פסק דין

השופטת ורדה וירט ליבנה

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר סאלח נימר באדר ומר אהרון כהן; בל 2720/05) אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בתאונת הדרכים שאירעה לו ביום 10.11.01 כתאונה בעבודה בהתאם להוראת חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]  התשנ"ה-1995 (להלן גם - החוק).

2.         המערער נפגע בתאונת דרכים ביום שבת 10.11.01, תוך כדי נסיעתו על גבי אופנוע.

            המערער הגיש תביעה אל המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי תאונת הדרכים ארעה לו בדרך לעבודתו והיא: השקיית בטון בטכניון בחיפה.

            המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעה ואף שילם למערער דמי פגיעה. מספר חודשים לאחר מכן המוסד לביטוח לאומי הודיע למערער, כי הוא חוזר מן ההכרה בתביעה כתאונה בעבודה ודחה את תביעתו ואף חייבו בהחזרת הכספים ששולמו לו. המוסד לביטוח לאומי הסביר את השינוי בעמדתו בכך שקיבל את החומר הקשור לתאונת הדרכים ממשטרת ישראל ומההודעות שם עולה כי המערער לא היה בדרכו לעבודה.

            על כך ערער המערער לבית הדין האזורי.

3.         בבית הדין האזורי נשמעו עדויות המערער והעדים מטעמו וכן עדויות מטעם המוסד לביטוח לאומי. לאחר שבית הדין האזורי בחן היטב את העדויות והראיות שהיו בפניו, לרבות ההודעות במשטרה, קבע, כי עדויות המערער אינן אמינות בעיניו וכי אין לקבל את גרסתו של המערער כי תאונת הדרכים ארעה בדרך לעבודה.

            בית הדין האזורי אף הוסיף ואמר כי גם מבלי להזדקק להודעות שנגבו על ידי משטרת ישראל, יש לקבוע כי לפי העדויות שנשמעו בדיון, המערער לא הרים את הנטל הראייתי המוטל על כתפיו, כי התאונה בה נפצע הייתה בדרך לעבודה.

            על כך הוגש הערעור שלפנינו.

4.         טעוני הצדדים בהליך שבפנינו הובאו על דרך של סיכומים בכתב.

א.        בא כוח המערער התייחס בטענותיו, הן לדרך בה נגבו ההודעות מן המערער במשטרה והן לטענה כי הסתירות עליהן מבסס בית הדין האזורי את מסקנותיו אינן סתירות מהותיות, אלא סתירות לכאוריות, הנובעות מטבעו של אדם מסביבתו וגורמים נוספים. כן, טוען בא כוח המערער, כי לאור העובדה כי המוסד לביטוח לאומי שינה את עמדתו, לאחר שהכיר בתביעה, היה על בית הדין האזורי לבחון אך ורק האם היה בהודעות במשטרה משום סתירה של ממש לגירסת המערער.

ב.         באת כוח המשיב טענה לעומתו, כי כל טענותיו של המערער בערעור מתייחסות לקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי אשר התרשם מן העדויות וקבע את מסקנותיו, לאור הסתירות הרבות שנתגלעו הן בעדויות של העדים מטעם המערער והן לאור ההודעות במשטרה. לטענתה, מסקנותיו של בית הדין האזורי מבוססות בחומר הראיות ונכונות.

5.         דיון והכרעה

א.                ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנושא מהימנותם של עדים, אלא אם מתגלית סתירה בולטת לעין או טעות גלויה או כיוצא באלה (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי – הירשהורן, פד"ע כ 349).

תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין (דב"ע נד/71-3 מרגלית אילת – שירות התעסוקה, פד"ע כז 169).

ב.         ואכן בערעור שלפנינו, בית הדין האזורי מדגיש את התרשמותו מן העדים ובמיוחד מעדותו של המערער וחוזר מספר פעמים על התרשמותו הישירה מן העדים.

            בית הדין האזורי אינו מסתפק בכך, אלא מפרט את הסיבות להתרשמותו זו, מדגיש את הסתירות המהותיות בגרסאות השונות, מפרט את הגרסאות שנמסרו במשטרה ולבסוף מסכם ואומר: "הסתירות כאמור בעדויותיו של התובע, מסירת פרטים סותרים וכן הבלבול שנוצר בגרסאות ובעדויות בבית הדין וניסיונו של התובע להתחמק מלתת תשובות לשאלות עת ענה ב-"לא זוכר" ו"לא יודע" מטילים צל כבד על אמינות גרסתו".

ג.         כאמור רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים ערכאת הערעור תתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית ובא כוח המערער לא הראה טעם מיוחד לנהוג כך בערעור שבפנינו. ועל כן, אין מנוס אלא לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי.

6.         סוף דבר- הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

ניתן היום ג' בטבת, תשס"ט (30 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים.