מאד על מצב רוחי. אני עצבני,  כועס ומוצא את עצמי מסתגר ונמנע מחברת אנשים" (סעיף 12 לת/3, פרוט' מיום 26.4.07 עמ' 14, ש' 16-17, עמ' 17 ש' 4-5).

תמיכה לעדות התובע ניתן למצוא בעדות לימור גדות, עובדת סוציאלית תעסוקתית, אשר הביעה עמדתה כי סיכוייו של התובע להתארגנות תעסוקתית ותפקודית באזרחות, נמוכים ביותר  (סעיף 13 לנ/2, פרוט' מיום 17.10.07 עמ' 24 ש' 12-15).   

 

מנגד, טוענת הנתבעת כי לנכותו הרפואית של התובע אין כל השלכה תפקודית. ועדה רפואית לעררים של המל"ל לא הפעילה את תקנה 15 וקבעה בפרוטוקול כי התובע מסוגל להמשיך לעבוד ללא מגע עם קדמיום וניקל (עמ' 3 למוצג 114 למוצגי התובע). גם דוד קבע בחוות דעתו כי התובע יכול לעבוד בכל עבודה שאינה כרוכה במגע עם חומרים אליהם הוא רגיש. לתובע ניסיון כמתקין דוודי שמש ומכונאי בחברת פיאט ועל כן יש לו יכולת למצוא עבודה בתחום עיסוקו תוך הצטיידות באמצעי מיגון במידת הצורך.

 

"הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אם כן להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים. אך יכולה גם להיות שונה ממנה (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, נב(3) 792).  אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק אינה חמורה כלל, אך בגללה אין הוא מסוגל לעסוק במקצועו הקודם, ולהיפך – יתכן והפגיעה היא חמורה, אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה" (ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל, לב(3) 589, 593; ת.א. 1430/96 (י-ם) אהרוני עודד נ' אומני הורייזן בע"מ (דינים מחוזי), כרך לד(2) 846)".

 

בקביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד, ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו (ע"א 627/88 ימיני נ' שאבי, מז(4) 155).

 

התובע יליד 1961, חסר השכלה, עבד במשך שנים רבות במפעל הנתבעת כעובד כפיים. אכן בעברו עבד כמכונאי בחברת פיאט, אך נראה כי נוכח מצב ידיו יתקשה לחזור לעבודה בתחום זה. התובע לא נתן הסבר בתצהירו מדוע לא מצא מאז פיטוריו ועד היום עבודות המתאימות לנסיון שצבר. עדותו מתייחסת לתיפקודיו היומיומיים. אחרי ככלות הכל, מדובר ברגישות לשני חומרים בלבד וישנה קשת רחבה של תפקידים אשר איננה מחייבת מגע עם חומרים אליהם הוא רגיש. נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי שיעור נכותו התפקודית כשיעור נכותו הרפואית – 10%.  

 

מכאן, לגובה הנזק.

 

ט.        גובה הנזק

1.       הפסד שכר בתקופת עבודתו של התובע במחסן מאוגוסט 2002 ועד לפיטוריו במרץ 2003

עיון בתלושי השכר לחודשים אוגוסט 2002 ועד מרץ 2003 מעלה, כי שכרו של התובע ירד בסך של 2,712 ¤ יחסית לשכרו קודם לכן (בין ינואר 2002 עד יולי 2002 שכרו הממוצע המשוערך של התובע עמד על סך 12,135 ¤).

על כן זכאי התובע לפיצוי בגין ההפרש למשך שמונה חודשים ובסך הכל בסך של 21,696 ¤. על הסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית כדין מאמצע התקופה.

 

            2.         הפסד שכר ממועד פיטוריו, אפריל 2003 ועד ינואר 2004

לטענת התובע פיטוריו נבעו ממחלתו ולא על רקע בעיותיו האישיות. עד לפיטורין עבד במשך 15 שנים אצל הנתבעת ואף קיבל תעודות הערכה על מסירותו (מוצגים 16 – 41 לתיק מוצגי התובע). מאז פיטוריו מתמיד במקום העבודה החדש ללא כל בעיה (עדות התובע פרוט' מיום 26.4.07, עמ' 16 ש' 24-27, עמ' 17 ש' 2-3, ש' 6-7).

מנגד, טוענת הנתבעת כי משלל העדויות עולה כי הנתבעת עשתה ככל שביכולתה על מנת ללכת לקראתו של התובע, ורק משהגיעו מים עד נפש, ולא ניתן היה להשלים עם התנהגותו, הוחלט לפטרו. הפיטורין היו על רקע בעיות חברתיות בשל "אי התאמה" ולא על רקע צמצומים. טענתה של הנתבעת נתמכת בעדות רובין על המסמכים הרבים שצורפו לתצהירו (נספחים א' – ט', חקירתו הנגדית בפרוט' מיום 17.10.07, עמ' 23 ש' 1-5, עדות אבאצ'י בעמ' 29 ש' 6, עדות שטיין וחקירתו הנגדית בפרוט' מיום 22.1.2008 עמ' 23 ש' 17-24). כך גם עולה מעדותה של לימור גדות, העובדת הסוציאלית שליוותה את התובע ומחקירתה הנגדית (פרוט' מיום 17.10.07 עמ' 24 ש' 12-15, ש' 18-20).

 

ממכלול הראיות עולה, כי התובע "לא הקל" על הנתבעת, התנהגותו הבעייתית היא שהביאה לפיטוריו ולא בעיותיו הרפואיות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון כי התובע עבד שנים רבות אצל הנתבעת ועל כן ונוכח מצבו הרפואי היה זקוק לפרק זמן למציאת עבודה. על כן, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע על פי בסיס שכרו המשוערך בסך 12,135 ¤ ונכותו התפקודית, ובסך הכל 10,921 ¤.

 

            3.         הפסד שכר מינואר 2004 ועד היום

בינואר 2004 החל התובע לעבוד כמאבטח בחברת אדיר א. בע"מ. על פי תלושי השכר שצורפו לחודשים ינואר 2004 ועד נובמבר 2006 (מוצגים 86 – 113 למוצגי התובע),  עולה, כי בסיס שכרו הממוצע המשוערך עמד על 4,726 ¤.

לטענת הנתבעת התובע בחר מסיבותיו הוא לעבוד בעבודה בשכר נמוך יותר ובחירתו זו אינה מושפעת מבעיותיו הרפואיות. 

אין הסבר בתצהירו של התובע מדוע לא יכול היה למצוא תפקידים המשיקים לתחום עיסוקו ובשכר גבוה יותר. בהקשר זה, יש להדגיש כי המל"ל לא הפעיל את תקנה 15, הואיל ורגישותו של התובע היא לחומרים ספציפיים בלבד. יחד עם זאת, התובע היום בן 47, כל שנות עבודתו היה עובד מדינה וזכה לתנאים מכח הוותק וההתמדה באותו מקום.

לפיכך,  אני  מחייבת  את  הנתבעת  לשלם  לתובע  על  פי  בסיס  שכרו  אצל הנתבעת בסך 12,135¤ ושיעור נכותו התפקודית ובסך הכל סך של  72,810¤. 

 

            4.         הפסד שכר לעתיד

בהתחשב בנכות התפקודית ובבסיס שכרו המשוערך של התובע בסך 12,135¤ עובר למחלתו, אני מחייבת את הנתבעת לשלם סך של 218,807 ¤ בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד.

 

5.         הפסדי פנסיה

ממוצג 85 למוצגי התובע עולה, כי סך ממוצע משוערך של הפרשות המעביד למבטחים, קרן השתלמות וקופת גמל הוא 1,380 ¤. על כן, בהתחשב בנכות התפקודית בשיעור 10% זכאי התובע לסך של 9,384 ¤ מיום שפוטר ועד היום על הסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית כדין מאמצע התקופה. בהתאם לאותו חישוב, זכאי התובע לסך של 24,882 ¤ מהיום ועד גיל הפרישה.  

 

            6.         עזרת צד ג' והוצאות

לא מצאתי לפצות את התובע בגין עזרת צד ג'. מדובר בעזרה סבירה שקיבל מבני משפחתו ולענין הוצאות – לא צורפו קבלות וממילא טיפוליו ניתנים לו במסגרת סל הבריאות.

 

7.         כאב וסבל

מחלת העור גורמת לתובע סבל כפי שהעיד, ועל כן בנסיבות דנן, אני פוסקת לו סך של 60,000 ש"ח בגין פריט הנזק הלא ממוני. 

 

י.         סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המפורטים לעיל, בניכוי רשלנות תורמת בשיעור 20% ובניכוי דמי פגיעה וגמלת נכות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ליום מתן פסק הדין. על היתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הוצאות משפט.

 

בשולי הדברים אוסיף, כי לא מצאתי לנכות את פיצוי הפיטורין ששולמו לתובע. זאת, הואיל וקבעתי כי אלה אינם קשורים למחלתו. 

 

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, כ"ד בכסלו, תשס"ט (21 בדצמבר 2008), בהעדר ב"כ הצדדים.

                                                                               

 

 

 

 

 

קלדנית: איילה ש.