בתי המשפט

פסק דין

זוהי תביעה הנובעת מתאונה שאירעה ביום 20.2.08, שעה: 13:30, כאשר נהג התובע 2 ברכבו של התובע 1 ליד בית ספר "גרוס" בקרית גת. לדברי התובע, הנתבע פרץ אל תוך נתיב נסיעתו ועקב המרחק הקצר ביניהם לא הצליח התובע למנוע את ההתנגשות וכך אירעה התאונה.

הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבע 1. זו הכירה באחריותה העקרונית, אך שילמה פיצוי חלקי בלבד בגין הנזקים.

התובע מלין על ארבעה רכיבים, בגינם הפחיתה הנתבעת את סכום הפיצוי יחסית לגובה הנזק: טענת הנתבעת אודות רשלנות תורמת, חיוב התובע במימון שמאי נגדי מטעם הנתבעת, אישור חלק מירידת הערך בלבד ואי הכרה בחלק מהנזקים שנגרמו לרכב.

הנתבעת אישרה בכתב ההגנה, כי אכן ביצעה קיזוזים בשל השיקולים האמורים, אולם לדבריה, מדובר בהפחתה מוצדקת של סכום הפיצוי.

הדיון בבית המשפט התמקד בשני נושאים: הראשון – אופן גרימת התאונה, והשני – בשאלה איזו חוות דעת שמאי יש להעדיף בהערכת נזקי התובע.

לעניין אופן גרימת התאונה – התובע העיד כי נסע בדרך (הוא אישר את תמונות המקום אשר צורפו לכתב ההגנה). לדבריו, מדובר בדרך צרה יחסית בין המכוניות החונות. מכוניתו של הנתבע הגיחה משמאלו ופנתה שמאלה, כך שנכנסה לנתיב נסיעתו ובעודה באלכסון, טרם התיישרה, התנגש בה בעודו מנסה לסטות ימינה.

התובע העיד, כי נסע לכל היותר במהירות של 20 קמ"ש, אך אני מסכים שנוכח הנזק הכבד למכוניתו יש מקום לפקפק בהערכה זו, מבלי לגרוע ממהימנות התובע.

הנתבע סיפר, כי אכן יצא ממקום החניה ומצד ימין היה רכב "מיני וואן", אשר הגבילה את שדה הראיה ולפיכך יצא באיטיות מהחניה. לדבריו, כאשר יצא והגיע למצב אלכסון, לא יכול היה עוד להסתכל לימין משום שלמעשה הימין היה כבר מאחוריו ואז חש במכה.

לאחר ששמעתי את שני הצדדים, עלי לקבוע, כפי שהנתבעת אף מודה, שעיקר האחריות רובצת על הנתבע. יחד עם זאת, בניגוד לעמדת הנתבעת, איני סבור שרשלנותו התורמת של התובע עולה כדי 40%.

מעיון בתמונות נראה, שאין מדובר במגרש חניה אלא בדרך רגילה בשכונה, כאשר המכוניות חונות באופן אנכי לכביש. אכן מי שנוסע במקום כזה צריך לצפות ליציאה של מכוניות והעובדה שהנתבע הצליח לעבור שני נתיבים ולהיכנס לנתיב הנסיעה של התובע, מתוך החניה בה שהה, מעידה כי התובע נסע במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך.

יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את דבריו של הנתבע עצמו, לפיהם הייתה מכונית גדולה מימינו וכך לא רק שהוא לא יכול היה לראות את התובע, אלא שהתובע לא יכול היה לראות אותו. מציאות זו צריכה הייתה להביא את הנתבע לזהירות יתרה. הנתבע כלל לא ראה את התובע מתקרב ולא ידע אודות קיומו, עד אשר חש במכה. מציאות זו מלמדת בוודאי על רשלנות רבתי, שכן לכאורה יצא מהחניה מבלי שבדק היטב את צידו הימני.

לפיכך, יש לחלק את האחריות כך שהנתבע נושא ב- 80% מהאחריות והתובע ב- 20%.

לעניין הפער בין השמאים – מר ונציה, השמאי שעליו הסתמך התובע, התייחס לחוות הדעת הנגדית של מר ביטון, אשר חלקה על חוות דעתו. מר ונציה למעשה מצא פגם אחד בחוות הדעת של מר ביטון, וזאת בקשר לטענה של מר ביטון לפיה לא היו נזקים בכנף האחורית ובדלת האחורית שמאלית. מר ונציה הפנה לתמונות שהוא צילם של עבודות ההכנה לצבע וטען כי אלה מלמדים על קיום הנזק ומכיוון שמר ביטון הסתמך אך על תמונות שהוא עצמו צילם, אין ליתן לדבריו יותר מדי משקל. מר ונציה אישר בחקירה נגדית כי לא היה מודע לכך שמדובר ברכב שהגיע מליסינג ולפיכך בחישוב של ערך הרכב לצורך חישוב ירידת הערך צדק מר ביטון שהפחית 12% משומת ערך הרכב המקורית.

עיינתי בדבריו של מר ונציה ולא אוכל לקבלם. מר ביטון עצמו טען כי בדק את הרכב פיזית (ואף צילם את הבדיקה) באמצעות מכשיר אשר לימד כי עובי הצבע על גבי הדלת הוא של שכבת צבע אחת ולפיכך הדלת לא נצבעה בפועל. טענתו של מר ביטון היא, ש"עבודות ההכנה" נעשו עבור הצילום של מר ונציה, בפועל לא בוצעה צביעה לאחר מכן, ומר ונציה הוטעה. מר ונציה, אשר קרא את חוות הדעת של מר ביטון לא התייחס לטענה זו.

לעניין הערכת ערך הרכב – כאמור, מר ונציה הודה כי שגה. עוד הצביע מר ביטון על כך שמר ונציה חישב את אחד מרכיבי הנזק פעמיים, ואף על כך לא בא כל מענה מפיהו של מר ונציה.

התוצאה היא אפוא, שלצורך תיק זה אני סבור שיש להעדיף את חוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעת, מר ביטון. מכאן אף נובע שהייתה הצדקה לעריכת חוות הדעת הנגדית, על התובעים לשאת בהוצאה זו, ולפיכך ניכוי שכר טרחתו היה מוצדק בנסיבות העניין.

עולה מכל האמור לעיל, כי ביחס לשלושה רכיבי התביעה הנוגעים לחישוב הנזק – התביעה נדחית. ביחס לרכיב התביעה הקשור לחישוב הרשלנות התורמת – התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת הפחיתה בגין רשלנות תורמת סך של 8,375 ¤, זאת בהנחה של רשלנות תורמת בגובה 40%. נקבע, כי רשלנותו של התובע 2 עולה כדי 20% בלבד. לפיכך, התובע 1, שהוא הניזוק, זכאי לקבל מחצית מסכום ההפחתה.

התוצאה היא שהנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 4,188 ¤, בתוך 30 יום. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.2.08 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, כל צד ישא בהוצאותיו.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית משפט המחוזי בבאר שבע.

ניתן היום כ"ה בסיון, תשס"ט (17 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

000445/08תק 340 לירז ביטון.