בתי-המשפט

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"]. המחלוקת על הנזק בלבד.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. התובע יליד 30.10.54, נפצע ביום 18.2.03, בהיותו כבן 48 בתאונת עבודה שהנה גם תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים [להלן – "התאונה"]. הדבר אירע כאשר מלגזה נהוגה בידי נתבע 1 דרסה את רגלו הימנית. כתוצאה מכך נגרמו לו שברים, לרבות שבר מורכב בשוק ימין וכן שברים בכף רגל ימין. התובע אושפז למשך 4 ימים בבית חולים אסף הרופא, שם נותח לקיבוע השברים. הוא שוחרר כשהרגל מגובסת, ללא דריכה עליה והמלצה לשימוש בקביים.  הרגל נותרה מגובסת משך כ – 5 חודשים, התובע נעזר חודשיים נוספים בקביים, לאחר מכן ובהדרגה עבר לתמיכה באמצעות מקל הליכה. התובע טופל במרפאות בית החולים.

2. המוסד לביטוח לאומי [להלן – "המל"ל"], הכיר בתאונה כתאונת עבודה, אישר לתובע תקופת אי כושר מלאה וחלקית [50%] למשך שנה, שילם לו דמי פגיעה ומענקי נכות זמנית. וועדות רפואיות לנפגעי עבודה לי המל"ל, העמידו את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על 10%, לפי סעיף 47 [2] [א] בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956. נקבע שם בין השאר כי אין דפורמציה בשוק  הפגועה, כי הברך יציבה וכי החיבורים טובים. הוועדות ציינו כי לתובע מצב רפואי קודם, נכות בשיעור 12.5% עקב שבר בקרסול שמאל.

3. המל"ל אישר לתובע ושילם דמי פגיעה בגין 90 הימיים הראשונים לאחר התאונה [ועד 18.5.03] ולאחר מכן נכויות זמניות ומענקי נכות [מלאה -  עד 1.11.03, 50% עד 1.2.04 ו – 30% עד 1.6.04]. הסכומים בסך [נומינלי] של 103,703 ¤ שולמו על ידי המל"ל ישירות למעבידתו, מקורות חברת המים הלאומית בע"מ [להלן – "מקורות"]. בתקופת 90 הימים הראשונים, שילמה מקורות לתובע הן את דמי הפגיעה  [כ – 30,000 ¤] והן את שכרו ובסה"כ – 52,959 ¤ [נומינלי] כעולה מנספח כג' לתצהיר התובע, כפי שתוקן בעדות מר אלסטר ממקורות [עמ' 8 – 9]. אשר ליתרת תקופת הנכויות הזמניות ועד כולל לשובו של התובע לעבודה במקורות ב – פברואר 2004, שילמה לו מקורות שכר על אף שלא עבד. התובע שהה בפועל באי כושר כתוצאה מהתאונה משך שנה.

4. התובע עבד רוב חייו בעבודות פיסיות, כך אצל מקורות עבד כ – 20 שנה והגיע לתפקיד של קודח - אחראי משמרת על צוות קודחים ומתקן קידוח. זו הייתה עבודתו עובר לתאונה. לעבודה זו גם שב לאחר  תקופת אי הכושר ובה עבד עד לפרישתו לפנסיה מוקדמת בתחילת מרץ 2005 [להלן – "הפרישה"]. מאז ועד היום התובע אינו עובד.

מחלוקות

5. המחלוקות מתמקדות בעיקרן סביב הפסדי השתכרות: התובע טוען כי הגם ששכרו שולם לו בתקופת אי הכושר, לא שולם שכר מלא, השכר שולם עח"ש ימי מחלה ברי פדיון ונוצרו הפרשים לחובתו. התובע טוען עוד כי פרישתו נגרמה כתוצאה מהתאונה ומגבלותיו וכי עקב כך נגרמים וייגרמו לו הפסדים נוספים. הנתבעות מכחישות קיומם של הפסדים כלשהם. לעניין הפרישה, טוענות הן כי מדובר בפרישה שנבעה מצרכי מקורות ולא מסיבותיו האישיות של התובע ונוכח ההטבות להן זכו הפורשים, כמו גם התובע, העדיפו את הפרישה על פני המשך עבודה או חשיפה לפיטורין.

6. במהלך הדיון העידו התובע כן אנשי מקורות בעבר ובהווה: גב' אסיסקוביץ', כיום מנהלת משאבי אנוש  ובעת הרלוונטית עוזרת אישית ליו"ר מועצת המנהלים, מר דקל, מנהל משאבי אנוש בעת הרלוונטית ומר אלסטר מנהל יחידת שכר ומיסוי במקורות.

דיון באבות נזק

נזק מיוחד

6. הלכה פסוקה היא כי נזק מיוחד חב הוכחה הן לקיומו והן לשיעורו אך מקום בו לאור אופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות את מידתו, די לתובע שיביא נתונים אשר ניתן להביאם בסבירות, ואזי בית המשפט יפסוק את מידת הנזק על דרך האומדן [ע"א 444/94, אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פד"י  נא [5] 241,  255].

הפסדי השתכרות לעבר

לתקופת אי הכושר

7.  שכרו של התובע עובר לתאונה הורכב [ככל הדרוש למחלוקת] משכר בסיס / משולב, מתוספת שדה, מ"תוספת שלא מזכה בפנסיה"  ומשעות נוספות. שכרו של התובע  לאחר ניכוי מס הכנסה בשנת 2002 [לפי סדר החודשים] עמד על : 11,303 ¤, 8,782 ¤, 8,076 ¤, 11,856 ¤, 10,735 ¤, 16,600 ¤ [בחודש זה שולמו דמי הבראה שנתיים], 11,493 ¤, 10,143 ¤, 10,423 ¤, 11,980 ש"ח, 14,417 ¤, 13,078 ¤. הממוצע החודשי עומד על כ – 11,574 ¤.

8. במשך תקופת אי הכושר [מרץ 2003 – פברואר 2004] השתכר התובע  [שוב, לאחר ניכוי מס הכנסה ולפי סדר החודשים] : 13,677 ¤, 12,284 ¤, 13,659 ¤, 8,344 ¤, 8,979 ¤, 8,488 ¤, 8,188 ¤, 8,487 ¤, 12,388 ¤ בניכוי עד 25% מס הכנסה = 9,291 ש"ח  [בחודש זה בוצעה התחשבנו בין התובע לבין מקורות לעניין תגמולי המל"ל, ראו הסברי מר אלסטר וסימוניו בצהוב על גבי נספח לז' למוצגי התובע, תלוש נובמבר 2003 ועמ' 11. תלוש השכר אינו מפרט את המס החל על הברוטו ועל כן חושב הוא לפי הנחת עבודה של 25% על ידי בית המשפט], 450 ¤, 8,007 ¤ ו – 8,616 ¤. הממוצע החודשי הוא 9,039 ¤. בולט היעדרם של סכומים משמעותיים בגין תוספות. מקורות שילמה לתובע בתקופה זו שכר בסיס  / משולב, תוספות כאלה ואחרות, אך ככלל, מלמדים התלושים כי לא שולמו תוספות משתנות התלויות בעבודה בשטח יהא אשר יהא שמן וכינוין. נוכח אלה – יש לערוך חישוב כדלקמן : 11,574 ¤ [ממוצע עובר לתאונה] – 9,039 ¤ [ממוצע בתקופת אי הכושר] = 2,535 ¤ הפסד חודשי. 2,535 X 12 חודשים = 30,420 ¤. זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה מחצי תקופה = 34,000 ¤.   זהו הפסדו של התובע לתקופת אי הכושר ואני פוסקת לתובע סכום זה.

9. התובע טען כי אף השכר ששולם בתקופת אי הכושר – שולם בחלקו על חשבון ימי מחלה. "ימי מחלה" אינם נוסחת קסם. על התובע להוכיח שוויו של יום מחלה לפדיון וכן כי נגרעו ממכסה לצבירה וכי נמנע ממנו לנצלם [לפדותם בכסף], בעת הקובעת ביחסיו עם מעבידתו. והנה עולה מאישור מר אלסטר , נספח כג' למוצגי התובע, כי בחודש נובמבר נערכה התחשבנות בין התובע לבין מקורות, במסגרתה החזיר התובע למקורות כפל תשלום ששילמה לו לאור תגמולי המל"ל. במסגרת זו זוכה התובע בגין ימי מחלה שנוכו לו לתקופת 90 הימים הראשונים. אשר ליתרת התקופה – אני סבורה כי התובע לא הוכיח את נוסחת הפדיון. מעבר לכך, בהערכת חישוב תנאי הפרישה ממקורות במסגרת הסכם הפרישה [נ/6] ניתן לראות כי התובע זוכה במענק בגין אי ניצול ימי מחלה ומתלושי השכר עולה כי לא נפגעה מצבת הימים. התובע לא הוכיח הפסד ואינני פוסקת לו סכום בעניין זה.

לתקופה מפברואר 2004 ועד לפרישה לפנסיה מוקדמת במרץ 2005

10. בפברואר 2004, שב התובע לעבודה סדירה ומלאה בהיקף משרה, שעות ותנאי עבודה זהים לאילו בהם עבד עובר לתאונה, קודח – מנהל משמרת [עדותו בעמ' 18, עדות מר דקל בעמ' 5 - 6]. עיון בתלושי השכר מעלה שינויים מחודש לחודש, אך בעיקרו, תוספות כסדרן. הסכומים להלן מובאים לאחר ניכוי מס הכנסה. כך למשל בחודש מרץ 2004 קיבל התובע מענק בסך 4,800 ¤ ותשלומים עבור שעות נוספות ושכרו הגיע  ל -  17,515 ¤], בחודש יוני 2004 קיבל התובע תוספות ושכרו הגיע ל – 11,048 ¤. כך גם בחודשים הבאים. בחודש נובמבר 2004 הגיע שכרו של התובע ל – 13,116 ¤ מהם כ – 3,500 ¤ ברוטו עבור שעות נוספות. בחודש דצמבר 2004 הגיע שכרו של התובע ל – 20,181 ¤ [שולם מענק יובל כ – 5,300 ¤]. שכרו הגבוה האחרון היה בחודש ינואר 2005 – 18,637 ¤ [שולם מענק חד פעמי בסך – 10,274 ¤]. אכן בתקופה זו שולמו גם משכורות נמוכות יותר, [למשל בפברואר 2005 – 11,907 ¤] אך נראה בנסיבות העניין כי הדבר נובע מצרכי מקורות [אי הוצאת התובע לשטח ואי תשלום תוספות שטח] ולא ממגבלות התובע [ראו עדות מר דקל בעמ' 6]. התובע לא הוכיח הפסדים בתקופה זו וככל שיש הפחתות שכר בחודשים מסוימים ביחס לשכרו עובר לתאונה,לא הוכיח קשר סיבתי בינם לבין מגבלותיו. אינני פוסקת לתובע הפסדים עבור תקופה זו.

לתקופה מהפרישה לפנסיה מוקדמת ועד היום [28 חודשים]

11. לטענת התובע התקשה עקב מגבלותיו בעבודתו, הובהר לו ממקורות כי אם לא יפרוש, יפוטר, בתנאים פחות טובים ועל כן פרש לפנסיה מוקדמת במרץ 2005. לטעמי לא ביסס התובע קשר סיבתי בין מגבלותיו תוצאת התאונה לבין פרישתו המוקדמת כאמור: ראשית, התובע שב כאמור לעבודה סדירה לאחר תקופת אי הכושר ובאישור רופא תעסוקתי והמשיך לעבוד כסדרו משך למעלה משנה. שנית, לבקשת בית המשפט תיאר התובע את טיב עבודתו [עמ' 19]. אמנם הוא ניסה להציג כאילו עבודתו חייבה עמידה אך בהמשך דבריו הסביר כי הוא אחראי על שלושה עובדים ותפקידו כמנהל משמרת "להשגיח שהכל ידפוק". איני מקלה ראש במגבלותיו של התובע [הוא אף מוגבל ברגלו השנייה עקב תאונה קודמת] אך אני סבורה כי יכול היה על אף זאת, למלא את תפקידו כמנהל משמרת קודחים וכך אף עשה.

12. אשר להתנהלות מקורות: במרץ 2005, במסגרת התייעלותה,הציעה מקורות לעובדים בטווחי גיל 53 – 62 אשר צברו ותק בחברה, לפרוש לפנסיה מוקדמת, תקציבית, בתנאים טובים [הסכם קיבוצי מיוחד בנושא תנאי פרישת עובדים, נ/1, סעיף 6]. עובדים שהגיעו לטווח הגילאים 50 – 53 [כמו התובע, שהגיע לגיל 50 + באותה עת], יכולים היו אף הם לפרוש על פי ההסכם ובלבד שחלקם לא יעלה על 10% מהפורשים ובמקרים מיוחדים ובאישור הרשות [סעיף 7 שם]. ההסבר לכך ניתן בעדותו של מר דקל שניהל אותה עת את מחלקת משאבי אנוש במקורות [עמ' 4 – 5].  התובע טען אכן הסכים לפרישה מוקדמת אך עשה זאת כיון שהובהר לו ממקורות, כי אם לא יעשה כן, יפוטר. התובע לא הביא ראיה חיצונית לביסוס טענתו, אף לא פירט מי הבהיר לו את אשר הבהיר. מר דקל לא יכול היה לאשר או להכחיש אך העיד כי התובע לא התנגד לפרישה, לרבות לא בשימוע שערך לו [עמ' 4 ונ/2]. זאת ועוד, מסתבר לפי הסברו של מר דקל לשאלה מפורשת של בית המשפט [עמ' 7 ונ/6] כי עובדים שפרשו במסגרת ההסכם, נהנו מתנאים מצוינים, לא רק ביחס לתנאי פיטורין [לפי חודש בשנה וללא פנסיה = 232,977 ¤] אלא אף ביחס לתנאי פרישה לפנסיה רגילה בהגיע המועד  ואבהיר: התובע קיבל עם פרישתו מענק [ברוטו] של 326,134 ¤. לו היה פורש לפנסיה מלאה בגיל 67, היה עומד המענק על 185,000 ¤ בלבד. כמו כן מקבל הוא קצבה חודשית בשיעור 70% ממשכורת אחרונה לצורך פנסיה כאשר מקורות ממשיכה להפריש עבורו לקרן פנסיה מהשכר המלא. הפנסיה לא נפגעת כלל. המשמעות והיתרון הכלכלי מצידו של התובע ברורים: הוא מקבל כבר היום, בעת פרישה מענק גבוה פי 1.75 לו יהיה זכאי בהגיעו לגיל 67 , מקדים את קבלת המענק ב – 17 שנים [שהרי פרש כזכור בגיל 50 +], מקבל קצבה בשיעור 70% משכרו כאשר ההפרשות לפנסיה נעשות לפי שכר מלא. דומני כי המסכת ברורה ותומכת דווקא במסקנה כי התובע פרש לפנסיה מוקדמת מתוך שיקולים כלכליים עצמאיים שלו ולא עקב התאונה. התובע לא מצא לנכון לסתור מסקנה זו באמצעות חוות דעת חשבונית – כלכלית. נמצא אם כן כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין הפרישה לפנסיה מוקדמת לבין התאונה.

13. מתלושי השכר שהגיש עולה כי הפנסיה החודשית, לאחר ניכוי מס הכנסה,  מגיעה לכ – 7,300 ¤. בהשוואה טהורה, מול שכרו ערב פרישתו, קיימת הפחתת הכנסה [נומינלית] של כמה אלפי ¤ [אם נשווה לינואר 2005 – כ – 10,000 ¤, אם נשווה לפברואר 2005 – כ – 4,500 ¤, אם נשווה ליוני 2004, כ – 3,500 ¤]. אך  בחודשי השכר הגבוה, כפי שפורט לעיל, שולמו תשלומים מיוחדים, בפרט מענקים, שאינם תלויים בעבודת התובע ואף אין ודאות כי היו משולמים בתקופה מהפרישה ועד היום.  קיימת אם כך עמימות מסוימת בקביעת שכרו של התובע אלמלא פרישתו. עמימות זו אינה תלויה בתובע. אך עמימות נוספת, שכן תלויה בתובע, הנה סביב יכולת ההשתכרות שלו במצבו. התובע לא ניסה להקטין את נזקו, לשיטתו, ולא ניסה לחפש עבודה, לדבריו, עקב הצורך לעזור לאשתו שאינה "בכושר מלא" [עמ' 15]. בהמשך העיד כי התעניין בעבודה כנהג מונית ואחיו העובד בכך אמר לו שכדאי לו לעשות כן, אך בדיקתו העלתה שהדבר אינו משתלם ו  "יותר טוב לשבת בבית מלעבוד בחינם" [עמ' 15]. על כן, אין למעשה דרך מדויקת לדעת האם פחת כושר ההשתכרות של התובע עקב התאונה. אני סבורה כי התובע במגבלותיו יכול היה להשתכר שכר מינימום במשק [כ – 3,500 ¤] ולהרבות את הכנסתו כמובן לאחר ביצוע תיאום מס מול תשלומי הפנסיה. לו היה עושה כן היה שכרו מגיע ל – 10,800 ¤ לחודש או בקירוב.

14. ואולם, יש להביא בחשבון כי בגילו ובהכשרתו המקצועית של התובע לעבודות פיסיות [כולל נהיגה, הוא בעל רישיון נהיגה על משאית, עמ' 18], אף לו היה התובע מנסה למצוא עבודה, היה מתקשה במידת מה, וחלק מקושי זה נובע ממצבו הבריאותי הכללי [בפרט רגל שמאל מוגבלת בכיפוף עקב תאונה קודמת, עמ' 14, כאבי גב ומשכי כאבים בגינם, עמ' 16] והחלק האחר נובע ממגבלותיו מהתאונה. הנתון המשמעותי וה"קשיח" ביותר בעיני הוא שכרו של התובע בשנה עובר לתאונה. שכרו  החודשי הממוצע עמד אז על כ – 11,574 ¤. שכר זה כשהוא צמוד ובצירוף ריבית אמצע תקופה מגיע  כיום ל – 13,027 ¤. נוכח אלה מצאתי לחשב על דרך האומדן ולפי הפסד חודשי של 1,500 ¤. לפיכך הפסדי התובע בתקופה זו מגיעים ל : 1,500  ¤ X 28 = 42,000 ¤. 

הוצאות  לעבר

15. להוצאות הרפואיות קיים כיסוי במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד – 1994. [ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פד"י נא [2] 724]. יחד עם זאת, לאור ריבוי הטיפולים והנסיעות שנדרשו ובהינתן סכומי "השתתפות עצמית" גם במסגרת החוק והסדריו, מצאתי להעריך צרכי תובע שאינם מכוסים במלואם ולפסוק לו על דרך האומדן – 2,000 ¤.

עזרת הזולת לעבר

16. התובע הצהיר כי נעזר בעקבות התאונה באשתו, כאשר לפני כשלוש – ארבע שנים, כך העיד, התחלפו היוצרות. אשתו חלתה והיה זה הוא שנאלץ לעזור לה [עמ' 13, עמ' 15, ש' 17].  בנסיבות פציעתו הקשה של התובע, היזקקותו לגבס, תמיכות מקל והתמשכות תקופת אי הכושר אני סבורה כי  היו לתובע צרכים מוגברים, מעבר למקובל ביחסי משפחה תקינים ואל לו למזיק "להרוויח" על חשבון הטבת אשת התובע ללא תמורה.  מצאתי לפסוק על דרך האומדן בגין אב נזק זה סך של 6,000 ¤ [לפי 500 שח לכל אחד מחודשי אי כושר].

נזק כללי

הפסדי השתכרות / כושר השתכרות לעתיד

16. התובע כיום בן 54 ואינו עובד. על התובע מוטלת חובת הקטנת הנזק. נכותו הרפואית אינה מן הגבוהות, אם כי קיימות לה השלכות תפקודיות נוכח מקצועו והכשרתו של התובע.  במגבלותיו ובגילו, יכולת ההשתלבות שלו בשוק העבודה תלך ותפחת עם הזמן. מנגד להביא בחשבון כי התובע הוא שבחר לפרוש ממקורות, משיקוליו שלו וכמו כן בחר שלא לעבוד עד כה.

נפסק כי "השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו " [ע"א 286/89, קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול", פוסם בנבו]. כפי שקבעתי לעיל, אני מעריכה את הפסד כושר ההשתכרות של התובע [לאחר הקטנת נזק] ב – 1,500 ¤ לחודש. סכום זה בהיוון לגיל 67 מעמיד את נזקיו של התובע באב נזק זה על – 165,898 ¤ ואני פוסקת לו סכום זה.

הוצאות ועזרת זולת לעתיד

17. ככל שיתמשכו כאביו של התובע, ייזקק למשככי כאבים שאינם בהכרח מכוסים במלואם במסגרת החוק. מצאתי לפסוק לתובע סך של 5,000 ¤.

18. אשר לעזרה – התובע במצבו עוזר מזה כמה שנים לאשתו. אינני סבורה כי בנסיבות הנכות, הפגיעה וההתנהלות עד כה, הוכח צורך בעזרה לעתיד ואינני פוסקת סכומים בגין אב נזק זה.

נזק לא ממוני

19. התובע אושפז ל – 4 ימים ונכותו רפואית עומדת על 10%. אני פוסקת לתובע סך של 18,197 ¤ לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון] התשל"ו -  1976. 

סה"כ  נזקי התובע  עד כה מסתכמים ב –273,095  ¤.

ניכויים

20. אשר לדמי פגיעה ששילם המל"ל ל – 90 הימים הראשונים: שכרו של התובע הושלם על ידי מקורות בתקופה זו. התובע התחשבן עם מקורות ולא קיבל כפל פיצוי לתקופה זו. כאמור בפסק הדין לעיל, לא פסקו לתבוע הפסדי השתכרות לתקופה זו. על כן אין לנכות דמי פגיעה.

21. המל"ל שילם לתובע גמלאות נכויות זמניות ומענק נכות [נ/12] בסך  כולל של 197,554 ¤ [נומינלי] בין 4.7.03 – 24.6.04. [נטו] במהלך יולי 2003 – סוף פברואר 2004. הסכומים צמודים להיום + ריבית אמצע תקופה מגיעים כיום ל – 218,221 ¤.  סכומים אלה יש לנכות מנזקי התובע.

סוף דבר –

5129371

54678313הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 54,874  ¤ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 7,134 ¤  [13%] + המע"מ החל ובצירוף אגרת משפט משוערכת להיום.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים. 

5129371

54678313ניתנה היום,  5  ביולי 2009, בהיעדר הצדדים.                                                                                 

קלדנית: סלימה חימל