בתי המשפט

 

 

פסק  -  דין

בפני תביעה כספית על סך 190,864 ¤, על פי כתב תביעה מתוקן, שהוגש ביום 8.2.06. כתב התביעה המקורי הוגש על סך 90,927 ¤.

 

תמצית טענות התובעת בכתב התביעה המתוקן

 

התובעת הכירה את הנתבעת כשלוש שנים עובר לאירועים נשוא התביעה וכחברה נתנה בה אמון מלא.

 

השתיים, יחד עם אדם נוסף בשם סארין סונפיאם, ייסדו בשנת 2000 חברה יזמית בשם חגסל מסעדות בע"מ (להלן – חגסל), לצורך הקמת מסעדה למאכלי ים ושירותי קייטרינג. בסעיף 4 להסכם היזמות מיום 13.8.00, התחייבו התובעת והנתבעת להשקיע בחגסל או בחברה שתפעיל את המסעדה, בחלקים שווים, סכומי כסף עד לסך השווה ל- 100,000$ כולל מע"מ.

 

ביום 30.8.00 נחתם הסכם בין חגסל לבין חברת רו סושי להקמת חברה שלישית, שתיקרא סליס מסעדות בע"מ (להלן – סליס), שתנהל מסעדה יפנית. בסעיף 9 להסכם בעניין סליס נקבע, שהצדדים ישקיעו הלוואת בעלים סך של 100,000$ כ"א, בהתאם למועדים המפורטים בסעיף.

 

הסכום אותו התחייבה חגסל להשקיע בעניין סליס, הוא בהתאמה לסכום אותו התחייבו התובעת והנתבעת להשקיע בחגסל או בחברה שתקום לצורך הפעלת המסעדה.

 

התובעת השקיעה ושילמה את כל הסכומים בהתאם להתחייבותה. הכספים הופקדו בחשבון החברה או שולמו עבורה, החל מספטמבר 2000 והסתכמו בסך של כ- 400,000 ¤. כל הכספים היו כספי התובעת. התובעת מעולם לא לקחה ולא קיבלה הלוואה כלשהי מהנתבעת או מאביה, מר זלמן אבניר (להלן – מר אבניר).

 

הנתבעת נטלה בחודש אוגוסט 2000 הלוואה מבנק מזרחי, שמועד פירעונה ביום 31.3.01. לדבריה, נטלה את ההלוואה לצורך הפקדת חלקה על פי ההסכמים עם התובעת. הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה כלפי בנק מזרחי ולא החזירה את ההלוואה במועד והבנק פרע את ההלוואה מכספי אביה של הנתבעת.

 

הנתבעת פנתה לתובעת וביקשה ממנה, שתחתום על התחייבות כלפי אביה להחזר ההלוואה. הנתבעת טענה, שבכוונת אביה להגיש נגדה תביעה ואם תינתן התחייבות התובעת, אביה לא יפעל נגדה. התובעת אף התבקשה להסכים, שמתוך הרווחים שיתקבלו, ישולמו ראשית הכספים אותם חייבת הנתבעת לאביה.

 

הנתבעת התחייבה כלפי התובעת, כי חתימתה על ההתחייבות נועדה אך ורק על מנת שאביה לא יפעל נגדה וכי היא פועלת על מנת להחזיר את מלוא הכספים לאביה.

 

התובעת האמינה לנתבעת ומתוך רצון לעזור לה, נאותה לבקשתה ובחודש אוגוסט 2001 חתמה על מסמך שהוכן ונוסח על ידי עו"ד ברטנובסקי, שהיה עוה"ד של חגסל. המסמך מופנה לאביה של הנתבעת ולפיו, התובעת מאשרת את אחריותה לפירעון יתרת חובה של הנתבעת אליו עבור ההלוואה.

 

התובעת ידעה, שמערכת היחסים בין הנתבעת לאביה עכורה וסברה בתמימות, כי לאחר החתימה על ההתחייבות, לא יפעל אביה של הנתבעת כנגדה והנתבעת תוכל לשלם את חובה לאביה בתשלומים. התובעת גם הסכימה לבקשת הנתבעת, שהחוב לאביה ישולם מהרווחים שיתקבלו.

 

בהתחייבות נרשם מפורשות, שהחוב הוא חוב של הנתבעת. עתה מנסה הנתבעת לטעון בחוסר תום לב, שמדובר בחוב של התובעת לאביה. התחייבות התובעת ניתנה בהתאם להתחייבות הנתבעת, לשלם את החוב לאביה בתשלומים, עד לפירעונו המלא.

הנתבעת הטעתה את התובעת והביאה אותה לחתום על המסמך, תוך הצגת מצג שווא לפיו, המסמך נועד כדי שלא תוגש נגדה תביעה על ידי אביה והתחייבותה של הנתבעת לשלם את חובה במלואו. גם ניסוח ההתחייבות נועד להטעות את התובעת ולהביאה לחתום עליו.

 

הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה ולא שילמה את חובה לאביה.

 

אבי הנתבעת הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד התובעת ונגד הנתבעת.

 

לאחר הגשת התביעה חתמה התובעת על הסכם שעבוד, בהתאם לייעוץ משפטי אשר ניתן לה על ידי עו"ד ברטנובסקי לפיו, החתימה על הסכם השיעבוד תאפשר לנתבעת לפעול להחזר חובה ותבטיח, שלא ינקטו נגדה פעולות כלשהם על ידי אביה. התובעת האמינה להתחייבויות הנתבעת לתשלום חובה ולייעוץ המשפטי שניתן לה ולא חשדה, שפעולות הנתבעת נעשות על מנת להעביר את החוב אליה. ההסכם לא נחתם על ידי אביה של הנתבעת, שכן הוא חזר וטען, כי מעולם לא הלווה כספים לתובעת.     

 

הנתבעת לא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן וניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה, (ת.א. (שלום הרצליה) 396/02). בפסק הדין חוייבו התובעת והנתבעת, יחד ולחוד, בתשלום סך של 127,600 ¤ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

 

ביום 19.8.02 נפתח נגד התובעת והנתבעת תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין.

 

לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, פנתה התובעת לנתבעת, על מנת שתפעל להחזר חובה לאביה והנתבעת חזרה על התחייבותה לפרוע את חובה. על פי ייעוץ משפטי, שקיבלה מעו"ד ברטנובסקי, לא נקטה התובעת בכל פעולה שהיא.

 

במסגרת תיק ההוצאה לפועל, מונה ב"כ של מר אבניר, עו"ד סומך, ככונס נכסים על 100 המניות שהיו בבעלות התובעת בחגסל.

 

התובעת הבינה, שנפלה קורבן למרמה של הנתבעת ופנתה לעו"ד ברטנובסקי, שיפעל להסרת השעבוד ולתשלום החוב לאבי הנתבעת. אז טענה הנתבעת בפעם הראשונה, שהחוב הוא של התובעת ואין בכוונתה לשלמו.

 

ביום 30.7.03 נאלצה התובעת למכור את מניותיה בחגסל לנתבעת, תמורת סך של 170,000 ¤. הסכמת כונס הנכסים למכירה ניתנה כנגד התחייבות התובעת לתשלום מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל, שהיה באותו מועד בסך של 168,000 ¤. ביום 20.10.03, נסגר תיק ההוצאה לפועל.

 

בסעיף 9 להסכם למכירת המניות נכתב במפורש, כי תשלום מלוא הסכום לתיק ההוצאה לפועל, אינו מהווה הסכמה לחיוב התובעת במלוא הסכום, שכן ההסכמה ניתנה בכורח ולאור המצב אליו נקלעה התובעת כתוצאה ממעשיה של הנתבעת.

 

הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, תוך ניצול לרעה של האמון שנתנה בה התובעת. מאחר והמסמכים הוכנו על ידי עורך הדין של חסגל, שאף ייצג אותה, לא חשדה ולא חששה, כי יהיה במסמכים כדי לפגוע בה או כי ייעשה בהם שימוש נגדה.

 

בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא הסכום ששולם בתיק ההוצאה לפועל, סך של 179,750 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד לתשלום בפועל.

 

תמצית טענות הנתבעת בכתב ההגנה

 

בניגוד לטענת התובעת, הנתבעת הכירה את התובעת, עובר לאירועים נשוא התביעה, במשך כשנה וחצי בלבד.

 

בסעיף 4(ב) להסכם היזמות נקבע, כי אם ידרשו סכומים נוספים מעבר לסכום הנקוב בסעיף 4(א), 100,000$ כולל מע"מ, ישאו בהם הצדדים בחלקים שווים. בהתאם, נקבע בסעיף 9 להסכם בעניין סליס, שהצדדים מתחייבים להעמיד לרשות סליס, הלוואות בעלים ככל שיידרש על מנת להשלים את הקמת המסעדה ולתפעולה השוטף בתקופת ההרצה.

הצדדים פעלו על פי ההסכם והפקידו סך של 200,000 ¤ כ"א, בחברת סליס, כך שחב' חגסל הפקידה סך של 400,000 ¤. כך גם עשתה חב' רו סושי. סך הכל הופקד בחשבון סליס, סך של כ- 800,000 ¤ על ידי הצדדים להסכם.

 

על אף ההפקדות לא היה די בסכום זה כדי להשלים את הקמת המסעדה ותפעולה. אשר על כן הוסכם, שכל צד יוסיף לחשבון המסעדה הלוואת בעלים נוספת בסך של 400,000 ¤.

 

במהלך חודש דצמבר 2000 הפקידה הנתבעת, בשם חגסל, הלוואת בעלים על סך כ- 200,000 ¤. אולם, לא בידי היה בידי התובעת להפקיד סכום דומה. לפיכך, הנתבעת נטלה הלוואה ממר אבניר והעבירה את כספי ההלוואה לחשבון חב' סליס, על חשבון חלקה של התובעת. הנתבעת העבירה לחשבון חב' סליס סך של 400,000 ¤, עבורה ועבור התובעת.

 

התובעת התחייבה, בעל פה ובכתב, להשיב את כספי ההלוואה למר אבניר.

 

התובעת פנתה לעו"ד ברטנובסקי, ששימש באותה תקופה עורך הדין של חב' חגסל, וביקשה ממנו לנסח כתב התחייבות. כתב ההתחייבות עליו חתמה התובעת, נעשה בהתאם להוראותיה. התובעת ידעה, שהחוב נשוא ההלוואה הוא חובה ובשל כך חתמה על כתב ההתחייבות. כתב ההתחייבות והסכם השעבוד משקפים את רצון הצדדים, הם אמיתיים ואינם למראית עין. לתובעת ולנתבעת היה ברור, כי נטל השבת כספי ההלוואה מוטל על התובעת.

 

טענת התובעת, שהנתבעת הסכימה שההלוואה תשולם "מתוך הרווחים", אין לה כל אחיזה במציאות. הכספים ששולמו למר אבניר על חשבון ההלוואה היו מתוך כספי התובעת, שהצהירה על כך מפורשות. הצהרות אלה נעשו על ידה הן בכתב – לרבות, בכתב ההתחייבות ובהסכם השעבוד - והן בעל פה. בסופו של יום פעלה התובעת בהתאם להצהרותיה ופרעה את החוב במלואו.

 

החוב נשוא התביעה הוא חוב התובעת, שהתחייבה להשיבו למר אבניר. הנתבעת מעולם לא התחייבה להשיב חוב שאינו שלה.

 

עובר להגשת התביעה, התובעת לא הכחישה את החוב. בפגישה משותפת של הצדדים עם עו"ד ברטנובסקי, מר אבניר ועורך דינו, אמרה התובעת במפורש, כי החוב הוא שלה ומטרת הפגישה היתה להסדיר את תשלום החוב. באותה פגישה הציעה התובעת למר אבניר, שתשלם את החוב בתשלומים ולצורך הבטחתם תשעבד את זכויותיה בחב' חגסל לטובתו. מר אבניר קיבל את ההצעה אשר הועלתה על ידי עו"ד ברטנובסקי על הכתב ביום 21.3.02.

 

טענת התובעת, שפנתה לנתבעת על מנת שתפעל להסרת השעבוד או לתשלום החוב למר אבניר, שקרית בעליל.

 

ההסכם למכירת המניות נוסח על ידי ב"כ התובעת וסעיף 9 להסכם, אינו מקים לתובעת עילת תביעה בגין החוב יש מאין.

 

התובעת פועלת בחוסר תום לב, טוענת טענות שקריות ומנסה לנצל לרעה את מערכת המשפט.

 

העדים שהעידו

 

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית אחד מטעמה.

הנתבעת הגישה את תצהירו של עו"ד אביחי ברטנובסקי ותצהיר מטעמה.

המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הגישו סיכומים בכתב.

 

דיון

 

כידוע, כתבי הטענות משקפים את המוסכמות והפלוגתאות שבין הצדדים, מגדירים ותוחמים את מסגרת הדיון (ד' שוורץ, סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות, תשס"ז, עמ' 195).

 

לאור האמור בכתבי הטענות המחלוקת העיקרית היא, מי מהצדדים התחייבה להשיב למר אבניר את ההלוואה על סך 200,000 ¤, האם הנתבעת או התובעת. יודגש, התובעת אינה דורשת את ההפרש בין הכספים שהשקיעה כל אחת מהן, אלא את הכספים ששילמה למר אבניר במלואם.

 

עיון במסמכים, שנעשו בזמן אמת, מגלה, שהם תומכים בגרסת הנתבעת וסותרים חזיתית את גרסת התובעת. בנוסף, התנהגותה ומעשיה של התובעת וכן עדותו של עו"ד אביחי ברטנובסקי, תומכים אף הם בגרסת הנתבעת.

 

בכתב ההתחייבות מאוגוסט 2001, נכתב בזו הלשון:

"אני הח"מ, חגית ברנה,... מאשרת בזאת את אחריותי לפירעון יתרת חובה של גב' גלית אבנר אליך, עבור הלוואה שהעמדת לה בסך 203,645 ¤... ביום 31 מרץ 2001.

..........

מוסכם, מנוי וגמור אתך כי יתרת ההלוואה תפרע בתשלומים, על פי יכולתי, וכי אעשה את מירב המאמצים לפרוע את מלוא יתרת ההלוואה, בתשלומים כאמור, בתוך זמן קצר ככל שניתן בשים לב לגובה היתרה לתשלום ומצבי הכלכלי....."

 

נוסח כתב ההתחייבות תומך בגרסת הנתבעת, שהתובעת היתה זו שאמורה לפרוע את החוב למר אבניר, בתשלומים.

 

בכתב התביעה, שהגיש מר אבניר בבית משפט השלום בהרצליה בת.א. 396/02, נכתב כדלהלן:

"הנתבעת מס' 1 (גב' ברנה – ר.כ.) נטלה על עצמה פרעון חוב הנתבעת מס' 2 (גב' אבניר- ר.כ.) אל התובע, חוב בסך 203,645 ¤, מזה נפרע סכום של 40,000 ¤, והחוב עמד בתאריך אוגוסט 2001 ע"ס 163,645 ¤ (סעיף 1 לכתב התביעה)......

בחודש ספטמבר 2001 פרעה הנתבעת מס' 1 40,000 ש"ח (סעיף 3 לכתב התביעה).    

 

התובעת לא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן וניתן נגדה, יחד ולחוד עם הנתבעת, פסק דין בהיעדר הגנה. פסק הדין ניתן ביולי 2002 והפסיקתה נחתמה ביום 11.8.02 (נספחים ט' ו- י' לתצהיר התובעת).

 

ההימנעות מהגשת בקשה למתן רשות להתגונן, משתלבת יותר עם גרסת הנתבעת, שהתובעת היתה אמורה לשלם את החוב למר אבניר. אחרת, התובעת היתה מרימה קול זעקה ומבקשת רשות להתגונן.

 

 

התובעת חתמה (לטענתה, לאחר הגשת כתב התביעה של מר אבניר נגדה) על הסכם שעבוד לטובת מר אבניר (נספח יא' לתצהיר הנתבעת, הסכם השעבוד לא צורף לתצהיר התובעת). על פי הסכם השעבוד, מר אבניר העמיד לרשות התובעת, המשעבדת, הלוואות שונות ולצורך הבטחת ההלוואות, התובעת שעבדה את מניותיה בחגסל לטובת מר אבניר.

 

הסכם השעבוד מצביע באופן ברור וחד משמעי, שמדובר בהתחייבות לתשלום של התובעת כלפי מר אבניר. הסכם השעבוד מצביע באופן ברור על כך, שהתובעת הבינה וידעה, שעליה לשלם את החוב למר אבניר בעצמה, אחרת תאבד את מניותיה בחגסל. 

 

מר אבניר הגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וב"כ, עו"ד סומך, מונה לכונס נכסים על מניות התובעת בחגסל.

 

על אף שבשלב זה התובעת כבר מודה, שהבינה, כי "נפלה קורבן לנתבעת" (סעיף 27 לתצהירה של התובעת), לא עשתה דבר ומכרה את מניותיה לנתבעת עצמה (נספח יא' לתצהיר התובעת).

 

התובעת שמה את יהבה על סעיף 9 להסכם מכר המניות, אך בסעיף זה אין כל הכחשה של החוב למר אבניר. כל שנאמר בסעיף הוא, שאין בהסכמת התובעת "להעברת מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ מתוך כספי התמורה לכונס הנכסים אינה מהווה הסכמתה לחיובה במלוא החוב בתיק ההוצל"פ".

 

למה כיוונה התובעת, או ב"כ, בסעיף 9 להסכם מכר המניות?! כפי הנראה לטענה המועלית בסעיפים 8 - 11 לכתב התביעה המקורי, שהוגש בתיק זה בסדר דין מקוצר. התובעת דורשת את מחצית התשלום ששילמה למר אבניר בתיק ההוצאה לפועל, בהתבסס על פסק הדין אשר חייב אותן לשלם את החוב למר אבניר "יחד ולחוד".

 

יושם אל לב, שבכתב התביעה המקורי, לפני הגשת כתב התביעה המתוקן, אין כל זכר לסיפורי התרמית וההטעיה המפורטים בכתב התביעה המתוקן. אין מדובר בתיקון טעות סופר או בהשמטה מקרית של עובדה או טענה כלשהי, מדובר בסיפור מעשה חדש לגמרי.    

 

 

מעבר למסמכים אלה, אם התובעת והנתבעת הן בעלות דין המעוניינות בתוצאות המשפט, לצד הנתבעת עומד גם עד, הוא עו"ד אביחי ברטנובסקי. עו"ד ברטנובסקי הגיש שני תצהירים, האחד מיום 7.4.09 והשני מיום 17.5.07 והוא תומך בגרסת הנתבעת במלואה.

 

עדותו של עו"ד ברטנובסקי היתה ברורה: התובעת והנתבעת אמרו לו, שהכספים ממר אבניר הופקדו לטובת חלקה של התובעת (עמ' 137 לפרוטוקול, שורות 29 – 33), התובעת הסבירה לו לבד, שהיא צריכה להחזיר הלוואה למר אבניר (עמ' 140 לפרוטוקול, שורות 4 - 12), הסכם השעבוד נכתב בהסכמת התובע (עמ' 145 לפרוטוקול, שורות 13 – 15), בפגישה שקדמה לחתימת התובעת על הסכם השעבוד, לא היתה כל מחלוקת שהתובעת היא המתחייבת כלפי מר אבניר  (עמ' 146 לפרוטוקול, שורה 1), הסדר התשלומים היה על דעתה של התובעת (עמ' 149 לפרוטוקול, שורות 19 - 22), לאחר פגישה 'פנים מול פנים' עם התובעת במשרדו של העד (עמ' 150 לפרוטוקול, שורות 10 – 11, שורות 20 - 23).

 

מעבר לעדותו האמינה צירף עו"ד ברטנובסקי את המסמך נ/1. מדובר במסמך שנכתב, לפחות בחלקו, על ידי התובעת ובו נרשם על ידה, בכתב ידה:

"לכב' זלמן אבניר. אני אחראית אישית לשלם לך את יתרת חוב של גלית אבניר עבור הלוואה בסך... "

 

עו"ד ברטנובסקי צירף לתצהירו את מכתבו לעו"ד מאיר סומך מיום 21.3.02. המכתב מפרט את הצעת התובעת לפרעון החוב בתשלומים. קשה להניח, שעו"ד ברטנובסקי כתב את המכתב על דעתו וללא הוראה או בקשה מהתובעת. עוד יצויין בהקשר זה, שעו"ד ברטנובסקי מעיד על אשר אמרו לו בעלות הדין או על מה שביקשו ממנו לעשות עבורן – לפני 8 שנים - ולא ניתן לדרוש ממנו לדעת את כל ההתנהלות הכספית והעסקית שהיתה בין הצדדים.  

 

אין ספק, שעל התובעת מוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות להוכיח, שכל הכספים שהופקדו או שולמו על ידה היו כספים פרטיים שלה, שלא נטלה הלוואה מהנתבעת או אביה וכי נתנה אמון בנתבעת ובעו"ד ברטנובסקי והם גרמו לה, בניגוד לאינטרסים שלה, לחתום על כתב ההתחייבות ועל הסכם השיעבוד ויעצו לה, שלא להגיש בקשה למתן רשות להתגונן בתביעת מר אבניר נגדה.  

 

יצויין, שהנטל להוכחת מצגי שווא, מרמה וחוסר תום לב הוא נטל מוגבר (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589) ואין זה פשוט להוכיח טענות מסוג זה, כאשר העדות היחידה היא עדות התובעת (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971) וכאשר גירסת התובעת סותרת חזיתית מסמכים אשר נחתמו על ידה, עובר לאירועים הנדונים כאן.  

 

עוד יצויין, שאין זה סביר, שהתובעת תתחייב שוב ושוב לשלם את ההלוואה למר אבניר ותשלם אותה בפועל, ללא כל מחאה (כתובה) מסוג כלשהו. התנהגות התובעת מלמדת ומצביעה על כך, שהיא החייבת בתשלום למר אבניר ולא הנתבעת.

 

התובעת טוענת בכתב התביעה המתוקן, שהפקידה או שילמה עד סוף שנת 2000 סך של כ- 213,000 ¤ ובסה"כ הפקידה סך של כ- 400,000 ¤ (סעיף 7 לכתב התביעה). בתצהיר העדות הראשית טענה התובעת, שהסכום הכולל הוא, 366,305.50 ¤, לרבות הלוואה לנתבעת בסך של 40,000 ¤. התובעת מסתמכת על דפי חשבון בנק, אישורי הפקדה במזומן, חשבונית וספחי שיקים (נספחים ג' – ז' לתצהירה).

 

התובעת נחקרה על תצהירה הבודד בחקירה נגדית. טענת התובעת לגבי הפקדות הכספים מחשבונה הפרטי לא נסתרה, למעט ההלוואה הנטענת על סך 40,000 ¤, שלא הוכחה. יצויין, שהתובעת לא הצליחה להבהיר ולפרט את המקורות לכספים אלה. 

 

לטענת הנתבעת, הפקידה סך של כ- 400,000 ¤, עבור חלקה בהלוואת הבעלים (סעיפים 6 – 8 לתצהירה), בנוסף לכך העבירה לחגסל או לסליס, על חשבון חלקה של התובעת, את הכספים שהיו מיועדים להחזר ההלוואה למר אבניר.

 

אין מחלוקת, שהנתבעת הפקידה סך של 309,000 ¤ עד ליום 31.3.01 (סעיף 4.1.10 לסיכומי התובעת) וזאת מבלי לכלול סכומים ששולמו במזומן, לטענת הנתבעת, בסך של 62,000 ¤, שיק על סך 5,000 ¤, ששולם לכאורה לאיש הגבס של המסעדה (סעיף 14 לתצהיר הנתבעת ונספחים ד' – ט' לתצהירה) וסך של 170,000 ¤ שהנתבעת הפקידה בחשבון השעבוד שנפתח על ידה על שם חגסל, להבטחת הלוואות שנטלה חגסל (סעיף 13.2 לתצהיר הנתבעת ונספח ג' לתצהירה). סכומים אלה מגיעים לסך של 546,000 ¤.

 

ב"כ התובעת חקרה בכישרון רב את הנתבעת וגילתה סתירות בעדותה, הן לגבי חלק מהסכומים הנטענים בתצהירה והן לגבי אופן השקעתם (סעיפים 4 – 8 לסיכומי התובעת). אך נדמה, שאדם מן הישוב, ללא הכשרה חשבונאית היה מתקשה להתמצא בסבך הסכומים, התאריכים ודפי החשבון. ב"כ התובעת מצביעה בסיכומיה על תמיהות וסתירות נוספות בגירסת הנתבעת (כגון, סעיפים 10.7 ו- 14 לסיכומיה), המטילים צל על גרסת הנתבעת בכללותה.

 

למרות זאת סבורני, שיש לדחות את התביעה. התובעת טוענת טענות קשות וחמורות נגד הנתבעת ונגד עו"ד ברטנובסקי. התובעת גם טוענת נגד תוכנם של מסמכים ומכתבים, שנכתבו בזמן אמת ועל מנת לקבל את טענותיה, יש צורך בדבר מה נוסף, מעבר לסתירות בגרסת הנתבעת. יש צורך בראיה אובייקטיבית או בעדות נוספת, שלא נמצאה כאן.

 

טוב היתה עושה התובעת, בנסיבות אלה שאין סיוע לגרסתה, אם היתה מגישה תובענה לגבי ההפרש בין ההשקעות שלה לבין ההשקעות של הנתבעת (ככל שיש הפרש לטובתה, מוכח על ידי חוות דעת רו"ח) ולא מגישה תובענה בעילת תביעה הסותרת מסמכים בכתב ומעלה טענות – נגד הנתבעת ונגד עו"ד ברטנובסקי - הדורשות רמת הוכחה גבוהה יחסית.  

 

בנסיבות אלה, אני נאלץ לדחות את התביעה.

 

מכל מקום, לאור הספקות שהועלו ביחס לגרסת הנתבעת, אין צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

 

 

ניתן היום ז' בתמוז, תשס"ט (29 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותקים מפסק הדין לצדדים.