בתי המשפט

פסק דין

מבוא

1.         זוהי בקשת הנתבעת לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגדה עקב התיישנותה.

2.         בתביעה, שהוגשה ביום 5.8.07, נטען כי התובע, עובד של הנתבעת, נחשף במהלך עבודתו למגע עם חומרים מסוכנים ו/או רעילים ו/או לתהליכים מסוכנים וכתוצאה מכך נגרמו לו "נזקים רפואיים בלתי הפיכים" בדמות הפרעה בתפקודי כבד וסוכרת מסוג II.

            כן נטען שהנתבעת ממשיכה להעסיק את התובע בעבודות שאינן מתאימות למצבו הרפואי ו/או כישוריו על מנת לאלצו לפרוש מעבודתו וכי הוא נאלץ לעבור מתפקיד לתפקיד "תוך החמרה במצבו הפיזי והמנטאלי".

3.         בבקשה טענה הנתבעת כי התובע ידע על המחלות הנטענות בכתב התביעה ועל הקשר הסיבתי בין מחלות אלה לבין חשיפתו הנטענת לחומרים במהלך עבודתו אצל הנתבעת יותר מ-10 שנים לפני הגשת התביעה, כאשר ההפרעות בתפקודי כבד הוכרו כמחלת מקצוע עוד בשנת 1994, כשמאז התובע מבקש כי גם מחלת הסוכרת תוכר כמחלת מקצוע.

            הנתבעת הוסיפה כי תקופת ההתיישנות חלפה לאור האמור לעיל לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ולפיכך דין התביעה להידחות.

4.         בתגובתו טען התובע כדלקמן:

א.         התביעה איננה מבוססת רק על הלקות הרפואית בה לקה התובע עקב חשיפתו לחומרים מסוכנים, אלא גם על התנהגות הנתבעת בשנים האחרונות על רקע אותה לקות ועל נזקים שנגרמו לתובע במהלך אותם שנים. הכוונה היא לכך שהנתבעת העסיקה אותו בעבודות שאינן מתאימות למצבו הרפואי וכישוריו תוך החמרה במצבו הפיזי והמנטאלי ונגרמו לו נזקים הקשורים בכך שלא קודם בעבודתו כפי שהיה מקודם, אילו היה מוצב בתפקידים המתאימים למגבלותיו, לרבות הפסד השתכרות. מדובר בעילת תביעה מתמשכת שניתן לתבוע בגינה ככל שהיא מתייחסת לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

ב.         התביעה להפסד השתכרות היא רק בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. נזק זה מתגבש בכל חודש עם קבלת המשכורת, ולפיכך עילת התביעה בגינו איננה יכולה להתיישן. אבדן ההשתכרות לעתיד התגבש רק כשלוש שנים לפני הגשת התביעה, כאשר הנתבעת הציבה את התובע לראשונה בתפקיד התואם את מגבלותיו.

ג.          הנתבעת הודתה בהתנהגותה במקצת העילה נשוא התביעה בכך שהציבה אותו לעבודה שבה לא ייחשף לחומרים מסוכנים, ולפיכך תקופת ההתיישנות מוארכת בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

5.         בתשובה לתגובה טענה הנתבעת כדלקמן:

א.         עילות התביעה הנוספות להן טען התובע לבד מהלקות הרפואית, הן עילות המצויות בסמכות בית הדין לעבודה. לחלופין, המקור לעילות אלה הוא הלקות הרפואית ולפיכך יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

ב.         הפסד השתכרות הינו נזק שעילתו התגבשה עם גילוי הלקות הרפואית ולא לאחר מכן ואין שחר לטענה שהנזק מתגבש מדי חודש.

ג.          לא היתה הודאה בהתנהגותה של הנתבעת בזכות כלשהי של התובע.

דיון

6.         התובע אינו כופר למעשה בכך שהעילה בגין חשיפתו לחומרים מסוכנים התיישנה, אלא טוען כי קיימות עילות נוספות וכן טוען טענות נוספות כמפורט לעיל.

7.         ואכן, בכל הקשור לעילה הנובעת מחשיפה לחומרים מסוכנים עולה מהתביעה ומהמסמכים השונים שצורפו לבקשה כי תביעת התובע התיישנה.

8.         התובע לא ציין בתביעתו את תקופת עבודתו בה נחשף לחומרים מסוכנים ומתי התגלה הנזק, אך בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה כותב המומחה, ד"ר אנטולי פינס, כי מדובר באירועים שהתרחשו בשנים 1986-1987 וכי לדברי התובע, בשנת 1990 פנה לרופאת המשפחה שקישרה בין תלונותיו בנושא הפרעות בתפקודי הכבד לבין חשיפתו לחומרים מסוכנים בעבודה.

            סימני הסוכרת התגלו אצל התובע בשנים 1986-1993, אך יצויין כי בחוות דעתו קבע המומחה מפורשות כי "אין כל קשר סיבתי או נסיבתי בין מחלת הסוכרת שהתפתחה אצל התובע לבין תנאי עבודתו, כולל חשיפה לגז פריאון".

9.         ביום 16.10.94 הוצאה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה עם אבחנה של הפרעות בתפקודי כבד ובתיאור התאונה צויין כי "הנ"ל עבד זמן רב עם חומרים כימיים שונים".

            ביום 3.11.94 הגיש התובע טופס בל/211, הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה בה נכתב "כתוצאה מעבודה עם חומרים כימיים סובל מליקוי בתפקודי כבד וסוכר בדם".

            ביום 25.4.95 הגיש התובע למל"ל בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גימלת נכות בעבודה לעניין הפגיעה בתפקודי כבד.

            ביום 3.12.95 דנה ועדה רפואית של המל"ל בבקשה הנ"ל וקבעה לתובע דרגת נכות יציבה של 10% בגין הפרעות בתפקודי כבד, אשר הוגדלה לדרגת נכות של 15% לפי תקנה 15.

            ממסמכים רפואיים נוספים המאוזכרים ומצורפים לבקשה, ובעיקר בין השנים 1994-1996 עולה, כי הליקויים הרפואיים קיימים אצל התובע מסוף שנות ה-80/תחילת שנות ה-90 ומאוזכר קשר סיבתי אפשרי לעבודתו ולחשיפתו של התובע לחומרים מסוכנים.

10.        תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ואורכה בתביעה כגון דא – שבע שנים (סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות).

            בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

            דא עקא, בענייננו, העובדות המהוות את עילת התובענה היו ידועות לתובע לכל המאוחר בשנת 1994, עת הגיש תביעתו למל"ל, כ-13 שנה טרם הגשת התביעה.

11.      בהתאם לסעיף 89 לפקודה, לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

...........................

 (2)  מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

            העוולה בענייננו הינה עוולה בה הנזק הינו חלק מעילת התביעה, ולעניין רכיב הנזק, גוברות הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן הסעיף בפקודה מהווה דין מיוחד, כך שאת התביעה יש להגיש לא יאוחר מחלוף 7 שנים מגילוי הנזק או לא יאוחר מחלוף 10 שנים מאירוע הנזק, לפי המוקדם מבין שתי חלופות אלו [ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 547   (2000)].

12.        בענייננו, הוגשה כאמור התביעה ביום 5.8.07, בעוד הנזק אירע לכל המאוחר בשנת 1994 והתגלה עוד קודם לכן. כך גם הקשר הסיבתי בין הנזק לבין החשיפה לחומרים מסוכנים היה ידוע לתובע, לא רק בכח אלא גם בפועל, למן 1994 לכל המאוחר.

            מהמקובץ עולה כי בכל הקשור לעילת התביעה של נזק שאירע כתוצאה מחשיפת התובע לחומרים מסוכנים, התיישנה התביעה, שכן הוגשה זמן רב אחרי חלוף תקופת ההתיישנות.

13.        התובע, המודע לאמור לעיל, טען כי תביעתו כללה עילות נוספות, כשהעילה אליה מתכוון הוא מפורטת בסעיפים 5-9 לכתב התביעה כדלקמן:

            "5. הנתבעת לקחה על עצמה האחריות לפגיעה הרפואית בתובע, כאשר הציבה את התובע בעבודה בה לא ייחשף למפגעים שתוארו לעיל. דא עקא, באותה עת, ממשיכה הנתבעת, ביודעין, להעסיק את התובע בעבודות שאינן מתאימות למצבו הרפואי ו/או כישוריו, בניסיון להקשות על התובע ו/או להמאיס עליו מקום עבודתו ו/או לשבור את רוחו, באופן שהתובע יבקש לפרוש ממקום עבודתו, מבלי שהנתבעת תישא בתוצאות הכלכליות של פרישה כזו ו/או בתוצאות הכלכליות של הפגיעה בתובע.

            6. כאמור, התובע הוצב במחלקות שונות לעבודות שלא התאימו לכישוריו ו/או למגבלותיו הרפואיות כגון: במחסן זיווד, בנגרייה ובהרכבת צבד"ים. זאת ועוד, רוב התפקידים בהם הוצב התובע היו תפקידים בלתי מוגדרים ו/או בלתי קיימים, אשר הומצאו רק כדי להסתיר את העובדה שבפועל התובע אינו עושה דבר אצל הנתבעת והוא למעשה מובטל אצלה.

            7. דא עקא, בשל הליקויים הרפואיים שנגרמו לו ו/או בשל המגבלות הרפואיות הנובעות מן הליקויים הרפואיים, ה"תפקידים" בהם הוצב התובע עד לפני שלוש שנים בקרוב, לא התאימו למגבלותיו והוא נאלץ לעבור מ"תפקיד" אחד למשנהו, תוך החמרה במצבו הפיזי והמנטאלי.

            8. התנהגותה של הנתבעת כאמור, גרמה לתובע מצוקה נפשית מתמשכת ו/או עגמת נפש רבה ו/או החמירה את מצבו הרפואי ו/או הסבה לו נזקים רפואיים נוספים, לרבות התפרצות של מחלת סכרת.

            9. ........התעמרות הנתבעת בתובע כמפורט בסעיפים 5-8 לעיל גרמו לתובע נזקים רפואיים בלתי הפיכים כדלקמן.....

              9.1 הפרעה בתפקודי כבד..

              9.2 סוכרת מסוג II."

14.        כאן המקום להבחין: העוולה שעילתה חשיפה לחומרים מסוכנים הינה עוולה נפרדת מהעוולה הנטענת של יחס בלתי הולם והתעמרות בתובע. העוולה הראשונה התיישנה כאמור, והעוולה השניה – ייתכן שלא, אך אין בעוולה השניה כדי להקים לתחיה את העוולה הראשונה ולמנוע התיישנותה.

15.        יותר מכך, אותו תיאור שמתואר על ידי התובע כאילו הנתבעת נהגה בו שלא כשורה עת הציבה אותו לעבודות שאינן מתאימות למצבו הרפואי או לכישוריו, איננו מקים עילה לפי פקודת הנזיקין. גם סעיפים 10-15 לכתב התביעה המפרטים את "אחריות הנתבעת" מתייחסים כולם לאחריות הנתבעת המתחייבת עקב חשיפתו לחומרים מסוכנים, ולא להתנהגות הנתבעת שלאחר מכן.

            רק סעיף 16 לכתב התביעה מייחס אחריות לנתבעת בגין התנהגותה כמפורט לעיל:

            "16. התובע יוסיף ויטען כי הליקויים הרפואיים המפורטים לעיל ו/או חלקם ו/או התפרצות מחלת הסוכרת בה לקה, נגרמו כתוצאה מהתעמרות ממושכת של הנתבעת בתובע".

            דא עקא, אף אותה "התעמרות" נטענת, אין בה כדי ללמד על עוולה לפי פקודת הנזיקין ואף אין טענה כזו בכתב התביעה.

            לא רק זאת, אלא שהטענה לפיה אותה "התעמרות" גרמה לתובע לנזק גוף היא טענה שברפואה אשר חייבת להיתמך בחוו"ד מומחה (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). לא צורפה חוות דעת כזו, והתובע אף הודיע כי לא יוסיף חוות דעת רפואיות נוספות לחוות הדעת שהגיש (הודעה מיום 27.5.08), כך שדין טענה זו דחייה אף מטעם זה.

16.        ייתכן כי אותם תנאי עבודה בלתי הולמים והתעמרות נטענת מקימים לתובע עילה נגד הנתבעת על יסוד יחסי העבודה ביניהם, דהיינו מכח יחסי עובד - מעביד, אך הערכאה המוסמכת לדון בעילה זו היא בית הדין לעבודה ולא בית משפט השלום (סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969). יוצאת מכלל זה תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין, אך אותן "עילות נוספות" אינן מקימות, ולא נטען כי הן מקימות, עילה לפי פקודת הנזיקין.

17.        לפיכך, אותן עילות נוספות הנטענות על ידי התובע אינן מקימות למעשה עילה נגד הנתבעת, לפחות לא עילה שיש לבית משפט זה סמכות לדון בה.

18.        טענה נוספת של התובע היא כי העילה של חשיפה לחומרים מסוכנים לא התיישנה בכל הנוגע לרכיב הפסד ההשתכרות ב-7 השנים שקדמו להגשת התביעה וכן להפסד ההשתכרות העתידי.

19.        טענה זו יש לדחות מכל וכל. הנזק, שהינו חלק מעילת התובענה, כולל נזק בגין הפסדי השתכרות הן לעבר והן לעתיד. נזק זה מתגבש וניתן לכימות למן יום היוולד העילה, ומירוץ ההתיישנות לגביו מתחיל מאותו יום.

            אין מדובר בעילה מתחדשת מדי חודש. צודק ב"כ הנתבעת כי קבלת טענה מעין זו תעקר את דיני ההתיישנות ממשמעותם.

20.        טענה אחרונה של התובע היא כי הנתבעת הודתה בהתנהגותה במקצת העילה נשוא התביעה, בכך שלאחר חשיפתו לחומרים מסוכנים הציבה אותו לעבודה שבה לא ייחשף לחומרים מסוכנים. בנסיבות אלה טוען התובע כי יש להחיל את הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לפיהן אם הודה נתבע בקיום זכות התובע תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות דינו כהודאה לעניין סעיף זה.

21.        סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

" 9. הודאה בקיום זכות

הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

22.        בהתייחסו להודאה בכתב קבע בית המשפט העליון כך:

"הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, להלן: פרשת משה), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" [רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2005(3), 2111, 2115 (2005)].

23.        האמור לעיל מתייחס להודאה בכתב, בעוד בענייננו נטען לביצוע מקצת הזכות, אך יש בתוכן הדברים דלעיל כדי ללמד על כך ש"ביצוע מקצת הזכות" צריך להיות ביצוע של הזכות עצמה, דהיינו ביצוע חלקי של הזכות המלאה, ולא רק מעשה שיש בו כדי ללמד על עובדה מסויימת המהווה חלק מהעילה היוצרת את הזכות.

            יכול וניתן לראות בהעברה של התובע לתפקיד שאין בו חשיפה לחומרים מסוכנים משום הודאה בכך שבעבר נחשף התובע לחומרים מסוכנים (ואינני אומר שכך בהכרח הדבר), אך אין בפעולה זו כדי להוות הודאה בקשר הסיבתי בין אותה חשיפה לנזקים הנטענים, אין בה משום הודאה באותם נזקים, ואין בה משום הסכמה לתשלום פיצוי לתובע.

            אם היה משולם על ידי הנתבעת לתובע חלק מהפיצוי הנדרש על ידו בגין עילת התביעה, יכול היה הדבר להיחשב כ"ביצוע מקצת הזכות", שכן נדרש לפי הסעיף ביצוע בפועל של מקצת הזכות. מעשה אחר שאין בו ביצוע כאמור, איננו יכול להיחשב ככזה.

24.        לבד מכך, אין לשכוח כי לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מוארכת באופן שתחילתה היא מיום ההודאה.

            לפי טענת התובע, ומהמסמכים שצורפו, עולה כי התובע הועבר עוד בשנת 1994 לתפקיד שאין בו חשיפה לחומרים מסוכנים. מכאן, שמירוץ ההתיישנות מתחיל מאותו מועד ותקופת ההתיישנות הסתיימה בשנת 2001, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2007.

סיכום

25.        נוכח האמור לעיל אין מנוס אלא לקבוע כי התביעה התיישנה והיא נדחית עקב התיישנותה.

            כמו כן, ובאשר לעילות הנוספות שנטענו לעניין התנהגות הנתבעת לאחר שהתגלו נזקי התובע, אין הטענות שנטענו מגלות עילה, ואם קיימת עילה כלשהי, הרי היא מתחום יחסי עובד – מעביד ולא לפי פקודת הנזיקין, כך שאין היא בסמכותו של בית משפט זה.

            בנוסף, ולמעלה מן הצורך, לא הובאו חוות דעת רפואיות, לא לעניין הקשר הסיבתי בין מחלת הסוכרת בה חולה התובע לבין חשיפתו לחומרים מסוכנים (להיפך, חוות הדעת שהוגשה על ידי התובע שללה קשר סיבתי כזה), וגם לא הוגשה חוות דעת רפואית כדי לבסס את הטענה שבסעיף 16 לכתב התביעה כאילו התנהגותה המאוחרת יותר של הנתבעת גרמה לתובע נזק גוף כלשהו.

26.        התביעה נדחית, אפוא, והתובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ¤ ובתוספת מע"מ.

ניתן היום ח' בטבת, תשס"ט (4 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.