קפלן נ. אטשטיין
בתי-המשפט
א 052708/08 |
בית משפט השלום תל אביב-יפו |
||
|
|||
17/06/2009 |
תאריך: |
כבוד השופטת אושרי פרוסט??פרנקל |
לפני: |
|
קפלן דוד |
בעניין: |
|
התובע |
עו"ד גוטליב אברהם |
ע"י ב"כ |
|
|
נ ג ד |
|
|
|
אטשטיין נחמן |
|
|
הנתבע |
עו"ד סמברג אורן |
ע"י ב"כ |
|
פסק דין
רקע
בפני תביעה בסך 206,976 ¤ ותביעה שכנגד בסך 254,076 ¤.
בפסק דיני זה: התובע והנתבע שכנגד, להלן: "התובע".
הנתבע והתובע שכנגד, להלן: "הנתבע".
הצדדים יסדו בשנת 1994חברה קבלנית לעבודות בניה ופיתוח בשם "אטשטיין קפלן בניה ופיתוח בע"מ", היו הבעלים היחידים בה ולכל אחד מהם היו 50% ממניותיה. (להלן: "החברה"). כתובת החברה הייתה בכתובת הנתבע נחליה 50 בכפר נטר.
החברה נהילה חשבון בבנק דיסקונט בסניף אפקה בתל אביב, אשר נפתח ביום 1.12.95 (להלן: "הבנק/החשבון"), בו העמיד לה הבנק מסגרת אשראי והצדדים ערבו אישית לחובות החברה יחד ולחוד.
החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2000 כשיתרת החובה בחשבון בבנק ביום 30.1.00, הייתה 201,000 ¤.
ביום 30.1.00 נחתם בין החברה לבנק הסכם "בקשה לקבלת הלוואה צמודה", לפיו ניתנה לחברה הלוואה נושאת ריבית לתשלום החוב במשך 60 חודשים החל מיום 1.3.00 ולהבטחתה, נתן התובע בלבד בטוחה לבנק, על ידי רישום משכנתא על ביתו שברחוב הדקל 11 בתל מונד.
תמצית טענות התובע
במועד חתימת הסכם ההלוואה עם הבנק, החברה כבר הפסיקה את פעילותה ועל שני הצדדים, מכוח חבותם האישית לחובות החברה, היה לשאת בחובותיה שווה בשווה ולשלם את חובם מכיסם הפרטי. הנתבע הודיע לתובע, כי הינו מתקשה בתשלום חלקו והבטיח כי יעשה זאת בהמשך.
כיוון שהבטוחה לבנק לפירעון חובות החברה, ניתנה רק על ידי התובע, הוא החל לפרוע את החוב מכספו ושילם על חשבון החוב תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 4,350 ¤, בשיקים ממשוכים מחשבונו הפרטי בבנק לאומי סניף תל מונד, לזכות חשבון החברה בבנק דיסקונט, בתקווה שהנתבע בהמשך ישלם את חלקו. התובע שילם סכומים אלה החל מחודש מרץ 2000 ועד לחודש נובמבר 2003 בסך 143,550 ¤ בקרן החוב.
השיק שמסר התובע לבנק למועד פירעון בחודש דצמבר 2003 לא נפרע והבנק העמיד את כל יתרת קרן ההלוואה לפירעון מידי.
בין הצדדים והבנק התנהלו הליכים משפטיים במסגרתם נחתם ביום 30.3.08 הסכם בין הצדדים והחברה לבין הבנק, לסילוק וקיזוז חובות הדדיים, ולפיו על הצדדים היה לשלם לבנק 180,000 ¤. הנתבע לא היה מוכן לשאת בחלקו שהוא 50% מהחוב והתובע, באמצעות אחיו נחמיה קפלן, שילם את כל יתרת החוב.
התובע שילם לבנק את חובות החברה בסך 413,952 ¤ ועותר לחייב את הנתבע במחצית הסכום, דהיינו בסך 206,976 ¤.
תמצית טענות הנתבע
ההלוואה בסך 201,000 ¤ אשר נטלה החברה, נועדה לפרוע חוב אישי של התובע לחברה ולכן תשלומי ההחזר נעשו בשיקים אישיים של התובע.
בשנת 1995 ביצעה החברה עבודות שלד ובניה עבור התובע, וכשחדלה החברה לפעול בשנת 2000, התובע נדרש לשלם לחברה עבור העבודות שביצעה עבורו ולשם כך נזקק להלוואה. מכיוון שביתו של התובע שועבד לבנק ולא הייתה לו כל בטוחה אחרת, הוחלט להעמיד את ההלוואה לרשות החברה והתובע ישלם אותה מכספו הפרטי. זו הסיבה שהתובע מסר שיקים לתשלום ההלוואה ושילם על חשבון הלוואתו האישית 201,000 ¤.
בפועל, לתובע לא היה כסף לשלם את חלקו בחובות החברה, ולכן הנתבע העביר כספים לחברה ועבד עבורה ללא תמורה.
כיוון שהנתבע נתן שירותים אישיים לחברה, הוסכם בין הצדדים, כי התובע ישא ב- 60% מחובות החברה והנתבע ב- 40% מהחובות שיוותרו לאחר שהחברה תגבה את כל הכספים מצדדים שלישיים.
הנתבע מאשר כי הצדדים והחברה חתמו עם הבנק ביום 30.3.08 על הסדר לפיו הצדדים ישלמו לבנק 180,000 ¤, אלא שלטענתו, בהתאם להסכמות הצדדים התובע היה אמור לשלם את הסדר החוב.
לטענת הנתבע, הוא הזרים לחברה בשנות ה- 90 עשרות אלפי שקלים וסיפק לה שירותים מקצועיים ללא תמורה ובשנת 2000 העביר לחשבון החברה 257,888 ¤.
כיוון שפעולות התובע יצרו חוב של החברה, הוסכם בין הצדדים, כי התובע ישא במלוא סך הסדר החוב עם הבנק.
בכתב התביעה שכנגד עותר הנתבע לחייב את התובע לשלם לו 254,076 ¤, בטענה שהזרים לחשבון החברה כספים רבים ובין השאר בשנות התשעים הזרים כספים רבים לחברה.
לגרסתו, החברה יזמה בניית 18 יחידות מגורים באבן יהודה והנתבע ומשפחתו רכשו זכויות במגרש באבן יהודה. קפלן ביצע על חשבון החברה עבודות בניית שלד ועבודות בניה נוספות במגרש של משפחתו והתחייב כי ידאג לשיפוי החברה בגין עבודות אלה.
בשנת 1996 נקלעה החברה לקשיים בתזרים מזומנים עקב חובות שלא שולמו לה, בהתאם לדרישת הבנק שהחברה תעמיד לטובתו ביטחונות נוספים בסך 100,000 ¤ לחשבון החברה, העביר הנתבע לטובת הבנק פיקדון שקלי בסך 50,000 ¤ והתובע שיעבד את ביתו ברחוב הדקל 11 בתל מונד.
לגרסת הנתבע, משהבינו הצדדים בשנת 1999, כי החברה חדלת פירעון, הם החליטו על פירוקה ועל חלוקת חובותיה והוסכם. כן החליטו, כי התובע ישלם את חובו לחברה בגין העבודות שביצעה במגרשו ולאחר מכן תיערך התחשבנות בין הצדדים.
לטענת הנתבע החברה חייבת לו 100,000 ¤ והתובע חייב לחברה כספים. מכיוון שלחברה לא היה ממה לשלם את חובה לנתבע, הוסכם כי התובע ישא בחלק הארי של חובות החברה.
כיוון שבשנת 2000 חובות החברה לבנק עמדו על מיליון ¤, נטלה החברה שתי הלוואות שהיו שוות ערך לכספים שהגיעו לה מחייבים, ואת שאר החוב התחייבו הצדדים לשלם. מכיוון שלתובע לא היה כסף לשלם, הוא קיבל הלוואה בסך 201,000 ¤ ותמורתה מסר לבנק 60 שיקים שרק חלקם נפרע.
בחודשים ינואר ופברואר שנת 2000, הנתבע הפקיד בחשבון החברה 257,800 ¤ כדי לפרוע את חובותיה.
גם לאחר תשלום חובות החייבים לחברה, אלה לא הספיקו לפירעון ההלוואות שנטלה החברה מהבנק ונותר חוב בסך 150,000 ¤ והבנק העמיד לחברה הלוואת "און קול" בסכום זה שהתחדשה מעת לעת.
התובע לא שילם את חובו ואף הפסיק לפרוע את השיקים שמסר לבנק, מה שהגדיל את חובות החברה.
לגרסת הנתבע, היה ברור לצדדים, כי התובע הוא שישלם את הסדר החוב לבנק בסך 180,000 ¤, שהושג במסגרת התביעה שהוגשה על ידי החברה נגד הבנק.
במקום להסדיר את ההתחשבנות בין הצדדים, בחר התובע להגיש את התביעה דנן.
כתב הגנה שכנגד
הנתבע לא הזרים כספים לחשבון החברה ובכל מקרה טענתו זו התיישנה.
החברה לא ביצעה לתובע עבודות והתובע לא ביצע עבודות על חשבון החברה. בפועל התובע הוא שבנה על חשבון החברה.
בשנת 1996 ביצעה החברה עבודות שיפוץ בחצר בית אביו של הנתבע בהשקעה של כ- 200,000 ¤, כדי להכשיר משרד לחברת האדריכלות של הנתבע וסכום זה לא הושב לחברה.
מעולם לא הוסכם כי חובות החברה יחולקו בין הצדדים 60% על התובע ו-40% על הנתבע. אם קיים חוב של התובע לחברה או לנתבע הוא התיישן.
התרומה שהביא התובע לחברה, מניסיונו כקבלן, גדולה מהתרומה שהביא הנתבע כאדריכל.
התובע נטל את ההלוואה בסך 201,000 ¤ כדי לשלם את חוב החברה, לאחר שהנתבע טען כי אינו יכול לשלם חוב זה וכיוון שביתו של התובע ממילא היה משועבד לטובת הבנק.
התובע מכחיש את טבלת החובות שבכתב התביעה שכנגד.
דיון
בפני מחלוקת עובדתית בשאלה, האם אחד מהצדדים שילם את חובות החברה בסכום גבוה מהצד השני.
התובע טוען כי שיעבד את ביתו ברחוב הדקל 11 בתל מונד לטובת הבנק, כדי שהבנק לא יפסיק את מסגרת האשראי לחברה.
ביום 30.1.00 החברה נותרה חייבת לבנק 201,000 ¤. לסילוק חוב החברה ולמניעת מימוש הבטוחה שנתן התובע לבנק, חתמה החברה עם הבנק על הסכם הלוואה, אותה היו אמורים הצדדים לשלם בחלקים שווים. רק התובע מסר שיקים לכיסוי חוב זה, כיוון שהנתבע טען בפניו שאין לו כסף באותו שלב לתשלום חלקו.
הבנק פדה 33 שיקים שהתובע מסר לו בסכום כולל של 143,550 ¤ - שערכם נכון ליום הגשת התביעה 219,292 ¤.
מכיוון שהחברה עמדה להגיש תביעה משפטית נגד הבנק, הפסיק התובע לפרוע את השיקים החל מחודש דצמבר 2003 ובחודש ינואר הגישו הצדדים והחברה תביעה נגד הבנק. במסגרת תביעה זו, הושג ההסכם בין הצדדים והחברה לבין הבנק לפיו ישלמו הצדדים לבנק סך 180,000 ¤.
סכום זה כולו שלום על ידי התובע ושוויו ליום הגשת התביעה הוא 194,660 ¤.
בתצהירו מוסיף התובע, כי הנתבע לא הזרים כספים לחברה, כי אינו חייב לנתבע כל סכום שהוא, נהפוך הוא, הנתבע הוא שחייב כספים לחברה ולתובע ומעולם לא סוכם בינו לבין הנתבע, כי חלוקת חוב החברה תהיה 60% על התובע ו-40% על הנתבע.
חלוקת החוב בין הצדדים הייתה 50% -50%. בחלוקה זו שולם חוב שכר טרחתו של עו"ד פורת, כך שולם הסדר החוב לספקים, כך שולם החוב שנפסק בתביעות שהגישו נגדם חברת יניב אוניל וחברת מוסטפא גוברין.
לטענת התובע, מתוך אמון שרכש לנתבע, הסכים לבקשת הנתבע לדחות את חלקו בתשלום חובות החברה.
לגרסתו, בשנת 2000 היה חייב הנתבע לחברה 200,000 ¤.
בחקירתו השיב התובע, כי החברה לא השתמשה במשרדים שנבנו בחצר בית אבי הנתבע. המבנה שימש את משרד האדריכלות של התובע ועבור החברה שימש ככתובת לקבלת דברי דואר.
לגרסתו, לא הוסכם ולא נחתם כל הסכם לפיו על חברה לשלם שכר דירה עבור המבנה, אלא שסוכם שהחברה תשפץ את המבנה והוא ישמש גם אותה. לגרסתו, עבור בניית ביתו באבן יהודה שילם מכספו הפרטי, השלד נבנה על ידי פתחי חטיב ושאר הבנייה בוצעה על ידי חברה בבעלות התובע בשם "דקל מבנים בע"מ".
לגרסת התובע, נספח ט' לתצהיר הנתבע, היא חשבונית שנתן לחברה בגין עבודה שבצעה עבורו ואשר היוותה חלק מהאיזון בינו לבין הנתבע, אשר היה חייב לחברה את דמי השיפוץ של המבנה בכפר נטר. את אגרות הפיתוח שהיה עליו לשלם למועצה המקומית שילם לחברה והחשבונית הינה גם עבור אגרות פיתוח וגם עבור חומרי בנייה.
מטעם ההגנה העיד פתחי חטיב, אשר ביצע עבודות שלד באבן יהודה עבור החברה כקבלן משנה וסיפק פועלים וחומרי עזר לבנייה.
לגרסתו, בשנת 1995 הוא ופועליו בנו בית בן שתי יחידות דיור, שאחת מהן הייתה שייכת לתובע ואת כל התמורה שקיבל עבור עבודתו ועבודת פועליו קיבל רק מהחברה ולא מהתובע.
לגרסתו הוא בנה 22 יחידות ותמורת עבודתו שולמה על ידי החברה, הנתבע שילם עבור היחידה שבבעלותו.
הנתבע הצהיר, כי החברה החלה את פעולה ממשרדיה ברחוב קאופמן בתל אביב, במשרדים שהוא שכר עבור משרד אדריכלים שבבעלותו ובשנת 1994 הועברו המשרדים לכפר נטר במבנה שאביו השכיר לחברה בתמורה לשיפוץ המבנה. לא מדובר בבניית מבנה חדש, אלא בשיפוץ מבנה קיים בעלות של 100,000 ¤ שנזקף כדמי שכירות. אביו גם ביצע עבודות בניה וטיח בעת שיפוץ המבנה.
לגרסתו, החברה ביצעה עבודות בנייה עבור התובע ומימנה את עבודתו של פתחי חטיב ואחרים עבור התובע, אשר נותר חייב לחברה 140,000 ¤ כתשלום ראשון עבור שירותי בניה וחומרים וסך עלות העבודה במגרש התובע הייתה 200,000 ¤.
בשנת 1997 הוסכם לשלם את חובות החברה ולפרק את השותפות. במסגרת הסכמות אלה, היה על התובע לשלם 200,000 ¤ לאיזון הזרמות הכספים שלו לחברה ולקדמן לסכומים שהשקיע הנתבע.
לגרסת הנתבע חובו של התובע מורכב מהסכומים כדלקמן:
257,800 ¤ שהנתבע הפקיד לפירעון חוב החברה
154,680 ¤ חובו של התובע בגין הפקדות כספים של הנתבע
הנתבע אישר שהתובע שילם ביום 31.1.00 לחשבון החברה 192,500 ¤ ולטענתו מדובר בתמורה עבור בניית ביתו וכן שילם על חשבון הסדר הפשרה עם הבנק סך 7,236 ¤.
כפי שיובהר בהמשך פסק דיני זה, הנתבע לא הוכיח כי סכום זה של 192,500 ¤ שולם על ידי התובע כתמורה עבור בניית ביתו.
הנתבע הציג את מקור קבלה ת/1 יום 28.4.94 אשר הוצאה על ידי החברה באמצעות פקידה, לפיה התקבל מהנתבע 20,000 ¤.
הנתבע אישר בעדותו כי הוא הוסיף בכתב ידו ובעט בצבע שונה את הפירוט כי הסכום התקבל עבור הלוואת בעלים. לגרסתו עשה כן, כיוון שהפקידה לא רשמה עבור מה התקבל הכסף.
הנתבע אישר בעדותו, כי אין לו מסמך לגבי שכירות המבנה מאביו ואין לו מסמך המאשר כי הוחלט בינו לבין התובע על חלוקת חובות החברה ביחס של 60% - 40%.
הנתבע השיב, כי למרות שלגרסתו, רק התובע חייב היה את הכסף לבנק ולנושים ולמרות שרק הנכס שבבעלות התובע היה משועבד לבנק, הוא זה (הנתבע) ששילם סך 260,000 ¤ במזומן לבנק. הנתבע הסביר כי עשה כן, כיוון שהחברה עבדה בבנק מול פקיד שהיה חברו ובזכותו ניתן לחברה האשראי, והוא הבטיח לחברו שלא תהינה בעיות עם חשבון החברה.
התובע טוען כי על הנתבע להשיב לו מחצית מהסכומים ששילם כדלקמן:
תשלום לבנק בשיקים מחשבונו הפרטי בסך 143,550 ¤ - שערכם נכון ליום הגשת התביעה 219,292 ¤.
תשלום לבנק בעקבות הסדר הפשרה סך 180,000 ¤ לבנק ושווים ליום הגשת התביעה הוא 194,660 ¤.
הנתבע טוען, כי הפקיד מאות אלפי שקלים מיום הקמת החברה ולכן אינו חייב בחובות החברה, אלא שעל התובע לשאת בהם וכן כי התובע שילם סך של 192,500 ¤ כתמורה לחברה עבור בניית ביתו.
הנתבע לא הוכיח טענותיו אלה, ולו בבדל של ראייה.
לטענת הנתבע אין מחלוקת כי בשנת 2000 הזרים לחשבון החברה 257,800 ¤ בהתאם לנספחים יא' יג' לתצהירו.
הנתבע בסיכומיו מאשר, כי אין מחלוקת שהתובע הפקיד את הסכומים הנטענים על ידו. (עמוד 19 שורה 20 לפרוטוקול). עוד טוען הנתבע כי לא נעשתה התחשבנות סופית בין הצדדים אך אינו חייב לתובע כל סכום שהוא.
מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני עולה, כי מדובר בחברה שהוקמה על ידי הצדדים שהיו בה בעלי מניות בחלקים שווים.
הנתבע לא הציג כל אסמכתא להוכחת טענתו, כי הוסכם בין הצדדים שחובות החברה יחולקו ביניהם כך שהתובע ישלם 60% והנתבע 40%.
"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו ". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595)
יש לקבל לעניין זה את טענת התובע, לפיה, העובדה שכל חובות החברה שולמו בפועל בחלקים שווים על ידי הצדדים, מהווה הוכחה שלא סוכם אחרת. התובע פרט בסעיף 18 ד' לתצהירו את חובות החברה ששולמו על ידי הצדדים בחלקים שווים וטענתו זו לא נסתרה.
הנתבע לא הציג כל ראייה לכך שהתובע נטל את ההלוואה בסך 201,000 ¤ כיוון שנותר חייב כספים לחברה עבור הבנייה של הנכס שבבעלותו. לא הוצג הסכם, ו/או מכתב כוונות ו/או התחייבות ו/או התחשבנות ו/או התחייבות בלעדית של התובע לשלם הלוואה זו. דברי לעניין אי הבאת ראייה יפים גם לכאן.
מדובר בחברה, שהינה אישיות משפטית נפרדת מבעליה ולא הוצג כל כרטיס חוב של התובע. בנוסף, ההלוואה ניטלה על שם החברה ובוודאי שבשלב זה, שלב בו פעילות החברה הופסקה, היה על הצדדים ועל החברה להסדיר בכתב, את העובדה שההלוואה שניטלה בחשבון החברה, אינה חוב של החברה, אלא של התובע.
הנתבע לא הציג כל מסמך להוכחת טענתו, כי למרות שהוא חתם ביחד עם התובע והחברה, על הסכם לפיו הצדדים ישלמו לבנק 180,000 ¤, הרי שבפועל הוסכם בין הצדדים, כי רק התובע התחייב לשלם זאת. אין כל ראייה בכתב להסדר זה ולהזכירנו, מדובר בשלב, בו, לשיטת הנתבע, התובע כבר לא עמד בהסדרים עם הבנק ולא פרע את השיקים שמסר לבנק על חשבון הלוואה קודמת שניטלה בחשבון החברה. כך שבשלב זה, ואם אכן נכונה טענת הנתבע, היה עליו לעגן הסדר כה משמעותי בכתב.
הנתבע לא הציג כל אסמכתא לכך שהחברה בצעה עבודות בניית שלד ואחרות עבור התובע ומשפחתו וכי התובע הבטיח לשפות את החברה בגין עבודות אלה.
הנתבע לא הוכיח כי החברה חבה לו 100,000 ¤ ולא הוכיח כי התובע חייב כספים לחברה ובוודאי שלא הוכיח כי בשל כך, התובע התחייב לשלם את חובות החברה.
לא הוכח שהחברה ביצעה עבודות שיפוץ ב- 200,000 ¤ בחצר בית אבי הנתבע ולא הוצגה כלל התחייבות לשלם לחברה בגין כך.
הנתבע לא הוכיח כי סוכם שהחברה תשלם שכר דירה לאביו בגין השימוש בחצריו ולטענת התובע, מדובר במבנה, אותו הקימה החברה (לטענת הנתבע היא שיפצה אותו), אשר שימש ברובו למשרד האדריכליות של הנתבע ועבור החברה שימש כתובת לקבלת דברי דואר.
הנתבע לא המציא כל הסכם שכירות ו/או התחייבות לשלם דמי שכירות.
הנתבע לא העיד את אביו לגבי טענתו שהחברה באמצעות הצדדים התחייבה לשלם לו דמי שכירות ולא העיד מי ממשרד האדריכלות, כדי שיעיד מה היה השימוש העיקרי באותו מבנה, האם לחברת האדריכלות או לחברה.
וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655.
הנתבע לא הוכיח ולו אחת מטענותיו נגד התובע. הוא לא הוכיח כי התובע התחייב לשלם 60% מחובות החברה, הוא לא הוכיח כי התובע היה חייב לחברה כספים בגין הלוואות שנטל ו/או בנייה שהחברה ביצעה עבורו.
עולה כי אין מחלוקת שהתובע הפקיד בחשבון החברה, נכון ליום הגשת התביעה סך 413,952 ¤ וכי הנתבע הפקיד ביום 31.1.00 סך 100,000 ¤, ביום 1.2.00 סך 94,000 ¤ וביום 30.1.00 סך 63,787 ¤ ובסך הכל 257,800 ¤.
מכיוון שעל הצדדים לשאת בכל חובות החברה בחלקים שווים, עליהם לעשות כן גם לגבי סכומים אלה.
משכך על הנתבע לשלם לתובע מחצית מהסכומים שהשקיע בחברה, דהיינו, סך 206,976 ¤ ועל התובע להשיב לנתבע מחצית מהסכום שהזרים לחברה, דהיינו סך 128,900 ¤.
מהמקובץ בפסק דיני זה עולה כי על הנתבע לשלם לתובע את ההפרש בין שני הסכומים, דהיינו על הנתבע לשלם לתובע סך 78,076 ¤ כשהם צמודים ונושאי ריבית כדין החל מיום 19.11.08 ועד לתשלום בפועל.
כן ישלם הנתבע לתובע הוצאותיו ובנוסף שכר טרחה בסך 8,000 ¤ בצירוף מע"מ.
ניתן היום, כ"ה בסיון, תשס"ט (17 ביוני 2009), בהיעדר.
פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת |