בתי המשפט

פסק דין

1.       בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1967, טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 27.3.00. התובע טוען כי נפגע עקב שימוש במשאית בעלת מספר רישוי 478900, אשר הייתה בבעלות הנתבעת 2 ומבוטחת בביטוח חובה על  פי פקודת ביטוח  רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 על ידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת 2 לא הגישה כתב הגנה וגם לא הוצג אישור מסירה על פיו כתב התביעה נמסר לה. לפיכך, התביעה כנגדה תמחק. המחלוקת בין התובע והנתבעת היא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.  בתיק נשמעו ראיות.

2.       תחילה, לשאלת החבות. בהתאם לתצהיר התובע, על המשאית הייתה מותקנת משאבת בטון שעבדה באמצעות הכוח המכני של המשאית. ביום הארוע הוא עזר לחברו – שכנו, שהיה נהג המשאית ועובד הנתבעת 2, לכוון את צינור משאבת הבטון. הארוע היה בכפר דיק שבשטחי הרשות הפלסטינית. לפתע, תוך כדי פעולת המשאבה,  בהחזיקו את הצינור, נהדף הצינור לעבר ראשו ופגע בעינו השמאלית. בחקירתו ציין כי: "כשהוא לחץ על השלט, לא יודע מה קרה – הצינור התחיל ממש לרעוד ואז נכנס לי משהו לעין, מהלחץ של הרעידות של הצינור חזר אלי שוב לפנים...אני לא יודע מה קרה בפנים אבל נהיה לחץ". וכן: "החזקתי את הצינור על הכתף שמאל שלי, חיכיתי לנהג שיפעיל את הבטון בשלט, לא ידעתי מה קרה הצינור התחיל לרעוד  ואז הוא חזר לכוון שלי, הוא היה תלוי באויר, ואז כשהוא רעד נהיה לחץ והוא חזר אלי ופגע לי בפנים". שמו של החבר לו עזר היה ראפט חוסיין טיק. הארוע התרחש בחצר ביתו של החבר, בשעות הבוקר, בין 09:00 ל- 12:00. הוא עזר לחברו בהתנדבות, ללא תמורה. גם נהג משאבת הבטון, טהא נשאת, היה במקום בעת הארוע, הוא עמד לידו על הגג וראה את התאונה והוא זה שלחץ על אותו שלט, כנטען. במקום היו עוד עדים לתאונה, שעבדו כפועלים על גג הבית, ממשפחת חברו של התובע. הוא עדיין בקשר עם חברו ראפט. גם מנהל הנתבעת 2 היה במקום. הוא לא הביא עדים לארוע למתן עדות כי "אף אחד לא ביקש ממני להביא עדים". הוא הלך באותו היום לרופא ולמחרת לבית החולים. למחרת, לטענתו, הלך גם למשטרה הפלסטינית. 

3.       הוצגו מספר מסמכים רפואיים מתיקו הרפואי של התובע לגבי תלונות על פגיעה בעיניים. הוצג מסמך מבי"ח רפידיא (מסמך בערבית שתורגם) שנושא על גבו את תאריך הארוע, שם נרשם כי התובע הגיע לבית החולים עקב "תאונת דרכים (עבודה) כמו שהוא אומר והיה סובל מכאבים בעין השמאלית וכאשר המטופל טופל בבית החולים ובקו אותו נראה יש נפיחות ופצעים סביב העין הימנית, לא השמאלית" (התרגום אינו ברור). במסמך של ד"ר אלמסרי מיום 15.7.00 (מסמך בערבית שתורגם) נרשם "הנ"ל בא לטיפול אחרי התאונה ביום 27.3.00 והיה סובל מכאבים בעין הימנית והיה סובל גם מכאבים בעין  השמאלית". כמו כן הוצג אישור המשטרה הפלסטינית מדצמבר 2003 על פיו התובע התלונן על כך שנפגע ממשאבת בטון ששייכת לחברת בטון ישראלית. 

4.       התובע בסיכומיו טוען, בהתייחס לכך שלא הביא עדים לארוע, כי "לנתבעת ידוע היטב על הארוע ופרטיו והיא עצמה ידעה לנקוב בשמות ובפרטים במדויק עוד יותר מהתובע, שם החברה ("בעל הבית"), שם הנהג (עובד מבוטח הנתבעת) בעוד התובע בתצהירו בכלל ערבב בין השניים ורק בחקירתו הנגדית אישר גרסת הנתבעת". התובע טוען כי "אילו היה מדובר בהמצאה של התובע הייתה הנתבעת...טורחת ומביאה עדים על מנת להפריך גרסת התובע".

5.       הנתבעת בסיכומיה טוענת כי עדות התובע הייתה עדות יחידה של בעל דין בהתאם לסעיף 54  לפקודת הראיות. התובע לא טרח להביא עדים לחיזוק גרסתו ולכן קמה ההנחה  האומרת שאם היו מעידים הייתה עדותם מזיקה לעדות התובע. הנתבעת טוענת כי אין לתת אמון בעדות התובע אשר הרבה לומר שאינו זוכר ואינו יודע, לפי נוחיותו. הנתבעת טוענת כי באף לא אחד מהמסמכים הרפואיים קיימת גרסת הפציעה  אשר תואמת את גרסת התובע. התובע אינו יודע כיצד נפגע ומה גרם ל"לחץ" הנטען, אשר התובע כלל לא יודע אם היה. הוא אינו יכול לשכנע כי הפגיעה הנטענת בעינו ארעה בקשר עם משאית הבטון ובאופן המהווה תאונת דרכים.

6.       לאחר ששמעתי עדות התובע ועיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו לשכנע, במאזן הסתברויות, כי נגרם לו נזק גוף עקב ארוע המהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. התביעה כולה מבוססת על עדות התובע עצמו, כעדות יחידה של בעל דין. עדות זו אינה נתמכת בדבר. לארוע היו מספר עדים, כך מאשר התובע עצמו, אך איש לא הובא להעיד. לא נטען גם כי נעשו ניסיונות להביא עדים כלשהם אך הבאתם לא התאפשרה מטעמים אלו או אחרים. התובע עצמו העיד כי פנה ביום הארוע לרופא ולמחרת לבית חולים. לעומת  גרסה זו, הוצג אישור מבית החולים דווקא מאותו היום מבלי שפרטי הארוע מפורטים. אישור המשטרה שהוצג הוא רטרואקטיבי והוצא יותר משלוש שנים לאחר הארוע. אין כל מסמך או עדות התומכים בגרסת התובע כי נפגע באותו היום ממשאבת בטון שפעלה באמצעות הכח המכני של המשאית הנדונה. אין כל ראיה תומכת בגרסת התובע. התובע טוען כי הנתבעת יודעת את פרטי הארוע – טענה זו נטענה בעלמא ולא ברור מהם הפרטים הידועים לנתבעת, עליהם מבקש להסתמך התובע, במיוחד כאשר הנתבעת הכחישה לאורך כל הדרך, כבר מכתב ההגנה, את טענת התובע כי נפגע בתאונת דרכים בקשר עם שימוש ברכב המבוטח על ידה. בנסיבות אלו, ובמיוחד כאשר מדובר בנסיבות לא שגרתיות לגביהן נטען כי מדובר בשימוש ברכב מנועי ובתאונת דרכים, לא מצאתי טעמים המאפשרים לבית המשפט להסתפק בעדות התובע כעדות יחידה של בעל דין, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, ולא שוכנעתי כי הארוע בו נפגע התובע בעינו, או בעיניו, כאשר גם בנושא זה קיימת אי בהירות על פי המסמכים הקיימים, הוא תאונת דרכים שארעה עקב השימוש ברכב המבוטח על ידי הנתבעת.

7.       לאור כך, דין התביעה להידחות. משכך, מתייתר הדיון בשאלת הנזק. למעלה מן הצורך אציין כי גם בשאלה זו דין טענות הנתבעת להתקבל. התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר בעבר. הוא לא הוכיח כי עבד בחודשים שקדמו לתאונה ולא הוכיח שלא עבד עקב התאונה. מומחה בית המשפט קבע כי לא נותרה לתובע נכות עקב התאונה. בהתאם לנתונים אלה היה התובע זכאי, אם היה מוכיח כי אכן נפגע בתאונת דרכים, לפיצוי בגין כאב וסבל ובגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות בעבר. הייתי מעמידה את סכום הפיצוי בגין ראשי נזק  אלה על סכום של 8500 ¤.

8.       לאור כלל האמור, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. התובע ישא בשכ"ט עו"ד הנתבעת 1 בסך 4000 ¤ בתוספת מע"מ וכן בהוצאות המשפט.

ניתן היום,  dd MMMM yyyy" \h ‏ו' תמוז תשס"ט,  dd MMMM yyyy" ‏28 יוני 2009, בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.