בתי המשפט

פסק דין

1.         התביעה דנן הוגשה ע"י התובעים נגד ששה נתבעים. בפתיח לתביעה צוין: "מהות התביעה: צווי עשה/מניעה ותביעה כספית", וסכום התביעה הכספית הועמד שם על "100,000 ¤ לצרכי אגרה בלבד".

כלפי הנתבעים 1-5 מבוקש שיינתן צו

"להימנע מאפליית היהודים לרעה במתן זכות הגישה להר הבית בכל הנוגע לשעות הגישה, שערי הכניסה, בדיקות בטחוניות, רישום שמות, ליווי, איגוד קבוצות; להימנע מלהפריע ליהודים להתפלל בהר הבית ולקיים את מצוות הקרבנות; לאפשר גישה ותפילה בבית הכנסת במתחם המחכמה; לפנות את המגורים, השירותים והמשרדים מהמבנה במתחם המחכמה הנמצא על הכותל המערבי".

כלפי המשיב 6 מבוקש צו שיורה לו

"להימנע מעיקוב אחרי יהודים בהר הבית והטרדתם בכל דרך שהיא, להימנע מעיכוב יהודים בשערי הר הבית, להימנע מחילול אזור קודש הקודשים בהתנהגות מבזה ובלתי נאותה הכולל משחקי כדור וכו'".

בנוסף לכך מבוקש לחייב את הנתבעים בפיצויים "בגין עוולות המנויות לעיל ביחס לעבר". הסכום הנקוב ביחס לנתבעים 1-5 הוא 250,000 ¤ וביחס לנתבע 6 – 100,000 ¤, ואולם, הסכום הכולל של הפיצויים הוגבל כאמור ל-100,000 ¤.

2.         הנתבעים 1-5 עתרו לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית (בש"א 4357/08). הנתבע 6 לא הגיש כתב הגנה ולא נקט מהלך כלשהו ביחס להליכים בתיק דנן. עם זאת מן הבקשה, מן התשובה ומן התשובה לתשובה (האחרונות הוגשו בעקבות החלטתי מ-23.3.09, שאז הועבר התיק לטיפולי) מתברר כל הנחוץ ביחס לסמכות העניינית לגבי התביעה בכללותה.

3.         לאחר שקילת המכלול הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, ולדחות התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

4.         בשל כך שהתוצאה הנ"ל היא בעיני ברורה כביצה בכותח יחד עם קיומן של קביעות קודמות מפי בית המשפט העליון ומותבים שונים של בית משפט זה, שעולה מהן כי זו התוצאה ההולמת את ההליך דנן, אין צורך להאריך בהנמקה. אסתפק בהפניה להחלטה שניתנה ע"י בית המשפט העליון ברע"א 3354/08 המטה למען ארץ ישראל נ' ניצב אהרן פרנקו (החלטה מ-17.4.08), להחלטת כב' השופט רביד בבש"א 2289/08 מ-10.4.08 (שעמדה ביסודה של החלטת בית המשפט העליון הנ"ל) ולהחלטת כב' השופט זילברטל בבש"א 2386/08 מ-17.4.08 ובדברים שייאמרו להלן.

5.         התמונה המתקבלת היא כי התביעה דנן היא עוד פרק בנסיונות הבלתי פוסקים מצד התובעים לעקוף את מסלול 'התקיפה הישירה' של התנהלות הרשויות, וכי יש בהגשת התביעה דנן משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט (ראו למשל סעיף 6(א) להחלטה ברע"א 3354/08 הנ"ל). אני סבור שעל פני הדברים בולט ביותר כי אפילו מתוך נקודת מוצא שהעניינים העולים בתביעה שפיטים, עדיין ברור שלבית המשפט המחוזי אין סמכות עניינית לדון בהם.

6.         לגבי כל מה שקשור בצווים, די במה שנאמר בהחלטות הנ"ל כדי ללמדנו כי הסמכות הייחודית הינה לבג"ץ, וכי אין לנו כל עניין בשאלה של סעד חלופי. בהקשר זה גם בפסק הדין בבג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים, אשר התובעים משליכים יהבם עליו, אין כדי להושיעם. לעניין זה מקובלות עלי הטענות שבסעיפים 31-33 לבקשה, ואין צורך להוסיף מעבר לכך.

            יצוין עוד, כי בסעיף 6(ג) להחלטת בית המשפט העליון ברע"א 3354/08 הוסבר גם כי צירופו של הווקף "איננו מקנה סמכות לבית המשפט האזרחי שיש בה כדי לדחות את סמכות בג"ץ" וכי מבש"א 2386/08 הנ"ל עולה כי אפילו מהלך נגד הנתבע 6 לבדו אין בו כדי לשנות מן המסקנה כי הליך כגון זה שבענייננו יש להפנות לבג"ץ. 

7.         לגבי הסעד הכספי ברור שמדובר בסכום אשר הוא כשלעצמו מצוי בסמכותו של בית משפט השלום. במצב עניינים זה ולנוכח מה שנאמר לעיל ברור שהסעד הכספי כשלעצמו לא יוכל להביא לכך שלבית המשפט המחוזי תהיה סמכות עניינית לדון בתביעה דנן. ככלל, ההלכה לענייננו מאז ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 היא כי "כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים, והסעדים הנתבעים הם בסמכותם של בתי משפט שונים, יש להפריד את התביעות" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ז) 14 ושם הפניה לע"א 29/58 הנ"ל ועוד. וראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (1995) 55 כי "בעניינים אלה אין לתובע ברירה; הוא חייב לפצל את תביעתו ולהביא דברו לפני שני בתי משפט" וכן סעיפים 27-39 של התשובה לתשובה). נמצא שכבר מכח דברים אלה לא היה מקום לכלול את התביעה הכספית במסגרת התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

8.         לגבי הנושא האחרון אעיר גם כי לשיטת התובעים שלא רצוי לפצל ההליכים בין  ערכאות שונות, היה מקום שתוגש עתירה מתאימה לבג"ץ (שהוא בעל הסמכות הייחודית לדון בסעדים העיקריים) אשר תכלול את כל הסעדים המבוקשים, לרבות הסעד הכספי. זאת בשל כך שלבג"ץ סמכות לפסוק גם סעד כספי ובמיוחד כאשר סעד זה הינו הסעד המשני (ראו, למשל: בג"ץ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449; בג"ץ 358/77 דדון נ' עירית ירושלים, פ"ד לב (1)     729; בג"ץ 688/81 מיגדה נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4) 85; בג"ץ 2774/07 בן חמו נ' מינהל מקרקעי ישראל – פסק דין מ-16.9.07 ועוד).

9.         לנוכח כל האמור הרי שבמקרה דנן אין לבית המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בתביעה כפי שהוגשה. התובעים לא טענו כי אם ייקבע כך יהיה מקום להעביר התביעה לבית משפט אחר, ולא לדחותה. ואכן, בהמשך לכל שנאמר אין מקום להעביר התביעה דנן לבית משפט אחר, אלא יש דווקא לדחותה מכח החלופה שבתקנה 101(א)(2) לתקסד"א.

10.       לנוכח כל שנאמר, התביעה נדחית.

11.       במסגרת הבקשה לסילוק על הסף לא נכללה בקשה לחייב את התובעים בהוצאות. הדבר עלה בתשובה לתשובת התובעים. במצב עניינים זה ועל אף כל שנאמר לחובת התובעים, אני נמנע מחיוב התובעים בהוצאות בשלב זה ואסתפק בכך שאם התובעים ינקטו הליך נוסף בערכאה כלשהי בקשר לעניינים העולים במסגרת התביעה דנן ניתן יהיה לשקול במסגרתו גם את שאלת ההוצאות לגבי ההליכים שבקשר לתביעה דנן.

ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ז באייר תשס"ט (21 במאי 2009).

המזכירות תשלח את פסק הדין.