בשם המערערת: עו"ד מנצור מנצור

בשם המשיב: עו"ד עדה לייבוביץ

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית הנשיא דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר ממליה ומר שרף; בל 11253/04), שדחה את תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את קביעת המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) לפיה המערערת מנהלת משק בית משותף עם בעלה לשעבר, ג'מיל (להלן: ג'מיל), ועל כן אינה זכאית לגמלה.

2.         העובדות הרלוונטיות כמפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי הן כדלקמן:

"א.  התובעת, ילידת שנת 1957, תושבת ירושלים, ומתגוררת בג'בל אל מוכבר – ג'זייל.

ב.     התובעת נישאה בשנת 1975 לג'מיל (להלן: ג'מיל). לבני הזוג נולדו שבעה ילדים.

ג.      התובעת התגרשה מג'מיל בפעם הראשונה ביום 17.11.1989.

ד.     כעבור 3 חודשים שבו התובעת וג'מיל ונישאו זה לזו בחוזה נישואין ירדני.

ה.     בשנים 1991 ו- 1992 נולדו לבני הזוג ילדים.

ו.      התובעת התגרשה מג'מיל בשנית ב- 9/91 על פי פסק דין לגירושין של בית דין שרעי ישראלי ...

ז.      ג'מיל נשוי ל-3 נשים נוספות, פרט לתובעת."

3.         במהלך השנים שמאז 1995 הגישה המערערת למוסד לביטוח לאומי תביעות חוזרות לגמלת הבטחת הכנסה. תביעותיה של המערערת נדחו על ידי המוסד, חלקן מהטעם שהמערערת מתגוררת עם ג'מיל ומנהלת עימו משק בית משותף, וחלקן בגין אי שיתוף פעולה מטעם המערערת, משלא הגישה תעודת גירושין ירדנית כפי שנתבקשה על ידי המוסד.

4.         בשנת 2001 הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד משנת 2001 לדחות את תביעתה לתשלום הבטחת הכנסה. בחודש יוני 2003, לאחר שתי ישיבות הוכחות שהתקיימו באותו תיק (האחרונה ביום 5.5.03), נמחקה התביעה על פי בקשת המערערת.

5.         ביום 14.4.04 הגישה המערערת תביעה נוספת נגד המוסד, היא התביעה מושא ערעור זה.

ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו של בית הדין האזורי

6.         בתביעתה של המערערת בבית הדין קמא, אותה תמכה בתצהיר מטעמה, טענה המערערת כי היא מתגוררת עם בניה בבית שבו התגוררה עם בעלה ג'מיל לפני הגירושין. עם זאת, מאז הגירושין בשנת 1991 אין קשר מסוג כלשהו בינה לבין בעלה לשעבר, והוא אינו תומך בה כלכלית. עוד טענה המערערת בתביעתה, כי לא היה מקום לדרוש ממנה להמציא תעודת גירושין ירדנית, באשר בית הדין השרעי הישראלי הוא בית הדין המוסמך בעניין זה.

המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי המערערת לא המציאה מסמכים שנדרשה להמציא. עוד טען המוסד, כי גירושיה של המערערת מג'מיל היו פיקטיביים וכי היא אשתו השרעית על פי הדין המוסלמי; כי היא המשיכה להתגורר עימו, להיתמך כלכלית על ידו ולנהל עימו משק בית משותף לאחר שנת 1991, ועל כן אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה.

7.         בית הדין האזורי דחה את גרסתה של המערערת, והעדיף על פניה את גרסת המוסד לביטוח לאומי לפיה המערערת וג'מיל מנהלים משק בית משותף. בקשר לכך הפנה בית הדין האזורי להודעת המערערת שנמסרה לחוקר המוסד ביום 10.1.96, שם נרשמו מפי המערערת הדברים הבאים (כמצוטט בפסק דינו של בית הדין קמא):

ת. אני אגיד לך האמת בעלי יושן כאן בבית אך אני ישנה לבד והוא יושן לבד וזה כך מ-4-3 חודשים ...

ת. כשיש לו כסף הוא קונה אוכל לבית, חשמל ומים משלם גיסי ששותף איתו בבית ואוכל אם הוא כאן הוא אוכל ולפעמים אני מכינה אוכל לפועלים שלו והוא אוכל איתם.

ש. האם קונה בגדים לילדים?

ת. לפעמים אני קונה ולפעמים הוא.....

ש. היכן בגדי בעלך?

ת. חלק יש אצלי בבית וחלק בבית אשתו השניה"

בית הדין האזורי העדיף את גרסתה של המערערת כפי שנמסרה בשעתו לחוקר המוסד, על פני הגרסה שהציגה המערערת בפניו, בהיותה של הגרסה הראשונה "ספונטנית ובלי משופצת".

8.        כמו כן, עמד בית הדין האזורי על סתירות בגרסאות שמסרה המערערת, אשר ערערו את מהימנותה בעיניו.

כך למשל, עמד בית הדין על הסתירות שנמצאו בגרסאות המערערת בנוגע למקורות פרנסתה בתקופה הרלוונטית לתביעה. בית הדין הפנה לכך שבעדותה בבית הדין טענה המערערת כי לאחר הגירושין היא פרנסה את הילדים מקצבאות הילדים, מעבודתה במפעל טריומף ומעבודות נקיון, ואולם בכתב התביעה טענה כי אינה עובדת, כי אין לה כל מקור הכנסה, וכי בני משפחתה אינם תומכים בה. בית הדין ציין כי דברי המערערת סותרים את דבריו של ג'מיל, אשר בעדותו בבית הדין טען כי המערערת התפרנסה לאחר הגירושין מדמי ביטוח ומכספים שקיבלה מאביו של ג'מיל, ובפני חוקר המוסד טען כי שני ילדיה הגדולים של המערערת מפרנסים אותה, וכי לפני כן התפרנסה רק מקצבאות הביטוח הלאומי. בית הדין אף ציין, כי המערערת לא נתנה הסבר סביר לאופן מימון הוצאות הבית הגבוהות.

בית הדין האזורי מצא סתירות גם בהסברים שנתנה המערערת לכך שהיא ממשיכה להתגורר בחוש של ג'מיל עם נשותיו האחרות. בית הדין הפנה לכך שבעוד שבתצהירה טענה המערערת כי המשיכה להתגורר בחוש על פי החלטת בית הדין השרעי, בחקירתה הנגדית בבית הדין העידה בקשר לכך כי היא ממשיכה להתגורר בחוש מטעמים כלכליים, ובלשונה: "אין לי כסף ללכת לשכור בית, חמי אמר לי הבית הזה שלך והוא לא יכול להוציא ולגרש אותך ממנו...". בית הדין הפנה עוד לכך שבהמשך דבריה מסרה כי קיבלה את הבית בתמורה להתחייבותה שלא לתבוע מזונות.

בית הדין גם עמד על כך שבשנת 1997 עברה המערערת להתגורר בדירה מרווחת יותר בתוך החוש. בית הדין מצא סתירות בין הגרסאות השונות בנוגע לשאלה מי בנה את הדירה - בעוד ג'מיל העיד כי הוא שבנה את הדירה, המערערת טענה מנגד כי היא בנתה את הדירה בסיוע כספי של ג'מיל. כן הפנה בית הדין לדברי המערערת בתצהירה שהוגש בהליך הקודם, לפיהם "הדירה החדשה ניתנה לה על ידי ג'מיל, משום שהצפיפות בדירה בקומה הראשונה היתה קשה מנשוא". בית הדין קבע כי דברים אלה בתצהיר אינם מתיישבים עם עדותה של המערערת לפניו, ועולה מהם כי המערערת וג'מיל המשיכו לקיים משק בית משותף בשנת 1997, וכי ג'מיל תמך בה ודאג לספק לה מגורים הולמים.

9.         בית הדין הוסיף וציין כי תביעת המערערת נדחתה בשל אי שיתוף פעולה ואי המצאת מסמכים, ובהם - תעודת גירושין ירדנית שהוצאה לאחר שנת 1990. בית הדין קבע כי היעדר הסבר מספק לאי המצאת התעודה על ידי המערערת מחזק את הסברה כי אכן היא לא התגרשה מג'מיל בגירושין ירדנים, אלא בגירושין ישראליים בלבד, וזאת על מנת שיתאפשר לג'מיל לשאת אישה נוספת.

10.       על סמך כל האמור קבע בית הדין האזורי כי התובעת ניהלה משק בית משותף עם ג'מיל גם לאחר שנת 1991, לאחר המועד בו נטען כי התגרשו. על כן, קבע בית הדין כי דין תביעתה של המערערת להידחות, אף מבלי להידרש לטענות בדבר מעמדה. בית הדין חייב את המערערת בתשלום הוצאות המוסד בסך של 3,500 ¤ וזאת "מאחר שזו הפעם השניה שהתובעת מנסה להטעות את המוסד לביטוח לאומי ואת בית הדין".  

הערעור

11.       במסגרת דיון "קדם ערעור" שקוים בערעור הודיעו ב"כ הצדדים על בקשתם כי טענות המערערת שבכתב הערעור וכן טיעוני הצדדים כפי שנרשמו במסגרת דיון ה"קדם ערעור" ישמשו כסיכומים בכתב, וכי המותב ייתן את פסק דינו על יסוד הסיכומים בכתב.

12.       המערערת מבקשת התערבותנו בקביעת בית הדין האזורי לפיה קיימים יחסי שיתוף בינה לבין ג'מיל. לטענתה, פסק הדין הסופי והחלוט של בית הדין השרעי המוסמך על פי חוק, מעיד על היותם של הגירושים גירושי אמת, ובזאת יש כדי להכריע את התביעה לטובתה. עוד טוענת המערערת, כי לא נפלו סתירות בעדותה בנוגע לסיבת מגוריה בחוש של ג'מיל לאחר גירושיה ממנו. המערערת מפנה לכך שהמוסד לא ערך חקירה בעניינה לאחר שהגישה את תביעתה בחודש דצמבר 2003, אלא חרץ את דינה על סמך ממצאי חקירה ישנים מהשנים 1992-1996. לטענתה, היה על המוסד לערוך חקירה חדשה ולבחון אם חל שינוי נסיבות בעניינה. כן טוענת המערערת, כי חומר החקירה שהציג המוסד ממילא מלמד על כך שהמערערת התגרשה מג'מיל ואינה נתמכת כלכלית על ידו. בנוסף מלינה המערערת כנגד חיובה בתשלום הוצאות המוסד בסך של 3,500 ¤. לטענתה, לא היה מקום להשית עליה הוצאות משמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, ובשים לב לטענותיה לגופו של עניין.

13.       לטענת המוסד, לא שינתה המערערת בתביעתה מהגרסאות שמסרה למוסד בפניותיה הקודמות אליו, ולא חזרה בה מגרסתה המקורית, שנמצאה שקרית. על כן אין לדרוש מן המוסד לחזור ולחקור בעניינה של המערערת פעם נוספת. עוד טוען המוסד, כי יש ליתן משקל לכך שהמערערת ביקשה למחוק תביעה קודמת שהגישה לבית הדין.

דיון והכרעה

14.       נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים כפי שנרשמו מפי באי כוחם בדיון ה"קדם ערעור", הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108 ב' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף עוד הערות אחדות כמפורט להלן.

15.       במקרה הנדון, הגישה המערערת תביעות לגמלת הכנסה מספר פעמים קודם להגשת תביעתה מושא ערעור זה. המוסד ערך חקירה בעניינה של המערערת בשנת 1996, וזו העלתה כי המערערת מנהלת משק בית משותף עם ג'מיל. המוסד החליט פעם אחר פעם לדחות את תביעותיה של המערערת, בין היתר מן הטעם שהיא מנהלת משק בית משותף עם ג'מיל הנשוי לשלוש נשים נוספות, באופן השולל את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה [לעניין זה ראו את מאמרו של חברי, הנשיא סטיב אדלר, "האישה הבדווית והבטחת הכנסה במשפחה פוליגמית", בספר מעמד האישה בחברה ובמשפט (בעריכת פרנסיס רדאי, תשנ"ה- 1995); וכן ראו עב"ל אבו כפיף – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 24.1.08)].

בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי אין המערערת טוענת לשינוי כלשהו שחל במצבה במהלך השנים מאז גירושיה מג'מיל בשנת 1991. ההיפך מכך. בתצהירה מדגישה המערערת כי "מאז הגירושין בשנת 1991 אין שום קשר מכל סוג שהוא ביני לבין בעלי לשעבר, זאת אומרת שאין כל קשר משפחתי בינינו מלבד היותו אב לילדיי וזאת אומרת שהוא אינו תומך בי כלכלית ואין בינינו כל קשר". משעה שאין למערערת טענה בדבר שינוי כלשהו בנסיבות מאז שנת 1991 ועד היום, או לכל הפחות מאז מועד החקירה (1996) ועד היום, ולא צירפה כל מסמך היכול להעיד על שינוי נסיבות, רשאי היה המוסד להסתמך בהחלטתו על חומר החקירה משנת 1996. מעבר לדרוש נציין כי בתיק בית הדין האזורי נמצאות חקירות ממועדים מאוחרים יותר (חקירות ג'מיל משנת 2000 ומשנת 2002). אין חובה על המוסד לביטוח לאומי לבצע פעולות חקירה בכל פעם שהמערערת מגישה תביעה. החלטה בעניין ביצועה של חקירה נתונה לשיקול דעתו של המוסד, שיקבל החלטתו בכל מקרה על פי נסיבותיו. ממילא, ככל שלא תבוצע חקירה ויעלה בידי המבוטח להוכיח טענתו בבית הדין, תביעתו תתקבל. 

16.       בית הדין האזורי מצא להעדיף את גרסת המערערת בהודעתה לחוקר על פני הגרסה שמסרה בבית הדין. קביעתו של בית הדין בעניין זה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית דין זה לפיה עדיפה הגרסה שמסר מבוטח במסגרת חקירה שנערכה קודם לקיומם של הליכים משפטיים בעניינו, בעת שעדיין לא היה מודע לנפקות המשפטית העולה מגרסתו. ויודגש – דחיית גרסתה של המערערת על ידי בית הדין אינה מתבססת אך על הדברים שמסרה בהודעתה, כי אם גם על סתירות שמצא בית הדין בגרסתה.

17.       נוסיף עוד ונציין כי המערערת הגישה לבית הדין האזורי תביעה קודמת, אותה ביקשה למחוק בתום שתי ישיבות הוכחות. זמן קצר לאחר מכן הגישה תביעה חוזרת למוסד לביטוח לאומי, ומשזו שבה ונדחתה, שבה והגישה תביעה לבית הדין. בהתנהלותה זו של המערערת יש כדי לעורר סימני שאלה משמעותיים בנוגע למהימנותה.

18.       באשר לאמירות בית הדין האזורי לעניין חוסר שיתוף הפעולה מצד המערערת, אשר לא המציאה מסמכים שנתבקשה להמציא למוסד לביטוח לאומי – נציין כי נושא זה לא נכלל ברשימת הפלוגתאות המוסכמת על הצדדים, ובית הדין לא נדרש להכריע בו. ממילא התייחסותו של בית הדין קמא לעניין זה היתה שולית, ולא על כך הוא מתבסס בקביעותיו. בנסיבות אלה, לא מצאנו מקום לדון בשאלה האם הוכח חוסר שיתוף פעולה מצד המערערת בעניין דרישות המוסד להמצאת מסמכים.

19.       המערערת מלינה כנגד חיובה בתשלום הוצאות המוסד בסך של 3,500 ¤ על פי פסק דינו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי מצא לחייב את המערערת בתשלום הוצאות, בקובעו כך: "מאחר שזו הפעם השניה שהתובעת מנסה להטעות את המוסד לביטוח לאומי ואת בית הדין, ראינו לנכון לחייב את התובעת בתשלום הוצאות לנתבע למרות שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי". לא מצאנו להתערב בקביעה זו של בית הדין קמא. אכן, כרגיל, בית הדין נמנע מפסיקת הוצאות בתביעות מתחום הביטחון הסוציאלי. בית הדין האזורי מצא מקום לחרוג מן הכלל וזאת משמצא כי גרסתה של המערערת אינה גרסת אמת, ונוכח העובדה שזו פעם שנייה שהיא מגישה לבית הדין את תביעתה מבלי שהשתנו

הנסיבות, ולאחר שבפעם הראשונה הודיעה על בקשתה למחוק את התביעה, לאחר שתי ישיבות הוכחות שהתקיימו בתביעתה. משכך, לא מצאנו כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה התערבותנו בהחלטתו לחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט.

            אשר על כן, דינו של הערעור להידחות.

20.       סוף דבר: 

            הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"א בכסלו תשס"ט (18 בדצמבר 2008) בהיעדר הצדדים.

______________         __________________             _________________

הנשיא סטיב אדלר        השופטת ורדה וירט ליבנה            השופטת רונית רוזנפלד                

    ________________________              _______________________

         נציג עובדים יהודה בן הרוש                 נציג מעבידים אורן צבי שחור