בתי המשפט

פסק דין

1.         המשיבה 1, אשר שימשה כמפיצה בלעדית בישראל של מכוניות KIA וחברת האם שלה – המשיבה 2, תובעות מהמבקשת – יצרנית המכוניות - פיצויים בגין הפרת הסכמי ההפצה עם המשיבה 1 והעברת ההפצה למשיבים 3, 4, 5.

לטענת המשיבות 1-2, הפרה המבקשת את הסכמי ההפצה שנחתמו בין המשיבה 1 למבקשת ושללה מהן את זכות ההפצה והשיווק של מכוניות KIA בישראל, בטרם פג תוקף ההסכם.

כתוצאה מכך נגרם למשיבות, לטענתן, נזק כספי רב, אותו, או את מרביתו, הן תובעות מהמבקשת במסגרת התובענה שבפני.

(מטעמי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של -.156,800,000 ¤ או -.40,000,000 דולר, בעוד שבפועל נזקן גדול יותר).

2.                בבקשה שבפני עותרת המבקשת לעיכוב ההליכים בתובענה לנוכח קיומה של תניית בוררות בהסכם, לפיה כל סכסוך או מחלוקת שיתגלעו בין הצדדים תידון בהליך של בוררות בסיאול, קוריאה – מקום מושבה של המבקשת.

את עתירתה מבססת המבקשת על הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות 1968 שזה לשונם:

"5(א) הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

                                                         (ב)...

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

6. עיכוב ההליכים על פי אמנה בינלאומית:

הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וחלה על הבוררות אמנה בינלאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין עיכוב הליכים, ישתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 5 בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן. 

3.        אין חולק כי הסכם ההפצה שנחתם בין הצדדים, קרי בין המבקשת למשיבה 1 כולל תניית בוררות. אין אף חולק כי מדינת ישראל היא צד לאמנה הבינלאומית, קרי אמנת ניו-יורק המסדירה כללים לגבי בוררות מסחרית בינלאומית (ראה נספח 1 לבקשה). משכך יש להורות, לכאורה, על עיכוב ההליכים המשפטיים בהם נקטו המשיבים בישראל נגד המבקשת, שכן על פי תניית הבוררות, הליכים כאלה יש לנקוט אך ורק בסיאול, על פי הדין המהותי הקוריאני, כאמור בתניית הבוררות ולפי הוראות סעיפים 5, 6 הנ"ל.

           על אף שהמשיבות אינן חולקות על קיומה של תניית הבוררות, מעלות הן שורה של טענות שעל פי כל אחת מהן אין מקום, לטענתן, להורות על עיכוב ההליכים.

4.        סעיף 34.1 להסכם ההפצה (נספח ה' לכתב התביעה) בין הצדדים קובע:

“34.1 All disputes, controversies, claims or differences which may arise between the parties, out of, or in relation to, or in connection with this Agreement’ or for the breach hereof, which cannot be settled through amicable cooperation and negotiation shall be finally settled by arbitration is Seoul, Korea in accordance with the Rules and Procedures of the International Chambers of Commerce. The award rendered by the arbitrator(s) shall be final and binding on the parties concerned. The validity, performance, construction, and effect of this Agreement shall be governed by the substantive laws of the Republic of Korea without recourse to conflict to laws principles”.

טוענות המשיבות כי התניה בסעיף 34(1), אינה תניית בוררות גרידא. היא כוללת מנגנון מוסכם לישוב סכסוכים אותו יש להפעיל בטרם יפנו הצדדים לבוררות. על פיו, כך לגירסתן, על הצד המעונין ליישב את הסכסוך, לקיים מו"מ בתום לב עם הצד שכנגד. לטענתן, המבקשת הפרה תנאי מוקדם זה ואת חובתה לנהל עימן מו"מ בתום לב בנסיון לפתור את המחלוקות בהדברות. היא אף לא נענתה לפניותיהן החוזרות ונשנות בענין זה. משכך ומשלא קיימה את התחייבותה לפי תניית הבוררות הנ"ל, נשללה ממנה הזכות לכפות קיום הליכי בוררות בקוריאה, כאמור בסעיף 34 הנ"ל.

בנוסף לטענה זו מעלות המשיבות שורה של טענות נוספות, מכוחן אין מקום, לדעתן, לכפות עליהן קיום הליכי בוררות בקוריאה.

5.   דיון

להלן התייחסותי לטענות שהעלו המשיבות:

א.     האם יש לאמץ פרשנות המשיבות להוראת סעיף 34(1) הנ"ל?

תוכנה של תניית הבוררות ולשונה, ברור ואינו תומך כלל ועיקר בפרשנות המשיבות.

בסעיף 34(1) רישא, הוסכם במפורש כי כל המחלוקות והתביעות אשר לא ניתן ליישבן במו"מ, או תוך שיתוף פעולה "חברי", יופנו או ייושבו בהליך של בוררות.

מהסכמה זו אין להסיק על קיומו של תנאי מוקדם מחייב או על יצירת מנגנון "טרום בוררותי" אותו יש לקיים בטרם יוחל בהליך הבוררות. ודאי שאין להסיק מלשון הסעיף על קיומה של חובה "פורמלית" לקיים "מו"מ ושיתוף פעולה ידידותי".

הוראה זו קובעת כי כל מחלוקת אשר לא יושבה במו"מ ידידותי תועבר להכרעת בורר.

אין היא מתנה את קיום הליך הבוררות בקיום הליכי מו"מ קודמים כלשהם, אלא מבהירה כי כל מחלוקת או סכסוך, אשר לא יושב במו"מ או בשיתוף פעולה "חברי", כנהוג וכמקובל בין צדדים למערכת עסקית מעין זו, תועבר להכרעת בורר כמפורט בהתניית הבוררות.

פרשנות אחרת לתניית הבוררות, כמו זו שהמשיבות מציגות, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 34(1) ועם כוונת הצדדים להעביר כל מחלוקת שלא יושבה להכרעת בורר בסיאול, קוריאה.

יתירה מכך: מהחומר שהוצג בפני עולה כי בין הצדדים התנהלו מגעים ממושכים בנסיון ליישב את המחלוקות ביניהם, אך בסופו של דבר הנסיון לא צלח.

אף אם תגרוס כי קיימת חובה על הצדדים לנהל מו"מ ומגעים בתום לב בטרם יועבר הסכסוך להכרעת בורר (וכאמור איני גורס כך), הרי ש"תנאי" זה קוים כנדרש.

ב.      מוסיפות וטוענות המשיבות כי תניית הבוררות (סעיף 34 הנ"ל) אינה חלה על הסכמים מאוחרים יותר שבמסגרתם הוארכה תקופת ההפצה.

אף בטענה זו אין ממש.

הוראת סעיף 3 ל"הסכם ההארכה" קובעת כי כל תנאי הסכם ההפצה המקורי יחולו אף על הסכם ההארכה, אלא אם כן מתגלה סתירה בין תניות כאלה או אחרות המנויות בהסכמים השונים. במקרה כזה יחייבו התניות בהסכם ההארכה.

וזו לשונו של סעיף 3 הנ"ל:

“All other terms and conditions of the Distribution Agreement, not specifically amended hereby, remain in full force and effective. In the event of conflict or discrepancy between the Distribution Agreement and this Agreement, this Agreement shall prevail”.

במבוא להסכם ההארכה ("ההואיל" השלישי) מבהיר אף הוא (אם יש בכך צורך) את כוונת הצדדים ורצונם, להאריך את הסכם הפצה לתקופה נוספת באותם תנאים.

  “WHEREAS, the parties hereto desire to amend the Distribution

Agreement to provide a term extension for a period of one (1) year without prejudice to the terms and conditions of the Distribution Agreement other than those amended and changed under this Agreement.”

מתנאים אלה של הסכם ההארכה, עולה בבירור כי ככלל הוסכם להחיל על הסכם ההארכה את אותם תנאים עליהם הוסכם בהסכם ההפצה הראשוני, ואת תניית הבוררות, אשר אינה רשומה או כלולה בהסכם ההארכה, בכלל זה.

משכך, ממשיכה תניית הבוררות, זו הרשומה בסעיף 34 להסכם ההפצה, לחול אף על הסכם ההארכה ותקופת ההארכה של ההסכם, שכן אין היא עומדת כלל בסתירה להוראותיו.

ג.       תחולת אמנת ניו-יורק

טוענות המשיבות כי בשל אי תחולת אמנת האו"ם בדבר הליכי בוררות בינלאומיים בעניינים מסחריים (להלן: "אמנת ניו-יורק") משנת 1958 (נספח 1 לבקשה) אין להחיל על מקרה זה את הוראות סעיף 6 לחוק הבוררות.

       אף טענה זו יש לדחות.

סעיף 6 לחוק הבוררות מתנה עיכוב הליכים בתובענה שהוגשה לבית משפט בישראל בקיומה של תניית בוררות בהסכם בין הצדדים, וקיומה של אמנה בינלאומית "שישראל צד לה" אשר מורה על עיכוב ההליכים בבית המשפט, במקרה כזה.

אין חולק כי ישראל חתמה על אמנת ניו-יורק והיא צד לה. סעיף 2(3) של האמנה קובע:

“Article II

(3) The court of a contracting State, when seized of an action in a matter in respect of which the parties have made an agreement within the meaning of this article, shall, at he request of one of the parties, refer the parties to arbitration, unless it finds that the said agreement is null and void, inoperative or incapable of being performed.”

טוענות, כאמור, המשיבות כי אין תחולה לאמנת ניו-יורק בעניינינו כיוון שקוריאה אישרה ואימצה אותה רק לגבי סכסוכים הנחשבים כמסחריים לגבי הדין הקוריאני. משכך ומשלא הוכיחה המבקשת כי אופי הסכסוך או המחלוקת הוא מסחרי, כאמור, אין אפשרות לעכב ההליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות הנ"ל.

נקבע כבר ברע"א 722/09 (קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ – סמסונג בע"מ) כי די בעובדה כי מדינת ישראל היא צד לאמנת ניו-יורק על מנת להחיל את הוראת סעיף 6 לחוק על התובענה שהוגשה לבית משפט ישראלי. כך אף אם המדינה של בעל הדין השני (במקרה זה – קוריאה) אינה צד לאמנה זו.

וכך קבע בית המשפט:

"בניגוד לסברת המבקשת (בסעיף 7.1 לבקשתה) סעיף 6 לחוק הבוררות מסתפק בכך שישראל היא צד לאמנה הבינלאומית החלה על הבוררות. אין צורך ששתי מדינות הלאום של בעלי הדין תהיינה צדדים לאמנה. ההדדיות אינה ממאפייניו של סעיף 6 (ובהנגדה: ראו חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958, אשר סעיף 4 שבו מציב את דרישת ההדדיות). על כן, אפילו לא הייתה קוריאה (היא מדינת הלאום של המבקשת) צד לאמנה, לא היה הדבר מעלה או מוריד. העיקר הוא, למעשה, שבית המשפט שלפתחו הונח סכסוך שהוסכם להפנותו לבוררות בינלאומית, מצוי במדינה שהיא צד לאמנה. טול למשל מדינה שאינה צד לאמנה. לכאורה, אם הייתה מוגשת תביעה לפני אחת מערכאותיה, לא הייתה חלה האמנה ולא הייתה חובת עיכוב ההליכים והפניית הצדדים לבוררות, חרף תניית הבוררות" (ת.א 1746-01-08 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' Samsung Techwin co. Ltd (פורסם בנבו) וכן פסק הדין אשר אישר פסק דין זה רע"א 722/09 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' Samsung Techwin co. Ltd (פורסם בנבו)).

משכך, יש לקבוע כי ניתן להחיל את הוראת סעיף 6 על התובענה שבפני ולעכב ההליכים, כאמור בסעיפים 5,6 לחוק הבוררות.

לציין כי שלושת החריגים אותם מונה סעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק, אשר בהתקיים אחד מהם לא יעביר בית המשפט את המחלוקת להכרעת בורר, אינם מתקיימים בעניינינו.

הסכם ההפצה ותניית הבוררות בכלל זה, הוא הסכם בר תוקף ובר ביצוע, ואין לתלות בו, או בתניית הבוררות פגמים השוללים את תקפותו או את האפשרות לביצועו, עד כדי החרגתו מתחולת הוראות סעיף 6 לחוק הבוררות המחייבות, כאמור, את עיכוב ההליכים במקרה זה.

עוד יש לציין כי כאשר מדובר בהסכם להפצת מכוניות ומכירתן (ועל כך אין מחלוקת), ברור לכל בר דעת כי מדובר בהסכם בעל אופי מסחרי מובהק. אין צורך בשום ראיה או הוכחה לכך. אופי ההסכם ומהותו מצביעים על כך.

ד.      בנסיונן למנוע את עיכוב ההליכים בבית משפט זה, מוסיפות וטוענות המשיבות כי במסגרת המחלוקות שהתגלעו מועלות טענות, אשר אינן ראויות להידון במסגרת הליכי בוררות, שעיקרן טענות בדבר התנהגות פסולה של המבקשת כלפיהן, לרבות טענות בדבר מרמה או קנוניה מצידה כלפיהן.

טענה זו, המועלית ע"י המשיבות, אינה יכולה למנוע את הליך הבוררות עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסכם ההפצה.

נפסק לא אחת כי רק הצד נגדו מועלות טענות מעין אלה רשאי לבקש מבית המשפט להמנע מעיכוב ההליכים על מנת לאפשר לו להפריך טענות אלה ו"לטהר" את שמו במסגרת דיון פומבי בבית המשפט. מקום בו הצד, אשר נגדו מועלות טענות מעין אלה, ובמקרה זה המבקשת, אינה מתנגדת לבירורן במסגרת הליך בוררות, ואף מבקשת זאת, אין בטענות אלה משום טעם מיוחד המצדיק אי כיבוד הסכמת הצדדים להכריע במחלוקות ביניהם ע"י בורר.

       (ראה: ע.א. 550/75 מורלי – בגון פד"י ל' (2) 309).

ה.      טוענות המשיבות כי עיכוב ההליכים בתיק זה, לא ימנע דיונים בפני ערכאה שיפוטית בישראל, במקביל לדיונים שיתקיימו בפני בורר בקוריאה, על אף שמדובר במערכת עובדתית זהה לחלוטין. עיכוב ההליכים יביא, איפוא, לטענתן, לפיצול דיון מיותר ומלאכותי ו/או לדיונים כפולים בערכאות שונות ויכביד על שני הצדדים.

כך משום שהמבקשת נתבעת במסגרת כתב התביעה שהוגש לבית משפט זה, אף ע"י חברת האם של תובעת 1 (תובעת 2) שאינה צד להסכם הבוררות ומשום שהיא בעל דין דרוש בהתדיינות בין המשיבות (התובעות) לבין המשיבים הפורמלים.

אף אם כך הוא (ספק בעיני אם העברת ההתדיינות לבורר בקוריאה, לא תביא לקץ התדיינות אף בארץ), אין בכך כדי "להפקיע" או לאיין את הסכם הבוררות.

כפי שנקבע, אין לאפשר "עקיפתו" של הסכם בוררות, ודאי לא הסכם בוררות בינלאומית אשר אמנת ניו-יורק חלה עליו.

      (ראה: ע"א 307/71 אוניקו רויטמן – שמשון חב' לביטוח בע"מ פד"י כו (1) 368 

                ורע"א 4716/04 זוז תיירות בע"מ – Hotels  (פורסם בקובץ נבו).

ו.        שאלה אחרת היא מה מעמדה של חברת האם (תובעת 2) בהקשר זה. האם ניתן לכפות אף עליה את הליכי הבוררות בקוריאה, על אף שאין היא חתומה כלל על הסכם ההפצה ועל תניית הבוררות בכלל זה.

לטענת המבקשת יש לעכב ההליכים המתנהלים אף בין המבקשת לתובעת 2 (ראה סעיף 27 לבקשה) משום זהות האינטרסים הקיימים במקרה זה בין השתיים. את טענתה זו סומכת המבקשת על פסק דין שניתן בת.א. 405/00 בבית משפט זה (ע"י כב' השופטת ר. רונן) בפרשת CITRIX נ' סברילון.

המקרה שבפני שונה לעניינינו מפרשת CITRIX. בעוד ששם נקבעה זהות אינטרסים בין החברה המפיצה לחברת האם שלה, ומשכך הוחלה תניית הבוררות אף על חברת האם, שלא היתה חתומה עליה, איני משוכנע כי זהות אינטרסים מעין זו קיימת במקרה שלפני, עד כדי שתצדיק החלת תניית הבוררות אף עליה.

בשונה מפרשת CITRIX אין מדובר, במקרה שבפני, על התקשרות בין חברת האם (תובעת 2 ) עם המבקשת עבור חברת הבת שלה – המפיצה במסגרת הסכם הפצה שכלל תניית בוררות, אלא על תביעה עצמאית ונפרדת (לטענת חברת האם) לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת הסכם ההפצה. 

עם זאת, ברור כי הבסיס העובדתי לתביעת הפיצויים של התובעת 2 (חברת האם) נגד הנתבעת (קאיה), הוא אותו בסיס עליו מבססת אף התובעת 1 (המפיצה) את תביעתה. לאמור: הפרת הסכם ההפצה שנחתם בינה לבין קאיה.

בסיס עובדתי זהה כזה, עליו מבססות שתי התובעות – המשיבות את תביעותיהן נגד הנתבעת – המבקשת – יוצר, אף הוא ולמעשה, "זהות אינטרסים" בין השתיים. לשתיהן אינטרס משותף להוכיח את התנהגותה או התנהלותה המפירה (לטענתן) של קאיה כלפי המפיצה ואת הנזקים הכבדים שנגרמו לשתיהן כתוצאה מכך.

חברת האם טוענת הרי כי את השקעותיה הכבדות בהקמת המרכז הלוגיסטי למכוניות קאיה (לא רק עבורן, אלא אף עבור מכוניות אחרות אותן היא מיבאת) ביצעה, לאחר שהבינה, הניחה או הובטח לה, כי הסכם ההפצה, שאת המחלוקות לגבי יישומו הוסכם להעביר להכרעת בורר, יהיה "שנים ארוכות" (ראה סעיף 93 לתשובת המשיבות לבקשה).

האינטרס, או הבסיס העובדתי, המשותף של תביעותיהן בולט, איפוא, לעין. הן חברת האם והן החברה המפיצה, שחתמה על ההסכם עם קאיה, מבקשות להוכיח תשתית עובדתית, או בסיס עובדתי זהה, על מנת להצביע על אחריותה של קאיה לנזקיהן, מכח עילות תביעה שונות של כל אחת מהן בנפרד, המבוססות כולן על עובדת הפרת ההסכם, כטענתן. 

בנסיבות אלה יש לראות, אף במקרה שלפני, את שתי המשיבות, היינו את המפיצה של מכוניות קאיה על פי הסכם שחתמה עם המבקשת – קאיה – ואת חברת האם שלה כמחויבות או קשורות לתניית הבוררות.

משהגעתי למסקנה כי יש "לאכוף" תניה זו ולעכב את ההליכים המשפטיים שננקטו ע"י המשיבה 1 – החברה המפיצה , כנגד המבקשת – קאיה, יש להחיל אותה מסקנה אף ע"י חברת האם - המשיבה 2.

6.   סוף דבר

עלה בידי המבקשת להראות כי יש לדון בתובענה שהוגשה נגדה לבית משפט זה, במסגרת הליכי בוררות בקוריאה, כמוסכם בין הצדדים בהסכם ההפצה.

לפיכך, אני מעכב ההליכים המשפטיים בין המבקשת למשיבות 1-2 לפי הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות.

המשיבות 1-2 תשלמנה למבקשת הוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של                -.80,000 ¤ בצרוף מע"מ.

המזכירות תמציא פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום א' בסיון, תשס"ט (24 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

ח.ס.