בתי המשפט

פסק דין משלים

1.       התובעת 1 (להלן: "התובעת") ילידת 1957, נפגעה בתאונת דרכים ביום 11.8.03.

          אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובעת נפגעה  בצווארה, בחדר מיון לא נמצאו סימני חבלה או רגישות במקום מסויים, כל הבדיקות היו תקינות והיא שוחררה, בלא שאושפזה עם המלצות להמשך מעקב רפואי ואנלגטיקה לפי הצורך בלבד.

          ב.      התובעת היתה באי כושר מיום 11.8.03 עד 13.8.03.

          ג.       התובעת קיבלה טיפולי פיזיוטרפיה.

          ד.      ד"ר כספי אשר נתמנה כמומחה ביהמ"ש בתחום האורתופדיה, היה בדעה כי: "לגברת פאיד מרים, לא נגרמה, בעקבות תאונת דרכים מיום 11.8.03, כל פגימה בתחום האורתופדי . כאבי הצוואר מהם סבלה נמשכו זמן קצר וחלפו.

                   בעיקר סובלת מכאבי פרקים ואבחנתה אינה ברורה כאשר אחד הראומוטולוגים מעלה קשר לתאונת דרכים בה עסקינן".

          ה.           למרות שד"ר כספי לא נתבקש להביע דעתו המליץ על מינוי מומחה בתחום הראומוטולוגיה. לאור המלצתו, הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה ע"י הוספת בקשה למינוי מומחה בתחום הראומוטולוגיה שלא בא זכרה בכתב התביעה המקורי

                   ולאור הספק, הוריתי על מינויו של פרופ' טישלר.

          ו.       פרופ' טישלר היה בדעה כי:

                   "1. האבחנה הקלינית של הגב' פאיד אינה ברורה ואני סבור כי אינה סובלת כלל ממחלה ראומטית. בשנת 05, הועלה חשד למחלה דלקתית של המפרקים שנשלל לאחר מכן, בשנת 07 הועלה חשד לפיברומיאלגיה ולאחרונה התרשמה הראומטולוגית הבודקת כי מדובר בכאבים נוירופטיים. מבחינת הקריטריונים הדיאגנוסטיים שנקבעו לאבחון פיברומיאלגיה ע"י האיגוד הראומוטולוגי האמריקאי בשנת 1990, הרי הנבדקת אינה מקיימת קריטריונים אלה, ולא עונה לאבחנה של פיברומיאלגיה.

                   ממצאים דומים לאלה של בדיקתי,  נמצאו לאחרונה גם ע"י הראומוטולוגית המטפלת בה בקופה. חשוב לציין כי לאחרונה נמצאה בדיקת אי.אי.ג'י פתולוגית המתאימה לאבחנה של אפילפסיה ואף הוחל בטיפול יעודי למחלה זו וייתכן וחלק מהסימפטומים של התכווצויות שרירים בפה וברגליים קשורים לאבחנה זו אך זו אינה בתחום מומחיותי.

                   2. בנושא הקשר בין מצבה הנוכחי והתאונה בה נפגעה ב- 11.8.03 הרי בתיקה הרפואי יש כאמור תלונות וממצאים פתולוגיים טרם התאונה והרצף הטיפולי הנמצא בתיק אינו תומך בקשר שכזה.

                   3. לאור מכלול עובדות אלה, אני סבור כי  אין לחולה כל נכות בתחום הראומוטולוגיה בעקבות התאונה בה נפגעה ב- 03".

          ז.      שני הרופאים מצאו לנכון לפרט עברה הרפואי של התובעת, הכולל נפילות, חבלות עם שברים, אישפוזים ודיווחים על כאבי גב וצוואר.

          ח.      שני הרופאים לא נשאלו שאלות הבהרה ולא נחקרו על חוות דעתם ועל כן נותרו אלה בלתי מעורערות.  

3.       נזקים

          א.      הפסדי השתכרות

                  1)        אין מחלוקת כי התובעת לא עבדה עובר לפגיעתה בתאונה הנדונה, אך לטענתה בשל בעיותיה הרפואיות, נבצר ממנה להשתלב בשוק העבודה במשך כמה שנים ועל כן היא מעריכה הפסדיה לעבר בסך 15,000 ש"ח..

                  2)        הטענה יותר מתמוהה כשהתובעת המציאה תעודת אי כושר על 4 ימים בלבד, ועל כן לא ברור מדוע נבצר ממנה להשתלב בשוק העבודה, אם אכן היה בכוונתה לעשות כן, כבר שבוע לאחר התאונה.

                   3)        הדרישה בראש נזק זה נדחית.           

          ב.      עזרת צד ג'

                  1)        התובעת היתה כאמור באי כושר 3 ימים בלבד ועל כן גם אם קיבלה עזרה מבני משפחה לא חרגה זו מן המקובל ביחסי משפחה ועל כן אינה ברת פיצוי כאמור בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד ל"ד(3) 580, 588:

                             "לא היה מקום לפסוק פיצוי לאביו של המערער כמיטיב, בקשר לטיפול בבנו בעת מחלתו בעקבות התאונה, משלא השתכנע בית המשפט כי הדבר היה מעבר לדאגת אב לבנו וכי נגרם בגין נזק ספציפי".

                  2)        למותר לציין, בעיותיה הרפואיות הרבות של התובעת, עובר לתאונה וללא קשר עליה, היכולות להסביר צורך בקבלת עזרה.

          ג.       הוצאות רפואיות ונסיעות

                  1)        כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח.

                             אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי:

"תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין...

על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (הדגשה שלי - מ.ש.).

(ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11).

                  2)        התובעת לא המציאה ולו בדל ראיה, אך הוכיחה מעקבים  וטיפולים פיזיוטרפיים מרובים ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בראש נזק זה בסך 500 ¤.

          ד.      כאב וסבל

                  1)        "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

                             סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

                             תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88  גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

                  2)        בענייננו, לתובעת  לא נגרם שבר, היא לא אושפזה, לא נזקקה לטיפולים חודרניים, היתה באי כושר 3 ימים ולא נותרה לה נכות לצמיתות. מאידך, לתובעת עבר רפואי ועל כן ייתכן וסבלה אכן גבוה מאשר לו היתה בריאה לחלוטין.

                  3)        בנסיבות אלה, אין הצדקה למכסימום הפיצוי עפ"י תקנה 2 ב' לתקנות  הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976 ונראה לי לנכון להעריך הפיצוי  בסך 5,400 ¤.

          ה.      שכ"ט המומחה

                  1)        מאחר והתאונה לא היתה  תאונת עבודה, לא היה מקום לחייב את התובעת, בשכר ד"ר כספי.

                             לתובעת לא עמדה דרך להוכיח נזקיה, אלא באמצעות מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש ועל כן היא זכאית כי הנתבעת תישא בהוצאות המומחה כחלק מהוצאות משפט להן זכאי כל תובע הזוכה בתביעתו.

                  2)        בהחלטתי מיום 20.3.08, חייבתי את התובעת להפקיד את שכר פרופ' טישלר: "לאור הספק, העדר אבחנה ברורה וגורמים נוספים כמו נפילה  מאוחרת ושברים שיכולים להשפיע על מצבה של התובעת".

                             גם פרופ' טישלר היה סבור, כי האבחנה הקלינית של התובעת אינה ברורה, הועלו חשדות למחלות שונות ורופאים שונים סברו אחרת. לפיכך, היה צורך במינויו של פרופ' טישלר כדי לשלול קשר בין התאונה לפגיעה בתאונה הנדונה ויש לראות גם בשכרו חלק מהוצאות משפט ועל הנתבעת להחזיר הוצאות אלה לתובעת. 

4.       לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת -.5,900  ¤ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט, שכר פרופ' טישלר וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.

5.       הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 5 (ב) (2) (ב) לתקנות  בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

6.       מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מהחלטתי ישירות לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום ג' בסיון, תשס"ט (26 במאי 2009) בהעדר הצדדים

קלדנית: מרי  ל.