בתי המשפט

 

 

 

פסק – דין

 

בפני תביעה כספית על סך 85,290 ¤.

 

כידוע, כתבי הטענות משקפים את המוסכמות והפלוגתאות שבין הצדדים, מגדירים ותוחמים את מסגרת הדיון (ד' שוורץ, סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות, תשס"ז, עמ' 195).

 

לפיכך, נפנה תחילה לכתבי הטענות.

 

תמצית טענות התובעת בכתב התביעה

 

התובעת היא חברה המספקת שירותי מיגון, שמירה, ניקיון וכוח אדם.

 

הנתבעת היא חברה המספקת ללקוחותיה, בין היתר, שירות של השגת רשיונות משטרה למחסן נשק, תוך תכנון וביצוע של דרישות המשטרה לרבות, התקנת מערכת אזעקה, שירותי מוקד, בקרה וסיור.

 

כשמונה שנים לפני הגשת התביעה פעלה הנתבעת והביאה לאישור מחסן נשק, בתוך כספת, במשרד התובעת. כעבור זמן מה פעלה הנתבעת מול משטרת ישראל לצורך קבלת רשיון למחסן נשק לתובעת, במחסן במרכז עמיאל, קיבוץ גלויות 34, תל אביב, והשיגה את הרשיון למחסן.

 

לאחר כשלוש שנים, נדרשה התובעת להעביר את מחסן הנשק מאיזור הכניסה הראשית של בית עמיאל לאיזור הכניסה לחניון, שינוי המצריך רשיון חדש ממשטרת ישראל.

 

התובעת פנתה לנתבעת לצורך השגת רשיון למחסן הנשק החדש. הנתבעת שלחה נציג מטעמה, שערך סיור ובדיקה של המקום המיועד לשמש כמחסן נשק עבור התובעת.

 

הנתבעת הגישה דרישת תשלום ולאחר קבלת התשלום, החלה בביצוע העתקת המערכת ותיאום מול משטרת ישראל לקבלת רשיון למחסן הנשק החדש.

 

התובעת העריכה, שלא יידרש לנתבעת זמן רב להכשרת המחסן ולהשגת הרשיון ובשל הצורך לפנות את המחסן, העבירה את מאגר כלי הנשק למחסני נשק אחרים, בתשלום.

 

למרות שדרישות המשטרה היו ידועות ומוכרות לנתבעת היטב ולמרות שהנתבעת סיירה במחסן עוד טרם סוכמו פרטי ההתקשרות, הליך קבלת הרשיון התמשך מעל ומעבר לכל זמן סביר.

 

פניות חוזרות ונשנות של התובעת לנתבעת, בכתב ובעל פה, לא הועילו. מנגד, משטרת ישראל התרתה בתובעת, כי העדר מחסן מוסדר יביא לשלילת הרשיון המיוחד שניתן לה. בנוסף, השימוש במחסנים החלופיים גרם לתובעת להוצאות כספיות רבות.

 

מבירור שעשתה התובעת במשטרת ישראל עלה, שהנתבעת לא הציגה מסמכים שנדרשה להציג ולא פעלה על פי דרישת המשטרה.

 

התובעת שלחה לנתבעת מכתב התראה ביום 10.11.05 והנתבעת טענה, שהאשמה לאי מתן הרשיון רובצת לפתחה של התובעת.

 

תשובת הנתבעת והחשש משלילת הרשיון המיוחד, לא הותירו בידי התובעת ברירה אלא לבטל את הסכם ההתקשרות.

 

לאחר מסירת הודעת הביטול, פנתה התובעת לחב' "מוקד עמישב", שפעלה במקצועיות והשיגה את הרשיון המבוקש תוך זמן קצר וללא כל התערבות מצד התובעת.

 

לטענת התובעת, היא זכאית להשבת הכספים ששילמה לנתבעת עבור העבודה, בסך של 4,095 ¤. בנוסף, חייבת הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 31,985 ¤, דמי שכירות עבור המחסן שנותר ללא שימוש בהיעדר רשיון; סך של 4,147 ¤ תשלום עבור אחסון הנשק במחסן מורשה; סך של 4,284 ¤, תשלום עבור שירותי מצלמה במעגל סגור במשך 17 חודשים על מחסן סגור; סך של 8,500 ¤ ששילמה התובעת עבור שלחויות והוצאות ניוד כלי נשק מהמחסן המורשה למשרדיה, במשך 17 חודשים; סך של 8,000 ¤, ששילמה התובעת עבור רכישת מערכת אזעקה של חב' עמישב; סך של 20,000 ¤, בגין פגיעה במוניטין התובעת.

 

תמצית טענות הנתבעת בכתב ההגנה 

 

מדובר בכתב תביעה טרדני וקנטרני. התובעת לא קיימה את הנדרש ממנה ואת אשר התחייבה לו. התובעת לא שעתה להמלצות הנתבעת והיא מנסה לגלגל את מחדלה הקשה והחמור לפתחה של הנתבעת, תוך שהיא משמיטה מכתב התביעה עובדות רלוונטיות וחיוניות.

 

הנתבעת עוסקת באספקת שירותי בקרה אלקטרוניים ובהתקנת אמצעי מיגון אלקטרוניים.

 

ביום 5.8.97 הזמינה חב' קשת ביטחון בע"מ, שאינה התובעת, מהנתבעת התקנה של מערכת אזעקה מסוג 1337 וחיבורה למוקד הנתבעת, בהתאם למפרט רמה א' של משטרת ישראל. לבקשת חב' קשת ביטחון בע"מ, הנפיקה הנתבעת ביום 11.8.97 אישור למשטרת ישראל בדבר התקנת המערכת וחיבורה. הנתבעת לא פעלה מול משטרת ישראל, אלא הנפיקה אישור בדבר התקנת המערכת וחיבורה למוקד הנתבעת.  

במהלך חודש יוני 1998 הזמינה חב' קשת ביטחון בע"מ מהנתבעת העתקת מערכת האזעקה, על רכיביה, מחנות מס' 5173 בתחנה המרכזית לחנות מס' 5807, אף היא בתחנה המרכזית בתל אביב.

 

חב' קשת ביטחון בע"מ ביטלה את ההזמנה בשל בעיות רישוי.

 

ביום 29.11.01 הזמינה חב' קשת בטחון (1000) בע"מ, שאינה התובעת, מהנתבעת העתקת מערכת האזעקה מהתחנה המרכזית לרחוב קיבוץ גלויות 34, תל אביב.

 

במהלך חודש דצמבר 2004 הזמינה התובעת מהנתבעת העתקת מערכת האזעקה ממחסן למחסן באותה כתובת, אותו שכרה עוד טרם הזמינה מהנתבעת את העתקת מערכת האזעקה.

 

עוד קודם לביצוע ההזמנה הובהר לתובעת, כי הואיל והמחסן החדש ממוקם בקומת המרתף של הבניין, לא יהא ניתן לשדר מתוכו קריאות לחב' המוקד באמצעות יחידת המוקד האלחוטית והתובעת תידרש לקבל את הסכמת משטרת ישראל להתקנת יחידת המוקד האלחוטית מחוץ למחסן החדש.

 

עוד הובהר לתובעת, שעליה להתקין קו טלפון במחסן החדש, שאם לא כן, לא יהא ניתן לחבר את מערכת האזעקה ליחידת המוקד הקווית, המעבירה אותות למוקד באמצעות קו טלפון.

 

התובעת, משיקוליה היא, החליטה לעבור למחסן החדש מבלי לקבל, קודם לכן, את אישור משטרת ישראל, בדבר התקנת יחידת קצה אלחוטית מחוץ למבנה.

 

לבקשת התובעת, הפיקה הנתבעת ביום 24.2.05 אישור התקנה הכולל הערה ברורה באשר להתקנת יחידת הקצה האלחוטית מחוץ למבנה.

 

לאחר חליפת מכתבים בין התובעת, הנתבעת ומשטרת ישראל, נתנה המשטרה ביום 11.4.07 את אישורה, להתקנת יחידת קצה אלחוטית מחוץ למבנה, על דרך של התקנה בקופסא עם ציוד להגנת החיווט ממערכת האזעקה אליה.

 

לבקשת התובעת העבירה לה הנתבעת ביום 15.6.05, פעם נוספת, אישור התקנה על דרך אישורה למפרט מס' 50 ולמפרט מס' 90.96 של משטרת ישראל, בצירוף אישור מכון התקנים הישראלי בדבר היות רכזת הפיקוד של מערכת האזעקה עומדת בתנאי תקן 1337 חלק 1.

 

התובעת נמנעה מלבדוק את התאמת המחסן החדש לדרישות משטרת ישראל ולא שעתה להמלצות הנתבעת, לקבל את אישור משטרת ישראל להתקנת יחידת הקצה האלחוטית מחוץ למחסן החדש ומשכך, אין לה להלין אלא על עצמה.

 

ככל שדרישות משטרת ישראל נוגעות לנתבעת, הן מולאו במלואם.

 

הנזקים הנטענים בכתב התביעה מוכחשים ומכל מקום, הנתבעת זכאית לקזז מכל סכום שייפסק נגדה, אם ייפסק, את חובה של התובעת כלפיה, בסך של 2,894 ¤.

 

יצויין, שכתב התביעה מנוסח באופן כללי, ללא פירוט, ללא תאריכים ובניגוד להוראת תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, לא צורפו לכתב התביעה המסמכים עליהם מסתמכת התובעת. מאידך, כתב ההגנה מפורט, ברור ונתמך במסמכים לא מעטים.

 

בדיעבד מסתבר, שתחילת ההליך העידה על סופו.

 

העדים שהעידו

 

מטעם התובעת העיד המנכ"ל, מר דניאל טביב.

 

מטעם הנתבעת העידו מר שלמה בבאי, מנהל סניפים של הנתבעת ומר רמי פלאח, מנהל התקנות בנתבעת בין השנים 2004 – 2007. 

 

דיון

 

ככלל, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של טענות ההגנה (יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד – 2003, עמ' 1508, להלן- קדמי). על כך נאמר על ידי בית המשפט העליון, כדלהלן: "... נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו – עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע …" (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקאות 11 ו- 13 לפסק הדין, הדגשה הוספה). 

 

עוד יצויין, שכאשר בית המשפט נדרש לפסוק על פי עדות יחידה של אדם המעוניין בתוצאות המשפט, יש צורך בסיוע ולחלופין, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

 

במקרה דנן, מדובר בעדות יחידה של מנהל התובעת, לא מצאתי סיוע לגרסתו וגם לא מצאתי טעם מדוע יש להסתפק בעדותו.

 

השאלה הראשונה שיש לדון בה היא – מה היתה הסכמת הצדדים, האם הנתבעת התחייבה להעניק לתובעת, "שירות של השגת רשיונות משטרת ישראל למחסן נשק תוך תכנון וביצוע של פעולות שדורשת המשטרה לרבות התקנת מערכת אזעקה, שירותי מוקד, בקרה וסיור", כטענת התובעת (סעיף 2 לכתב התביעה) או העתקת מערכת אזעקה, התקנתה והנפקת אישור למשטרת ישראל בדבר התקנת המערכת, כטענת הנתבעת (סעיף 7 לכתב ההגנה).

 

 

ביום 29.12.04 נחתם בין הצדדים הסכם הנושא את הכותרת, "הזמנה/הצעה לביצוע מערכת אזעקה מס' 58281" – זהו המסמך היחיד המסדיר באופן מפורש את ההתקשרות בין הצדדים והוא עוסק בפירוק והתקנת רכזת תקן 1337, גלאי נפח, מגנט, 2 צופרים, סנסור משקוף דלת כניסה ומשדר אלחוטי, במחסן החדש (נספח ה' לתצהיר הנתבעת).

 

הנתבעת ידעה שמדובר במחסן נשק והתחייבה לבצע את ההתקנה של מערכת האזעקה, בהתאם לדרישות משטרת ישראל, "... הנציג התנה את ביצוע ההתקנה באישור משטרת ישראל... התובעת קישרה בין רישוי עסקים במשטרת ישראל לביננו למציאת פתרון טכני..." (מר רמי פלאח, עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 17 – 26).

 

בנוסף לכך התחייבה הנתבעת להנפיק אישור לגבי ביצוע המיגון האלקטרוני במחסן, "... בסופו של תהליך אנו מספקים אישור על מיגון אלקטרוני בלבד, ללקוח. יש מקרים שהלקוח מבקש לפקסס ישירות למשטרה, כדי לקצר את ההליך, אנו עושים גם את זה, יש מקרים" (מר רמי פלאח, עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 3 – 5).

 

כך גם העיד מר שלמה בבאי, "... אנו נותנים אישור ספציפי רק להתקנת מערכת האזעקה והמוקד... יש גם נושאים נוספים שלא קשורים אלינו. האישור שלנו הוא חלק מהאישורים שהלקוח צריך לדאוג להעביר למשטרת ישראל... מבחינת מערכת האזעקה, אם היא עומדת בתקן, אנו מנפיקים את האישור..." (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 14 – 21).  

 

לא נמצאה אינדיקציה לטענת התובעת, שהנתבעת התחייבה לדאוג לכל הנחוץ וכל הדרוש – גם אם אין זה קשור למיגון האלקטרוני - על מנת שמשטרת ישראל תאשר את מחסן הנשק החדש. הדבר גם נובע מהמסמכים שהוגשו כגון נספחים ו', ז'2 ו- ח'1 לתצהיר הנתבעת.      

 

לאחר שמיעת הראיות, התובעת עצמה מרככת את הטענה וטוענת בסיכומיה, שהנתבעת התחייבה להעתיק את מערכת האזעקה למחסן החדש ול"המצאת כל האישורים הנדרשים על פי תקני המשטרה כדי שבסופו של יום תזכה התובעת לקבל את אישור המשטרה למחסן הנשק החדש..." (סעיף 2 לסיכומי התובעת).

 

אין בסיכומי התובעת טענה לטיפול כולל בהשגת הרשיון למחסן הנשק החדש. כך גם טוענת הנתבעת בסיכומיה, ששירותיה "נשכרו לצורך העתקת מערכת האזעקה והתקנתה והנפקת אישור למשטרת ישראל בדבר התקנת המערכת" (סעיף 4 לסיכומים). נדמה, שלאור העדויות והראיות בתיק ולאור תכלית ההסכם, שזו אכן היתה הסכמת הצדדים.  

 

השאלה השניה שיש לדון בה היא – האם מילאה הנתבעת את התחייבויותיה על פי ההסכם עם התובעת.

 

התובעת התבקשה או נאלצה להעתיק את מחסן הנשק מקומת הקרקע בבית עמיאל לקומת המרתף באותו בניין (אישור חב' אבידר נכסים בע"מ, מיום 23.10.07, נספח ג' לתצהיר התובעת).  

 

התובעת פנתה לנתבעת, שהתחייבה להתקין את המיגון האלקטרוני במחסן החדש ולהפיק אישור מתאים עבור משטרת ישראל.

 

ביום 29.12.09 נחתמה הזמנת העבודה (נספח ה' לתצהיר הנתבעת). ההזמנה נחתמה לאחר ביקור של 2 נציגים של הנתבעת במחסן החדש (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 26 – 27).

 

בסעיף ההערות נרשם, "משדר אלחוטי יותקן בחוץ באישור המשטרה (הכנת ע"י הלקוח)" (ההדגשה במקור).

 

מר רמי פלאח הסביר את העניין היטב בעדותו בבית המשפט. מאחר והמחסן נמצא במרתף של בית עמיאל, ישנה בעיית תשדורת אלחוטית מהמחסן, כנדרש על ידי המשטרה, ויש צורך באנטנה חיצונית. אנטנה חיצונית אינה עומדת בדרישות התקן ונדרש לכך אישור חריג של המשטרה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 13 – 27).

 

דהיינו, מנהל התובעת – סגן מפקד מחוז בדימוס במשטרת ישראל ובעלים של חברה העוסקת בשירותי מיגון, באבטחה ובשמירה – ידע היטב, מלכתחילה, שיש צורך באישור חריג ומיוחד של המשטרה לצורך התקנת האנטנה מחוץ לבניין. 

 

הנתבעת קיבלה אישור טלפוני להתקנת האנטנה מחוץ לבניין והתקינה אותה (עמ' 23 ו- 26 לפרוטוקול).

 

העתקת המיגון האלקטרוני למחסן החדש בוצעה כבר בפברואר 2005 (עדות מנהל התובעת בעמוד 11 לפרוטוקול).

 

כפי שניתן לראות מאישור הנתבעת מיום 24.2.05, המחסן חובר למוקד הנתבעת ובתחתית האישור כתב מר רמי פלאח, שאינו עובד עוד בנתבעת, הערה בזו הלשון: "המבנה ממוקם בקומת מרתף של הבניין ממנו אין אפשרות לשדר אותות למוקד האלחוטי. עפ"י דרישת בני טביב מחברת קשת בטחון הועבר כבל אנטנה למיקום חיצוני של האנטנה גלוי לכל. הדבר דורש את אישור משטרת ישראל רישוי עסקים. ועפ"י הנ"ל הוא ידאג לאישור על כך ממשטרת ישראל. כל עוד הדבר לא יאושר אין האישור יהיה בתוקף".   

 

מסמך זה ועדותו האמינה של מר פלאח, מצביעים באופן ברור על כך, שנטל קבלת האישור החריג למיקום האנטנה מחוץ לבניין, הוטל על התובעת. במילים אחרות, קבלת האישור לא היתה במסגרת ההתחייבויות, שהנתבעת נטלה על עצמה.

 

מנהל התובעת נדרש פעם אחר פעם לאשר הזמנת ארון לצורך התקנת האנטנה החיצונית (מכתבים מיום 2.3.05, מיום 7.3.05 ומיום 10.3.05, נספחים ז' לתצהיר הנתבעת), אך מנהל התובעת אישר את הרכישה ושילם עבור הארון רק ביום 14.4.05 ולאחר מכן הותקנה האנטנה החיצונית (עדות מנהל התובעת בעמוד 12 לפרוטוקול).

 

מנהל התובעת קיבל מהנתבעת אישור על התקנת המערכת במחסן החדש (נספח ז'4 לתצהיר הנתבעת) והעביר אותו למשטרה (עמ' 12 לפרוטוקול).

 

בתגובה, מנהל התובעת מקבל מהמשטרה מכתב של "דרישות משלימות" (נספח ח' לתצהיר הנתבעת).

 

מנהל התובעת רשם על גבי המכתב, כדלהלן: "לידי רמי (בהמשך לשיחתנו הטלפונית). אבקש טיפולך להוצאת אישור על פי דרישת המשטרה, כאמור בסעיף 1.ב. הר"מ, בכבוד רב, דני".

 

 כפי שניתן לראות ממכתב זה, "המבקש" הוא התובעת ולא הנתבעת וכן, הנתבעת מתבקשת לטפל בסעיף אחד מתוך ארבעת הסעיפים והוא סעיף העוסק במערכת האזעקה. הנתבעת אינה מתבקשת לטפל ביתר הדרישות (עדות מנהל התובעת, עמ' 13 לפרוטוקול).

 

בעקבות מכתב הדרישות של המשטרה המשלימות, העבירה הנתבעת למנהל התובעת את שלושת האישורים שנדרשו ממנה (נספחים ח'2, ח'3 ו- ח'4 לתצהיר הנתבעת) והאחרון העביר את האישורים למשטרה (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 24 – 25).

 

סבורני, שבכך עמדה הנתבעת בכל ההתחייבויות שנטלה על עצמה כלפי התובעת ודין התביעה להדחות.

 

זאת ועוד, התובעת לא הציגה כל אסמכתא לכך, שיתר התנאים המפורטים במכתב הדרישות של המשטרה מולאו על ידה ולא הציגה כל אסמכתא לכך, שאי קבלת הרשיון נבע ממחדליה, ממעשיה או מאישוריה הלקויים של הנתבעת. יתירה מזאת, ההתקשרות עם חב' מוקד עמישב בע"מ נעשתה רק לאחר דרישת תשלום מטעם הנתבעת (מכתב מיום 10.11.05) ולא הוצגה כל ראיה לכך, שההבדלים בין האישורים שהפיקה הנתבעת לבין האישורים שהפיקה חב' מוקד עמישב בע"מ הם הבדלים מהותיים ומכל מקום לא הוכח, מעבר לעדותו של מנהל התובעת שהיא עדות של אדם הנוגע בעניין, שהאישורים לא היו מקובלים על המשטרה ולפיכך, לא ניתן הרשיון המיוחל.

 

ניתן היה לסיים את פסק הדין בנקודה זו, אך גם עיון בנזקים הנטענים על ידי התובעת, שלחלקם אתייחס להלן, יש בו כדי ללמד על התביעה כולה.

 

התובעת עתרה לפיצוי עבור 17 חודשי שכירות, בסך של 31,585 ¤, "לאחר קיזוז הזמן הסביר לביצוע ההעתקה" (סעיף 17.א. לכתב התביעה, סעיף 53 לסיכומי התובעת).

 

דא עקא, שבחקירה הנגדית של מנהל התובעת התברר, שמאז ההתקנה ועד לקבלת האישור של חב' עמישב חלפו לכל היותר 6 או 9 חודשים (עמודים 20 – 21 לפרוטוקול). למרות שמנהל התובעת הודה בכך, שיתכן והיתה טעות בכתב התביעה ובתצהיר, לא הופחת סכום התביעה בסיכומי התובעת.  

 

התובעת לא הציגה כל אסמכתא לדמי השכירות עבור המחסן הריק והחשבונית היחידה שהוצגה היא מתאריך מאוחר יותר לאירועים נשוא התביעה (חשבונית מיום 13.6.06 עבור יוני 2006). חזקה על התובעת שלא היתה נמנעת מהצגת אישור על התשלום, לו היה בידה אישור כזה ואי הצגת האישור או החשבונית מדברת בעד עצמה. כך הדבר לגבי נספח יד' לתצהיר התובעת, דרישת תשלום עבור שרותי מצלמה במעגל סגור בבניין לחודשים יולי – ספטמבר 2006.

 

התובעת אינה זכאית להשבת התמורה ששולמה לנתבעת עבור מערכת האזעקה בסך 4,095 ¤, הן משום שהעבודה בוצעה על ידי הנתבעת כראוי והן משום שהמערכת לא הוחזרה לה, שכן, לטענת מנהל התובעת, הוא שילם עליה והיא שלו (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 11 – 12).

 

כך הדבר לגבי הדרישה, המקבילה, לפיצוי בגין התשלום לחב' עמישב, אין ממש בדרישה זו. התובעת רכשה את מערכת האזעקה החלופית מעמישב, היא משתמשת בה והיא שלה. לא ברור על איזה בסיס, עובדתי או משפטי, היא זכאית לתשלום זה.

 

סוף דבר

 

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ¤ בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישולם עד ליום 15.8.09, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל.

 

ניתן היום י"ז בתמוז, תשס"ט (9 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.