בתי המשפט

- ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת בת.פ. 134/06, שניתן ביום 2.6.08, על ידי כב' סגן הנשיא ג' אזולאי -

פסק דין

1.      המשיב הודה בבית משפט קמא בכתב אישום מתוקן והורשע בשתי עבירות של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ובסטיה מתכנית, לפי סעיפים 145(א), 204(א),(ב), 208, 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 7.4.05 או, בסמוך לכך ביצע המשיב באדמות מושב כלנית (גוש 15605 חלקות 31, 28, 27 מגרש 79) עבודות בניה שעניינן הקמת תחנת דלק הכוללת מיכל סולר, בנפח של כ- 10,000 ליטר והצבת מכולה בשטח של כ- 36 מ"ר; כמו כן, ביום 14.12.06 או בסמוך לכך, ביצע המשיב במקרקעין הנ"ל עבודות בנייה שעניינן הקמת מתחם חדרי אירוח (צימרים) כדלקמן:

3 מבנים עשויים קירות עץ וגג רעפים, בשטח של כ- 35 מ"ר כל אחד, ובסך הכל 105 מ"ר.

עבודות הבניה הנ"ל בוצעו ללא היתר ובניגוד לייעוד הקרקע שהוא בחלקו לשטח ציבורי פתוח ובחלקו למגורים. עוד נטען בכתב האישום המתוקן, כי מהמועדים הנ"ל ואילך, השתמש המשיב  במקרקעין "שימוש חריג" (להלן: "השימוש").

2.      ב"כ המערערת הגישה, במסגרת טיעוניה לעונש בבית משפט קמא, הרשעות קודמות של המשיב, תצלומים של המבנים נשוא כתב האישום המתוקן וחוות דעת שמאי בעניין שווי עלות הבניה (בסך 135,000 ¤), ועתרה לחיוב המשיב בתשלום קנס, שיהלום את חומרת העבירה, וקנס בשיעור כפל שוויה של עלות הבניה (בסך 270,000 ¤), צו מיידי לאיסור שימוש, למעט תקופת התארגנות קצרה וצו הריסה לביצוע מידי, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות כספית.

          ב"כ המשיב טען בבית משפט קמא, כי המשיב עסק בהובלות והיה לו מיכל סולר לשימושו, אך לא לשימוש מסחרי והוא טרח לפנותו כשנתבקש לעשות כן. המשיב עצמו הוסיף וטען, כי לא מכר אף פעם סולר ולא היו לו לקוחות וכי פינה את המיכלים לפני שנה.

3.      לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, גזר בית משפט קמא הנכבד על המשיב את העונשים שלהלן:

          א.      קנס בסך 17,000 ¤ או 100 ימי מאסר.

          ב.      תשלום אגרה בסך 4,100 ¤.

ג.       צו להריסת הבניה הבלתי חוקית ולהפסקת השימוש במבנים  תוך 12 חודשים אלא אם יקבל המשיב היתר כדין.

          ד.      חתימה על התחייבות בסך 10,000 ¤.

4.      המערערת מלינה בפנינו על קולת העונש. לטענתה, מדובר בענישה שחורגת באופן קיצוני לקולא מרמת הענישה הראויה במקרים דומים. ערעור המערערת מופנה כנגד:

א.      אי הטלת קנס בשיעור כפל שווים של המבנים נשוא כתב האישום, כאמור בסעיף 219 לחוק.

ב.      גובה הקנס.

ג.       מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה.

ד.      מועד כניסתו לתוקף של הצו לאיסור שימוש.

ה.      גובה ההתחייבות הכספית

ו.       אי חיוב המשיב בתשלום כפל אגרה.

לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא משלא התייחס לעתירתה להשית קנס בשיעור כפל שווים של המבנים, וממילא לא הטיל קנס כזה, כאשר נסיבות המקרה, כך לשיטת המערערת, מגבשות מקרה מובהק להטלת קנס בשיעור כפל שווים של המבנים – עבירות בעלות אופי כלכלי, בגינן מן הראוי לגזור קנסות מרתיעים ביותר, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית, אחרת עבריינות הבנייה תמשיך להיות משתלמת. משכך, סבורה המערערת, כי הטלת קנס בשיעור כפל שוויו של המבנה, מהווה מענה ענישתי נכון וראוי, הקושר בין מהות העבירה ובין מהות הענישה ומונע מתן יתרון לא הוגן לעברייני בניה על פני אזרחים שומרי חוק.

המערערת מוסיפה וטוענת, כי גם ללא קשר לדחית בקשתה להטלת קנס בשיעור כפל שווי, הקנס שהטיל בית משפט קמא על המשיב הינו נמוך מידי ביחס לענישה הראויה בנסיבות המקרה.

עוד טוענת המערערת, כי במקרים של בניה חדשה, ראוי ליתן צווי הריסה לביצוע מיידי; משכך, סבורה המערערת כי לא היה מקום ליתן למשיב אורכה בת 12 חודשים לביצוע ההריסה.

המערערת ממשיכה וטוענת, כי בהעדר נסיבות יוצאות דופן, שלא הוצגו בענייננו, כאשר מדובר בשימוש חורג, מן הראוי להפסיקו לאלתר, שכן, להבדיל מצו הריסה, היוצר עובדה בלתי הפיכה, אשר יש לעתים טעם מסוים בעיכובו, צו איסור שימוש אינו בלתי הפיך, וגם מטעם זה אין כל הצדקה להעניק למשיב "היתר" לעשיית שימוש חורג.

בנוסף, משיגה המערערת על גובה סכום ההתחייבות הכספית, שהינה בבחינת ענישה צופה פני עתיד, וכן משיגה על אי הטלת כפל אגרת בניה לפי סעיף 218 לחוק.

ב"כ המערערת הוסיפה וטענה בפנינו, כי הצימרים דנן חורגים משטח ציבורי פתוח, כך שעל אף ההתקדמות התכנונית, לא ניתן יהא לאשר את הצימרים במיקומם הנוכחי. ב"כ המערערת הוסיפה וציינה, כי הצימרים הוקמו לאחר הגשת כתב האישום המקורי בתיק זה, שהוגש בתחילה בגין תחנת הדלק בלבד.

5.      ב"כ המשיב ביקשה לדחות את הערעור בהדגישה, כי מיכל הסולר פונה, שנה לכל הפחות, עובר למתן גזר הדין. עוד טענה ב"כ המשיב, כי המשיב הביע חרטה על מעשיו, וכי, הוא הקים את הצימרים, כמו רוב התושבים, בעידוד הרשות המקומית, לאור העובדה שענף החקלאות נכשל באזור.

         עוד נטען, כי האגודה שכרה את שירותיו של אדריכל, שהגיש תוכנית מתאר חדשה וכי המשיב הגיש בקשה להיתר אשר ממתינה לדיון אחרי אישור תוכנית המתאר. לאור המצב התכנוני, ביקשה ב"כ המשיב להימנע ממתן צו איסור שימוש מידי. 

ב"כ המשיב טענה לאכיפה בררנית במושב, טענה שנטענה על ידי בא כוחו דאז של המשיב בבית משפט קמא בתיקים אחרים, אך בא כוחו חזר בו מטענה זו, כך שאין מקום לשוב ולהעלותה במסגרת הערעור, הגם, שמדובר בטענה שתלויה על בלימה, שלא הוכחה כדבעי בבית משפט קמא.

         ב"כ המשיב התייחסה גם לנסיבותיו האישיות של המשיב. המדובר במי שעובד שכיר בשכר של 4,000 ¤, אב ל- 4 ילדים, ששלושה מתוכם מתגוררים יחד איתו, ומצבו הכלכלי קשה ביותר.

6.      לאחר שעיינו בהודעת הערעור המפורטת ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין ערעור זה להתקבל.

         כפי שציינו בפסקי הדין האחרים שניתנו ביחס להקמת צימרים בלתי חוקיים במושב כלנית, שחובה היא לקבל היתר בניה כדין עובר לביצוען של עבודות בניה כלשהן, לרבות צימרים; ברי, שכל עוד לא ניתן היתר בניה כזה, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, מנוע היה המשיב במקרה דנן, מלהתחיל בביצוע העבודות. משביצע המשיב את אשר ביצע, כפי שהודה בבית משפט קמא, הוא חטא בביצוע העבירות שבהן הורשע. אין בעידוד המועצה האזורית לבנית צימרים במושב, כדי לייתר את החובה החוקית בדבר קבלת היתר בניה, או לשמש תחליף להיתר כזה. עסקינן במשיב בגיר ועליו לשאת בתוצאות מעשיו.

7.      לגופו של עניין, עבירות הבניה בהן הורשע המשיב הינן עבירות חמורות. המשיב הציב במקרקעין נשוא כתב האישום מיכל סולר גדול ומכולה ללא היתר בניה ובניגוד לייעוד הקרקע. בניגוד לטיעוניו ולטיעוני בא כוחו בבית משפט קמא, הרי מגיליון גביית עדותו שהוגש לבית משפט קמא עולה באופן ברור, כי המשיב לא הזדרז לפנות את מיכל הסולר והמכולה וכך נרשם מפיו: "... לגבי המיכלים האחרים הם מיועדים להעברה ללקוחות שקונים ממני סולר. לגבי היתר למיכל האדום והקרוואן, אני מתחייב להוציא היתר כחוק בזמן הקרוב". מדבריו אלה של המשיב עולה, שהוא גם מוכר סולר לאחרים, כך שהמיכלים לא נועדו אך ורק לשימושו אלא נעשה בהם שימוש מסחרי. המשיב הגדיל לעשות, כאשר לא הסתפק במעשים הנ"ל אלא הוסיף וביצע עבירות נוספות עת היה תלוי ועומד נגדו כתב האישום המקורי בגין הצבת מיכל הסולר והמכולה הנ"ל. המשיב לא בנה צימר בודד אלא 3 מבנים (צימרים), בשטח של 35 מ"ר כל אחד, ללא היתר בניה ובניגוד לייעוד הקרקע שהוא בחלקו לשצ"פ. מדובר בבניה בהיקף נרחב יחסית. לא זו אף זו, מאז ביצוע העבודות (מזה כשנתיים), עושה המשיב שימוש מסחרי בצימרים, ובדין טענה ב"כ המערערת, כי עסקינן בעבירה בעלת אופי כלכלי, המחייבת ענישה מרתיעה. העונש שהוטל על המשיב בבית משפט קמא, על רכיביו השונים, אינו משקף נכונה את חומרת העבירות שביצע, ואין בו כדי לשלוח מסר של הרתעה ולהפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית.

8.         על חומרתן של עבירות הבניה ועל תופעת הבניה הבלתי חוקית אשר הפכה מכת מדינה, אין צורך להכביר מילים. בית המשפט העליון פסק וחזר ופסק, כי על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. עוד נפסק, כי בתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו: רע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נ. מדינת ישראל, רע"פ 7978/06 אוסמה עדוי נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, רע"פ 6306/06 שלום בנוליאל נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה – מורדות הכרמל, רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ. מדינת ישראל, רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל, ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ. אבו נימר ואח').

         העונש שהוטל על המשיב במקרה דנן, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנ"ל ואינו משקף את החומרה שיש לייחס לעבירות על חוק התכנון והבניה. הקנס שהוטל על המשיב מקל עמו בצורה מופרזת ואינו מביא בחשבון את היקף הבניה, את העובדה כי הצימרים נבנו בעת שהיה תלוי ועומד כתב אישום נגד המשיב ואת השימוש המסחרי; מכאן, החלטתנו לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשו של המשיב.

9.      באשר להטלת כפל שווי של המבנים, בנוסף לקנס או במקומו, לפי סעיף 219 לחוק, נאמר, כי בהתאם להוראת סעיף 219 לחוק, העניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט. ברי, כי בית המשפט יעשה שימוש בהוראה זו במקרים המתאימים ואין ליצור מצב, שיותיר הוראת חוק זו כאות מתה שאין פועלים על פיה (ע"פ (חיפה) 1192/04 מדינת ישראל נ. עאדל נעמן חיר).  מאידך, אין להפוך את השימוש בהוראה זו לדבר שבשגרה, ולהטיל כפל שווי בכל מקרה. סעיף 219(א) לחוק הינו בעל אופי עונשי, ותכליתו – הרתעתם של עברייני בנייה; משכך, על מרכיבי הענישה השונים, המוטלים על מי שמורשע בעבירות על חוק התכנון והבניה, לבטא נכונה תכלית זו, בין היתר, בהתחשב בהוראת סעיף 219(א) לחוק.

         מן הכלל אל הפרט. בית משפט קמא לא התייחס כלל לעתירתה של המערערת להטלת כפל שווי, ועם כך אין להשלים.

         אנו רואים לנהוג במקרה זה כמו שנהגנו במקרים דומים וכפי שנהגו במקרה נשוא ע"פ (חיפה) 1192/04 הנ"ל, אליו הפנתה ב"כ המערערת, ולא נמצה את הדין עם המשיב "מכיוון שהשינוי במדיניות התביעה בבקשה להפעיל עונש שכמעט לא הופעל עד עתה נמצאת בראשיתה, ראוי שלא נמצה את הדין בשלבים הראשונים של ישום הכלל", וכן בהתחשב בנסיבות המיוחדות של מקרה דנן, לרבות סילוק מיכל הסולר והמכולה כשנה עובר למתן גזר הדין.

בנסיבות אלה, ובשים לב להיקף הבניה, לעובדה כי המשיב מפיק רווח כספי מן השימוש המסחרי שנעשה ולעלות הבניה לפי חוות דעת השמאי, אנו מעמידים את הסכום הכולל של הקנס ע"ס 60,000 ¤, במקום סך 17,000 ¤, כפי שנפסק בבית משפט קמא. ברם, אנו דוחים את בקשת המערערת לחייב את המשיב בתשלום כפל אגרה משלא נתבקש סעד זה בבית משפט קמא.

10.    משנוכחנו, כי קיים פתרון תכנוני באופק, אנו סבורים שפרק הזמן שניתן לביצוע צו ההריסה   (12 חודשים מיום מתן גזר הדין) הינו פרק זמן סביר; המשיב עושה שימוש מסחרי בצימרים מזה כשנתיים ימים ואין שום הצדקה עניינית להעניק לו "היתר" להמשיך ולעשות שימוש חורג, ובכך להקנות לו יתרון לא הוגן על פני אזרחים אחרים שומרי חוק.

11.    סיכומו של דבר, בהיותנו ערכאת ערעור שאין דרכה למצות את הדין, אנו מקבלים את הערעור במובן זה, שאנו מעמידים את סכום הקנס על סך 60,000 ¤ או 5 חודשי מאסר כנגדו, ונותנים בזה צו לאיסור שימוש במבנים נשוא כתב האישום המתוקן, אשר יכנס לתוקף בחלוף 45 יום מיום קבלת פסק דין זה ולא יאוחר מיום 20.2.09, וזאת כדי לאפשר למשיב להתארגן לצורך ביצועו של צו זה. צו ההריסה שניתן על ידי בית משפט קמא ויתר רכיבי העונש יישארו על כנם.

ניתן היום, כ"ד בכסלו, תשס"ט, (21 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם.

אירית+חנה