בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

מהות התובענה

 

התובעת, ילידת 1969, עותרת לחייב את הנתבעת- מבטחת השימוש ברכב- לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונת דרכים מיום 1.9.03. התביעה היא עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את האירוע, החבות, הנזק והקשר הסיבתי ביניהם. במהלך הדיון הכירה הנתבעת באירוע, בכיסוי הביטוחי וחלות החוק (פרוטוקול מיום 21.6.07).

 

להוכחת מצבה הרפואי של התובעת ופגימותיה מונתה מומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה– פרופ' מירי י. נויפלד, אשר העריכה בחוות דעתה מיום 28.3.06 את נכותה של התובעת תוצאת התאונה בשיעור של 15% בהתאם לסעיף 34 ב'-ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1957 (להלן: "התקנות") בגין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. על רקע הכאבים והפגיעה הרדיקולרית בצוואר וביד מצד ימין לאור העדות לפגיעה בשרירים המעוצבבים העריכה המומחית את נכותה של התובעת ב- 20% לפי סעיף 31 (1) א (1) לתקנות, מותאם, שמהווה נכות מצטברת מפגיעות וחבלות קודמות, ומחצית ממנה 10% היא בקשר עם התאונה נשוא התובענה.

נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור של 23.5%.

פרופ' נויפלד הפנתה, עובר לעריכת חוות דעתה, את התובעת לד"ר רעיה אריאל לאבחון נוירו- פסיכולוגי על מנת לקבוע האם יש לתובעת קשיים בתפקוד הקוגניטיבי. פרופ' נויפלד מציינת בחוות דעתה כי תלונות התובעת על ירידה בריכוז וזיכרון וירידה בתפקוד באים לידי ביטוי בבדיקה הנוירו -פסיכולוגית אותה עברה כבדיקת עזר.

 

ד"ר נויפלד העידה בקשר עם חוות דעתה. כן השיבה על שאלות הבהרה. הצדדים לא ביקשו להעיד את ד"ר אריאל.

מטעם התובעת העידה התובעת עצמה, הגב' אביטל הרשקו, מר מוניס תמיר, מר שי מוניס, הגב' גלית מכלוף והגב' עליזה סבג. (הגב' נורית גולן, הגב' זהבה רז, מר יהודה אלמקייס, מר מוטי אלמקייס- הגישו תצהירים מטעם התובעת ללא ח.נ).  כן הוגשו מסמכים.

הנתבעת ביקשה לזמן את המומחית והוגשה חוו"ד אקטוארית ומסמכי מל"ל שהוזמנו בתעודת עובד ציבור. מטעם הנתבעת הוגשו מסמכים.

התובעת הסכימה על הגשת חוות הדעת האקטוארית ללא חקירה (ר' פרוטוקול מיום 27.05.08).

 

עיקרי עובדות רלבנטיות

 

ביום 1.9.03 נהגה התובעת ברכבה והגיעה לחניית סופרמרקט כשלצידה נסע גיסה, מר שי מוניס, אשר נקרא לסייע לתובעת בקניות (ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 91). התובעת עצרה את רכבה בפתח הסופרמרקט. גיסה ירד מהרכב והתובעת פנתה לחפש אחר מקום חנייה (ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 114). התובעת זוכרת כי הורידה את גיסה מהרכב, אולם מאותו הרגע אינה זוכרת דבר (ר' פרוטוקול בעמ' 114). גיסה של התובעת מציין כי פנה לכיוון העגלות ובטרם הספיק להוציא עגלה, שמע חבטה. כאשר הסתובב ראה את הרכב פוגע במדרכה, עובר לצד השני, פונה בפניית "חצי פרסה", פוגע ברכב חונה ונוטה לצד (ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 92 ותצהירו של שי מוניס מסומן עת/7).  ממקום התאונה הובהלה התובעת לביה"ח "ברזילי" שבאשקלון. בחדר המיון היתה התובעת בהכרה מלאה והתלוננה על כאבי ראש, צוואר, קרסול שמאל וסחרחורות  (תעודת חדר המיון צורפה כנספח ג' לתצהיר התובעת). ביום 2.9.03 שוחררה התובעת לביתה עם הנחיות למנוחה, אנלגטיקה לפי הצורך ומעקב רופא מטפל בקופת החולים. במהלך שנת 2004 אובחנה התובעת לראשונה כסובלת ממחלת האפילפסיה והונחתה לטיפול תרופתי ב- LAMICTAL (ר' נספחים כו'- כח' לתצהיר התובעת). ביום 26.6.04 עברה התובעת תאונה נוספת בגינה לא נקבעה לה נכות. בגין תאונה זו הגישה התובעת תביעה במסגרת התיק נשוא התאונה הראשונה. התביעה נסתיימה בפשרה (ר' פס"ד חלקי מיום 26.11.07). עובר לתאונה עבדה התובעת בחברת "ויסוצקי" בתפקיד אחראית הזמנות לרשתות השיווק (ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 138). כתוצאה מהתאונה, שהתה התובעת בתקופת אי-  כושר מיום התאונה ועד ליום 31.1.04, מיום 1.4.04 ועד ליום 26.4.04 ומיום 8.6.04 ועד ליום 14.6.04 (ר' נספח ל'-לב' לתצהיר התובעת המסומן עת/9). התובעת שבה לעבודה ביום 20.1.04. לטענתה, חזרה לעבוד בכדי להקטין את נזקיה. התובעת פוטרה מעבודתה ביום 14.7.04, כאשר היא מצויה באי כושר בגין התאונה השנייה (ר' נספח ס' לתצהיר התובעת).

 

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם

 

טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן:

התובעת טוענת בסיכומיה כי נפגעה בתאונה נשוא התובענה בראשה, בצווארה, בכתפייה ובקרסול שמאל, תוך שאיבדה את הכרתה ואובחנה בבית החולים כסובלת מ- HEAD TRAUMA (מפנה למסמכים רפואיים). התובעת מציינת כי עדותה ועדות בני משפחתה היו ללא דופי, תוך הצגת התמונה המלאה. התובעת טוענת כי אובחנה לאחר התאונה כסובלת ממחלת האפילפסיה  ומדגישה כי המחלה נגרמה בעטייה של התאונה.

התובעת טוענת בסיכומיה כי הובהלה לבית החולים כשהיא מחוסרת הכרה.

התובעת טוענת כי הרימה את הנטל הנדרש ממנה להוכיח כי נזקי הגוף שנגרמו לה התרחשו בגין השימוש ברכב המנועי וכי אין להבחין מלאכותית בין נזקים שמקורם כביכול בהתקף אפילפטי שקדם לתאונה (טענה המוכחשת ע"י התובעת) לבין נזקים שמקורם בפגיעת הגוף נשוא התאונה.

התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לקבוע את נכותה הרפואית המשוקללת בגין התאונה בשיעור של 23.5% לכל הפחות. התובעת מציינת כי במסגרת שאלות ההבהרה וחקירתה הנגדית של פרופ' נויפלד נכשל ב"כ הנתבעת בניסיונו להפחית משיעור הנכות שקבעה המומחית בהתאם לתקנה 31 לתקנות המוסד לביטוח לאומי, שכן פרופ' נויפלד מסבירה כי הפגיעה בצוואר היא המקור לקביעת הנכות ולא הפגיעה ביד, ובנוסף מדובר בנזק רדיקולרי כרוני.

עוד טוענת התובעת כי יש קשר סיבתי בין התאונה להתפרצות מחלת האפילפסיה, ולפיכך נכותה הרפואית המשוקללת מגיעה לשיעור של 69.4%.

בהקשר זה טוענת התובעת כי הנכות הרפואית משליכה על תפקודה ולפיכך יש להעריך את נכותה התפקודית בשיעור של 63% לפחות ואף להוסיף עליה 10% בגין הפגיעה הצווארית. בנוסף לכך, מציינת התובעת את שיעור נכותה מהמל"ל שעומדת על 60% בגין האפילפסיה בהתאם לתקנה 30 (5) 2 ד וכפועל יוצא מכך יש לקבוע את נכותה התפקודית לכל הפחות בשיעור של 80% מאחר ונכות זו בגין האפילפסיה באה בנוסף לנכות מאוד קשה וגבוהה.

בכל אשר לאירועי ההתעלפויות עובר לתאונה, טוענת התובעת כי ניתן לשלול תופעות התקף אפילפטי עם הכללה משנית. לכך ניתן למצוא חיזוק, לעמדתה, בתצהירי עדות ראשית מטעמה שלא נסתרו וכן מחקירת המומחית.

עובר לתאונה התובעת עבדה כמנהלת מכירות בחברת תה ויסוצקי. התובעת טוענת שגובה השכר לפיו יש לחשב את הפסדי השכר הינו 4,009 ¤ (משוערך להיום 4,398 ¤ ).

טענות התובעת בדבר שיעור נזקיה יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק.

 

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי התובעת לקתה בהתקף אפילפטי תוך כדי נסיעתה האיטית, איבדה הכרה ולפיכך הרכב יצא משליטה ונגרמה התאונה נשוא התובענה.

הנתבעת מציינת כי התובעת מסרה עדות שהסתברה כשקרית, עת סיפרה למומחית ביהמ"ש גרסה לפיה רכב פגע בה מאחור ולאחר מכן טענה שכלל לא מסרה פרט זה.

הנתבעת מציינת כי התובעת סבלה מאירועים חוזרים ונשנים של התעלפויות, סחרחורות, איבודי הכרה לפני קרות התאונה.

הנתבעת גורסת כי התובעת סבלה ממחלת האפילפסיה טרם התאונה ומציינת לפחות חמש שנים של אפיזודות חוזרות ונשנות. הנתבעת טוענת כי התובעת לא נחבלה בראשה או בידה, אלא אבדה הכרתה כתוצאה מההתקף. עוד מציינת הנתבעת כי לא התנגש בתובעת רכב חולף מאחור. לפיכך, הנתבעת גורסת כי יש לחלק את נכותה הקוגניטיבית של התובעת בין המצב הקודם לתאונה לבין מצבה לאחריה ולאור זאת לקבוע נכותה בשיעור של 7.5% מתוך 15%.

טענות הנתבעת באשר לשיעור נזקי התובעת יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק.

 

 

 

הפלוגתאות בין הצדדים

 

הצדדים אינם חלוקים על כך שמדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעות המונח בחוק הפלת"ד וכמו כן אין מחלוקת ביניהם בשאלת עצם החבות והכיסוי הביטוחי מצד הנתבעת.

בין הצדדים נתגלעו עיקרי הפלוגתאות הבאות:

מהו הקשר הסיבתי בין התאונה נשוא התובענה לבין פגימותה הרפואית של התובעת? כיצד התרחשה התאונה נשוא התובענה- האם התובעת איבדה הכרתה טרם התאונה או לאחריה? מהו גובה הפיצוי הכספי שבו על הנתבעת לשאת, על- פי ראשי הנזק השונים שנטענו ע"י התובעים?

 

דיון הכרעה ועיקרי נימוקים:

 

ההיבט הרפואי

 

על מנת לעמוד על פגימותיה הרפואיות של התובעת בקשר עם התאונה, מונתה מומחית לבדיקתה בתחום הנוירולוגיה.

 

נכותה של התובעת בתחום הנוירולוגי

בתחום הנוירולוגיה העריכה פרופ' נויפלד את שיעור נכותה של התובעת תוצאת התאונה בשיעור של 15% עפ"י סעיף 34 ב-ג' לתקנות. פרופ' נויפלד מציינת כי התובעת מתלוננת על ירידה בריכוז, בזיכרון ובתפקוד. תלונותיה באו לידי ביטוי בבדיקה הנוירופסיכולוגית אליה הפנתה את התובעת. עוד מציינת המומחית כי על רקע התלונות ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. פרופ' נויפלד מוסיפה כי חלק מהתלונות מוחמרות על רקע של מצב חרדתי ולכן יש בעתיד פוטנציאל להטבה.

על רקע הכאבים, עם פגיעה רדיקולרית בצוואר וביד מצד ימין, קובעת פרופ' נויפלד כי לתובעת קימת נכות של 20% לפי סעיף 31 (1) א 1 מותאם, שמהוה נכות מצטברת מפגיעות וחבלות קודמות, ומחצית ממנה 10% היא על חשבון התאונה נשוא התובענה.

ד"ר נויפלד ענתה לשאלות הבהרה והעידה בקשר לחוות דעתה.

 

1. נסיבות התרחשות התאונה

בסיכום האשפוז מיום 1.9.03 בפרק "אנמנזה, מחלה נוכחית" נרשם:

" ...לא זוכרת פרטים של אירוע"

באבחון הנוירופסיכולוגי בפרק "תולדות התאונה" מציינת ד"ר אריאל:

 

"בתאריך 1.9.03 ביותה נהגת פגע בה מאחור רכב שנסע במהירות, בשעה שעצרה להולכי רגל. היא אינה זוכרת את פרטי התאונה".

 

בחקירתה הנגדית השיבה התובעת לשאלות בדבר זיכרונותיה מהתאונה נשוא התובענה:

 

ש. "...עכשיו תאמרי לי בבקשה, את זוכרת מה קרה בתאונה?

ת. לא.

ש. מה את כן זוכרת? עד איזה שלב את כן זוכרת? את זוכרת שהורדת את גיסך? את שי?

ת. כן.

ש. את זה את כן זוכרת.

ת. כן.

ש. ומאותו הרגע את לא זוכרת?

ת. לא.

ש. לא. המומחית של בית המשפט שלחה אותך לפסיכולוג מטעמה. את זוכרת?

ת. כן.

ש. למה סיפרת לה שהתאונה קרתה מזה שרכב אחר פגע בך מאחור?

ת. אני לא יודעת למה היא כתבה את זה, אבל אני סיפרתי לה את כל ההשתלשלות, פחות או יותר מה שהיה לי התאונות, אבל אני לא סיפרתי לה שזו התאונה...

...אני לא יודעת למה היא כתבה את זה.

ש. את לא יודעת.

ת. בעיקרון היא שאלה אותי על כל מה שקרה לי בתאונות קודמות אז יכול להיות שהיא התבלבלה" .

(ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 114- 116).

 

יש לציין כי תעודת חדר מיון הינה אינדיקציה מהימנה וכנה לנוכח העובדה כי מדובר בתיאור ספונטני וראשוני של התקרית. לפיכך, יש לייחס לתעודת חדר המיון משקל ניכר.

 

מר שי מוניס, גיסה של התובעת, התלווה אליה במועד התרחשות התאונה והעיד על נסיבות התאונה בחקירתו הנגדית:

"ש. אתה מתאר סיטואציה שהיא הורידה אותך בכניסה לסופרמרקט של יינות ביתן, כן?

ת. בחנייה, כן.

ש. בחנייה. ואתה? תאר לנו את זה, אתה ירדת מהאוטו,

ת. אני ירדתי מהאוטו,

ש. היא רצתה ללכת לחנות.

ת. היא אמרה לי שהיא הולכת לחנות את הרכב,

ש. אתה פנית ל,

ת. פניתי לכיוון העגלות...

ש. הוצאת עגלה?

ת. לא.

...ש...מה המרחק שהיא הורידה אותך מהעגלות?

ת. אני לא יכול להגיד

ת...מטרים ספורים.

ש. מטרים ספורים. זאת אומרת, במטרים הספורים שהיא הורידה אותך ועד שהגעת לעגלה שמעת פתאום רעש.

ת. אני הייתי עם הגב. פתאום אני שומע חבטה, כשאני מסתובב אני רואה את האוטו פוגע במדרכה, עובר לצד השני, עושה חצי פרסה כזה, ופוגע ברכב השני ונוטה לצד. היה רכב חונה.

...ש...כאשר אתה הסתובבת למשמע הרעש, לא היה מעורב בתאונה עוד רכב שפגע בגיסתך.

ת. מה שקרה הוא שהיא עברה את המדרכה, עשתה חצי סיבוב, פגעה ברכב אחר ונטתה לצד. הרכב נטה לצד."

(ר' עמ' 91-94 לפרוטוקול)

 

מחקירתו של מר שי מוניס עולה כי אין ביכולתו להסביר כיצד התרחשה התאונה. לטענתו, לא דיבר על התאונה עם התובעת. בנוסף לכך, טוען שאינו זוכר עקב חלוף הזמן:

 

"ת. אני פשוט לא זוכר. זה היה כל כך הרבה זמן, חמש שנים...אני לא הייתי לידה. אי אפשר לדעת מה קרה באוטו... אני לא יודע"

(ר' עמ' 95-96 לפרוטוקול מיום 17.2.08).

 

נראה כי התובעת לא זוכרת את פרטי האירוע. לטענתה, התעלפה לאחר התאונה והיא זוכרת רק את האירוע בו הורידה את גיסה, מר שי מוניס.

יש לציין שמהמסמכים הרפואיים המצורפים לתיק המוצגים הן של התובעת והן של הנתבעת עולה כי ההתעלפות היא הגורם לתאונה:

במסמך מקופת החולים המופנה לחברת "מדיטריניק" ומסומן נ/1  נכתב:

 

"גב' מוניס, בת 35, בשנה האחרונה 5 אירועי התעלפות ואיבוד הכרה כשהאחרון שבהם הוביל לתאונת דרכים".

 

בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת לפשר המסמך:

"ש. אני מראה לך מה הוא כתב. הוא כתב ככה, גב' מוניס בת 35, בשנה האחרונה 5 אירועי התעלפות ואיבוד הכרה שהאחרון שבהם הוביל לתאונת דרכים. את רואה? שלושת השורות פה... אני שואל פשוט, הרופא ששלח אותך לבדיקה קרדיולוגית, השאלה היא מאיפה הוא ידע את זה, שהאחרון שבהם גרם לתאונת הדרכים?

ת. אני לא יודעת.

ש. יש לך הסבר איך קרתה התאונה?

ת. לא. אין לי שום הסבר".

(ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 119-120)

 

יש לציין את העובדה כי התובעת עמדה בחניון והורידה את גיסה ליד תמרור המורה על עצירה (ר' נ/2).

התובעת הספיקה לנסוע מטרים ספורים עד למקום התאונה, שהתרחשה במתחם הסופר. סביר להניח כי נסעה במהירות איטית במתחם בו נעים הולכי רגל ומכוניות נוספות, אשר נהגיהן תרים אחר מקום חניה.

התובעת לא הצליחה להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי איבוד ההכרה נבע בעטייה של התאונה. כמו כן, לתובעת היסטוריה רפואית נרחבת של אירועי התעלפות.

לאור האמור, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מכלול העדויות, התצהירים, המוצגים למיניהם והמסמכים הרפואיים שוכנעתי לבכר את טענת הנתבעת לפיה התובעת התעלפה טרם התרחשות התאונה. עם זאת, לא הוכח כי רכב אחר פגע באחורי רכבה של התובעת לעת קרותה.

 

 

2. סוגיית הקשר הסיבתי בין התאונה למחלת האפילפסיה

 

התובעת טוענת בסיכומיה כי מחלת האפילפסיה פרצה בעקבות התאונה ואילו הנתבעת טוענת כי התובעת סבלה מאפילפסיה שנים רבות עובר לתאונה נשוא התובענה, אולם מחלתה לא אובחנה.

ד"ר נויפלד קבעה בחוות דעתה כי אין קשר בין האפילפסיה והתאונות שעברה התובעת.

בפרק "דיון וסיכום" העריכה ד"ר נויפלד כדלקמן:

 

"ב- 1.9.03 נפגעה אביבית בתאונת דרכים, עם חבלת ראש ללא פציעה חודרנית ואיבוד הכרה קצר. לאחר התאונה דווחה אביבית על עלייה בתדירות של האירועים "הקצרים" ואבודי ההכרה. מכל מקום מאז הוחל הטיפול האנטי אפילפטי לא היו התקפים של איבוד הכרה ותדירות ההתקפים הקצרים פחתה משמעותית.

לאור כל האמור לעיל, אין לדעתי קשר בין האפילפסיה והתאונות שעברה".

(הדגשות במקור)

 

לשאלות ב"כ התובעת לעניין הקשר הסיבתי וההחמרה במחלה משיבה ד"ר נויפלד ביום 27.11.06:

"אין מחקרים טובים לגבי הקשר של החמרת התקפים אפילפטיים לאחר טראומה בחולי אפילפסיה... מכל מקום כפי שכבר ציינתי אינני חושבת שהיתה החמרה ברורה של האפילפסיה לאחר החבלה... לאור כל האמור לעיל, אינני סבורה שהיתה לגב' מוניס החמרה של מחלת האפילפסיה לאחר התאונה."

 

ביום 10.1.07 עונה המומחית בשנית לעניין ההחמרה:

 

"אין בכך ללמד על החמרה במחלה. כפי שפירטתי בצורה מאוד ברורה וחד משמעית במכתבי אליכם מה- 27.11.06."

 

פרופ' נויפלד העידה לעניין הקשר הסיבתי:

(לשאלת ב"כ התובעת)

"ש. (...) תסכימי איתי שסביר מאוד להניח שכן קיים קשר סיבתי של גרימה?

ת. סבירות נמוכה ואני שוב אומרת, כי יש מאפיינים מסוימים. אם הייתי נותנת חוו"ד בנושא הזה, הייתי מאוד מסתייגת והייתי אומרת שיש סבירות נמוכה, אבל כן, יכול להיות קשר סיבתי" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 11.11.07)

"ש. לא היית יכולה לשלול מאה אחוז קשר סיבתי?

ת. לא. לא. אני לא יכולה לשלול מאה אחוז, אבל הסבירות מאוד מאוד מאוד נמוכה... יש בחבלת ראש קלה, הסיכוי לאירוע הוא מאוד מאוד מאוד נמוך לעומת האוכלוסיה הכללית, מאוד נמוך...אני שוב אומרת ולכן יכול להיות שאם הייתי משוכנעת שזה משהו שהופיע לאחר התאונה בלבד, אז יכול להיות, לא הייתי שוללת את האפשרות הזאת, אמרתי את זה מלכתחילה" (עמ' 49 לפרוטוקול מיום 11.11.07).

 

פרופ' נויפלד סבורה כי לתובעת אפילפסיה שנים רבות, אולם מחלתה לא אובחנה. פרופ' נויפלד בעדותה מדגישה ומחזקת את מסקנותיה מחוות דעתה ומציינת כי:

 

..."אבל עוד פעם, במקרה הספציפי הזה, ואני שוב אומרת, האבחון היה בעייתי ואני פירטתי בחוו"ד בצורה מאוד ברורה מדוע האבחון הזה היה בעייתי. אני יכולה לדבר על זה, אני יכולה לדון על זה, אבל אני משוכנעת שהאירועים האלה שהיו לה, לדעתי יש לה אפילפסיה שנים רבות. (ר' פרוטוקול בעמ' 11 מיום 11.11.07)

..."אבל עוד פעם, אין לי ספק, ואנחנו יכולים לעמוד פה על הדוכן הרבה מאוד שעות, אבל אין לי ספק שאירועים אפילפטיים פוקאליים היו לפני כן, יש את זה באינפורמציה שאנחנו קיבלנו ממנה, יש את זה באינפורמציה שהתקבלה מהרופאים הנוירולוגים שראו אותה, היתה לה פעילות ב- EEG מוקדית לפני התאונה, טמפורלית ימנית שמרמזת שזה לא משהו חדש. דרך אגב, יש לה פגיעה מוחית מסוימת גם כן, אנטומית שיכולה לרמז על כך שיש לה איזשהו מוקד לא חדש (ר' פרוטוקול בעמ' 43 מיום 11.11.07)... "היתה לה אפילפסיה, היתה לה אפילפסיה, יש לה אפילפסיה (...) כן. ויש לה אפילפסיה שלא אובחנה במשך השנים" (פרוטוקול בעמ' 44)... "מה- bits and pieces של האינפורמציה שיש לנו ולכן, לפי דעתי, זה מה שהיה לה, פשוט לא אובחן, לא אובחן, זה הכל" (פרוטוקול בעמ' 56).

(הדגשות שלי- א.ק)

 

לעניין הקשר הסיבתי הכרונולוגי, ומעיון במסמכים הרפואיים ולאור עדות המומחית לא מצאתי שהתובעת הוכיחה ושכנעה כדבעי שיש בנתונים אלו כדי לקיים את הקשר הסיבתי ברמת ההסתברות הנדרשת ומצאתי לבכר את עמדת המומחית מטעם בית המשפט.

 

ונפסק על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט כדלהלן:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד- שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי [3], פיסקה 4 לפסק הדין).

 

 לאור האמור ולאחר שבחנתי את חוות דעת מומחי בית המשפט, שאלות ההבהרה ועדות פרופ' נויפלד שוכנעתי לקבל את האמור בחוות הדעת ולקבוע את נכותה הרפואית, הנוירולוגית, של התובעת בהתאם לה. לפיכך נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 15% לפי סעיף 34 ב'-ג' לתקנות ועל רקע הכאבים, עם פגיעה רדיקולרית בצוואר וביד מצד ימין- 10% לפי סעיף 31 (1) א 1 מותאם. סה"כ שיעור הנכות המשוקלל בקשר עם התאונה הינו 23.5%.

 

השפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת במישור התעסוקתי והכללי

 

התובעת, ילידת 1969, עבדה כמנהלת מכירות בחברת "תה ויסוצקי" בע"מ מספטמבר 1996. התובעת טוענת כי עבדה חמישה ימים בשבוע, כ- 6 שעות ביום בממוצע  וכי בעת הצורך עבדה גם בשעות נוספות (ר' סעיף ו 1 לתצהיר עדותה הראשי מיום 29.4.07).

לטענת התובעת, שכרה הממוצע טרם התאונה עמד על  4,009 ¤ נומינלי.

התובעת שבה לעבודתה ביום 20.1.04. ביום 14.7.09 פוטרה מעבודתה וזאת בתקופה בה שהתה בתקופת אי כושר בגין התאונה השנייה שעברה.

התובעת טוענת כי מאז שפוטרה, לא שבה לעבוד.

התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי, שאישר לה ללמוד, במסגרת הליך שיקומי, ניהול מערכות ממוחשבות במרכז השיקום באשקלון (ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 140). לטענת התובעת, היא היתה נרדמת לקראת השעה 12:30 בשל סף הריכוז הנמוך ומאז שסיימה את הלימודים לא מצאה עבודה שתתאים למגבלותיה ולכישוריה.

בחוות דעתה של פרופ' נויפלד, בפרק "דיון וסיכום" , היא קובעת כי:

 

 "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה".

 

בחוות דעתה של ד"ר אריאל, בפרק "השלכות מעשיות", היא קובעת כי:

מבחינת ההשלכות המעשיות של הקשיים של אביבית, ההתעייפות, ההאטה בתהליכים המנטאליים, הפרעת הזיכרון והירידה ביכולת ללמידה חדשה מקשים על תפקודה התקין של אביבית הן ברמה התעסוקתית והן ברמה המשפחתית. בכל תחום מקצועי שתבחר בו רכישת אינפורמציה חדשה תדרוש ממנה הרבה יותר חזרות ושינון מהמצופה. המאמץ המנטאלי וההתעייפות ישפיעו על עיסוקה של אביבית ועל רמת ההתפרנסות שלה. גם בתחום תפקודה בבית יש ירידה ניכרת ביכולותיה שעליה משלמת את המחיר ילדתה הצעירה."

 

מעדות התובעת עולה כי חרף השינוי התעסוקתי שהוצע לה, ולמרות שעברו מספר שנים ממועד התאונה, לא הצליחה להשתלב במעגל העבודה.

בעדותה מיום 17.2.08 טוענת התובעת כי חיפוש עבודה שתתאים לה העלה חרס (ר' פרוטוקול, עמ' 140-141 מיום 17.2.08). לדבריה, פנתה למעסיקה לגבי תחילת עבודה, אולם אופי העבודה לא התאים למגבלותיה עקב הדרישה להגיע לעיתים בשעות הצהריים ואף לאחר מכן למקום העבודה. התובעת מציינת בעדותה כי רק בשעות הבוקר היא מצליחה להתרכז (ר' פרוטוקול מיום 17.2.08 בעמ' 141).

לשאלת ב"כ הנתבעת האם פנתה למעסיקים נוספים השיבה התובעת בשלילה (ר' פרוטוקול בעמ' 141).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת, עדות התובעת וכלל המסמכים והראיות שוכנעתי לקבוע שתאונת הדרכים נשוא התובענה גרמה להפרעה תפקודית מסוימת אצל התובעת. ניכר כי פגימות התובעת תוצאת התאונה גרעו במידת מה מכושרה התעסוקתי והכללי. התובעת פוטרה מעבודתה (שלצרכיה נדרש ממנה להתנייד מסניף לסניף - ר' פרוטוקול בעמ' 138), למרות שעבדה שם שבע שנים אם כי לא ניתן לקבוע קונקלוסיבית שהפיטורין הם בקשר ישיר עם תוצאות התאונה. בנוסף, התובעת נתקלה בקשיים למציאת עבודה חדשה ובשים לב לגילה. כמו כן, ניכר כי התובעת נזקקת לעזרה גם במשק הבית (ר' אבחון נוירופסיכולוגי בעמ' 4).

 

לאור האמור לעיל שוכנעתי לשום את נזקי התובעת בראשי הנזק כמפורט להלן:

 

ולדיון בראשי הנזק:

 

נתונים עיקריים: התובעת ילידת 1969, בת 34 במועד התאונה, בת 40 כיום. עבדה כמנהלת מכירות בחברת תה ויסוצקי עובר למועד התאונה. כיום - לא עובדת. התובעת נשואה ואם לשלושה ילדים. נכות נוירולוגית משוקללת: 23.5% בהתאם לסעיפים 34 ב'- ג' לתקנות ובהתאם לסעיף 31 (1) א 1 לתקנות.

הדיון בראשי הנזק הוא כסדרם בסיכומי התובעת.

 

 

 

הפסד שכר לעבר

 

התובעת עותרת בסיכומיה להפסד שכר מלא בעבור תקופת אי הכושר מיום התאונה ועד ליום 20.1.04 (תקופה של ארבעה חודשים ו- 20 יום) על סך של 19,992 ¤ (משוערך). עבור חודש 4/04 הפסד מלא על סך של 4,284 ¤ עבור חודש 6/04 הפסד מלא על סך של 4,284 ¤ ומיום הפיטורין– 14.7.04 ועד ליום זה בניכוי חודש אי כושר בגין התאונה השניה (סה"כ 47 חודשים) על בסיס שכר מלא עובר לתאונה בסך של 4,284 ¤ ובסה"כ 201,348 ¤.

הנתבעת זנחה טענותיה בסיכומיה באשר לשכר העבר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחים וכלל המסמכים והראיות עולה כי לתובעת שולמה משכורת מלאה על חשבון ימי המחלה לפיהם נעדרה עד ליום 20.1.04 (140 ימים) (ר' נספח מח' לתיק המוצגים מטעם התובעת). ערך יום מחלה הינו 151.59 ¤ (ר' נספח מח'). יש לפצות את התובעת בגין הפסד ימי המחלה בסך של 21,222.6 ¤ ובשערוך להיום- 30,000¤ (מעוגל) ובתוספת ריבית מאמצע תקופה.

מיום 21.4.04 ועד ליום 24.6.04 (יום התאונה השניה) התובעת שבה לעבודתה באופן מלא (ר' פרוטוקול בעמ' 122-123 ) ולפיכך אין לפצותה.

באשר לתקופה מהתאונה השניה ועד היום (60 חודשים), ובהתחשב בנכותה הנוירולוגית ובשים לב לקושי של התובעת למצוא עבודה המתאימה למצבה הקשור לפגיעותיה בתאונה התובעת תפוצה על סך של 59,000 ¤ (מעוגל להיום) על יסוד שיעור הנכות ובסיס שכרה המשוערך ובשים לב לכך שלא ניתן לקבוע קשר סיבתי של הפיטורין לתוצאות התאונה דווקא. לסכום יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה.

 

הפסד שכר לעתיד

 

התובעת בסיכומיה טוענת כי אלמלא פגיעתה, היתה משביחה את שכרה ועובדת בהיקף שעות גבוה יותר. לפיכך התובעת טוענת כי יש לחשב את הפסדי השתכרותה עפ"י השכר הממוצע במשק עד למועד הגיעה לגיל 69.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי התובעת מתקיימת מקצבת נכות כללית מלאה וסובלת ממגוון בעיות שאין חולק על כך שאינן קשורות לתאונה. לטענתה, התובעת מקבלת תשלומי נכות כללית העומדים על סך של 3,700 ¤ שהינם בגובה שכרה שקדם לתאונה ולפיכך ניכר העדר תמריץ לצאת למעגל העבודה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת, כלל העדויות והראיות שבתיק, בשים לב לנכותה של התובעת ובהתחשב בכך שאינה עובדת ובגילה, התובעת תפוצה על סך של 190,000 ¤ (מעוגל) לעתיד ונכון להיום. החישוב נגזר משכרה עובר לתאונה (בשערוך - 4,398 ¤), אחוזי הנכות ובהיוון עד גיל פרישה.

נלקח בחשבון כי התובעת יכלה להקטין את נזקיה, לצאת לעבוד בהמשך ובהתאם לזאת להסתגל למגבלותיה. בעדותה מיום 17.2.08 מציינת התובעת כי לא פנתה למעסיקים נוספים, פרט למעסיקה שצוינה בעדותה (ר' פרוטוקול בעמ' 141).

עוד ניתן לקבוע כי הימנעותה מלשוב למעגל העבודה נובע יותר מהתפרצות מחלת האפילפסיה שאינה בקשר סיבתי לתאונה באשר לפגיעותיה תוצאות התאונה.

עוד נלקח בחשבון כי התובעת עבדה לאורך השנים, חרף פגיעותיה ומגבלותיה. לאחר התאונה הפסיקה לעבוד מסיבות שונות שהעיקרית בהן אינה קשורה לתאונה, אך לאחרונה היתה השפעה על כושרה כאמור וכפי שנאמר בפסיקה:  : "על הנתבע לקבל את התובע כמות שהוא" (ר' ע"א 60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא 1535 ואח').

 

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

 

התובעת בסיכומיה טוענת כי לאחר התאונה ובמשך תקופה ארוכה לאחריה רותקה למיטה ולביתה כאשר היא סובלת ממגבלות תנועה וכאבים, מסחרחורות, איבודי הכרה, בעיות זיכרון, חוסר שיווי משקל והתקפים אפילפטיים בעטיים התקשתה בתפקוד היומיומי ובביצוע פעולות פשוטות. בנוסף, נזקקה התובעת לעזרה במשק הבית וניקיונו. התובעת טוענת כי בשל חיסרון כיס, נבצר ממנה להעסיק עזרה בשכר והיא נעזרה ונעזרת בבני משפחתה ומיטיביה.

התובעת עותרת בסיכומיה ל 60,000 ¤ בעבור השנה הראשונה לאחר התאונה על בסיס 5,000 ¤ לחודש.

למשך 4 השנים הנוספות מאז, התובעת עותרת ל- 144,000 ¤ על בסיס 3,000 ¤ לחודש.

לעתיד עותרת התובעת בסיכומיה לחישוב על בסיס של 3,000 ¤ לחודש לפי מקדם היוון ל- 42 שנים ובסה"כ לעתיד- 859,079 ¤.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי לתובעת נכות קשה של אפילפסיה שאינה קשורה לתאונה נשוא התובענה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת, עדות התובעת ובני משפחתה וכלל המסמכים הרפואיים והראיות , שוכנעתי בדבר הצורך בהעסקת העזרה במצבה של התובעת למרות שלא הוצגה ראיה בדבר העסקת עזרה בפועל, היקף ההעסקה או עלותה [ ר' ע"א 142/89 יוסף גמליאל נ' אושיות חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו)] . התובעת תפוצה בראש נזק זה בסך של 12,000 ¤ לעבר. ולעתיד על בסיס של 150 ¤ לחודש על פי תוחלת חייה ובסה"כ לעתיד 42,000 ¤ (מעוגל להיום).

 

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

 

התובעת בסיכומיה טוענת כי היא הוציאה והינה עתידה להוציא הוצאות רפואיות מכל מין וסוג לרבות תרופות, ביקורי רופאים, בדיקות, טיפולים שונים לרפואה אלטרנטיבית, לרבות ריפוי בעיסוק, טיפולים פיזיותרפיים, ניתוחים ואשפוזים. כמו כן התובעת מציינת כי בעתיד תזדקק להתערבויות כירורגיות נוכח פגיעתה ונכותה, צפויים לה הוצאות נסיעה, תשלומים על חניונים והוצאות נסיעה בתחבורה הציבורית ובמוניות שכן נבצר עליה לנהוג מפאת מצבה.

התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי על הוצאה חודשית ממוצעת של 600 ¤ למשך 60 חודשים (ובסה"כ 36,000 ¤ ) ולעתיד החישוב מושתת גם הוא על סך של 600 ¤ לחודש, למשך 41 שנים כממוצע ועפ"י מקדם ההיוון המתאים מתקבל סך של 171,000 ¤.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כאמור כי פגימותה של התובעת נובעת ממצבה עובר לתאונה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובשים לב לקבלות שצירפה התובעת (על סך 1,500 ¤ בלבד) שוכנעתי כי בגין ההוצאות לעבר התובעת תפוצה על סך של 4,500 ¤ נכון להיום ולעתיד התובעת תפוצה על סך של 120 ¤ לחודש, לתוחלת חייה ומהוון,  ובסה"כ התובעת תפוצה לעתיד על סך של 34,000¤ (מעוגל) להיום.

 

כאב וסבל

 

התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי בסך של 43,448 ¤ על בסיס של 23.5% נכות ו- 2 ימי אשפוז. הנתבעת בסיכומיהן מציעות פיצוי כדין.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת, המסמכים הרפואיים ובשים לב לשיעור הנכות הרפואית ושני ימי אשפוז ובהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו- 1976, תפוצה התובעת בראש נזק זה בסך של 45,055.18 ¤ נכון להיום.

 

סוף דבר

 

הנתבעות תפצנה את התובעת כמפורט לעיל. לסכומי הפיצוי יתווספו שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק.

מהסכום יש לנכות תגמולים כדין (כעולה מסיכומי הנתבעת ניכוי חלקי על פי הלכת "פרלה עמר" בשיעור 10% מכלל התגמולים) [ר' 3953/01 פרלה עמר נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נז (4) 350].

אין מחלוקת כי ככל שהפיצוי "נבלע" התובעת זכאית ל- 25% מסך הנזק.

הצדדים רשאים להגיש פסיקתא בצירוף תחשיב ותגובת הצד השני.

 

המזכירות תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, י"ט בסיון, תשס"ט (11 ביוני 2009), בהעדר.

                                                                       

                                                           

                                                                                                  אברהם קסירר, שופט