בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

מהות התובענה

 

התובעת – ילידת 1967, עורכת דין בעיסוקה, עותרת לחייב את הנתבעות- מבטחות השימוש ברכב- לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונת דרכים מיום 13.1.1997 עת נהגה ברכב.

התביעה היא בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ו- 1975.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות את האירוע, החבות, הנזק והקשר הסיבתי ביניהם. במהלך הדיון והסיכומים זנחו טענותיהן באשר לחבות.

עיקר המחלוקת היא בשאלת הנזק, שיעורו והקשר הסיבתי בינו ובין התאונה נשוא התובענה.

 

להוכחת פגיעותיה של התובעת מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי- ד"ר רון ארבל. ד"ר ארבל העריך נכותה תוצאת התאונה בשיעור 23% על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") –  10% עקב היוותרות חוסר יציבות אחורית ואחורית צדדית קלה של ברך ימין (תוך שימוש חלקי בתקנה הואיל וסימני חוסר היציבות קלים ואין מצב של בריחות הברך) לפי תקנה 48 (2) (ב) למל"ל, 10% על פי תקנה מותאמת 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל בגין הפרעה תפקודית קלה של הברך לאור פגיעה במכניזם הישור של הברך, כולל הפגיעה בגיד הפיקה ובפיקה ו - 5% על פי תקנה 75(1) (ב) (שימוש חלקי בתקנה) בגין הצלקת המכערת במידה קלה.

ד"ר ארבל השיב על שאלות הבהרה. הצדדים לא ביקשו להעידו.

 

מטעם התובעת העידו הגב' אסתר כהן, הגב' מלכה אשורי, הגב' מרים אלפסי, הגב' רחל צוברי, הגב' ברוריה מימון קסטל- אימה של התובעת, והתובעת בעצמה. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעות העיד מר שי ספיר, אקטואר והוגשו מסמכים.

 

עיקרי עובדות רלבנטיות 

 

התובעת ילידת 1967, נפגעה בתאונת דרכים ביום 13.1.1997 עת נהגה ברכבה, המבוטח על ידי הנתבעות (ר' תעודת ביטוח חובה- נספח ג' לתצהיר התובעת ואישור משטרה- נספח א' לתצהיר התובעת). ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים "העמק" בעפולה לקבלת טיפול ראשוני שם אובחן שבר בברכה הימנית והופנתה לבית החולים "מאיר" בכפר סבא. התובעת אושפזה בבית החולים "מאיר" בין התאריכים 13.1.1997- 16.1.1997 לצורך ניתוח בברכה הימנית. לאחר הניתוח הושמה רגלה בגבס ארוך למשך שישה שבועות. ביום 1.3.97 בסמוך להורדת הגבס מרגלה נפלה התובעת כתוצאה מקריסת הרגל הימנית. התובעת פנתה לבית החולים "מאיר" לצורך ניתוח שני בברכה הימנית ואושפזה עד ליום 4.3.97. לאחר הניתוח הושמה רגלה בגבס בשנית למשך מספר שבועות והומלץ לה להתהלך בעזרת קביים. ביום 3.4.1997 הומלץ לתובעת להשתמש בסד אחורי לברך, מכיוון שהשבר לא התחבר במלואו. התובעת היא עורכת דין ידועה בתחום הפלילי, תחום הדורש "ניידות מרובה" והכולל עמידה ממושכת, הופעה בבתי משפט ברחבי הארץ ונהיגה ממושכת לצורך ביקור הלקוחות בבתי המעצר ובתי הסוהר. אי הכושר המלא בעקבות הפגיעה בתאונות הנ"ל היה חצי שנה מיום הפגיעה בתאונה הראשונה (ר' תשובות ההבהרה של ד"ר ארבל נספח 1.5 לתצהיר התובעת). בפועל, התובעת שהתה באי כושר מלא עד ליום 9.4.97 והחל מאותו המועד עבדה באופן חלקי עד לסוף שנת 1997 (ר' עדותה הראשית). לאחר התאונה, התובעת העסיקה עובדים שכירים במשרדה ובמהלך שנת 2008 התחילה לעבוד יחד עם שותפה (ר' עדותה מיום 6.2.08 בעמ' 25). עת קרתה התאונה, התובעת היתה נשואה ואם לשני ילדים (כיום בני 16 ו- 12 לערך) (ר' עדותה מיום 6.2.08 בעמ' 23). במהלך השנים, נולדו לתובעת שני ילדים נוספים (כיום בני שנה וחצי ושלוש וחצי לערך) ובסה"כ לתובעת ארבעה ילדים. טרם התאונה ולאחריה, העסיקה התובעת עוזרות בית/ מטפלות (ר' עדותה של הגב' מרים אלפסי מיום 6.2.08 בעמ' 18, עדותה של הגב' אסתר כהן בעמ' 15, עדותה של הגב' מלכה אושרי ועדותה של הגב' רחל צוברי בעמ' 16). לאחר התאונה, הגיעה אימה של התובעת בכדי לסייע לה במגבלותיה וכן עם הילדים ובבית וזאת בנוסף על העוזרות והמטפלות (ר' עדותה בעמ' 19).

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם

 

טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן:

 

התובעת טוענת בסיכומיה, בין היתר, כי היא סובלת מחוסר יציבות של רגלה הימנית ולפיכך מתקשה מאוד בעליה וירידה במדרגות. לגרסתה, לאחר יום עבודה הכרוך בעמידה ממושכת וניידות היא סובלת מכאבים חזקים מאוד בברך וזקוקה למנוחה. בין היתר התובעת טוענת כי היא מתקשה בהליכה, עמידה ונהיגה ממושכים ולפיכך נמנעת מלנהוג למקומות רחוקים ומרכזת עבודתה באזור המרכז.

התובעת טוענת כי נכותה הינה תפקודית ולפיכך משפיעה על כל אורח חייה ובפרט בנושא התעסוקה.

לאור מצבה הרפואי וקשייה, התובעת מציינת כי נאלצה להעסיק עובדים שכירים ולעבוד לצד שותפה, דבר שנחשב חריג בתחום הפלילי.

לעמדתה, בגלל מוגבלותה להגיע לבתי הסוהר עבודתה נפגעה באופן קשה, מכיוון שהביקורים בבתי המעצר הינם מהותיים ביותר ולאור פגיעתה היא מתקשה כאמור להגיע למקומות מרוחקים.

התובעת מדגישה כי אלמלא התאונה, היתה יכולה לקבל תיקים רבים יותר ולנסוע למקומות מרוחקים. כמו כן, מציינת התובעת שבתחום הפלילי ניכרת חשיבות לקשר האישי בין עורך הדין ללקוח, אשר מצפה שעורך הדין ייצג אותו אישית בבתי המשפט. בנוסף, טוענת היא שפגימותיה הביאו לירידה בתפקוד השוטף של המשרד, להפסקה במתן שירותים ללקוחות קיימים ולאובדן של לקוחות פוטנציאליים.

התובעת מציינת כי בחלוף השנים יתגברו קשייה וכתוצאה מכך צפויים לה הפסדים בשיעורים ניכרים.

התובעת עותרת להעמיד את שיעור "נכותה התפקודית" על 30%.

טענות התובעת באשר לשיעור נזקיה יידונו בשלב הדיון בראשי הנזק.

 

הנתבעות טוענות בסיכומיהן, בין היתר, כי לתובעת נכות קלה ומדגישות כי המומחה ציין שרק 10% מכלל הנכות מוגדרת כתפקודית בגין מנגנון היישור של הברך.

הנתבעות מציינות שהתובעת היא עורכת דין מצליחה בתחום הפלילי ובנתה את הקריירה שלה בשנים שלאחר התאונה. לתימוכין, מציינות את דוחו"ת השומה של התובעת.

הנתבעות מציינות כי התובעת עובדת מבוקר עד לילה והטענה לבעיה תפקודית כלשהי מופרכת.

הנתבעות גורסות כי ניסיונה של התובעת לשלב בין קריירה לאימהות הוא שמשפיע על שעות עבודתה המקוצרות לכאורה.

הנתבעות טוענות כי ברשותה של התובעת רכב עימו היא מתניידת ולפיכך לא קיים קושי כי תגיע למקומות מרוחקים. כמו כן, העובדה שאינה מגיעה למקומות מרוחקים קשורה לעובדה כי בפרסומה היא יכולה להרשות לעצמה פריבילגיה זו.

הנתבעות מציינות את תצהיר החוקר, דו"ח המעקב והקלטת שהגישו. לעמדתן, עולה כי התובעת מתהלכת ללא כל מגבלה בנעלי עקב, נושאת קניות בידיה ונשענת על רגל ימין תוך שהן מדגישות את היותה בהיריון מתקדם.

הנתבעות מציינות שהתובעת משתכרת במומה לעיתים אף יותר משילוש השכר הממוצע במשק ולא הוכח ששכרה נפגע עקב התאונה.

הנתבעות טוענות כי יש לקבוע לתובעת נכות תפקודית הנמוכה מנכותה הרפואית ויש להעמידה על 5% ולא יותר.

הנתבעות מציינות שהתובעת הקפיאה את ההליכים במל"ל ביוזמתה ולפיכך יש לערוך ניכוי רעיוני של גימלאות המל"ל.

טענות הנתבעות באשר לשיעור נזקי התובעת יידונו בשלב הדיון בראשי הנזק.

 

דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים

 

בכתב הגנתן הכחישו הנתבעות בכלליות את האירוע, החבות, הנזק ושיעורו. התובעת צירפה אישור משטרה בדבר קרות האירוע, תעודת חדר מיון מאותו היום ותעודת ביטוח חובה. הנתבעות זנחו טענותיהן בדבר עצם קרות האירוע והחבות ובסיכומיהן לא נותר להן זכר.

נוכח האמור, נותרה להכרעה שאלת שיעור הנזק.

 

ההיבט הרפואי

 

להוכחת פגימותיה של התובעת והקשר בינן ובין האירוע נשוא התובענה מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי – ד"ר רון ארבל, אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור 23% (נכות משוקללת) כדלקמן: 10% בגין אי יציבות אחורית ואחורית צדדית קלה של הברך (תוך שימוש חלקי בתקנה הואיל וסימני חוסר היציבות קלים ואין מצב של בריחות הברך) לפי תקנה 48 (2) (ב) למל"ל, 10% לפי תקנה מותאמת 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל בגין הפרעה תפקודית קלה של הברך לאור הפגיעה במכניזם היישור כולל פגיעה בגיד הפיקה ובפיקה ו- 5% לפי תקנה 75 (1) (ב) בגין הצלקת המכערת במידה קלה (שימוש חלקי בתקנה).

 

ד"ר ארבל סיכם את פגיעתה של התובעת במישור האורטופדי כדלהלן:

 

"בבדיקת יציבות הברך, קיימת עדות לחוסר יציבות אחורית ואחורית צדדית קלה. נמצא דלדול של שרירי ירך ימין בשיעור של 2 ס"מ לעומת שמאל. מעיון במסמכים שהועמדו בפני ומדבריה של הגב' סויד רויטל, לא סבלה מכל בעיה בברך זאת עובר לפגיעה הנדונה. ככל העולה מהמסמכים שהועמדו לרשותי נראה שהפגיעה הנדונה וזאת שארעה לאחריה הן הגורמות למצבה כיום.

מדובר כאן בחבלה ראשונית עם שבר של פיקה וחבלה חוזרת לברך שארעה מספר ימים לאחר הורדת הגבס לאחר הניתוח הראשון. אני משייך את החבלה החוזרת גם לתאונה הנדונה."

 

ד"ר ארבל השיב תשובות הבהרה (מיום 3.4.08) אשר יש בהן להוסיף על האמור בחוות הדעת. בתשובות ההבהרה מציין ד"ר ארבל כי אי הכושר המלא בעקבות האירועים הינו לחצי שנה מיום הפגיעה בתאונה ובמידה והיה באפשרותה של התובעת לבצע עבודתה תוך כדי ישיבה, תקופת אי הכושר ניתנת לחודשיים לאחר הפגיעה השנייה.

כמו כן, מציין ד"ר ארבל כי במידה ותהיה התפתחות של שינויים ניוונים קשים ביותר בפיקה עצמה, ניתן במקרה הגרוע לבצע ניתוח של כריתת הפיקה, דבר שעלול לגרום לה למצב של מגבלה בסוף תנועת הכיפוף, מגבלה שאינה פונקציונאלית ואיננה מקנה נכות עפ"י תקנות המל"ל. ד"ר ארבל מוסיף כי תתכן עקב כך חולשה יחסית קלה של שריר מיישר הברך, אך גם דבר זה אינו מקנה נכות.

 

הצדדים בסיכומיהם אינם חלוקים על שיעור הנכות הרפואית (אך יצוין שהנתבעים מפרידים בין הנכות האורטופדית לבין הנכות הפלסטית) ועיקר המחלוקת היא בהשפעתה על כושר התפקוד.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת ותשובות ההבהרה שוכנעתי לקבוע את שיעור הנכות הרפואית בהתאם להערכת המומחה מטעם בית המשפט בשיעור של 23% (משוקלל) עקב אי יציבות אחורית ואחורית צדדית קלה של הברך בשיעור 10% לפי סעיף 48 (2) (ב) (חלקי), וכן 10% בגין הפרעה תפקודית קלה של הברך לאור הפגיעה במכניזם הישור של הברך, כולל הפגיעה בפיקה ובגיד הפיקה מותאם לסעיף 35 (1) (ב) וכן 5% בגין הצלקת המכערת במידה קלה לפי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות.

 

 ונפסק על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט כדלהלן:

 

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד- שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי [3], פיסקה 4 לפסק הדין).

 

השפעת הנכות על כושרה של התובעת במישור התעסוקתי

 

התובעת ילידת 1967, כבת 42 כיום וכבת 30 ביום התאונה, עורכת דין במקצועה העוסקת בתחום הפלילי.

ערב התאונה היתה התובעת עורכת דין עצמאית בתחילת דרכה המקצועית.

התובעת טוענת כי חרף הקשיים הפיסיים תולדת התאונה והכאבים בברכה, לא ויתרה על המשך התקדמותה המקצועית ופעלה בכל כוחותיה על מנת לבסס לעצמה מעמד בתחום עיסוקה. התובעת מציינת שלצורך כך, העסיקה עובדים שכירים ואף קיבלה שותפה.

התובעת הוסמכה לעסוק בעריכת דין בשנת 1991.

עד לחודש יוני 1994 עבדה כשכירה במשרד עורך דין. כמו כן, במשך תקופה קצרה שימשה יועצת משפטית של בית החולים "הלל יפה". לאחר מועד זה ובמהלך שנת 1994 פתחה משרד עורך דין עצמאי. התובעת טוענת כי את העבודה ביצעה לבד ללא עורכי דין שכירים ושבמשך השנים שקדמו לתאונה הכנסותיה עלו.

בדרכה לפגישה בבית סוהר עם לקוח, נפגעה התובעת בתאונת הדרכים נשוא התובענה.

התובעת העידה על היקף ומסגרת עבודתה:

"במהות שלי כמות שאני מכירה את עצמי וכמות שהייתי לפני התאונה הפוטנציאל היה  100 אחוז עבדתי עד שעות קטנות של הלילה. יש את הנזק והכאב אי אפשר להכין תיק כי אי אפשר להתרכז בין שני דברים. לרוב אני נאלצת לוותר על ההנאה הזאת של העבודה". (ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 24).

 

התובעת העידה כי היא נאלצת לברור את התיקים המגיעים לידיה ולשקול שיקולי קירבה ונוחות:

"הכל עניין של מיקום. אם זה בת"א, נתניה, כ"ס, רמלה בוודאי שכן. יש עניין של מעצרים ועניין של ביקורים בבתי סוהר. לקוחות בבית הסוהר אני מבקרת במינימום הנדרש רק כדי להכין אותם. אני לא יכולה לשווק את עצמי בגלל זה כי אני נאלצת לוותר על הביקורים האלה שאני לא מסוגלת לעשות אותם... אני טוענת שאני לא יכולה לברור לעצמי תיקים שיכניסו לי הרבה יותר כסף מעכשיו... (ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 27).

 

באשר לתפקודה היומיומי מחוץ למסגרת העבודה העידו מטעם התובעת אימה ועוזרות משק בית/מטפלות, אשר ציינו כי עזרו לתובעת בכל הכרוך במשק הבית והטיפול בילדים גם כאשר שהתה התובעת בבית.

 

הגב' אושרי מלכה העידה:

 

"ש. את היית עוזרת בית של משפ' סוייד?

ת. כן, התחלתי לעבוד בשנת 96. בהתחלה עבדתי יום בשבוע.

ש. מתי עברת לעבוד יומיים?

ת. אחרי התאונה... פעם בשבוע ניקיתי את הבית לאחר התאונה היא לא יכלה לעשות כלום אז הוספתי עוד יום. היא היתה עם גבס, הייתי צריכה לעשות הרבה דברים במקומה.

ש. ביום אחד בשבוע שהיית באה ניקית את הבית?

ת. כן.

ש. מה עשית ביום השני בשבוע?

ת. עשיתי דברים שהיא לא יכלה לעשות, כביסות, לעשות את הכלים הרבה פעמים עזרתי לה לקום מהמיטה. היא לא יכלה לעשות כלום. בזמן שעבדתי באותו יום הייתי צריכה לעזור לה לקום מהמיטה.

ש. כל התקופה שהיית היתה לה מטפלת בילדים כל יום?

ת. כן, קראו לה אסתר"... (ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 13).

 

הגב' אסתר כהן העידה כי התחילה לעבוד אצל התובעת טרם התאונה ולאחריה.

 

"ש. עבדת שם כל יום?

ת. כל יום עבדתי, הייתי עובדת כמעט 9 שעות מהבוקר עד 4 וחצי או חמש".

ש. אחרי שהיית הולכת היתה באה אמא של רויטל?

ת. כן. היא החליפה אותי לא יודעת עד מתי אמא שלה החליפה אותי".

(ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 15).

 

הגב' רחל צוברי העידה באשר לעזרה לאחר התאונה:

 

"ש. כשהתחלת לעבוד באוגוסט 2004 מה היה התפקיד שלך?

ת. עבדתי 5 פעמים בשבוע, ניהלתי את כל הבית משק בית כללי, הכל הכל, 5 שעות קבלתי את הילדים לארוחת צהריים. משעה 12 עד חמש. 5 פעמים בשבוע".

(ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 16).

 

אימה של התובעת, הגב' ברוריה מימון קסטל, העידה כי סייעה לתובעת מדי יום בענייני הבית השוטפים וכן עם הילדים. לדבריה, היא מגיעה בימים אלה פחות בשל נסיבותיה האישיות (ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 20).

 

"ש. הבנתי מהעדות שהעידו כאן שבעצם יש לך סידור עם בתך שכשהמטפלת לילדים הולכת את באה ושומרת עליהם?

ת. כן, זה נכון.

...אחרי התאונה הייתי אצלה ואיתה לעזור לה. עזרתי לה בהכל. רחצתי אותה, לעזור לה ללכת, היתה עם קביים וכאבים מאוד חזקים בכל עזרתי לה. לנקות, לבשל לעשות הכל. למרות שהיו עוזרות.

...לפני התאונה אני ביקרתי כמו סבתא אחת לשבוע, כי גם אני קרייריסטית ועבדתי שעות. אחרי התאונה אני פשוט הגעתי מדי יום ביומו, הגעתי מדי יום ביומו זה נמשך, בנוסף לעבודתי הרגילה... זה נמשך שנים מפני שהיא היתה צריכה אותי שנים" (ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 19-20).

מהעדויות עולה כי התובעת נזקקה לעזרה טרם התאונה כאישה וכאם עובדת. לאחר התאונה, התובעת הסתייעה בעזרה מוגברת ממספר גורמים בשל מגבלותיה וצרכיה המיוחדים. ניכר כי כעת, לאחר שהפכה אם לארבעה ילדים נזקקת היא באופן טבעי לעזרה מוגברת ביחס לעזרה שהיתה לה עובר לתאונה ועל פי מצבה אז, כאשר בשל פגיעותיה בתאונה נזקקת היא לתוספת על העזרה המוגברת כאמור.

התובעת זקוקה לעזרה גם בשל מצבה הפיסי תוצאת התאונה, עם זאת הצורך העיקרי שלה בעזרה נובע מהרחבת המשפחה והפניית משאביה לעבודה (עובדה המתבטאת בשכרה).

 

מעיון בדו"ח המעקב והקלטת (ר' נ/2), נראית התובעת יוצאת מביתה ביום שישי בשבוע ומבצעת פעולות שגרתיות של פנאי ולצרכי משק ביתה. מצפייה בקלטת ניכר כי התובעת התנהלה לאיטה ולא מצאתי כי עולה מהקלטת נסיבה חריגה שיש בידה להפריך את האמור בחוות הדעת.

לעניין הנעליים והריונה המתקדם- ניכר כי בחרה בנעל ללא שיפוע בכדי למנוע קושי בהליכתה.  אומנם מדובר בנעל גבוהה, אך אני מקבל את טענתה של התובעת לפיה מדובר בנעל בעלת גובה אחיד בה כף הרגל מצויה על מישור רחב וללא שיפוע.

 

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת, המסמכים ומכלול העדויות שוכנעתי לקבוע כי פגימותיה של התובעת גרעו במידת מה מכושרה התעסוקתי והכללי. גריעה זו היתה משמעותית מבחינה תעסוקתית לאור עבודתה של התובעת המצריכה ממנה להתנייד בין בתי המשפט ובתי הסוהר והמעצר ברחבי הארץ. בנוסף, פגימותיה הביאו לכך שהתובעת הקדישה פחות זמן לעבודתה ונאלצה להיעזר בעובדים ובשותפה.

סביר להניח כי ללא פגימותיה היה ביכולתה להיעזר בפחות עובדים, הן במשרדה והן בבית ולהקדיש יותר מאמץ בעבודתה העצמאית, להגדיל היקף שעותיה, או להקדיש יותר ללקוחות קיימים על דרך ביקורם.

 

התובעת העידה לעניין עבודתה וניידותה:

 

"...בתי סוהר פזורים בכל הארץ אלה מקומות שאני בקושי מגיעה אליהם בטח לא מבקרת שם בבתי הסוהר. זו פגיעה מאוד קשה בעבודה. העדר ביקורים בבתי הסוהר ומקומות מרוחקים זה 1005 בגלל התאונה." (ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 25)

...אני לא עובדת מבוקר עד שעות מאוחרות כמו שאמרת. כל אחת אמרה לגבי השעות שהיא עבדה. אם משהי עובדת עד שעה 4 לא יודעת אם אני מגיעה הביתה בשעה 5. יש לי גם בית וגם קריירה וילדים. כל אשת קריירה צריכה עוזרת. הרבה מאוד השעות שאני לוקחת כעזרה זו תוצאה של התאונה שלאחריה היה צריך להוסיף יומיים. יכלתי לבוא היום הביתה כאישה צעירה להשקיע בבית ועם הילדים אבל כתוצאה מהתאונה אין לי ברירה. אני צריכה לקחת מטפלת אחה"צ בבית גם כשאני עם הילדים". (ר' פרוטוקול בעמ' 27- 28 מיום 6.2.08)

 

עם זאת, ניכר כי מצבה של התובעת התייצב ובמומה הצליחה התובעת להשביח את שכרה לסכום המגיע לשילוש השכר הממוצע במשק ויותר מכך.

לאור מצבה, שהתייצב כאמור, שיעור הגריעה מכושרה התעסוקתי והכללי פחות במידת מה משיעור הנכות הרפואית וודאי לא למעלה משיעור הנכות הרפואית האורטופדית (וללא השפעה של הצלקת המהווה פגימה אסתטית בלבד). לפיכך נראה לי ראוי לקבוע, בשקלול כלל הנתונים הצריכים לעניין את שיעור הנכות התפקודית על 15% [ר' ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני (פורסם בנבו), ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799-800), ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו (פורסם בנבו)].

 

 

ולדיון בראשי הנזק

 

נתונים עיקריים: התובעת, ילידת 1976, כבת 42 כיום וכבת 30 במועד התאונה. אם לארבעה ילדים. נכות אורטופדית של 19% (משוקלל) ו- 4% (משוקלל) בגין הצלקת.

 

בסיס השכר: נתוני השכר עובר לתאונה וכיום

בשנת המס 1996 השתכרה התובעת בממוצע סך של 127,838 ¤ ובניכוי מס בשיעור של 32,085 ¤ השתכרה סך של 95,753 ¤. המדובר בממוצע של 7,979 ¤ ובערכים דהיום (הצמדה ממחצית 1996) 11,856 ¤.

כעולה מהדוחו"ת שהוגשו בשנים לאחר התאונה עולה כי התובעת השביחה את שכרה בפועל בגבולות שילוש השכר הממוצע במשק ובשנים מסוימות אף מעבר לכך.

השכר הממוצע במשק עומד היום על סכום של כ- 8,126 ¤ ומכאן ששילוש השכר מגיע לכדי סכום של 24,300 ובניכוי מס על פי דין כ- 18,225 ¤.

 

הפסד שכר לעבר

התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לחשב את בסיס שכרה על פי שילוש השכר הממוצע במשק וזאת לאור דוחו"ת השומה שהציגה.

לטענתה, בהתאם לשאלות ההבהרה שהוצגו למומחה בית המשפט יש לפצותה בגין הפסדי שכר מלאים למשך תקופה של חצי שנה ועל בסיס ממוצע שכרה של התובעת עובר לתאונה (15,006 ¤ * שישה חודשים) ובסה"כ בסכום של 90,036 ¤.

בנוסף, התובעת טוענת שהינה זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכר חלקיים מחודש יוני 1997 ועד היום (150 חודשים) לפי הפסד חודשי שבין שכרה לפני התאונה לבין שילוש השכר הממוצע במשק (15,006 ¤ ) ועל בסיס נכות תפקודית של 30% ובסה"כ 675,270 ¤.

הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי יש לנכות את דמי הפגיעה ששולמו לתובעת.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת הרפואית, תשובות ההבהרה, המסמכים ומכלול העדויות שוכנעתי לפצות את התובעת בראש נזק זה כדלקמן.

לתקופת אי הכושר (על בסיס של חצי שנה): 71,136 ¤ (על פי בסיס שכר של 11,856 ¤).

ומתום תקופת אי הכושר ועד היום (150 חודשים)- על סך של 337,635 ¤ (בהתבסס כעיקר על שכר של 15,006 ¤ שהינו הממוצע בין בסיס השכר המשוערך עובר לתאונה לבין שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס, שכן יש עליות וירידות בשכר, ובהכפלת אחוזי הנכות התפקודית ל- 150 חודשים).

 

הפסד שכר לעתיד

התובעת טוענת בסיכומיה כי היא עוסקת במקצוע חופשי ולפיכך יש לחשב את גיל הפרישה כ- 70 שנים על בסיס 30% נכות תפקודית ועל בסיס שכר של 28,225 ¤ ובסה"כ 1,268,460 ¤.

הנתבעות טוענות כי לתובעת נכות קלה שאינה משפיעה על תפקודה. כמו כן, בנתה התובעת את הקריירה שלה והמוניטין לאחר התאונה. בנסיבות אלה הנתבעות טוענות כי יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי לעתיד אותו הן מעריכות ב- 50,000 ¤.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי לפצות את התובעת בראש נזק זה בסך של 620,930  ¤ (מעוגל) נכון להיום. החישוב מבוסס כעיקר על שכרה עובר לתאונה, שיקלול העדרם של הפסדי שכר בפועל ביחס לעבר, השבחת השכר בפועל, 15% נכות תפקודית משוקללת הנגזרת מ- 19% נכות אורטופדית (לעניין זה הנכות האסתטית לא נכללת בגדר הנכות התפקודית) ובהיוון ל- 28 שנה (עד גיל 70, שכן התובעת עובדת במקצוע חופשי, עצמאית בעבודתה ועומדת בקריטריונים שנקבעו לעניין העלאת גיל הפרישה. ר' ע"א 7942/99 עזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר אי. די. אי לביטוח בע"מ, נה (2) 511, ע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם, פ"ד מה (2) 529, 562 ו ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, בעמ' 257).

ר' פסיקת בית המשפט בדבר הפסדי השתכרות ואופן עריכת החישוב בהתבסס על נתונים העומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בגובה הנזק ושיעורו- [ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו- חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), ע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי (פורסם בנבו), ע"א 3686/05 ישראלי אורי נ' וויסקר אנדרי (פורסם בנבו)].

 

עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד

 

התובעת טוענת בסיכומיה כי במומה ולאחר יום הכרוך בניידות מצידה, נבצר ממנה לבצע עבודות במשק הבית, אותן ביצעה ללא כל מגבלה ערב התאונה.

התובעת טוענת כי יש לערוך את החישוב לעבר בהתבסס על 14 שעות שבועיות החל מחלוף חצי השנה הראשונה לאחר התאונה. ולעבר 2,408 ¤ לחודש * 138.5 חודשים ובסה"כ 333,508 ¤ ולעתיד 2,408 * 275.6718 ובסה"כ 663,688 ¤. התובעת מציינת כי סכום זה כולל את הפיצוי בגין עזרת אמה.

באשר לחצי השנה הראשונה לתאונה התובעת עורכת את החישוב על פי 5 שעות ביום ולפי 40 ¤ לשעה למשך שבעה ימים בשבוע ובסה"כ 36,120 ¤.

הנתבעות טוענות כי התובעת נזקקה לעזרה רק בחודשים הראשונים שלאחר התאונה ומעריכות עזרה זו על סך של 10,000 ¤.

באשר לעזרת הזולת לעתיד, טוענות הנתבעות כי התובעת לא זקוקה לעזרה מיוחדת. לעמדתן, היא נזקקת לעזרה בשל היותה אם לארבעה ילדים, קרייריסטית, העובדת מחוץ לבית.

ממכלול העדויות עולה כי התובעת העסיקה עוזרות בית ומטפלות טרם התאונה. אף אימה של התובעת היתה מגיעה בכדי להחליף את המטפלות ולשמור על הילדים. אימה לא קיבלה שכר בעבור עזרתה (ר' פרוטוקול מיום 6.2.08 בעמ' 19). לאחר התאונה נזקקה וקיבלה על פי הראיות עזרה שעולה על זו שלפני התאונה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת האורטופדית, תשובות ההבהרה, עדות התובעת ועדויות עוזרות משק הבית / המטפלות ואימה של התובעת, שוכנעתי בדבר הצורך בעזרת צד ג' במצבה של התובעת. התובעת תפוצה בראש נזק זה לעבר בסך של 29,400 ¤ לחצי השנה הראשונה לאחר התאונה. בעבור העזרה לאחר חצי השנה ועד היום תפוצה התובעת על סך של 90,000 ¤ (מעוגל ועל בסיס של 4,000 ¤ לחודש ובהתאם לנכות התפקודית) המשקפים את התוספת והעזרה המוגברת. ולעתיד 100,000 ¤ (מעוגל, ועד הגיעם של אחרון הילדים הקטנים לבגרות). הסכומים כוללים את עזרת אימה של התובעת.

 

ניידות

 

התובעת טוענת בסיכומיה כי נגרמו לה הוצאות נסיעה מוגברות הן לצורך עבודתה השוטפת והן לצורך הטיפולים הרפואיים. התובעת מעריכה את החישוב על בסיס עלות עודפת בסכום של 800 ¤ לחודש לעבר ולעתיד. לעבר: 800 ¤ * 143.5 חודשים = 114,800 ¤ ולעתיד 800* 275.6718 (מקדם היוון ל- 39 שנה)= 220,537 ¤.

הנתבעות טוענות כי התובעת לא תמכה את הצורך בניידות בראיות וכי לא צפויות לה הוצאות ניידות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מכלול העדויות, המסמכים הרפואיים, חוות הדעת, הנכות- שיעורה ומהותה ובשים לב כי התובעת נוהגת באופן עצמאי ובשים לב לתיעוד הרפואי וטיפולי הפיזיוטרפיה שעברה שוכנעתי לפצות את התובעת בסך של 10,000 ¤ לעבר ולעתיד בסך של 200 ¤ (לחודש) * 275.6718 = 55,134 ¤.  

 

הוצאות אחרות

 

התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות רפואיות בגין ביקורים אצל הרופאים, בדיקות וכיוצ"ב. התובעת טוענת כי לא נשתמרו בידיה קבלות על הסכומים הקטנים, אולם לאורך השנים מדובר בהוצאות ניכרות. התובעת דורשת פיצוי בסך של 10,000 ¤. בהתחשב בנכותה וגילה התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי גם לעתיד על סך של 50,000 ¤.

הנתבעות טוענות כי התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה בראש נזק זה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מכלול העדויות, חוות הדעת, המסמכים הרפואיים, הנכות – שיעורה ומהותה, ובהעדר תימוכין בראיות, שוכנעתי לפצות את התובעת בסך של 10,000 ¤ נכון להיום וזאת בגין טיפולי הפיזיוטרפיה וביקורי הרופא שהיו ועתידים להיות בעתיד במידה ותהא החמרה.

 

 

כאב וסבל

 

התובעת טוענת כי יש לפצותה לפי נכות רפואית בשיעור 25%, 8 ימי אשפוז ובתוספת ריבית וניכוי גיל, ובסה"כ ב- 61,986 ¤.

הנתבעות טוענות כי יש לפצות את התובעת לפי נכות בשיעור של 23% (נכות משוקללת) ובתוספת של 8 ימי אשפוז בסך של 36,900 ¤.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת, המסמכים הרפואיים ובשים לב לשיעור הנכות הרפואית, ניכוי גיל, תוספת ריבית , 8 ימי אשפוז ובהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976 תפוצה התובעת בראש נזק זה בסך של 63,439.31 ¤. 

 

ניכויים

 

התאונה היא תאונת עבודה בגינה שולמו לתובעת דמי פגיעה (17,782 ¤ משוערך- 21,726 ¤ ) וכן שולם תשלום תכוף (8,800 ¤ משוערך- 11,509 ¤ ).

התובעת הקפיאה את הליכי המל"ל עד להתיישנות זכויותיה.

ניכר כי אין מחלוקת על כך שמדובר בתאונת עבודה והתובעת קיבלה דמי פגיעה מהמל"ל. התובעת הגישה תביעה לנכות במועד, זומנה לוועדה אולם הקפיאה את ההליכים.

התובעת פנתה שוב בבקשה לקביעת נכות. המל"ל פסק כי נותרו לתובעת 10% נכות אורטופדית ו 10% נכות פלסטית, אולם בשל התיישנות המל"ל לא שילם לתובעת גימלה.

 

"הימנעות מפניה לקבלת גימלאות שעה שהזכות לכך מתקיימת בידי הנפגע עלולה לגרור אחריה ניכוי גימלאות בשיעורן הריאלי אף אם אלה לא שולמו בפועל".

 

ר' ד. קציר פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, בעמ' 1117.

 

וכן  נפסק:

"ההלכה בעניין ניכוי תגמולים רעיוניים מבוססת על גישת יסוד לפיה אין אמנם הוראה בדין המחייבת נפגע לתבוע גמלה שהוא זכאי לה על פי חוק הביטוח הלאומי, אך כלפי המבטחת ממנה הוא תובע פיצוי בגין נזקי גוף, מוטלת עליו החובה לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו על פי אותו החוק. לפיכך, היה והנפגע אינו נוקט בכל האמצעים הסבירים למימוש זכויותיו אלה, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים... עם זאת, הנטל המוטל על הנפגע בהקשר זה איננו נטל מוחלט (ראו ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 461 (1992)). משפנה למל"ל בתביעה כנה אך תביעתו נדחתה, אין דורשים ממנו כי ימשיך ויתדיין עם המל"ל בערכאות כתנאי לאי ניכוי התגמולים הרעיוניים"

(ע"א 9099/02 הפניקס – חברה לביטוח בע"מ נ' רפעאת (, בעמ' 15 פורסם בנבו).

 

[ראו גם: ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142, 148 (1990) וע"א 8251/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אייש (פורסם בנבו)].

 

אשר להיות עצמאי גם "מעביד" ר' רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון תמר ז"ל, תק-על 99(3) 1674 שם נפסק כי:

 

"דעת הרוב סברה כי העובד העצמאי הוא אכן - "מעביד" (של עצמו). טעם עיקרי לכך הוא, שהלה חייב בתשלום דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, עבור עצמו. בית המשפט עמד על כך שבהקשר הנדון חובש העובד העצמאי שני כובעים לראשו – כובע של עובד וכובע של מעביד. "נוצרת כאן", כך נפסק, "כפילות רעיונית מובהקת" (פסקה 18 לפסק-הדין); "יצור דואלי לצורך ענייננו" (פסקה 21 לפסק-הדין, וכן פסקה 16). לאור המסקנות האלה, נפסק כי אין המוסד רשאי לחזור על העובד העצמאי – הוא "המעביד" – וגם אינו רשאי לחזור על חברת הביטוח (בהתאם לע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8). בפועל, משמיע לנו פסק-הדין כי עובד עצמאי הנפגע ברכבו שלו – נפגע ברכב "המעביד".

 

 

העדר פנייתה של התובעת למל"ל במועד הביאה לכך שזכויותיה לא מוצו עד תום. לפיכך יש לנכות את מלוא התגמולים הרעיוניים לפי הנכות שנפסקה במל"ל (19% משוקלל).

[ר' ע"א 1093/07 שושנה בכר נ' אברהם פוקמן (פורסם בנבו), ע"א 4484/08 אשר סויסה נ' קרנית- קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים (פורסם בנבו)]. 

 

וכן נפסק-

 

"כמו כן נטען, כי הניכוי מהווה רווח שלא כדין של המערערות, שכן הן לא תידרשנה להשיב סכום זה למל"ל. אין לקבל טענות אלה. לפי סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בצירוף סעיף 4(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, זכאי המעביד לכך שמל"ל לא יחזור אליו בגין התגמולים ששולמו למשיב כנפגע עבודה. בענייננו, באות המערערות בנעליו של המעביד ופטורות אף הן מתביעת שיבוב של מל"ל. פטור זה אינו מהווה "פרס" או "רווח שלא כדין", אלא משקף את תוצאותיו של הביטוח שעבורו שילם המעביד (ראו, ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון ([פורסם בנבו], 5.11.06)).

על הניזוק מוטלת החובה לפנות למל"ל בתביעה למימוש זכותו לקבלת הגמלאות. אם הוא לא עושה כן, יש לנכות מהפיצוי המגיע את הגימלה לה הוא זכאי, כאילו מקבל הוא אותה. מכאן הביטוי "גימלה רעיונית". ניכוי זה משקף את זכאותו לקבל גמלאות ואת חובתו להקטין את נזקו. לעניין זה אין חשיבות אם קיבל המשיב את הגימלה בפועל או אם אך היה זכאי לה (ראו, אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים 693 (מהדורה שלישית, 1999); ע"א 8673/02 דניאל פורמן נ' רפאל גיל, פ"ד נח (2) 375, 382-381 (2004))."

ר' ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אור ציון סעדה [פורסם בנבו].

 

 

סוף דבר

 

הנתבעות תפצנה את התובעת כמפורט לעיל. לסכומי הפיצוי יתווספו הוצאות משפט בהן נשאה התובעת וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק.

מהסכום יש לנכות תשלום תכוף, דמי פגיעה ומענק רעיוני.

המזכירות תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

 

ניתנה היום, כ' בתמוז, תשס"ט (12 ביולי 2009), בהעדר.

                                                                                                   ________________

                                                                                                                     אברהם קסירר, שופט

 

ההחלטה כפופה לשינויי נוסח, הגהה ועדכון מתבקשים.