בתי-המשפט

פסק  דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו בתאונת עבודה ובתאונת דרכים.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. התובע יליד 10.2.1941, כיום בן 68, חרט קונבנציונאלי במקצועו.

התאונה הראשונה

2. ביום 10.7.02 נפגע התובע בתאונת עבודה במהלך עבודתו במפעל נתבעת 1 [להלן – "אמיג" ו – "התאונה הראשונה"]. אין מחלוקת לגבי התרחשות התאונה ונסיבותיה: התאונה אירעה עת הרים התובע ביחד עם עובד אחר מוט ברזל במשקל של 30 – 40 ק"ג, ללא שימוש בציוד הרמה, צעד לאחור ומעד על מהמורה ברצפת המפעל. כתוצאה מכך נחבל התובע בגבו ובצווארו. הוא טופל בקופת חולים, כעבור 4 ימים פנה לחדר מיון של ביה"ח וולפסון, טופל שמרנית, צווארו הושם בצווארון והומלצה לו חופשת מחלה עד ליום 11.8.02.

3. לאחר חופשת המחלה שב התובע לעבוד במקצועו והפעם אצל חברת סיניבאר.

4. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונכותו של התובע הועמדה על 5%. בעקבות כך קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה ומענק נכות בסך כולל של 37,008 ¤ [נומינלי].

5. אמיג מודה בקרות התאונה אלא לשיטתה, לא קמה לה חבות בנסיבות העניין ומכל מקום האחריות לתאונה רובצת לפתחו של התובע בלבד.

התאונה השנייה

6. ביום 19.1.05, נפגע התובע בהיותו הולך רגל, מרכב נהוג על ידי נתבעת 3 ומבוטח אצל נתבעת 2 [להלן - "התאונה השנייה"]. אין חולק כי התובע נפגע ברגלו השמאלית, לרבות שברים מרוסקים בברך, בשוק וכן נפגע בראשו, בפניו [שן מתנדנדת].

7. התובע אושפז בביה"ח וולפסון עד יום 3.2.05. במהלך האשפוז נותח התובע לקיבוע השברים ברגלו והותקן לו קיבוע "אליזרוב" וברגים. ביום 3.2.05 תוקן הקיבוע והתובע שוחרר לביתו תוך איסור דריכה על הרגל, המלצות למשככי כאבים, פיזיותראפיה ומנוחה. ביום 14.2.05 פנה עקב הפרשה דלקתית לבית החולים ואושפז פעם נוספת עד ליום 24.2.05. מיד בתום האשפוז הועבר התובע לבית החולים השיקומי "רעות" שם אושפז עד ליום 7.3.05.  ביום 18.4.05 אושפז התובע בבית החולים ונותח להוצאת הקיבוע. הוא שוחרר עם המלצות חבישה, דריכה חלקית על הרגל וביקורת. ביום 11.9.05 אושפז התובע להוצאת ברגים מהרגל, נותח ושוחרר כעבור יומיים. בתחשיבי הצדדים הייתה הסכמה על 45 ימי אשפוז, בסיכומי נתבעת נטען אחרת. מניין ימי האשפוז מגיע ל – 41 .

8. התובע עבר טיפולים פיזיותראפיים, ואף נטל תרופות בתחום הנפשי לאור תלונותיו על פגיעה בתחום זה והפרעות שונות. התובע לא שב לעבודה לאחר התאונה השנייה.

9. הנתבעות שילמו לתובע תשלומים תכופים וכמו כן הור כנכה כללי שאיבד את כושר עבודתו על ידי אגף נכות כללית במל"ל, מהם הוא מקבל גימלאות.

הנכות הרפואית

10. התובע תבע תחילה בגין התאונה הראשונה בלבד בבית משפט השלום בהרצליה אך התביעה נמחקה והוגשה בבית משפט זה בגין שתי התאונות.  בית המשפט זה מינה מומחים רפואיים לפי חוק הפיצויים. המומחה בית בתחום האורטופדיה, פרופ' הלפרין, התבקש בהסכמת הצדדים לחוות דעתו גם לעניין מצב התובע כתוצאה מהתאונה הראשונה, שאינה תאונת דרכים. בתחום הפסיכיאטרי וביחס לתאונה השנייה בלבד, מונה פרופ' נוימן. הצדדים לא חלקו ואף כיום אינם חולקים על קביעות המומחים.

9. פרופ' הלפרין חיווה דעתו על הנכות האורטופדית.

בהתייחס לפגיעה בתאונה הראשונה, מצא כי קיימת הגבלה קלה בכיפוף קדמי של הגב אך למעט תלונה על ירידה בתחושה בשוק ובכף רגל שמאל – אין חסר נוירוסקולארי.  כן הבהיר כי הוא מודע לסבל קודם של התובע בגב תחתון. לאחר כל אלה העמיד את נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה הראשונה [פגיעת גב] על 2% לפי סעיף 37 [7] א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956 [להלן – "התקנות"].

עוד מצא כי התובע איבד כושר עבודה זמני מלא ל – 3 שבועות לאחר התאונה ו – 50% ממנו למשך שבוע נוסף, סה"כ כחודש ימים.

בהתייחס לתאונה השנייה, התובע התלונן בפניו על קושי לרדת לכריעה עקב כאבים. פרופ' הלפרין מצא רגישות בתא פנימי ובמפרק פיקה – ירך, הגבלה בסוף הכיפוף והיישור של מפרק זה וכן סימן טחינה חיובי, תנועתיות מכאיבה ודלדול  שרירים קל. הוא ציין כי היציבות תקינה וטסטים מניסקיאליים שליליים. מסקנת פרופ' הלפרין היא כי התובע סובל משינויים שחיקתיים במפרק ברך שמאל בעקבות השבר שנגרם בתאונה וטופל ניתוחית. לאור אלה העמיד את נכותו הרפואית של התובע על 15% לפי סעיף 35 [1] בין ב' ל – ג' לתקנות. 

לעניין אובדן כושר עבודה זמני, מצא פרופ' הלפרין כי התובע איבד כושר עבודה מלא ל – 6 חודשים לאחר התאונה, 50% לחודשיים  נוספים ו – 25% לחודש נוסף. לא צפוי שיפור במצב התובע, הוא מוגבל בעבודה בעמידה ובפעילות מאומצת של הברכיים ובעתיד קיימת אפשרות כי התובע יזדקק לפיזיותראפיה, לתרופות אנטי דלקתיות ואולי אף לניתוח החלפת מפרק בגיל מבוגר.

10. פרופ' נוימן חיווה דעתו על הנכות הפסיכיאטרית בהתייחס לתאונה השנייה בלבד.

מעברו של התובע עולה כי התובע סבל ממצב קודם [תסמונת פוסט – טראומטית, הפרעות שינה, דכאון] ואף טופל תרופתית. לדעתו של המומחה, התגבר התובע על תסמינים אלה עובר לתאונה והתאונה עוררה אותם מחדש. התובע לא סבל מחרדה ולא ביטא הימנעות, הוא נהנה מחיי משפחה וחברה תקינים. כיום סובל התובע מהפרעת הסתגלות לנכות הפיזית לאור הפגיעה ביכולתו לשוב לעבודה, ומנכות זמנית זו יש לנכות 50% בגין מצב קודם.

לאור אלה העמיד פרופ' נוימן את הנכויות כך: נכות זמנית של 10% לשנה הראשונה לאחר התאונה, נכות זמנית של 5% לשנתיים נוספות ובתום 3 שנים אלו – 0%.

אדון  תחילה  בשאלת החבות בתאונה הראשונה, הגם שהניתוח לעיל מעלה כבר בשלב זה כי מדובר בתאונה שלא הצמיחה נכות או פגיעה משמעותיות. 

דיון

התאונה הראשונה – שאלת החבות

11. העדות היחידה לתאונה באה מפי התובע. עדותו לא נסתרה. התובע העיד כי התבקש להרים מוט ברזל גלילי "מלא" בקוטר 15 – 20 ס"מ, באורך כ – 80 ס"מ ובמשקל בין 35 ל – 40 ק"ג. את המשקל העריך על פי ניסיונו. אמיג מסכימה לתיאור זה בסיכומיה.

ממשיך התובע ומעיד כי  נדרש להעביר את המוט ממקום בו לא היה מנוף, למחרטה, מרחק של כשניים – שלושה מטרים. ליד מחרטה זו לא היה מתקן הרמה אם כי במפעל אמיג היו מתקני הרמה במקומות אחרים. על כן לשיטת התובע, הרימו הוא ועובד נוסף בשם קופוטין את המוט.

התובע העיד כי הלך עם המוט לאחור, נתקל במהמורה ברצפה, ששטחה בין 30 – 40 ס"מ ועמקה בין 7 – 8 ס"מ [להלן – "המהמורה"], מעד לאחור ונחבט בראשו ובגבו.  כשנשאל מדוע הלך לאחור ולא תפס את המוט כשידו מאחורי הגב ופניו לכיוון מכונת החריטה, השיב "כי זה כבד".

כשנשאל האם הכיר את המהמורה, הודה התובע כי הוא הכיר את המהמורה, אף התריע עליה ועל מהמורות נוספות. על אף זאת, שלל אי זהירות מצידו כשהלך לאחור, שכן "כשאני הולך לאחור עשרה ס"מ ימינה או שמאלה, אני לא יודע בדיוק שפה הייתה מהמורה. וזה לא נוח להרים את המשקל של 40 ק"ג".  [עמ' 33 – 34].

12. אמיג אינה חולקת למעשה על גרסת התובע ולפיכך אני קובעת כי התאונה התרחשה כגרסתו.

13. כעת עולה השאלה המשפטית – אין חולק כי למעביד חובות זהירות כלפי העובד ובכללן החובה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, להעמיד ציוד ואמצעי בטיחות מתאימים, להנהיג שיטות עבודה בטוחות ולדאוג ליישומן [ע"א 663/88, שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז [3] 255, ע"א 707/79, וינר את טיקו נ' אמסלם, פד"י לה [[2] 209, ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פד"י מה [2] 593, ע"א 477/85, בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב [1] 415, ע"א 417/81, מלון רמדה נ' אמסלם, פד"י לח [1] 72, ע"א 371/89, להלן – "עניין אמסלם", סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז [3] 345, להלן – "עניין סובחי", ועוד].   בכך כמובן אין כדי לקבוע כי חובת המעביד כלפי העובד היא מוחלטת. למשל בעניין סובחי נפסק כי מקום בו הגורם להחלקה הוא "טבעי", אין על המעביד חובה לנקוט באמצעים מיוחדים על מנת למנעו.

14. לעניין הרמת משקלים על ידי העובד, הנטיה להטיל אחריות על המעביד גוברת ככל שעולה המשקל עצמו. יחד עם זאת, מתחשבים אף במיומנות העובד, מקצועיותו, שגרת ההרמה של משקלים אלו במסגרת עבודתו , חלוקת משקל סבירה בין מספר עובדים ועוד, על מנת לשלול אחריות מעביד [ראו שלילת אחריות מעביד, למשל בע"א [מח – ת.א.] 1089/01, אירובוט נ' גרשגורין והטלת אחריות על מעביד בע"א 11227/03, עמי – אגודה לשיפור ופיתוח ילדים מוגבלים נ' גל, פורסם בנבו]. אני מוכנה לקבל כי דרישת אמיג בפועל להרמת מוט במשקל של כ – 40 ק"ג על ידי שני עובדים מיומנים, אך אם לא העמידה לרשותם ציוד הרמה קרוב וזמין, אין בה כדי הפרת חובת זהירות קונקרטית.

15. לעניין מכשולים במקום העבודה: הפסיקה הבחינה בין סיכון "טבעי" לשאינו כזה, ודיקדקה בין סיכון אינהרנטי לעבודה וסיכון שאינו כזה [עניין אמסלם]. אני מוכנה לקבל כי מהמורות נוצרות בשטח מפעל מטבע העבודה והובלת ציודים ומשאות כבדים ובהשאלה מהפסיקה בעניין רשויות מקומיות – מפעל יצרני אינו "שטח סטרילי". ואולם, לאור מידת השליטה של מעביד בשטח קטן יחסית של מקרקעין [להבדיל מרחובות העיר] ולאור תוחלת הסרת המהמורות מול תוחלת הנזק העשוי להיגרם מהן במהלך ביצוע העבודה, אני סבורה כי יש לדקדק עם מעביד מעבר לרמת הדקדוק עם רשויות מקומיות. בצדק מפנה ב"כ התובע לע"א 1958/97, בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות [פורסם בנבו]. באותו עניין נפצע התובע, סוור במקצועו, כשפרק מטען כבד מאוניה. הוא מעד כאשר נתקל במהלך צעידתו בקרשים פזורים על משטח  העבודה. נפסק שם בין השאר, מפי כב' השופט אור, כי החובה להסיר מכשולים ממשטח העבודה מוטלת על המעביד בכל עת. עוד נפסק ביחס לעובד הנושא משקל כבד, כי מודעותו למכשולים, אינה מקימה לחובתו אשם תורם ולו בדרגה מינימלית: "... בנסיבות העבודה של פריקת המטען נעשית בקצב מואץ, אך סביר שהוא עלול לטעות ולא להבחין במכשול העומד בדרכו, בפרט כשהוא מרוכז בעבודתו הפיסית הקשה. אכן, נשיאתו של משא כבד מגבילה את היכולת לשים לב היטב למסלול הדרך בו הלך המערער. אין גם להוציא מכלל אפשרות סבירה, שבגלל היותו מרוכז בעבודה זו, נעלם מעיניו קרש או חלק של קרש, ועובדה זו היא אשר גרמה לכך שנתקל בו ונפל. תוצאה כזו של התקלות בקרש ונפילה עלולה לקרות בלהט העבודה ומתוך רצון לבצעה ביעילות ובזריזות, ולא תמיד תצביע על קיום התרשלות". [להלן – "עניין בן שטרית"].

16. בענייננו, התאונה הראשונה אירעה עקב שילוב של גורמים, אך ראשיתם בהמצאות המהמורה. מהמורה זו ואחרות, דומני כי ניתן היה להסיר באמצעים זולים ופשוטים. משלא נעשה הדבר – הפרה אמיג חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. לעומת זאת, לתובע לא מצאתי לייחס אשם תורם כלשהו, בהתאם לעניין בן שטרית לעיל.

התאונה הראשונה - שאלת הנזק

17. נכותו הרפואית של התובע קלה ואף המגבלה הכרוכה בה. התובע השתכר אצל אמיג בחודשים עובר לתאונה שכר ממוצע של 10,922 ¤ [נ/1, וחישוב דמי פגיעה של המל"ל]. סכום זה מוצמד להיום מגיע ל – 12,236 ¤. התובע נעדר מעבודתו ושהה באי כושר כתוצאה מהתאונה – למשך חודש ימים [אני סבורה כי גם מקום בו אישר לו פרופ' הלפרין אי כושר של 50%, לשבוע האחרון מהתקופה, בפועל נוכח דרישות תפקידו, יש להכיר באי כושר מלא]. התובע לא שב לעבוד לאחר תקופת אי הכושר אצל אמיג. ואולם הוא שב לעבוד כחרט קונבנציונאלי, אצל מעביד אחר [סינבאר]. חבריו לעבודה העידו כי תפקד היטב ואף הרים משקלים כבדים.  התובע לא הגיש אסמכתאות לעניין הוצאות ושאר נזקים מיוחדים לעבר.

18. לאור אלו מצאתי לפסוק לתובע את הסכומים הבאים בגין התאונה הראשונה:

בגין הפסדי השתכרות לעבר – 12,236 ¤.

בגין הוצאות לעבר – אני סבורה כי נגרמו לתובע הוצאות, לרבות צורך לנסוע לטיפולים ורכישת משככי כאבים וקמה לו חובת השתתפות עצמית בהוצאות רפואיות גם במסגרת "סל בריאות" והחקיקה הסוציאלית. על כן אני פוסקת לו על דרך האומדן סכום של 2,000 ¤.

בגין הפסדי השתכרות לעתיד ואובדן כושר השתכרות – התובע שב לעבוד כחרט קונבנציונאלי לאחר התאונה ובכך התמיד עד התאונה השנייה. הוא אף עסק בספורט [עמ' 31, 37]. יש בכך כדי להשליך על זניחות הפגיעה והשלכותיה על כושר עבודתו. עיון בסיכומיו מעלה כי הוא מייחס את כל הפגיעה בהשתכרותו לתאונה השנייה. אינני פוסקת לתובע סכום כלשהו בגין אב נזק זה.

הוצאות לעתיד – גם כאן לא מצאתי נתון כלשהו המעיד על צרכים אלו בעתיד, מה גם שהוצאות רפואיות מכוסות ככלל במסגרת החקיקה הסוציאלית. אינני פוסקת לתובע סכום כלשהו אף בגין אב נזק זה.

כאב וסבל – נכותו של התובע והשלכותיה קלות כאמור. התובע לא אושפז ולא עבר טיפולים חודרניים בעקבות התאונה. תקופת אי הכושר שלו קצרה יחסית. יחד עם זאת, בנסיבות התאונה, חווה התובע כאב וסבל פיסי ממשי ומשמעותי ובגילו, גם למגבלה תנועתית קלה, יש משמעות ואף עשוייה להיות בעתיד. מצאתי לפסוק לתובע בגין אב נזק זה סך של 30,000 ¤.

סה"כ – 44,236 ¤.

מסכום זה יש לנכות  דמי פגיעה ומענק נכות מאת המל"ל :

8,388 ¤  צמודים מיום 3.10.02 = 9,250 ¤

וכן  – 28,620 ¤ צמודים מיום 4.11.03 = 32,067 ¤.

היתרה לפיצוי על ידי אמיג עומדת על סך של  2,919 ¤.

התאונה השנייה – שאלת הנזק

19. עובר לתאונה התקרב התובע לגיל 64. הוא עבד כחרט קונבנצינאלי אצל סיניבאר, דרך חברת אביגיל לכוח אדם. שכרו החודשי הממוצע של התובע  [לאחר ניכוי מס הכנסה] עמד על 6,925 ¤. התובע טען כי שכרו צפוי היה לעלות לאחר שתתחיל העסקתו הישירה על ידי סיניבאר. עניין זה לא הוכח ולא בוסס ועל כן בסיס השכר לחישוב הנזק הוא 6,925 ¤. סכום זה כשהוא צמוד להיום מגיע ל – 7,706 ¤.

20. אינני מתקשה לקבוע כי התובע נפגע קשה בתאונה השנייה והנכות התפקודית במקרה שלו עולה על הנכות הרפואית [15% כפי קביעת פרופ' הלפרין]. בהמשך אפרט את טעמיי ושיקוליי.

21. הפסדי השתכרות לעבר - פרופ' הלפרין מצא כי כושר עבודתו של התובע נפגע ל – 9 חודשים, מהם פגיעה מלאה ל – 6 חודשים, ופגיעות חלקיות ל – 3 חודשים נוספים. נוכח דרישות מקצועו של התובע באותה תקופה ונוכח טיב הפגיעות והמגבלות, אני סבורה כי אף בתקופות הפגיעה החלקית – הרפואית, הפגיעה התפקודית מלאה, התובע לא יכול היה לעבור הסבה מקצועית או להשתלב בעבודה או במקצוע אחרים.  על כן נגרמו לתובע בתקופה זו הפסדי השתכרות מלאים. החישוב הינו : 7,706 ¤ X 9 = 69,354 ¤.

22. אשר לתקופה מהתייצבות הנכות הצמיתה – אוקטובר 2005  ועד הגיע התובע לגיל הפרישה 67, כלומר ינואר 2008 = 28 חודשים: התובע עבד כל חייו ועד התאונה כחרט קונבנצינאלי. הוא לא שב לעבודה כלשהי לאחר התאונה. מהראיות שהובאו עולה כי התובע מוגבל מעבודה כחרט קונבנציונאלי, שכן העבודה מחייבת, גם אם לא כל העת וגם אם ניתנים לחרטים מתקני הרמה, נשיאה של חלקים כבדים ועמידה ממושכת על הרגליים ומכאן – מאמץ של הברך הפגועה, מאמץ אליו לא מסוגל התובע [קביעת פרופ' הלפרין]. כך העידו עדי סיניבאר: סטבס, יהב ולופטה [עמ' 17, 21, 27].  ואולם כיום, ניכרת מגמה של מעבר לחרטות CNC, אותה אכנה למען הנוחות "חרטות מודרנית". בחרטות מודרנית מפעיל החרט מכונה ממוחשבת, כאשר משך פעולתה קצר ניתן לשבת למשך כמה דקות [עמ' 27] אך אין ללמוד מכך שניתן להפעיל באופן שגרתי את המכונה בישיבה. לחרט קונבנצינאלי קל יותר לעבור לחרטות מודרנית אך עליו ללמוד שפות מחשב, לעיתים כמה – לפי סוג המערכת [עמ' 18] ותכנות משך חצי שנה [עמ' 27]. המכונה עצמה עובדת בשפה האנגלית ונדרש לכך ידע מסויים באנגלית מטבע הדברים.  הלימוד אינו בהכרח קל וכפי שהעיד סטבס, שלמד חרטות לפני 30 שנה באנגליה, הוא התקשה ללמוד חרטות מודרנית ונדרש לו מדריך מיוחד [עמ' 18]. עבודה המחייבת מאמץ פיסי משמעותי. לפי התרשמותי מהתובע הוא לא ניחן בכישורים מתאימים על מנת ללמוד ביעילות הפעלת מכונה ממוחשבת ואף לו היה עושה כן, עדיין, לאור גילו, כישוריו וניסיונו, היה מתקשה למצוא עבודה כחרט מודרני שלא עסק בכך כל חייו והוא נדרש לעשות כן לאחר התאונה בהתקרבו לגיל פרישה. מאידך, קשה לראות כיצד נכות רפואית המתבטאת במגבלת מאמץ של ברך, יכולה במקרה זה לגרום להפסדי השתכרות מלאים. התובע איבד את כושר עבודתו כחרט קונבנצינאלי, יחד עם זאת, לא ראיתי מדוע נמנע מהתובע, אם חפץ עבודה הוא, לעבוד עד גיל פרישה ולו בשכר נמוך משכרו כחרט. התובע לא טרח לנסות ולמצוא עבודה ולפיכך קיים קושי בביסוס רמת שכרו האפשרית לאחר התאונה.

23. אני סבורה כי התובע איבד בתאונה 30% מכושר השתכרותו [והשוו – ע"א 3049/93, גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב [3] 792, 800 – 802, שם עמדה הנכות האורטופדית של עובדת ניקיון על 23.5%, הנכות התפקודית על 15% ובכל זאת נפסק כי איבדה 50% מכושר השתכרותה לאור כישוריה ונתוניה הדלים]. החישוב הנו לפיכך : 7,706 ¤ X 30% X 28 = 64,730 ¤.

24. וכעת אל התקופה  האחרונה של הפסדי השתכרות לעבר – התובע טען כי היה ממשיך לעבוד במקצועו עד גיל 75, כך מקובל בענף החרטות, כך עובד אף אחיו שהעיד כאן וכך אכן יש לחשב את הפסדיו. אני מוכנה לקבל כי בענף החרטות מקובל לעבוד לאחר גיל 67 ואולם התובע לא שכנע אותי כי הוא עצמו היה ממשיך לעבוד כך. לתובע אין היסטוריה תעסוקתית יציבה, אף בסיניבאר עבד דרך חברת כוח אדם. אכן יש לשבח את התובע כי עובר לתאונה השנייה עדיין עבד במקצועו, ומכאן כי היה מבוקש, אך מכאן ועד חישוב לפי תוחלת עבודה עד גיל 75 – ארוכה הדרך. לא מצאתי לסטות מההנחה כי בהגיעו לגיל 67, היה התובע פורש לגימלאות כמקובל במשק. לפיכך לא נגרמו ולא ייגרמו לתובע הפסדי השתכרות נוספים.

25. עזרת הזולת לעבר – הנתבעת מימנה לתובע עזרה של חברת דנאל משך 7 חודשים. התובע לא העיד בני משפחה לביסוס היקף העזרה הנוסף מצידם. יחד עם זאת לאור טיב פגיעתו של התובע ותקופת אי הכושר הארוכה המלאה [6 חודשים] ניתן להסיק בסבירות כי התובע נזקק לעזרת מיטיבים נוספת מעבר לשעות עבודת דנאל. מצאתי לפסוק לתובע  לפי אומדן סך של  3,000 ¤.

26. הוצאות לעבר – התובע לא צירך אסמכתאות להוכחת דרישותיו. בהתחשב בכיסוי להוצאות רפואיות בחקיקה סוציאלית מחד, ובצרכי התובע, מעבר לכיסוי מאידך, מצאתי לפסוק לתובע לפי אומדן סך של  3,000 ¤.

27. הוצאות ועזרת זולת לעתיד – ההוצאות הרפואיות מכוסות כאמור בעיקרן במסגרת החקיקה הסוציאלית. התובע מוגבל במאמץ בברכו ניתן לצפות כי בעתיד, ייזקק יותר לעזרת הזולת ותהיה פגיעה מסויימת בניידותו, מעבר לפגיעה ה"טבעית" עם הזדקנות. יחד עם זאת, התובע אינו מנוע מהפעלת ברכו, לא ידוע אם יעבור החלפת מפרק בעתיד, האם יוטב מצבו וכדומה. מצאתי לפסוק לתובע על דרך האומדן סך של 20,000 ¤.

28. נזק לא ממוני – בהתחשב בימי אשפוז [41] ובנכות הרפואית [15%] ובניכוי גיל עומד הפיצוי לו זכאי התובע לפי חוק הפיצויים ותקנותיו על סך של 33,765 ¤.

סה"כ =  193,850 ¤.

29. מסכום זה יש לנכות תשלומים תכופים ששילמו הנתבעות לתובע. לאחר ניטרול מרכיב שכ"ט עו"ד מדובר ב : 13,094 ¤ מיום 7.2.05, 26,188 ¤ מיום 10.4.05, 21,823 ¤ מיום 17.8.05, 21,823 ¤ מיום 22.12.05 ו – 10,000 ¤ מיום 9.10.06. הנתבעות לא הקלו על בית המשפט, הצמידו את מלוא הסכומים, אך  לא טרחו להפריד את מרכיב שכ"ט מהתשלומים. מכל מקום, לפי חישוביי להיום עומדים הסכומים כשהם מוצמדים להיום על סך של 101,993 ¤.

30. כמו כן יש לנכות תגמולי נכות כללית שקיבל ומקבל התובע מהמל"ל כתוצאה מפגיעתו בתאונה [נ/6] – 60,954 ¤.

היתרה לפיצוי על ידי נתבעות 2 ו – 3  עומדת על סך של  41,039  ¤.

31. סוף דבר

לתאונה ראשונה – הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 2,919 ¤.

כמו כן תישא הנתבעת 1 בשכ"ט עו"ד [בשיעור 15% ] בסך 438 ¤ + המע"מ החל, במחצית חלקו של התובע במימון הביניים של שכ"ט פרופ' הלפרין וכן במחצית אגרת המשפט.

הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

לתאונה שנייה – נתבעות 2 ו – 3 תשלמנה לתובע באמצעות נתבעת 2 סך של 41,039 ¤.

כמו כן תישאנה הן כאמור בשכ"ט עו"ד [בשיעור של 13%] בסך 5,336 ¤ + המע"מ החל, במחצית חלקו של התובע במימון הביניים של שכ"ט פרופ' הלפרין, במחצית אגרת המשפט ובשכ"ט עדי התובע.

כל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בשולי הדברים - בקשת הנתבעות לחייב את התובע במימון הביניים של שכ"ט פרופ' נוימן נדחית באשר התובע לא יכול היה להוכחי נכות ולו זמנית, אלא באמצעות המומחה וזה אכן אישר כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע נכות זמנית.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, 13 ביולי, 2009, בהיעדר הצדדים.

קלדנית: סלימה חימל