בתי המשפט

 

 

 

פסק-דין

 

1.         בפני תביעה אשר הוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), על-ידי מר חמזה מזאריב, יליד 6.2.89 (להלן: "התובע") והוריו, ה"ה זאיד-חוסיין ויוסרא מזאריב (להלן: "ההורים"), וזאת בשל פציעתו של התובע בתאונת דרכים ביום 14.10.05.

 

2.         התובעים תובעים פיצוי בגין כאב וסבל, הפסדי-השתכרות בעבר ובעתיד, עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, הוצאות נסיעה מוגברות במוניות לעבר ולעתיד, הפסד השתכרות אבי התובע והתאמת דיור.

 

הנכות הרפואית

 

3.         בית המשפט מינה את ד"ר נחום הלפרין כמומחה בתחום האורטופדיה, ובהתאם לחוות-דעתו נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 55.22% (במעוגל), המורכבת מנכות אורטופדית תפקודית, בשיעור של 51% ונכות אסטתית, בשיעור של 10%.

 

 

 

 

כאב וסבל

 

4.         על בסיס הנכות הכוללת בשיעור של 55.22% (במעוגל כלפי מעלה), בתוספת 81 ימי-אישפוז (מיום 14.10.05 ועד יום 2.1.06) ובצירוף ריבית חוקית, יש לפצות את התובע בסך של 129,296 ש"ח.

 

הפסד השתכרות בעבר ובעתיד

 

5.         במועד התאונה היה התובע קטין, תלמיד כיתה יא', וטרם השתלב במעגל העבודה. לאחר התאונה אושפז התובע למשך 81 ימים, ולא חזר עוד לפקוד את ספסל הלימודים. זה המקום להבהיר, כי התובע למד בבית-ספר תיכון מקצועי "עמל" במגמת חשמל, ולדבריו בסיכומיו, ימנע ממנו לעסוק במקצוע בו התעתד לעסוק, בשל פציעתו.

 

            התובע הודה במהלך חקירתו, כי בזמן לימודיו היה תלמיד "בינוני" (עמ' 13 שורה 24), וכן טען, כי בתום לימודיו התכוון לעבוד אצל דודו, ולהשתכר סך של 10,000 ש"ח לחודש. אמירה זו נאמרה על דרך הסתם, ובהמשך החקירה התברר, כי התובע כלל לא דיבר עם דודו על אפשרות העסקתו (עמ' 13 שורה 31) וממילא לא סיכם עימו את גובה השתכרותו באם יעבוד אצלו. התובע אף נמנע מהבאת דודו למתן עדות בנקודה זו, והדעת נותנת כי אמירותיו של התובע באשר לכוונתו להשתלב בעבודה אצל דודו בשכר חודשי בסך של 10,000 ש"ח הינה אמירה סתמית ובלתי-מבוססת.

 

            בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע, כי בבוא בית המשפט לאמוד את נזקו של התובע, חובה עליו להתמקד בנזק הספציפי של התובע האינדיבידואלי, ולשאוף להחזרת המצב לקדמותו באמצעות הפיצוי הכספי שייפסק (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). ברם, במקרים בהם מדובר בניזוק קטין, אשר טרם החל את דרכו המקצועית והתעסוקתית, קיים קושי מוגבר בביצוע הערכה אינדיבידואלית של הפסד ההשתכרות (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו חנא (לא פורסם)). אמנם במקרה זה, שלא כמו הענין אשר בפני, מדובר בניזוקה שהיתה בת 5 חודשים במועד התאונה, אולם פסק הדין מפרט בהרחבה את שיקולי בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי לקטין שטרם החל את דרכו המקצועית. יובהר, כי התובע דנן למד בבית-ספר תיכון מקצועי במגמת חשמל, ויתכן שבתום לימודיו היה עוסק במקצוע החשמל, אלא שהתובע לא אמר זאת בחקירתו, ובחר לומר אמירות חסרות כל בסיס, בהתייחס לפוטנציאל השתכרותו בעבודה אצל דודו, אמירות שלא התקבלו על דעתי ובוודאי שאין בהן כדי להשליך על גובה הכנסתו הצפוייה של התובע בתום לימודיו.

 

            בנסיוני להעריך את גובה השתכרותו העתידית של התובע, בהתחשב בכך שהיה תלמיד "בינוני", כדבריו, ונוכח העובדה שלא טען כי התכוון לעבוד כחשמלאי וכי אפשרות זו נשללה ממנו עקב נכותו, לא נותר לי אלא לפנות להלכות המפנות לאופן הערכת השתכרותו העתידית של קטין, וכן לחזקה העובדתית המשמשת בסיס לקביעת השכר של הקטין לצורך הפסדי-השתכרות, הקובעת:

 

"העיקרון שנקבע בפסיקה הוא כי בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב ... קביעת בסיס זה מתבססת על אי הידיעה, באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, וכמה היה משתכר אז. קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך, נבחר קריטריון אחיד, יציב, וסולידי של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות ..." (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580; וכן: פרשת אבו חנא (שן); רע"א 493297 אסרף נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(5) 129, 136 – 137; ע"א 634/88 עטייה נ' זגורי, פ"ד מה(1) 99, 101; וכן ספרו של קציר בעמ' 479 – 483).

 

            בענייננו נכונה חזקה זו שבעתיים, שכן, במהלך שמיעת הראיות הוברר כי התובע אינו משתכר כלל, וזאת למרות שלא הוכח כי הוא איבד את כושרו להשתכר, והרושם שהתקבל, הן מדברי התובע והן מדברי אביו הוא, שהתובע בחר לשבת בביתו באפס מעש על-מנת להעצים ולהגדיל את נזקו, ולא משום שאינו מסוגל להשתכר כלל.

 

6.         סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויםי מגדיר "שכר ממוצע במשק":

 

"השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח – 1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר".

 

            מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, כי השכר הממוצע במשק, המעודכן למועד מתן פסקי הדין הינו 8,066 ש"ח. התובע לא הביא בפני את נתוני השכר הממוצע בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, ובסיכומיו הבהיר, כי השכר הממוצע במשק, בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הינו גבוה יותר. משכך,  יחושב ההפסד על-פי שכר הממוצע בסך 8,066 ¤, בניכוי מס בשיעור של 15%, דהיינו על פי סך של 6856 ¤.

 

7.         הנכות התפקודית – מתצהיריהם של התובע ואביו עלה, לכאורה, כי התובע יושב בביתו, אינו יוצא את פתח הבית ואינו עושה דבר במשך היום, תיאור שהינו דרמטי ומוגזם בעליל. בחקירתו טען התובע, כי הוא סובל מתופעה של "בריחת הרגל" (עמ' 8 שורות 28 – 29). בדיון טען התובע, כי יש לו קושי בישיבה ממושכת, אולם לא המציא תיעוד רלבנטי הכולל תלונה זו. נהפוך הוא, בהמשך עדותו הוא תיאר את סדר היום שלו באומרו: "... אני כל הזמן יושב ... אני יושב. כל היום אני יושב על הטלוויזיה ... רוב הזמן אני יושב על הטלוויזיה ...". וכאשר נשאל מה הוא עושה כל היום, ענה: "יושב. מה אני אעשה? לא עושה שום דבר" (עמ' 11). ואכן, במהלך עדותו ישב התובע כמעט כשעתיים, ולא ראיתי שהתובע סובל ממצוקה כלשהי במהלך ישיבתו, והמסקנה היא, כי התובע אינו סובל מישיבה ממושכת או מישיבה בכלל.

 

            בחקירתו טען התובע, כי אחיו מוחמד מסייע בידו ללבוש את מכנסיו כל בוקר, אלא שבהמשך התברר, כי התובע קם כל בוקר בסביבות השעה 09:00 (ולגירסת אביו – בשעה 14:00), ואילו אחיו מוחמד הולך לבית הספר בשעה 07:00. כך, שטענתו על-פיה אחיו מוחמד מסייע לו ללבוש את מכנסיו, אינה טענת אמת.  בחקירתו אישר אבי התובע, בחוסר רצון, כי התובע מתלבש בעצמו (עמ' 19) וציין, כי אם נזקק התובע לעזרה, הוא מסתייע באמו דווקא. במאמר מוסגר אציין, כי האם לא הובאה לעדות, ונוכח הסתירות בין עדות התובע ואביו בנושא העזרה, הנני בדעה כי התובע אינו נזקק לעזרה בביצוע הפעולות היומיומיות, כגון: לבוש, רחצה, אוכל וכד'.

 

            כאמור, התובע ניסה לתאר עצמו כמי שיושב בטל בביתו כל היום ואינו עושה דבר, אולם באופן מפתיע  עתר לפיצוי בגין שחיקה מוגברת של נעלים, ונשאלת השאלה, באם אכן יושב התובע בטל בביתו כל היום, כיצד זה נשחקות נעליו? התובע נדרש לשאלה  זו בחקירתו, והבהיר כי "אני לא יכול ללכת הרבה. אני לא יודע מה זה נשחקות. הנעלים משתפשפות לי כשאני יכול ללכת..." (עמ' 14 שורות 29-30), ומתשובה זו לא ברור האם  הטענה שהנעליים נשחקות הינה טענה שקרית, או שמא הטענה כי אינו יכול ללכת הינה טענה שקרית. בהמשך הודה התובע כי אין לו נעליים מיוחדות, ונעליו לא "השתפשפו" עד כה, ולדבריו אין לו נעל מיוחדת לה הוא נצרך כדבריו "כי אני לא מתהלך הרבה" (ע"מ 15 שורות 10-19). גם אבי התובע אישר בעדותו כי אינו יודע אם נעליו של התובע נשחקות (ע"מ 19 שורות 9-11), ולמעשה נכון לרגע זה אין ביכולת לקבוע האם נעלי התובע נשחקות מחמת הליכה, אם לאו, וזאת בשל התשובות הסותרות שניתנו על ידי התובע  ואביו בנושא זה.

 

            למעשה, לא הוברר לי מדוע התובע אינו עובד או לומד, ומדוע אינו מעסיק עצמו בדבר מה, והרושם הוא שהתובע ממתין לסיום ההתדיינות בתיק זה ומאמין, כי הצגתו ככלי-ריק, שאינו מסוגל לעבודה כלשהי, תסייע בידו להגדיל את סכום הפיצוי הכספי שיקבל בסופו של דבר.

 

            מעבר לצורך אציין, כי הן התובע והן אביו העידו, כי התובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לשקמו ו/או למצוא עבורו עבודה המתאימה ליכולותיו וכישוריו, וכאמור, הרושם הוא כי התובע מנסה להעצים את נזקו בדרך לא דרך.

 

כפי שציינתי, נכותו הרפואית של התובע, שיש בה כדי להשפיע על תפקודו, הינה בשיעור של 51%, ומשכך, הנני בדעה כי יש לחשב את הפסד ההכנסה באופן כדלקמן: 51% מהשכר הממוצע במשק בניכוי מס,  בסך של 6856 ¤, מגיל 18 ועד גיל 67.

 

            באשר לחישוב תחילת ההפסד – התובע הצהיר בתצהירו, וחזר על-כך בעדותו, כי הוא התעתד לשרת בצבא אם המצב הכלכלי בבית היה מאפשר זאת. אלא מאי? מעדויות התובע ואביו עלה, כי אביו ואחיו לא שירתו בצה"ל, וכן עלה, כי האב מובטל והמשפחה מתקיימת מקיצבת אבטלה ומהפיצויים שקיבל אבי התובע כתוצאה מפיטוריו (עמ' 17). דומני, תיאור זה יכול להביא למסקנה אחת בלבד – מצבה הכלכלי של המשפחה אינו שפיר, ומשכך, ונוכח דברי התובע ואביו, הנני סבורה כי התובע לא היה מנצל זכותו כבן העדה הבדואית ולא היה מתגייס לצה"ל, ולכן, יש לחשב את הפיצוי בגין הפסד הכנסה מגיל 18 ולא מגיל 21, בניכוי מס ובתוספת ריבית.

 

            לאור האמור:

בגין העבר זכאי התובע לפיצוי בסך (6856 X 51% X 28 חודשים) 97,904 ¤, במעוגל כלפי מעלה.

ובגין העתיד זכאי התובע לפיצוי בסך (6856 X 51% X 302,170) 1,056,556 ¤, במעוגל כלפי

מעלה.

 

      עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד

 

8.       התובע טוען, על דרך הסתם, כי הוא נזקק לעזרה בעבר וכי יזקק לעזרה בעתיד, אלא שמשיקולים השמורים עימו הוא נמנע מלפרט את סוג העזרה לה הוא נזקק בעבר או יזדקק לה בעתיד. מעדות התובע למדנו, כי הוא עצמאי בפעולות היום-יום, ולא ברור לאיזו עזרה התכוון התובע בעתירתו לפיצוי בראש נזק זה. התובע טוען, כי הנתבעים נמנעו מלחקור את המומחה בשאלה זו, וכי יש לזקוף הימנעות זו לחובתם, אלא שנראה שהתהפכו לתובעים היוצרות. חובה על תובע להוכיח כל רכיב ורכיב מהסכומים הנתבעים, ואל לו לסמוך יהבו על הנתבע שיעשה זאת עבורו. ודוק: המומחה הרפואי לא התייחס כלל לשאלת העזרה, והתובע נמנע מלחקור אותו בכלל או בשאלה זו בפרט. מהאמור עולה, כי תביעתו של התובע בנושא העזרה הינה תביעה עלומה ובלתי-מובנת. אלא מאי? נסיון החיים מלמד, כי אדם אשר נפצע ואושפז בגין פציעתו במשך 81 ימים, ונותר עם נכות תפקודתית בשיעור של 51%, זקוק לעזרה במהלך חייו, הן בתקופה הסמוכה לתאונה והן לאחריה.

 

          נוכח העלאת הטענה בדבר הצורך בעזרה בצורה כללית ובלתי-מפורטת, ונוכח הימנעותו של התובע מהמצאת מסמכים אשר יעידו על קבלת עזרה בפועל, ובהתחשב בגובה נכותו של התובע, הנני מוצאת לנכון להעריך את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד על דרך האומדנא בסך של 150,000 ש"ח.

 

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה עבר ועתיד

 

9.       בסיכומיו נמנע התובע מהתייחסות למצבו הספציפי, בגינו הוא זקוק לפיצוי בגין הוצאות מוכרות בעבר או בעתיד והסתפק בהפנייה לפסיקה, וזאת בהתייחס לכל ראשי הנזק הנטענים. דרך זו הינה פסולה, שכן בית המשפט אינו אמור לפסוק פיצוי כספי על-סמך ספקולציות ו/או עובדות נשוא תביעות אחרות, אלא בהסתמך על העובדות המוכחות בתובענה הספציפית שבפניו.

 

          מחוות-דעתו של המומחה לא עלה כי התובע נזקק בעבר ו/או יזקק בעתיד לטיפולים רפואיים, ומשכך, לא ברורה דרישת התובע בענין זה. לא זו אף זו, התובע נמנע מהמצאת ראיות המצביעות על היזקקותו בפועל לטיפולים רפואיים, ופעם נוספת – נאמן לשיטתו – היפנה לפסקי-דין בהם נפסק פיצוי בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, אלא שבאותם פסקי-דין, אשר צוטטו על-ידי התובע, הוכח קיומן בפועל של נסיעות וכן הוכח קיומם בפועל של טיפולים רפואיים, דבר שלא קיים במקרה אשר בפני. אלא מאי? נוכח נכותו של התובע ונוכח תלונותיו, יתכן שהוא יזדקק לשלם עבור הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, והנני מעריכה את הפיצוי בגין כך, על דרך האומדנא, בסך של 75,000 ש"ח.

 

הוצאות נסיעה מוגברות במוניות לעבר ולעתיד

 

10.     הוצאות נסיעה במוניות לעבר לא הוכחו, כמו גם הצורך בהוצאות נסיעה מוגברות לעתיד. אלא מאי? כפי שציינתי, נוכח נכותו של התובע, קרוב לוודאי שהוא יזדקק להוצאות נסיעה מוגברות במוניות, והנני מעריכה את הפיצוי בשל כך, על דרך האומדנא, בסך של 20,000 ¤, וזאת בנוסף לרכיב הפיצוי שנפסק בסעיף 9 דלעיל.

 

הפסד השתכרות אבי התובע

 

11.     גם בשאלת הפסדיו של אבי התובע לא הוצגו בפני ראיות, ולו תלוש משכורת של האב, מהם ניתן ללמוד על הפסד בהכנסתו כתוצאה מטיפולו בבנו. נהפוך הוא. התובע טען, כי דווקא אמו שהתה עימו במהלך ימי-אישפוזו, ולא נטען כי הא?ם עבדה בתקופה זו. משכך, אין מנוס מהמסקנה כי הטענה בדבר אובדן הכנסה לאב כתוצאה מפציעתו בנו נטענה על דרך הסתם, ויש לדחותה.

 

התאמת דיור

 

12.     מסיכומי התובע עולה, כי בעתירה זו כוונתו לצורך בדירת קרקע או דירה בבית-דירות עם מעלית, שכן התובע מתנייד בעזרת קביים. עם כל הכבוד, אינני יכולה לקבל טענה זו. ראש וראשונה, לא הובאה בפני חוות-דעת על-פיה התובע נזקק להסדרי-דיור מיוחדים בשל נכותו. אין חולק כי כיום – בהתאם לעדות התובע – הוא מתגורר עם הוריו בקומת קרקע.באשר למגוריו העתידים- דירה בקומת קרקע או דירה בבית-דירות עם מעלית, הינם הסדרי-דיור שגרתיים, ואין בהם כל יחוד,וממילא, לא הוכח כי הם מייקרים את עלות רכישת הדיור. מכל מקום, וכפי שציינתי, לא הוכח כי התובע נזקק להסדרי דיור מיוחדים.

 

          במאמר מוסגר אציין, כי ברגיל, כאשר הפסיקה דנה בהסדרי-דיור מיוחדים, מכוונים הדברים לנכים המתנייעים על כסא גלגלים, נזקקים למעברים רחבים והתקנים מיוחדים בשל נכותם. כל זה אינו רלבנטי למצבו של התובע, שלמעשה אינו מוגבל בבחירת דירת-מגוריו, וממילא אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה.

 

תקבולי נכות כללית

 

13.     על-פי הוראות סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), קמה למל"ל זכות שיפוי והשבה מהמזיק על תגמולים המשולמים על-ידו לניזוק, וזאת בתנאים המפורטים בסעיף. מכוחן של זכויות שיפוי והשבה אלו, נקבעה ההלכה לפיה ינוכו תגמולי המל"ל שקיבל ויקבל הניזוק, מסכום הפיצוי שחוייב בו המזיק (ע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356). דברים אלו נכונים הן במקרה בו כלל תמלוגי המל"ל משולמים עקב הנכות נשוא התאונה, והן במקרה בו רק חלק מהתגמולים המשולמים הם בגין התאונה, אלא שבמקרה כזה, יש לנכות מהתגמולים את החלק היחסי המשולם בגין התאונה בלבד (פסק-דין עמר, שם, בעמ' 357 – 359; ע"א 4607/03 מוזיקנט נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(2) 381, 384).

 

          התובענה שבפני הוגשה מלכתחילה לבית-משפט השלום בתל-אביב, ולאחר מכן הועברה לבית-משפט זה. מהתיק עולה, כי במועד הגשת התובענה בבית-משפט השלום, טרם פנה התובע למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי במסגרת "נכות כללית", ובתחשיב הנזק שהוגש מטעמו בבית-משפט השלום, הוא הצהיר כי בכוונתו להגיש תביעה למל"ל לצורך קבלת קיצבת נכות כללית (סעיף 16 לתחשיב),והוא ואף דחק בנתבעת להמציא חוות-דעת אקטוארית "המתייחסת לחלופות האפשריות השונות של דרגות אי-כושר עבודה ונכות רפואית וסכומן המהוון של הקיצבאות על-פי חלופות אלה" (שם).

 

          בתאריך 5.8.07 שלח ב"כ התובעים מכתב לב"כ הנתבעים, ובו הבהיר, כי "בימים אלה" מתכוון מרשו להגיש תביעה לנכות כללית, ודחק בב"כ הנתבעים להמציא חוות-דעת אקטוארית, בהוסיפו, כי "אין מניעה להגיש חוות-דעת זאת כבר עתה, עוד בטרם נבדק מרשי על-ידי המל"ל, שכן סכומי הקיצבה ידועים". בהתאם לאמור הגיש ב"כ הנתבעים חוות-דעת של האקטואר שי ספיר. אלא מאי? בתאריך 18.6.08 שינה התובע את דעתו, ובמכתב ששלח בא-כוחו לב"כ הנתבעים הובהר, כי אין בכוונת התובע לפנות למוסד לביטוח לאומי לפני סיום התובענה בפשרה או בפסק-דין לאחר שמיעת ראיות. והנה, במהלך שמיעת הראיות התברר, כי התובע הגיש גם הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קיצבת נכות כללית,  וזאת מבלי ליידע את ב"כ הנתבעים או את בית המשפט. התנהלות לוליינית ופתלתלה זו, איננה מותירה רושם טוב, ויתכן שיש ממש בדברי ב"כ הנתבעים, אשר טען כי מדובר "בתכסיסנות מובהקת", אשר מטרתה האפשרית הינה לזכות בכפל פיצוי.

 

          זאת ועוד, למרות שמדברי וממכתבי ב"כ התובע עולה, כי אין לו ספק באשר לזכאותו של התובע לקבלת קיצבת נכות כללית, בסיכומיו הוא טוען, כי בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, אין התובע עונה להגדרת "נכה" הזכאי לגימלה, ומשכך, אין לבצע ניכוי רעיוני של הסכומים להם זכאי התובע, כנטען על-ידי ב"כ הנתבעים, ודומני, שאין מנוס מהמסקנה כי התנהלותו של התובע כלפי הנתבעים לוקה בחוסר תום-לב. לא רק שהתובע נמנע במשך תקופה ארוכה ממימוש זכותו במוסד לביטוח לאומי, אלא משפנה סוף סוף למוסד לביטוח לאומי, ניסה להסתיר זאת מידיעת ב"כ הנתבעים ובית המשפט, ודי בכך כדי להורות על ביצוע ניכוי רעיוני או הקפאת הסכום בהתאם לחוות-דעתו של שי ספיר (ראה ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 461). במאמר מוסגר אציין, כי למיטב זכרוני הסכים ב"כ התובע להקפאת סכום מסויים בידי הנתבעות, אולם ב"כ הנתבעים סירב לכך.

 

          במצב הדברים היום, וכפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי ואף הוזמן לבדיקה רפואית, אלא שמעדותו עולה במשתמע, כי הוא מתחמק מביצוע הבדיקה האמורה, וככל הנראה הוא עושה כן בהמתנה למתן פסק-דין זה, והנני מצרה על התנהלות זו.

 

          באשר לחוות-דעתו של שי ספיר –  ב"כ הנתבעים הגיש חוות דעת מעודכנת בהתאם לסיכום מפורש בין ב"כ הצדדים, סיכום שנערך לאוזני במהלך הדיון, ולמרבה הצער לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול, ונראה כי זו הסיבה שהתובע מנסה להתכחש לסיכום זה, באמצעות בא-כוחו, ואין מנוס מהמסקנה המצערת, כי תכססנותו של התובע אינה יודעת גבולות.

 

14.     לגופם של דברים, הלכה פסוקה היא, כי מקום בו טרם נקבעה זכאותו של תובע במל"ל ו/או טרם נקבע שיעור נכותו, "יקפיא" בית המשפט, בדרך כלל, חלק מסכום הפיצוי שנפסק בבית המשפט, וזאת עד לאחר קביעת עצם זכאותו של התובע וכן שיעור נכותו במל"ל, ויפים לכך דברי בית המשפט בע"א 8673/02 דניאל פורמן נ' רפאל גיל ואח', פ"ד נח(2) 375, 381 – 382:

 

"כאשר המזיק אינו מעביד, כי אם צד שלישי, אין תחולה לסעיף 82 לפקודה, והכלל לפיו יש לנכות מהפיצויים את תשלומי המוסד לביטוח לאומי הוא יציר הפסיקה (ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא

(3) 225, 233 – 234). במקרים כגון אלה, במידה שהניזוק אינו מקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי, אולם קיים סיכוי שאם יפנה אל המוסד יזכה בתגמולים, יש ובית המשפט מקפיא את ההפרש שבין הפיצוי לבין סך התגמולים שקיים סיכוי שיתקבלו אצל הניזוק מכוח החוק, עד לבירור תביעתו של הניזוק מול המוסד לביטוח לאומי. היה ותידחה תביעה זו – יועבר הסכום המוקפא לניזוק. היה ותתקבל – יוחזר הוא למזיק (ראו: קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1631 – 1637, וההפניות שם). כך עשוי לנהוג בית המשפט גם מקום בו בעת שמתבררת התביעה בפניו, טרם קבע המוסד לביטוח לאומי את שיעור הנכות הצמיתה של הניזוק. ההסבר להלכה זו הוא, שפעמים אין ללמוד משיעור הנכות הזמנית שנקבעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, על שיעור הנכות הצמיתה שייקבע על-ידו בעתיד (ע"א 563/89 כהן נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 56, 59 – 60)".

 

          סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, מגדיר מיהו אותו ניזוק אשר זכאי לגימלת נכות, ונקבע כי במקרים בהם זכאי הנפגע לגימלת נכות כללית – בהתאם לסעיפים 328 – 330 לחוק הביטוח הלאומי – המשתלמת בחלקה בשל נכות שנגרמה בתאונה, ובחלקה בשל נכות שלא נגרמה באותה התאונה, ינוכה מסכום הפיצויים שייפסק לנפגע בבית המשפט, רק החלק היחסי של הגימלאות האלה. כך נקבע כי והנטל להוכיח קיומם של התגמולים, שיעורם והקשר בינם לבין הנכות הנובעת מהתאונה, רובץ על המזיק מבקש הניכוי.

 

נשאלת השאלה, מה הדין לגבי נפגע אשר לא מימש את זכותו לקבלת גימלאות מהמל"ל. המחבר א' ריבלין מבהיר בספרו, כי:

 

"מי שלא מימש את זכאותו, צפוי לכך שהגימלאות שעשוי היה לקבל, ינוכו מן הפיצויים שיפסקו לו מאת המזיק, ובלבד שבית המשפט הגיע למסקנה, על-פי הראיות, כי קמה לנפגע זכותו לגימלאות מן המוסד" (א' ריבלין "תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים", מהדורה חדשה ומעודכנת, 692).

 

            בית המשפט אינו מוסמך לאלץ נפגע לפנות בתביעה למל"ל למימוש זכויותיו על-פי דין, אולם בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע, כי אין אדם רשאי לוותר על זכותו לקבלת תגמולים מהמל"ל, ומשכך, באותם מקרים בהם קיימת לתובע זכות לקבלת פיצויים מהמזיק וכן זכות לקבלת תגמולים מהמל"ל בגין אותה תאונה, כי אז רשאי בית המשפט "להקפיא" את אותו חלק מהפיצוי הכספי לו זכאי התובע מאת המזיק – השווה לגימלאות הצפויות להשתלם על-ידי המל"ל, וזאת עד תום בירור עניינו בפני המל"ל (ע"א 55/74 המל"ל נ' אלמוהר ואח', פ"ד כט(1) 11; ע"א 375/77 אסלן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 309; ע"א 311/85 אפראימוב נ' גבאי ואח', פ"ד מב(3) 191; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר ואח', פ"ד מה(1) 580; ע"א 714/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109).

 

 

            הניכוי הרעיוני המיושם בתובענה המופנית כנגד המעביד, מיושם גם בעניינו של ניזוק בתובענה המופנית כנגד צד שלישי שאינו מעבידו, אם כי בשינוי אחד, עליו עמד המחבר א' ריבלין בספרו:

 

"גם בתביעה המופנית כנגד צד שלישי, מנכים ניכוי רעיוני את הגימלאות שעשויות היו להשתלם. אך, אם יתברר כי הניזוק לא קיבל לידיו גימלאות מן הביטוח הלאומי וגם לא יקבלן בעתיד – לא יעשה ניכוי רעיוני, כאמור, מסכום התביעה. השינוי הזה נובע מן ההבדל בתוצאה של היעדר גימלאות כלפי המזיק. למעביד נגרם נזק אם לא ינוכו תגמולי הביטוח הלאומי, כי הינו רשאי ויכול היה לנכותם מכוח הוראת סעיף 82 הנ"ל - מצד אחד; ואין הוא חייב בהסבתם למוסד לביטוח לאומי – מצד שני.

 

...

 

ומן הבחינה הדיונית-מעשית: מקום בו המדובר בתביעה המופנית כנגד המעביד, מנוכה סכום הגימלאות גם כשמדובר בסכום "רעיוני" בלבד. כאשר התביעה מופנית כלפי צד שלישי, שאינו המעביד, אין מנכים את הגימלאות "הרעיוניות" כי אם מותירים במשמורת חלק מסכום הפיצויים, כשיעור אותן גימלאות. ואם יתברר, בסופו של דבר, כי הניזוק לא עתיד כלל לקבלן – יגיעו לידיו גם הסכומים שבמשמורת, שהרי אין "להענישו" אם לא יקבל גימלאות ושמהצד השלישי אינו מפסיד" (ראה: שם, עמ' 694).

 

            דוגמא "להקפאת"  מקצת סכום הפיצויים בעניינו של קטין, מצוייה בפרשת אייגר (שם), שם קיבל בית המשפט העליון את עמדת בית המשפט המחוזי, אשר הורה על "הקפאת" סכום מסויים עד שיובהרו זכויותיו של התובע במל"ל.

            הענין נדון גם בע"א 563/89 חנה כהן נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 56, שם נקבע:

 

"נראה לי, שבמצב כפי שהובא בפני בית המשפט, מצב של אי-בהירות ועירפול סביב השאלה מה הנכות הצמיתית שתיקבע למערערת, כשלא ברור אם ועד מתי תמשיך לקבל קיצבת נכות בעתיד, היה על בית המשפט קמא "להקפיא" חלק מסכום הפיצויים, השווה לסכום המהוון של קיצבאות הנכות מיום פסק הדין ואילך, ולא להורות על ניכויו מהפיצויים. רק לאחר קביעת שיעור נכות צמיתה על-ידי המוסד, ניתן לברר אם יש לנכות מהפיצויים סכום מוקפא זה, או את חלקו.

 

דרך זו של הקפאת חלק מסכום הפיצויים, בשל גימלאות העתידות להשתלם לתובע על-ידי המוסד, כששיעורן של אלה לא ברור, ננקטה בעבר על-ידי בתי המשפט. ההקפאה היא עד למועד בו יקבע שיעור הגימלאות האמורות. לא היתה כל סיבה שבית המשפט לא ינקוט דרך זו גם בענייננו.

 

יוצא, שדין הערעור להתקבל במובן זה, שהיה מקום להורות על ניכוי כל התקבולים שהמערערת קיבלה מהמוסד עד יום פסק הדין, ואילו את סכום הגימלאות המהוון לגבי העתיד – מיום פסק הדין ואילך – היה מקום להקפיא בידי המשיבה הראשונה, עד ליברור סופי, אם ועד מתי עשוייה המערערת לקבל קיצבאות מהמוסד בעתיד. על-פי בירור כזה, לאחר קביעת נכות צמיתית למערערת, היה מקום לקבוע איזה חלק מהסכום המוקפא ישאר בידי המשיבה הראשונה ואיזה חלק ישולם למערערת. ברי, שעל המשיבים לשלם את כל מה שמגיע למערערת מתוך סכום זה, בצירוף הפרשי-הצמדה וריבית כדין" (ראה: סעיף 6 לפסק הדין).

 

והמחבר א' ריבלין מסביר בספרו:

 

"מקום בו מלמדות הראיות ... במשפט כי עשוייה להשתלם לנפגע גימלה – אם תוגש תביעה מתאימה למוסד לביטוח לאומי – למשל, גימלה בגין נכות כללית, נוהג בית המשפט לעכב מתוך סכום הפיצויים את אותו סכום המתאים להוון קיצבת הנכות שמשלם המוסד לביטוח לאומי לנכה, בשיעור נכות זהה לזה של הנפגע. בענין זה עשוי בית המשפט להסתייע בחוות-דעת אקטואר, אשר יעריך את ערכה של גימלת הנכות שהתובע עשוי להיות זכאי לה, על-פי הנתונים הרלבנטיים. סכום זה יעוכב, ברגיל, בידי המבטחת, כשהוא נושא הפרשי-הצמדה וריבית מיום פסק הדין. התובע יחוייב להגיש תביעה מתאימה למוסד לביטוח לאומי בתוך פרק זמן סביר (או מיד לאחר שיגיע לגיל בו יהא זכאי לגימלה). אם תידחה תביעתו – יוחזר לו הסכום המעוכב כשהוא נושא, כאמור, הפרשי-הצמדה וריבית. אם תתקבל תביעתו – יעשה חישוב אקטוארי לגבי השווי המהוון של הגימלאות שעתיד לקבל,  וסכום זה יופחת מהסכום שעוכב בידי המבטחת. היתרה, אם תהיה כזו, תימסר לתובע, בצירוף הפרשי-הצמדה וריבית"  (ראה: שם, בעמ' 695 – 696).

 

15.        בענין אשר בפני, הודה התובע – באמצעות בא-כוחו – כי הוא זכאי לקבל גימלאות מהמל"ל, וכפי שציינתי, במהלך שמיעת הראיות אף פנה בפועל למל"ל לצורך מיצוי זכויותיו. משכך, אך ברור כי שאלת זכאותו ו/או גובה נכותו במל"ל יקבעו בתוך זמן קצר, ואי-לכך, יש להקפיא את הסכום שהתובע צפוי לקבל מהמל"ל, בהתאם לחוות-דעתו העדכנית של האקטואר מר שי ספיר, בסך של 306,326 ש"ח.

 

16.        כמו-כן יש להפחית מהפיצוי שייפסק את התשלום התכוף בסך של 5,000 ש"ח ובתוספת ריבית והפרשי-הצמדה, בסך של 6,037 ש"ח.

 

17.        סוף דבר, ניתן בזאת פסק-דין על-סך 1,528,756 ש"ח, ובניכוי תשלום תכוף בסך 6,073 ש"ח, ניתן בזאת פסק-דין על-סך 1,522,683 ש"ח, בצירוף שכר-טירחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הוצאות אגרה.

 

            מסכום פסק הדין יופחת סך של 306,326 ש"ח אשר יוחזק בידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעים עד סיום ההליכים במוסד לביטוח לאומי.

 

            המזכירות תשלח את עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, ג סיוון, תשס"ט (26 במאי 2009), בלשכתי.

                                                                               

 

ברכה הרשקוביץ