בתי-המשפט

פסק דין חלקי – חבות

תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה מיום 11.1.06 [להלן – "התאונה"]. הדיון פוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות.

עם סיום פרשת עדי התביעה היום, הודיעו הנתבעות כי הן מודות בחבות עצמה אך טוענות לאשם תורם משמעותי מצידו של התובע. התובע חולק על כך ולשיטתו אין לייחס לו בנסיבות אשם תורם כלשהו.  גדר המחלוקת היום הוא  בשאלת האשם התורם בלבד.

הראיות

1. מטעם התובע העידו הוא עצמו וחבריו לעבודה דני ומיכאל. התובע צירף תמונות של מקום התאונה [נספחי א' – ב' לתצהירו] אשר הדגימו היטב את הזירה ואושרו על ידי כל העדים. עדות התובע הנה עדות יחידה של בעל דין לנסיבות התאונה.  עדויות דני ובפרט מיכאל,  עוסקות בשיטות העבודה ובמבנה זירת התאונה. הנתבעות לא העידו עדים מטעמן והסתפקו בהגשת הודעת דני לחוקר מטעמן, בטופס רישום הדרכת בטיחות ובתעודת הסמכה של התובע כמנהל מקצועי בתחום מכונאות רכב.

לאחר עיון בראיות נמצא כדלקמן:

2. התובע, יליד 1965, מכונאי במקצועו ונהג אוטובוס. מאז שנת 2000 עבד התובע כמכונאי מנועי רכב במוסך הנתבעת 1 בחולון [להלן – "המוסך" ו – "דן"].

3. התובע עסק בתיקון ובשיפוץ ראשי מנוע ומדחסים. התובע מחזיק בתעודת מנהל מקצועי ואף ניהל בשנת 2005 במשך חודשיים – שלושה את מחלקת המנועים במוסך.

4.  במסגרת העבודה, היו עובדים שונים צריכים לשטוף מנועים לרבות חלקים שלהם. השטיפה התבצעה  בחדר מיוחד במוסך [להלן – "חדר השטיפה"]. בחדר זה היו מכונות לשטיפת מנועים וביניהן שני "דולבים". הדולבים הם מיכלי מתכת גדולים [מודגמים למשל בנספח א' תמונות מס' 1,3, 6]. הדולבים משמשים לניקוי המנועים משמנים ומלכלוך ולשם כך מצוי בהם חומר ניקוי מיוחד, נוזלי כמובן,  שהכיל בעת התאונה חומצות וחלק סבוני [עמ' 22].

5. מספר פעמים בשנה היה צורך להחליף את החומרים בתוך הדולבים. היגיון הדברים מלמד כי בתוך הדולבים היו הן חומר הניקוי והן הלכלוך לרבות שמן, שהוסר מהמנועים. היה זה תפקידו של התובע [ושל חבר נוסף לעבודה, מיכאל, שהעיד היום] לבצע את ההחלפה. וכך התבצעה ההחלפה:

תחילה ובשלב ראשון  – ריקון הדולבים. בתחתית כל אחד מהדולבים היה פקק [נספח א', תמונה 3, עדות מיכאל בעמ' 22], העובד [לענייננו, התובע או מיכאל] היה פותח את הפקקים  ויוצא מן החדר [סעיף 5 לתצהיר תובע שלא נסתר]. בשלב זה היו הדולבים היו מתחילים  להתרוקן. החומרים שנשפכו  מהדולבים, היו מתפזרים על הרצפה ובהדרגתיות מתנקזים, באמצעות שיפוע מסוים שנבנה ברצפה [שיעורו לא הוכח] לכיוון  תעלות הניקוז שבסמוך לכניסה לחדר השטיפה. "סמוך" – הכוונה מחוץ לחדר השטיפה: כך מודגם בנספח א', תמונה 5 – המראה את כיוון הזרימה ובנספח ב', תמונה 3 – המראה את הרשת שמעל תעלת הניקוז מקרוב. אם כך, מבחינה פיסיקלית פשוטה, הזרמת החומרים מהדולבים אל רשת הניקוז התבססה על השיפוע ברצפה, כאשר התפשטות החומרים "לצדדים", במהלך הזרימה אל רשת הניקוז, אינה נמנעת. לאחר זמן, היה העובד חוזר לחדר השטיפה ומוודא שטיפת הרצפה משכבת השומנים והלכלוך שנותרה. הניקוי נעשה או על ידי עובד ניקיון או על ידי אחד העובדים.

בשלב שני, היה העובד שוטף את הדולבים, מה שהיה גורם להצטברות חומרים מחדש, עד לניקוזם, על הרצפה ושוב, היה צורך לדאוג לשטיפת הרצפה.

בשלב שלישי, היה העובד ממלא את הדולבים בחומר ניקוי חדש. שלב זה אינו מענייננו, שכן התאונה אירעה והדבר לא נסתר, ממש בסיום השלב הראשון.

6. וכך מגיעים אנו אל אירוע התאונה: התובע הצהיר והדבר לא נסתר, כי בצהרי יום 11.1.06, ניצל את יציאת חבריו להפסקה על מנת לרוקן את הדולבים. הוא פתח את פקקי הדולבים ופנה לצאת מחדר השטיפה תוך שהוא נזהר שלא להחליק או להיתקל בחלקי מנוע  שהיו מוטלים על הרצפה. לפתע החליק על רצפת החדר שהייתה חלקה ומשומנת, נפל על ישבנו, תוך עיקום רגל ימין כאשר רגל שמאל שלו החליקה לכיוון הנגדי [סעיף 7 [ב] לתצהירו]. גרסה זו של התובע עמדה לחקירה נגדית.

7. התובע נשאל לגבי מעשיו לאחר פתיחת פקקי הדולבים. הוא השיב כי "השמן יוצא מהר מאוד החוצה, הצינור זה פתח [מדגים כ 10 ס"מ קוטר] ואז אני יוצא מהחדר .... ברגע שאני פותח השמן מגיע אליי ...". לשאלת בית המשפט, מדוע הוא עומד בכיוון הזרימה של השמן, השיב כי " ...שיש שני ברגים שיש לפתוח. מדגים בתמונה 6, השמן מגיע גם למקום שנראה כאילו בצבע אדום. אחר כך הוא הולך בכיוון ההפוך. רוב השיפוע הוא בצמוד לקיר ממול." [עמ' 11].

8. התובע נשאל, האם לאור דבריו בתצהירו, על חלקי מנוע זרוקים בחדר השטיפה, נפל בגלל החלקים [ההנחה היא כמובן כי על העובדים היה לסדר את החלקים ומכל מקום לדאוג לסילוקם מהדרך] או בגלל השמן. התובע עמד על דעתו כי נפל בגלל השמן [שם].

9. התובע אישר כי לא התריע על שיטת העבודה עם הדולבים, גם כאשר היה מנהל המחלקה, כי לא טיפל אז בדולבים ולאחר מכן, כי לא ראה בכך סכנה, עד לתאונה שלו [עמ' 12].

10. התובע אישר כי בבוקר יום התאונה זרק הוא עצמו 2 – 3 חלקים קטנים על הרצפה כדי להבהיר למנהל שאי אפשר לפזר חלקים אלה על הרצפה ולדעתו, כך גם נהג, יש לסדרם על מדפים. התובע שלל אפשרות של החלקה על שמן שיצא מחלקים אלה "זה חלקים שיצאו ממכונות השטיפה. הם יוצאים בלי לכלוך .... זה היה אחרי [שיצאו מהשטיפה, י.ה.] ... רטובים אבל שטופים עם אבקת סבון מיוחדת..." [עמ' 13]. בהמשך שלל אפשרות של החלקה על סבון השטיפה של חלקים אלה "הסבון בתוך המכונה, זה אחרי שאתה גומר עם מדיח הכלים, מוציא את הכלים נקיים ..." [שם].

11. התובע הסביר והדגים על גבי התמונות את מסלול הליכתו עובר לתאונה: "כשבאתי לצאת לכיוון הפוך לזרימת השמן, אני לא מספיק לצאת לפני שהשמן נשפך שם, כשבאתי לצאת הייתי צריך ללכת [מדגים מאחורי העגלה] היא היתה יותר קרובה למכונת השטיפה, ואז נפלתי שם. מסמן על גבי תמונה 3 בעיגול את מקום הנפילה". [עמ' 13].

12. עדותו של התובע עשתה עלי רושם אמין. יתר על כן, גרסתו נתמכת בתמונות המשקפות את המצב אז והיום. והעיקר – אין כלל מחלוקת כי ניקוז החומרים מהדולבים, נעשה על ידי שפיכתם אל הרצפה והמתנה לזרימתם החוצה, על גבי רצפה שטוחה [ולא קעורה] ומשופעת. על כורחנו, עלינו להסיק כי החומרים, לרבות שמן שנשטף, חומצות הניקוי וחומר סבוני של הניקוי, הגיעו אל הרצפה ואף התפזרו עליה, גם אם לא בכמויות רבות. בהתאם, היה על העובד לצאת מחדר השטיפה מיד עם פתיחת הפקקים של הדולבים ולהתרחק מהסכנה הברורה ומהחלקה על החומרים. אך מעדות התובע עולה כי קשה לצפות מהעובד "להתחרות" בחומרים הזורמים מהפקקים ולהתרחק, תמיד, מבעוד מועד. 

13. כאן אפנה לעדות דני [עמ' 20] ולדבריו, על אף נעלי עבודה "נגד שמן והחלקה" שסיפקה דן לעובדים, ".... אפשר להחליק בהם חופשי. בחומר שהם שופכים שם חופשי .... [ש. החלקת שם?] ... כן, כמה פעמים". אמרה זו, שמסר דני באופן ספונטאני בחקירתו הנגדית, מחזקת את דבריו הזהים של התובע בעניין הנעליים.  אשר לניקיונות, הן התובע והן העדים מטעמו העידו כי ניתן היה לקרוא לעובד ניקיון על מנת לנקות, אך לא מצאתי, נוכח נסיבות התאונה, כי היה סיפק בידו של התובע לקרוא לעובד ניקיון לנקות, או לנקות בעצמו, שכן התאונה אירעה כהרף עין, עם זרימת החומרים מהדולבים.

14. אני מקבלת את גרסת התובע לתאונה. מכאן נובעות כבר עתה מספר מסקנות: תהיינה אשר תהיינה הוראות הבטיחות [ואניח כי התובע תודרך כדת וכדין], תהיינה נעלי העבודה בטוחות ככל שתהיינה [ואניח כי זה אכן המצב], יהיו סידורי הניקיון בחדר השטיפה אשר יהיו [ואניח כי אכן היו, כדת וכדין], לא היה בכל אלה כדי למנוע את התאונה: התאונה אירעה כתוצאה משילוב שני גורמים: הגורם המרכזי הוא היעדר ניקוז מתאים לחומרים מהדולבים [אעיר, כי רצפה משופעת ומשומנת יכולה אף ליצור סיכונים נוספים, לצד השיפוע ועד לרשת הניקוז, שבמקרה לא התממשו כאן] והשני, הוא החלקת התובע, מה שנגרם כתוצאה מאי זריזות מספקת שלו ב"תחרות" מול החומרים הזורמים.

15. הנתבעות לא טענו כי נקטו אמצעים למנוע את התממשות הסיכונים, כגון שימוש בחומר סופג וכדומה. הנתבעות לא התכחשו לבסיס חבות של בעלים או מחזיק במקרקעין [האחראי על המבנה, חדר השטיפה ושיפוע הרצפה]. הנתבעות בעצם יצרו סיכונים שלא היה בכוחה של שיטת עבודה טובה ככל שתהיה, למנוע את התממשותם.

המצב המשפטי

16. הנתבעות אינן חולקות על חבותן וטענתן – אשם תורם משמעותי של התובע. הנטל להוכיח טענת אשם תורם מוטל על הטוען לו, על הנתבעות.

17. בע"א 417/81, מלון רמדה נ' אמסלם, פד"י לח [1] 72, [להלן – "עניין אמסלם"] דן כב' השופט ד. לוין בעניינו של טבח שרץ עם קערה כבדה לעבר המטבח, עבר ליד מחבת גדולה והחליק על שמן שניתז ממנה, בעת הטיגון,  ארצה. לא הייתה מחלוקת על חבות מושגית של המעבידה כלפי הניזוק. בית המשפט פסק כי הימצאות שמן על רצפת המטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה", המקימה חבות קונקרטית ומצריכה נקיטה באמצעים סבירים שיצמצמו סכנת ההחלקה [למשל פיזור חומר ספיגה וכדומה]. אשר לאשמו התורם של הניזוק נמצא כי מעורבותו של הניזוק בדאגה לניקיון המטבח חרגה ממעורבותו של עובד מטבח רגיל והוא זה שצריך היה להסדיר את הניקיון במטבח. זאת ועוד, ניתן היה לצפות ממנו שינהג זהירות מירבית בעבודתו, לאור מודעותו להתזת השמן בעת טיגון, ודאי לא לרוץ עם קערה כבדה בידיו: "מובן, שריצה בתנאים כאלה מסיחה את הדעת מאפשרות קיומם של מפגעים במסלול הריצה ומחייבת את ריכוז תשומת הלב לעצם ביצוע פעולת הריצה ונשיאת המשקל הכבד. מעבר לכך, שילוב של ריצה תוך נשיאת משקל כבד כזה הוא בבחינת הזמנתה של נפילה, גם באין שמן על הרצפה" [עמ' 82]. בית המשפט העמיד את שיעור אשמו התורם של הניזוק על 33%. אינני בטוחה כי כיום היה בית המשפט קובע אשם תורם בשיעור כה גבוה.  יחד עם זאת, אציע לראות את הקביעה בעניין זה על רקע הנסיבות המיוחדות: הניזוק היה האחראי הבכיר בפועל על הפעלת המטבח וניקיונו, וכטבח, היה מודע לטבע הדברים והתזת השמן על הרצפה כשמתבצעת עבודת הטיגון והעיקר - הניזוק הגביר את סיכון ההחלקה כאשר בא בריצה ובידיו משא כבד [ראו גם אבחנתו של כב' השופט ענבר בע"א [מח – ירושלים] 2533/08, חאלד נ' זלמן, פורסם בנבו].

18. בע"א 1958/97, בן שטרית נ' רשות הנמלים [להלן – "עניין בן שטרית", פורסם בנבו] , הביע כב' השופט אור גישה שונה ומקלה עקרונית עם העובד – הניזוק ושלל כל אשם תורם מצידו. באותו עניין נדרש סוור ותיק לשאת ברזלים כבדים ולשם כך לדרוך על משטח עבודה, עליו היו פזורים חלקי קרשים. המעבידה ידעה על מצב זה של המשטח ועל כן נפסק כי לא היה על הניזוק ליידעה בכך. על אף זאת, לא עשתה לתיקון המצב, מה שהצריך את הניזוק ללכת על המשטח כפי שהוא. נפסק כי : "היה עליו, כמובן, ככל אדם סביר, לשים לבו למשטח שלפניו ולהזהר בהולכו על המשטח לבל יתקל באחד ממכשולי הקרשים אשר היו פזורים עליו. אולם בנסיבות בהן אדם אדם נושא מטען כבד, וכפי שהוברר, העבודה של פריקת המטען נעשית בקצב מואץ, אך סביר שהוא עלול לטעות ולא להבחין במכשול העומד בדרכו, בפרט כשהוא מרוכז בעבודתו הפיסית הקשה. אכן, נשיאתו של משא כבד מגבילה את היכולת לשים לב היטב למסלול הדרך בו הלך המערער. אין גם להוציא מכלל אפשרות סבירה, שבגלל היותו מרוכז בעבודה זו, נעלם מעיניו קרש או חלק של קרש, ועובדה זו היא אשר גרמה לכך שנתקל בו ונפל. תוצאה כזו של התקלות בקרש ונפילה עלולה לקרות בלהט העבודה ומתוך רצון לבצעה ביעילות ובזריזות, ולא תמיד תצביע על קיום התרשלות."

19. בית המשפט מצטט מדברי כב' השופט אריאל בע"א 477/98, בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב [1] 415: [להלן – "עניין בוארון"] "... עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת. ... עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. .. כרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים" .

20. לטעמי הנטייה העכשווית, המתחשבת ברצונו של העובד לרצות את מעבידו ובטעויות הנעשות בלהט העבודה עבור המעביד, בפרט כאשר העובד אינו זה שיצר סיכונים מתממשים, מתבטאת בעניין בן שטרית ובעניין בוארון יותר מאשר בעניין אמסלם. מכל מקום ולענייננו, בנבדל מכל העניינים לעיל, המעבידה, דן, היא שיצרה את הסיכון שהתממש, קרי, הרצפה המשופעת ללא ניקוז מתאים לחומרי הדולבים, לרבות שמנים, סבונים ולכלוכים. להבדיל מעניין אמסלם ומעניין בן שטרית, לא הגיעו החומרים הללו באופן טבעי וכחלק מתהליך העבודה אל הרצפה, ולא נותרו שם כתוצאה מהשלמת דן עם מציאותם, אלא ממש נשפכו לשם בהוראתה, ביוזמתה ולפי שיטת עבודה שהנהיגה. העובדה שדן דאגה לנעלי עבודה ושהורתה, אם הורתה, לעובד להתרחק ממקום השפכות החומרים עם תחילת התהליך, אינה צריכה להטיל אחריות [אשם תורם] על התובע, שלא עשה כן בזריזות. גם אם התובע מנהל ומכונאי מיומן וותיק, יש לדרוש ממנו רמת מיומנות וזהירות הכרוכה במקצועו ולא מיומנות בתחרות עם חומרים מסוכנים על מנת לחמוק מ"אשם תורם".

21. אזכיר כי הפסיקה, בקבעה את מבחני האשם התורם השתמשה ברטוריקה של "מוסר": לפי מבחן ה"אשמה המוסרית" – משווים את רשלנות המזיק עם רשלנות הניזוק [ראו לאחרונה ריכוז ההלכות מפי כב' השופטת גנות בת.א. [מח – ת"א] 1828/05, גדעון נ' עזרא ואח', פרסם בנבו]. אני סבורה כי מאחורי הרטוריקה עומדת גם מהות והמהות היא כי מי שיצר במו ידיו מצב מסוכן, בפרט מעביד שחשף עובד לעבודה בתוך זירת הפעולה של הסיכון, הוא האחראי הבלעדי מבחינה מוסרית לנזק שאירע כתוצאה מכך. זאת ועוד, כאשר נדרשת זריזות או מיומנות שאינה קשורה בעבודה עצמה ואינה בהכרח נתונה לכל עובד, על מנת להתחמק מהסיכון, אין לייחס לעובד שלא הצליח למצער לעשות כן, כל אשמה מוסרית.

22. בענייננו – האחריות לתאונה כפי שאירעה – רובצת במלואה על דן ולתובע אין לייחס כל אשם תורם.

הדיון יימשך בשאלת הנזק והחלטה נפרדת על כך תשלח לצדדים.

ניתנה היום, 14 ביולי, 2009, בהיעדר הצדדים.

קלדנית: סלימה חימל