רביב נ. בטוח לאומי-סניף תל-אבי
בית הדין לעבודה
בל 005213/04 |
בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב - יפו |
|
|
||
03/12/20083.12.08 |
תאריך: |
בפני כב' השופטת דוידוב מוטולה סיגלנ.צ. מר יוסף פרלמן (מ)נ.צ. גב' אורה אופנהיים דוניו (ע) |
|
רביב מרדכי |
בעניין: |
|
התובע |
עו"ד ארז |
ע"י ב"כ |
|
|
נ ג ד |
|
|
|
המוסד לבטוח לאומי |
|
|
הנתבע |
עו"ד קריצמן |
ע"י ב"כ |
|
פסק דין
פתיח ותשתית עובדתית
1. עניינו של תיק זה בזכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה.
2. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבע לא הובאו עדים כלשהם.
3. להלן עובדות הרקע:
א. התובע, מר מרדכי רביב, יליד שנת 1965, גרוש, הגיש ביום 2.1.03 תביעה לגמלת הבטחת הכנסה (נ/1).
ב. התובע ציין בטופס התביעה כי אין בבעלותו או בשימושו רכב. עוד ציין כי "אינני עובד מתאריך 4.4.02 בגין מחלה... הייתי עצמאי... היה רכב של העסק שנמכר ב 10000 ¤ ומזה התקיימתי כל התקופה. מתגורר בבית אמי, אין דירה בבעלותי". על סמך הצהרות אלו, אושרה תביעתו והוא החל לקבל גמלה בחודש 1/03.
ג. ביום 17.3.04, לאחר שהוברר כי התובע משלם במסגרת הוראת קבע תשלומי ביטוח רכב, הודיע הנתבע לתובע על הפסקת תשלום הגמלה, רטרואקטיבית מחודש 1/03, מהטעם שהנו משתמש ברכב מספר 8533720 (להלן "הרכב").
4. לאחר בדיקה הסתבר כי הרכב נרכש, ביום 15.11.02 (נ/2), על ידי אמו של התובע, הגם שאין חולק כי אינה בעלת רישיון נהיגה ואינה נוהגת בו. התובע הסביר כי הנו משתמש ברכב לטובת צרכיה הרפואיים של אמו, והתבקש לצרף מסמכים רפואיים המעידים על כך (נ/4). בהתאם לכך הגיש ביום 4.1.04 מכתב שחרור של אמו מבית חולים מיום 14.5.98, אישור ממרפאה לבריאות הנפש כי הנה "מגיעה לפגישות במרפאתנו פעם בחודש", והפניה לבדיקות שונות מיום 30.10.00 (חלק מנ/3).
רופא הנתבע, אליו הועברו מסמכים אלו, קבע ביום 29.1.04 כי "במסמכים שהוצגו בפני אין עדות לכך שיש צורך בשימוש ברכב לצרכים רפואיים" (נ/3).
5. התובע נחקר על ידי חוקר הנתבע ביום 3.2.04, נשאל האם יש בבעלותו או בשימושו רכב, והשיב בשלילה (נ/5). רק לאחר שנשאל ספציפית על פרטי הרכב, אשר נמצא חונה בחניית הבניין, השיב כי הרכב של אמו וכי "רק אני נוהג ברכב... קניתי אותו לפני שנה בערך... קנינו רכב ואמא שלי שילמה על הרכב עם כסף שלה... את הביטוחים של הרכב אני משלם... כדי לא להעמיס על אמא שלי". התובע לא ציין בפני החוקר כי הוא משתמש ברכב לצרכיה הרפואיים של אמו בלבד.
6. התובע העיד כי אמו עברה תאונת דרכים קשה ביום 30.4.98, ומאז מתקשה לתפקד וזקוקה לסיועו השוטף. לאור זאת הנו מתגורר עימה, ומסייע לה בכל צרכיה. התובע צירף חוו"ד פסיכיאטרית (שניתנה במסגרת התיק האזרחי שניהלה אימו לקבלת פיצוי בגין התאונה), מיום 21.8.04, בה צוין בין היתר "בן רווק המתגורר עימה... מסייע בכל עבודות הבית וכן בקניות, הליכה לרופאים וקבלת התרופות". עוד צוין, לגבי האם, כי "תהיה זקוקה כנראה להמשך טיפול תרופתי ופסיכותרפויטי בתדירות של פגישה אחת לחודש".
7. התובע הוסיף כי גם הוא נפגע בתאונה, שלטענתו מהווה תאונת עבודה, ביום 4.4.02, וסובל עקב כך מנכות. כיוון שבחודשים ינואר ספטמבר 2003 לא עבד, הגיש את התביעה לקבלת הגמלה.
8. באשר לרכב התובע העיד כי בשל מצבה הרפואי של אמו נזקקת היא להגיע לטיפולים רפואיים רבים, ולכן רכשה רכב (כאשר בפועל הוא עצמו בחר את הרכב והעביר את הרכב על שם אמו באמצעות ייפוי כוח עמ' 4). עם זאת, אין לה ולא היה לה רישיון נהיגה, ולכן הוא עצמו נוהג בפועל ברכב, ומסיע אותה "לסידורים שונים כדי לסייע לה בעת זקנתה" (סעיף 12 לתצהירו). כיוון שנדרש לבטח את שימושו ברכב, רכש את ביטוח החובה לרכב מכספו (נספח ד' לתצהירו). עם זאת לאחר שהופסק תשלום הגמלה רכשה אמו פוליסת ביטוח חדשה, הרשומה על שמה בלבד (נספח ה').
9. התובע לא צירף לתצהירו המקורי מסמכים רפואיים כלשהם המלמדים על תוכנית טיפולים קבועה, וכל שטען בקשר לכך הוא כי "הרכב נדרש לאימי לצורך תוכנית טיפול קבועה שכללה הגעה פעם בחודש לפחות לביקורת וטיפול... הרכב נרכש מלכתחילה למטרה זו ואף שימש לצורך זה" (סעיפים 19 - 20 לתצהירו).
במסגרת תצהירו המשלים, לאחר שניתנה לו הזדמנות להשלים את מסכת ראיותיו, צירף "כרטיס תוכנית טיפול לביקורים במרפאה לפיזיותרפיה" (נספח א'), "דו"ח תיעוד תקצירי הביקורים" המעיד על 10 טיפולי פיזיותרפיה בין התאריכים 6.3.03 14.4.03 (נספח ב'), רישום ביקור אצל אורטופד והפניה לפיזיותרפיה ומרפאות חוץ אורטופדיות מיום 2.2.03, הפניה לצילום רנטגן מיום 10.2.03 (נספח ג'), ביצוע הצילומים ביום 12.2.03 (נספח ז'), הפניה לבדיקת אי.אם.ג'י מיום 1.1.03, חוו"ד נוירולוג מיום 13.1.03 (נספח ד'), הפניה לצילום רנטגן מיום 14.4.03 (נספח ה'), והפניה של רופאת עור מיום 2.9.03 (נספח ו').
10. התובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע ציין בטופס התביעה כי אין בשימושו רכב, במקום לציין במפורש כי הנו משתמש ברכב של אמו לצרכיה הרפואיים, והשיב כי "זו היתה הגדרה שלא שמתי לב באותו זמן נוכח מצבי הרפואי, הייתי אז במצב נורא קשה ואימי היתה במצב קשה יותר ממני. לא יכולתי לעסוק בפרטים קטנים מבחינה נפשית ובריאותית" (עמ' 2). בנוסף נשאל מדוע הרכב נרשם על שם אמו, על אף שאין לה רישיון נהיגה, והשיב "... הבנתי שכשארצה לתבוע הבטחת הכנסה בשלב מסוים, הרכב לא יכול להיות על שמי..." (שם).
התובע אישר עוד כי העביר לחשבונה של אמו סך של 15,000 ¤ (כאשר מחיר הרכב, לפי נ/2, היה 19,500 ¤), אך זאת כאשר "אין לזה שום שייכות לרכב. אימי עצמה היתה במצב קשה והיינו צריכים שיקים לתרופות... העברתי לה כסף כדי לעזור לה" (עמ' 4).
11. התובע ביקש לציין כי שלח הודעות פקס רבות לנתבע על מנת שיטפלו בעניינו ויסבירו לו איזה חומר נוסף חסר (חלקן צורפו כמוצג ת/1), אך לא זכה לשיתוף פעולה כלשהו. כתוצאה מכך קשה היה לו לשחזר בדיעבד את הטיפולים הרפואיים המדויקים שעברה אמו בתקופה הרלוונטית. התובע אישר, עם זאת, כי מאז חודש 5/04 הנו מיוצג על ידי בא כוחו (עמ' 6).
הכרעה
12. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א 1980 (להלן "החוק") קובע את הזכאות לקבלת גימלת הבטחת הכנסה. חוק זה הינו "חוק סוציאלי המיועד להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה כדי מחייתם, הכנסה מינימאלית לשם סיפוק צרכים חיוניים, קרי, לשם שמירה על כבודם כבני אנוש" (עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי זהבה עמר, עבודה ארצי, כרך לג(13) 54; להלן: "עניין עמר"; עב"ל 94/03 ענת עמוס המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לג(22), 46; ראו גם בג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ. שר האוצר ואח', מיום 12.12.05).
13. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגימלה, שהיה זכאי לה לולא ההכנסה, לבין ההכנסה. סעיף 9(א)(5) לחוק קובע כי כ"הכנסה" ייחשבו גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב, כאמור בסעיף 9א' לחוק. סעיף 9א' (ב) לחוק קובע כדלקמן:
"לעניין חוק זה רואים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף קטן זה."
14. בהתאם להוראה זו, נקבע כי מבוטח לא יהא זכאי לגימלת הבטחת הכנסה אם הוכח שעשה שימוש קבוע ברכב, באשר "השימוש ברכב מצביע על כך, שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד" (עניין עמר, סעיף 10 לפסק הדין). במקרה כזה קמה חזקה, לפיה "מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה" (שם, בסעיף 11 לפסק הדין). בהתאם, שלילת הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה מותנית בכך שהמוסד לביטוח לאומי הוכיח כי השימוש ברכב נעשה על ידי המבוטח באופן קבוע ולא באופן אקראי, בודד או חד-פעמי.
15. בעניין עמר נקבעו מבחני עזר לצורך הבדיקה אם אכן מדובר בשימוש קבוע, והינם: תשלום תמורה ממשית עבור השימוש ברכב או השתתפות בהוצאות אחזקת הרכב; האם הרכב עומד ליד בית המבוטח ו/או בקרבתו; האם הוכח כי המבוטח נהג ברכב לפחות פעמיים תוך פרק זמן קצר; האם נסיבות השימוש מצביעות על כך שהמבוטח מפיק הכנסה מהרכב; והאם המבוטח עשה מאמצים על מנת להסתיר את השימוש ברכב.
16. התובע בענייננו למעשה לא הכחיש כי עשה שימוש קבוע ברכב (הגם שהסתיר זאת בתביעה המקורית שהגיש לנתבע). הדבר עלה מפורשות מההודעה שמסר לחוקר וגם מחקירתו בבית הדין. עם זאת, לטענתו, השימוש ברכב נעשה לצרכים רפואיים של אמו. התובע מבקש לפיכך לבוא בגדר החריג הקבוע בסעיף 9א' (ג)(2) לחוק.
17. סעיף 9א' (ג)(2) לחוק קובע כי לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם:
"התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תוכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר; לעניין זה, "בן משפחתו"- מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו, או הורהו של התובע ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף" (הדגשות הוספו- ס.ד.מ.).
יצויין כי הוראותיו דלעיל של סעיף 9 א' חלות על גמלה המשתלמת החל מיום 1.10.01 ואילך, לפי חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 15) (תיקון מס' 3), התשס"א - 2001.
18. מכוח החוק, הותקנה תקנה 10א' לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב- 1982 (להלן - "התקנות"), אשר חלה החל מיום 1.10.01. התקנה קובעת כדלקמן:
"(א) תובע העושה שימוש ברכב מנועי יצרף לתביעתו, אישור רפואי המעיד כי הוא או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי במיתקן
רפואי לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או שש פעמים בחודש לפחות בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים.
(ב) אישור רפואי, כאמור בתקנת משנה (א), ייתן מי שהוסמך ליתן אישור רפואי בתקנה 11(ג)(1) ו-4 לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב- 1982, לפי העניין.
(ג) בהחלטתו יבדוק עובד המוסד, כמשמעותו בסעיף 13 לחוק, אם התובע או בן משפחתו זקוקים לטיפול רפואי בהתאם לתכנית הטיפול או הטיפול הרפואי כאמור בתקנת משנה (א), וזאת לאחר שרופא מוסמך חיווה את דעתו בכתב בעניין זה." (ההדגשות הוספו- ס.ד.מ.).
19. לאחר שקילת מכלול הראיות כפי שהובאו בפנינו, אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התמלאו התנאים הקבועים בחוק ובתקנות בנוגע לשימוש ברכב לשם טיפול רפואי בבן משפחה. התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים של אמו התקיימו "לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש", או לפחות שש פעמים בחודש בפרק זמן העולה על תשעים יום. בנוסף לא הוכיח את התנאי לפיו אמו היתה "זקוקה" לרכב מבחינת סוג הטיפולים להם נזקקה (עב"ל 72/03 צבי רודא המוסד לביטוח לאומי, מיום 3.4.06).
כל שצירף התובע הם אישורים כלליים על היות אמו מטופלת, ועל מספר טיפולי פיזיותרפיה בחודשים מרץ-אפריל 2003. לא די בכך על מנת לעמוד בדרישות החוק והתקנות (וראו למשל - עב"ל 304/05 המוסד לביטוח לאומי - משה דהן, מיום 4.5.06).
20. סיכומו של דבר - הוכח כי התובע משתמש באופן קבוע ברכב. התובע לא הוכיח כי מתקיים לגביו החריג הקבוע בחוק ובתקנות בנוגע לשימוש ברכב לשם טיפול רפואי בבן משפחה. לאור זאת, התביעה נדחית. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.
ניתן היום ו' בכסלו, תשס"ט (3 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים
דוידוב מוטולה סיגל, שופטת אב"ד |
|
נ.צ. (ע) אורה אופנהיים דוניו |
|
נ.צ. יוסף פרלמן (מ) |
ק: נעמי ט.