בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק - דין

 

בפני תביעה על סך 487,474 ¤ ותביעה שכנגד על סך 200,000 ¤.

 

התובעת (להלן – הינשוף הקטן או התובעת או הנתבעת שכנגד) היא חברה העוסקת בעיקר בהפצה עירונית באמצעות משאיות קלות. הנתבעת (להלן – לוגיסטים הפצה או הנתבעת או התובעת שכנגד) היא חברה העוסקת בשליחויות, הפצה עירונית והובלה ברחבי הארץ. הנתבע שכנגד (להלן – מר דהן או הנתבע שכנגד) עובד כסדרן בינשוף הקטן.

 

כידוע, כתבי הטענות משקפים את המוסכמות והפלוגתאות שבין הצדדים, מגדירים ותוחמים את מסגרת הדיון (ד' שוורץ, סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות, תשס"ז, עמ' 195). לפיכך, נפנה תחילה לכתבי הטענות.

 

תמצית טענות הינשוף הקטן בכתב התביעה

 

ביום 16.5.05 נכרת בין התובעת לבין הנתבעת חוזה לפיו, התובעת תבצע שירותי הובלות כקבלן משנה של הנתבעת בהיקף מינימלי של שלוש משאיות בחודש. תקופת החוזה נקבעה החל מיום 16.5.05 ועד ליום 16.5.06 (להלן – החוזה). ביום 30.9.05 נחתמה בין הצדדים תוספת לחוזה, על פיו התחייבה הנתבעת לספק לתובעת היקף עבודה מינימלי של 5 משאיות ביום (להלן – התוספת לחוזה).

 

לאחר שהחוזה בין הצדדים הוארך, הודיעה הנתבעת לתובעת, ביום 20.6.06, על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים וזאת בתירוצים ובטענות שונות. הנתבעת הפסיקה את ביצוע העבודה עבור התובעת באופן מיידי. התובעת השיבה למכתב הנתבעת ודחתה את האמור בו.

 

סעיף 11.1 לחוזה קובע, כי החוזה יגיע לידי סיום בהודעה מוקדמת בכתב של 30 יום לפחות. בהתאם לחוזה, הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת סך של 800 ¤ בתוספת מע"מ למשאית ליום, אם היקף העבודה שיסופק לתובעת יהיה פחות מחמש משאיות. לאור אי מתן ההודעה המוקדמת, זכאית התובעת לתשלום בגין 30 ימי עבודה, בסך כולל של 133,464 ¤.

 

בנוסף, הנתבעת חייבת לתובעת את הסכומים הבאים: 24,866 ¤ יתרת חוב של הנתבעת (כולל מע"מ) בגין הובלות שבוצעו עבור הנתבעת על ידי התובעת ושלא שילמה בגינן; 7,000 ¤, סכום בו חויבה התובעת בגין שילוט פרסומת של הנתבעת על המשאיות; 50,328 ¤ עבור שתי משאיות לחודש ינואר, שבו סופק לתובעת היקף עבודה של שלוש משאיות בלבד; 44,736 ¤ עבור שתי משאיות לחודש פברואר 2006, שבו סופק לתובעת היקף עבודה של שלוש משאיות בלבד; 48,464 ¤ עבור חודש מרץ 2006, שבו סופק לתובעת היקף עבודה של שלוש משאיות בלבד; 46,600 ¤ עבור חודש אפריל 2006, שבו סופק לתובעת היקף עבודה של שלוש משאיות בלבד; 50,328 ¤ עבור חודש מאי 2006, שבו סופק לתובעת היקף עבודה של שלוש משאיות בלבד; 31,668 ¤ עבור חודש יוני, שבו סופק לתובעת היקף עבודה של שלוש משאיות בלבד עד ליום מתן ההודעה, 20.6.06; 50,000 בגין עוגמת נפש, טרחה, הטרדה, פגיעה בשם הטוב ובמוניטין של התובעות.

 

תמצית טענות לוגיסטים הפצה בכתב התביעה ובתביעה שכנגד

 

התובענה קנטרנית והוגשה על סכום דמיוני וחסר שחר. הטענה לפיה התובעת זכאית לפיצוי בשל אי מסירת עבודות בהיקף של חמש משאיות ליום, החל מינואר 2006 ועד לסיום ההסכם, חסרת תום לב ושקרית.

 

 

 

הנתבעת היא החברה הגדולה בישראל בתחום הפצת מוצרי חשמל והיא קשורה בהסכמי הפצה עם יבואני החשמל הגדולים בישראל ובעלת מוניטין רב בתחום ההפצה והלוגיסטיקה. הנתבעת מחוייבת כלפי היבואנים בהתחייבויות דקדקניות להפצת מוצרים בלוח זמנים קצר ונוקשה ומקפידה על שירות ברמה גבוהה. בשל כך, הנתבעת מקפידה על התקשרות עם קבלני משנה מנוסים ובעלי נסיון מוכח בהפצה. התובעת הפרה את ההסכם ובניגוד להצהרותיה התברר, כי אינה מסוגלת למלא אחר התחייבויותיה.

 

התוספת לחוזה מיום 30.9.05 הונהגה בין הצדדים לתקופה קצרה בלבד ובסוף שנת 2005 סוכם, כי מספר המשאיות יחזור להיות שלוש בלבד והצדדים נהגו בפועל בהתאם להסכמה זו, החל מחודש ינואר 2006. בכל הדוחות שהגישה התובעת לנתבעת בגין החודשים ינואר 2006 ואילך ערכה התובעת עצמה התחשבנויות ביחס לשלוש משאיות בלבד. לעומת זאת, לחודשים הקודמים ערכה התובעת התחשבנות לגבי חמש משאיות לכל יום עבודה.

 

הנתבעת הפסיקה את ההתקשרות עם התובעת לאחר שהתגלו תקלות ובעיות רבות מספור עם נהגי התובעת ולאחר שכל ההתראות והדרישות מהתובעת, כי תתקן את הפרות ההסכם, נפלו על אוזניים אטומות.

 

בעקבות התלונות החוזרות והנשנות של הנתבעת ומשהודיעה התובעת, שאינה מסוגלת לשפר את השירות, לחדול מתחלופת הנהגים הגבוהה ומיתר הפרות ההסכם ולעמוד בסטנדרטים הנהוגים אצל הנתבעת, הוסכם בין הצדדים, כי עבודת התובעת תופסק לאלתר. התובעת הסכימה להפסקה מיידית של העבודה ואינה זכאית לפיצוי כלשהו.

 

בנוסף, הפסקת ההתקשרות נעשתה גם על פי הוראת סעיף 11.3 להסכם לפיו, אם התובעת תפר התחייבות מהותית או אם יתברר, שהתובעת הצהירה הצהרה לא נכונה, תהיה הנתבעת רשאית לבטל את ההסכם לאלתר.

 

הנתבעת אינה חייבת דבר לתובעת, אלא להיפך.

 

הטענה ליתרת חוב בסך של 24,866 ¤ מוכחשת ואינה נתמכת באסמכתא כלשהי. הטענה ליתרת חוב בסך של 7,000 ¤, בגין תשלום ששילמה להתקנת שלטי פרסומת, נטענת בחוסר תום לב. התובעת עצמה הפחיתה מהסכומים שהיה עליה לשלם לנתבעת סכום זה במלואו. כל סכום ששילמה התובעת בקשר להתקנת שלטי הפרסומת הושב לה.

 

לחלופין, טוענת הנתבעת טענת קיזוז בסך של כ- 300,000 ¤. טענות הקיזוז זהות לטענות המפורטות בתביעה שכנגד, כדלהלן.     

 

הנתבעת שכנגד התחייבה לבצע עבור התובעת שכנגד עבודות קבלנות משנה של שליחויות, הפצה והובלה ברחבי הארץ והצהירה, שהיא בעלת ידע נסיון, יכולת ואמצעים לביצוע התחייבויותיה.

 

הנתבע שכנגד 2, מר דהן, ערב לכל התחייבויותיה של הנתבעת שכנגד כלפי התובעת שכנגד, על פי ההסכם.     

 

התובעת שכנגד הביאה את ההסכם לקיצו ביום 20.6.06 וזאת בשל כך, שהנתבעת שכנגד הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם, פעם אחר פעם, וגרמה לתובעת שכנגד לנזקים רבים. הפסקת ההסכם נעשתה בהסכמת הנתבעת שכנגד וגם על פי סעיף 11.3 להסכם.

 

הנתבעת שכנגד חייבת לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

 

חוב כספי בסך של 6,654.14 ¤ כעולה מכרטסת החו"ז של הנתבעת שכנגד בתובעת שכנגד.

 

ביום 9.11.05 נעלמו ארבעה מכשירי חשמל יוקרתיים – 2 מדיחי כלים, תנור וכיריים של חב' שולטס – שנמסרו לתובעת שכנגד לחלוקה. התובעת שכנגד חויבה בעלות המכשירים וחייבה את הנתבעת שכנגד, אך העלמות המוצרים כשלעצמה גרמה לפגיעה בשמה הטוב ובתדמיתה של התובעת שכנגד.

 

 

 

בעקבות חוסרים שהתגלו וחשדות התובעת שכנגד, כי ידם של נהגי הנתבעת במעל, נבדק עובד הנתבעת, וסילי בזנוסקו, בבדיקת פוליגרף ביום 29.5.06. המומחה אשר ערך את בדיקת הפוליגרף הגיע למסקנה, שהנהג שנבדק היה מעורב בגניבת סחורה משקם אלקטריק, שהיא לקוח חשוב של התובעת שכנגד, בשווי של 15,000 ¤ - 20,000 ש"ח. בכל המקרים בהם נעלמה סחורה או נעברו עבירות משמעת אחרות נגרמה פגיעה קשה בשמה הטוב של התובעת שכנגד. נזק זה מוערך על ידי התובעת שכנגד בסך של 100,000 ¤.

 

הנתבעת שכנגד הפרה הוראות נוספות מתוך החוזה שעניינן סודיות והגבלת תחרות. הנתבעת שכנגד התחייבה לשמור בסודיות ולא לעשות שימוש במידע שיגיע אליה מהתובעת שכנגד ובכלל זה מידע על לקוחותיה של התובעת שכנגד. הנתבעת שכנגד התחייבה, שלא להתחרות במישרין או בעקיפין בתובעת שכנגד ובעסקיה ולא לפנות ללקוחות התובעת שכנגד ולא לקבל מהם כל הזמנה או עבודה, במשך תקופה של שנה ממועד סיומו של ההסכם, היינו עד ליום 20.6.07.

 

בניגוד מוחלט להתחייבויות אלה, הנתבעת שכנגד החלה לבצע עבודות עבור לקוח מובהק של התובעת שכנגד, חב' דסל בע"מ (להלן – חב' דסל), עוד בתקופת ההסכם, החל מחודש מאי 2006 או בסמוך. למיטב ידיעת התובעת שכנגד, הנתבעת שכנגד התקשרה עם חב' דסל בהסכם לביצוע שני קווי חלוקה בצפון ובמרכז הארץ, בעלות של 30,000 ¤ לחודש, אשר התובעת שכנגד עצמה היתה יכולה לבצע לו הנתבעת שכנגד לא היתה מתחרה בה באופן אסור. 

 

התובעת שכנגד מעריכה את הסכום שנמנע ממנה כתוצאה מהפרת ההסכם בסך של 15,000 ¤ בתוספת מע"מ לחודש ובסך הכל (13 חודשים) סך של 195,000 ¤ בתוספת מע"מ.

 

הנתבעת שכנגד חבה בסכומים אלה כחייבת עיקרית והנתבע שכנגד חב, יחד ולחוד עם הנתבעת שכנגד, כערב.

 

לצרכי אגרה מעמידה התובעת שכנגד את סכום התביעה על סך של 200,000 ¤.

 

 

תמצית טענות הינשוף הקטן בכתב ההגנה לתביעה שכנגד

 

הנתבעים שכנגד מאשרים את קיומו של "כתב הערבות", אך מכחישים את תוכנו. נתבע 2 חתם על כתב הערבות, אך לא ערב לחוזה וסכומה של הערבות מוגבל לסך של 10,000 ¤.

 

התובעת שכנגד הודיעה על ביטול החוזה, ללא מתן הודעה מוקדמת בהתאם להסכם וללא כל סיבה וללא כל הצדקה. דבר אשר גרם לנזקים כלכליים כבדים לנתבעת שכנגד.

 

הנתבעת שכנגד היא חברה אמינה וכל עובדיה עוברים בדיקות קפדניות טרם קבלתם לעבודה ואף קיים מנגנון פיקוח נוקשה על אמינות, יעילות וטיב העבודה. טענות התובעת שכנגד נטענות בחוסר תום לב, שהרי התובעת שכנגד הגישה הצעה לרכישת הנתבעת שכנגד. 

 

הנתבעת שכנגד אינה חייבת דבר לתובעת שכנגד והתובענה נוצרה, יש מאין, לאחר שהוגשה נגדה התביעה העיקרית. התובעת שכנגד פגעה בשמה הטוב של הנתבעת שכנגד בהאשמות שקריות ונסיון שיוך חוסרים שנגרמו על ידי מובילים אחרים, תוך שינוי פרטי ונתוני תעודות משלוח, לנתבעת שכנגד וכל זאת בנסיון לבטל את ההסכם.

 

הכספים שקוזזו הוחזרו לתובעת, לאחר בירור שערך מנהל ההפצה של התובעת שכנגד והתובעת שכנגד הודתה בטעותה.

 

הנהג אשר נבדק בבדיקת פוליגרף על ידי מומחה מטעם התובעת שכנגד, נבדק על ידי מומחה אחר ונמצא דובר אמת בכל אשר נטעו נגדו.

 

הסעיפים המגבילים את יכולת התחרות של הנתבעת שכנגד הם סעיפים לא חוקיים ולא חוקתיים. לחלופין ובנוסף, המידע שהגיע לנתבעת שכנגד במהלך עבודתה אינו מהווה מידע סודי או ייחודי של התובעת שכנגד. אין התאמה בין תקופת ההגבלה לבין תקופת העבודה של הנתבעת שכנגד אצל התובעת שכנגד והתובעת שכנגד לא עמדה בנטלים שנקבעו בפסיקה על מנת "להכשיר" אי תחרות.

 

הנתבעת שכנגד מבצעת עבור חב' דסל הובלות בקו דרום וירושלים, שלא מבוצעים על ידי התובעת שכנגד, מעולם לא הוצעו לה ואף לא היו מיועדים להיות מוצעים לביצוע על ידי התובעת שכנגד. יתרה מזאת, הנתבעת שכנגד החלה בביצוע הובלות עבור חב' דסל, עוד לפני שהתובעת שכנגד ביצעה הובלות עבור אותה חברה.

 

העדים שהעידו

 

מטעם התובעת העידו המנכ"ל - מר אופיר דהן, הנתבע שכנגד - מר עמי דהן ומשנה למנכ"ל חב' ט.ב. דסל שיווק בע"מ - מר איתן סתר.

 

מטעם הנתבעת העידו סמנכ"ל החברה - מר אברהם אייל (להלן – מר אייל) ומנהל ההפצה של הנתבעת בשקם אלקטריק - מר ינון קעטבי. האחרון לא הגיש, משום מה, תצהיר עדות ראשית, העיד בעל פה ונסיבות זימונו לעדות, תמוהות.

 

דיון

 

ככלל, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של טענות ההגנה (יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד – 2003, עמ' 1508, להלן- קדמי). על כך נאמר על ידי בית המשפט העליון, כדלהלן: "... נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו – עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע …" (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר נבו, פסקאות 11 ו- 13 לפסק הדין, הדגשה הוספה). הדברים נכונים בהתאמה, גם לתביעה שכנגד. 

 

התביעה העיקרית

 

הקטנת מספר המשאיות במשך 6 חודשים החל מינואר 2006 מחמש לשלוש

 

ביום 16.5.05 נכרת בין הצדדים חוזה לפיו תבצע התובעת, כקבלן משנה, שירותי הובלה עבור הנתבעת בהיקף מינימלי של שלוש משאיות. ביום 30.9.05 נחתמה תוספת לחוזה לפיו התחייבה הנתבעת לספק לתובעת עבודה בהיקף מינימלי של חמש משאיות ליום.

 

תקופת החוזה היתה החל מיום 16.5.05 ועד ליום 16.5.06. לאחר מכן החוזה התחדש מאליו לשנה נוספת.

 

ביום 20.6.06 שלח מר אייל לתובעת הודעה על הפסקת העבודה המשותפת.

 

לאחר עיון בחומר הראיות בתיק המסקנה העובדתית היא, שהפחתת מספר המשאיות מחמש לשלוש, החל מינואר 2006, נעשתה בהסכמת הצדדים. עובדה זו נלמדת מהתנהגותם של התובעת ושל מנהלה ומהמסמכים שהוצאו על ידם.

 

התובעת נהגה לחייב את הנתבעת על כל יום שבו לא הוזמנו 5 משאיות, עד לסוף חודש דצמבר 2005 (עדות מנהל התובעת, עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 1 – 9). מאידך, החל מחודש ינואר 2006 התובעת חייבה את הנתבעת על בסיס התחייבות ל- 3 משאיות בחודש בלבד (עדות מנהל התובעת, עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 15 – 19).

 

בחודשים אלה, לא חוייבה הנתבעת בהפרש שבין 3 משאיות ל- 5 משאיות. יתרה מזאת, אין גם כל מכתב דרישה או כל מסמך אחר בעניין זה.

 

ביום 20.6.09 שלח מר אייל לתובעת מכתב על סיום העבודה המשותפת, במכתב התשובה מיום 21.6.06, אין כל איזכור לעניין המשאיות החסרות. כך גם במכתב ב"כ התובעת מיום 3.8.06 אין כל דרישה בעניין המשאיות החסרות. ב"כ התובעת מתייחס לחוב בסך 24,866 ¤ ול – 7,000 ¤ בגין שילוט ולתביעה לפיצוי בגין הפצת לשון הרע, אך אין כל איזכור למשאיות החסרות.  

עובדות אלה תמוהות כשלעצמן והן מאחר ומדובר ב"הרבה כסף", 272,144 ¤, והעניין "בער בעצמותיו" של מנהל התובעת (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 22 – 23). מדובר בסכום כסף נכבד ביותר וניתן היה לצפות שדרישת התשלום תופיע לכל הפחות במכתב ב"כ התובעת מיום 3.8.06. 

 

בכתב התביעה נטען, ש"מבדיקת ספרי התובעת עולה, כי בניגוד להתחייבותה של הנתבעת, בחודשים ינואר – יוני סופקה לתובעת עבודה בהיקף של שלוש משאיות ליום, וזאת חמש כפי התחייבותה..." (כך במקור בסעיף 11). לכאורה, מנהל התובעת לא היה מודע להפחתה במספר המשאיות והדבר נודע לו רק בדיעבד, מבדיקת הספרים. דבר שאינו מתקבל על הדעת.

 

בתצהיר העדות הראשית של מנהל התובעת מופיעה גרסה חדשה, שאינה מופיעה בכתב התביעה ואינה מופיעה בכתב התשובה לכתב ההגנה, שבסוף חודש ינואר 2006 פנה מר אייל למנהל התובעת וביקש ממנו, שלא לשלוח דרישה לתשלום עבור 2 משאיות שלא הועסקו וכי יפצה את התובעת על ידי הזרמת עבודה בהיקפים גדולים יותר בהמשך ומנהל התובעת נעתר לבקשה (סעיפים 7 – 12 לתצהיר מנהל התובעת). דא עקא, אין כל אסמכתא לחיזוק טענה זו ואילו המסמכים, שנוצרו ב"זמן אמת", תומכים יותר בגרסת הנתבעת מאשר בגירסה מאוחרת זו של התובעת.

 

התובעת אינה יכולה לחזור בה מההסכמה, גם אם החוזה בוטל שישה חודשים לאחר מכן והסכמות יש לכבד, גם אם הם בעל פה. החובה לכבד הסכמים לא חלה על הסכמים בכתב בלבד.

 

התובעת מתבססת בכתב התביעה על החוזה ועל התוספת לחוזה. בסעיף 10.2 לחוזה נכתב, שהחוזה "... יוארך ו/או ישונה ו/או יתוקן, אם בכלל, במסמך בכתב החתום על ידי הקבלן והחברה (בחתימת מורשי החתימה על חותמתה או שמה המודפס של החברה). לא יהיה כל תוקף להארכה או שינוי שלא נחתמו על ידי החברה כדין". התוספת לחוזה משנה את סעיף 4 לחוזה המקורי כך, כך שמספר המשאיות המינימלי יהיה 5 משאיות (במקום 3). יתר תנאי החוזה נשארו בעינם (סעיף 3 לתוספת לחוזה).

 

בסעיף 8 לכתב ההגנה נטען, שהתוספת להסכם הונהגה לתקופה קצרה בלבד ובסוף שנת 2005 הוסכם בין הצדדים, כי מספר המשאיות יחזור להיות שלוש בלבד וכך נהגו הצדדים בפועל. התובעת הכחישה בכתב התשובה לכתב ההגנה את הנאמר בסעיף 8 לכתב ההגנה וטענה, שמדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב וכי הנטל להוכחת הטענה מוטל על הנתבעת. 

 

בעניינינו, אין מדובר ב"טענה בעל פה נגד מסמך בכתב", שכן אין מחלוקת לגבי תוכנו של החוזה. הטענה היא, שהתוספת לחוזה בוטלה בהסכמה והצדדים חזרו לחוזה המקורי לפיו, ההתחייבות היא למינימום 3 משאיות. הסכמה מאוחרת לביטול התוספת לחוזה יכולה להיות, באופן עקרוני, גם בעל פה וניתן ללמוד אותה ממסמכים אחרים כמו גם מהתנהגות הצדדים. אין כאן טענה נגד המסמכים אלא "נגד התביעה" (י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1310 – 1318).

 

יתרה מזאת, מסמכים שיצאו תחת ידיה של התובעת – דפי ההתחשבנות החודשיים של התובעת ומכתב ב"כ מיום 3.8.06 – והתנהגות בלתי סבירה של התובעת, שהעלתה את הטענה לראשונה בכתב התביעה, מלמדים, שהצדדים הסכימו על ביטול התוספת לחוזה. מסמכים אלה גם ממלאים אחר "דרישת הכתב" הנטענת.

 

לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה בעניין זה.

 

תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת 

 

בכתב התביעה נטען, שהנתבעת הפסיקה את עבודת הנתבעת באופן מיידי וללא הצדקה, ביום 20.6.06. בהתאם לסעיף 11.1 לחוזה יש לתת הודעה מוקדמת בכתב של 30 ימים לפחות ולפי סעיף 4 לחוזה, על הנתבעת לשלם לתובעת 800 ¤ עבור כל יום עבודה לכל משאית.

 

לטענת הנתבעת, העבודה הופסקה בהסכמה לאחר שהתגלו תקלות ובעיות רבות מספור עם נהגי התובעת ולאחר שכל ההתראות ודרישות הנתבעת מהתובעת, שתתקן את הפרות ההסכם נפלו על אוזניים ערלות. התובעת הפרה בכך התחייבות מהותית כלפי הנתבעת והנתבעת היתה זכאית לבטל את החוזה לאלתר. התובעת הודיעה, שאין היא מסוגלת לעמוד בסטנדרטים הנהוגים אצל הנתבעת והוסכם בין הצדדים, כי עבודת התובעת תופסק לאלתר.  

 

מר אייל, סמנכ"ל הנתבעת, שלח למנהל התובעת ביום 20.6.06 מכתב הנושא את הכותרת, "סיום עבודתנו המשותפת", בו נאמר כדלהלן: "לאחר שחתינו הטלפונית ולאור התרעות חוזרות ונישנות על אי עמידתך בסטנדרטים של חברתנו. ולאור בעיות המשמעת והמקצועיות שנתגלו בייננו. ומאחר והבעת את הסכמתך להפסקה מיידית של העבודה בינינו הריני מסיים בזאת את ההתקשרות בייננו באופן מידי... מסמך זה אינו במקום חוזה ההתקשרות בייננו וכל המשתמע ממנו" (הטעויות במקור, הדגשה הוספה).

 

במכתב התגובה מיום 21.6.06 נאמר, בין היתר, כדלהלן: "הריני לאשר קבלת מכתבך שבנדון, וברצוני להעמיד דברים על דיוקם: אכן הבעתי את הסכמתי לסיום ההתקשרות בינינו, אך זאת הבעתי הצעתך ולאור ההפרות מצידכם את ההסכם עם חברתנו, והתרעות חוזרות ונשנות לתקן את מחדליכם.... חברתנו מקבלת את הפסקת ההתקשרות בינינו וזאת מבלי לפגוע בכל זכות, טענה וסעד אחרים העומדים לה על פי הדין ו/או הסכם..." (כך במקור, הדגשה הוספה).

 

הנה, הצדדים הסכימו להפסקת ההתקשרות באופן מיידי, ללא כל תנאי.

 

במכתב מנהל התובעת לא נאמר, שהפסקת ההתקשרות מותנית בהודעה מוקדמת של 30 ימים או בתשלום עבור ימים אלה. כל שנאמר באופן כללי הוא, שהתובעת שומרת על זכויותיה. בנסיבות העניין ניתן היה לצפות, שהתובעת תעמוד על קיום ההודעה המוקדמת או שתדרוש תשלום בגין תקופת ההודעה המוקדמת, על מנת שהנתבעת תוכל לכלכל את צעדיה בהתאם – תמשיך את ההתקשרות למשך 30 ימים נוספים, תנהל משא ומתן לגבי התשלום או שתשלם אותו במלואו. יצויין, שמנהל התובעת לא אמר בעדותו, שדרש בעל פה את קיום ההסכם או את הפיצויים המוסכמים. "... אם לקוח דורש שלא נמשיך לעבוד, אני לא יכול לעבוד בכח, אני מביע את ההסכמה שלי..." (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 20 – 21). 

 

חיזוק לגרסת הנתבעת ניתן למצוא במכתב ב"כ התובעת מיום 3.8.06. גם במכתב זה אין כל זכר לטענה לזכות כספית עבור "הודעה מוקדמת" של 30 ימים, על סך נכבד ביותר של 133,464 ¤. מנגד, ישנה דרישה לסכומים נמוכים הרבה יותר, בגין יתרת חוב ושילוט. שלושת המכתבים מלמדים, שהצדדים הסכימו להפסקה מיידית של ההתקשרות, ללא הודעה מוקדמת.   

 

בין אם תתקבל גרסת התובעת ובין אם תתקבל גרסת הנתבעת לאירועים מיום 19 – 21 לחודש יוני 2006, התוצאה היא אחת, היחסים בין הצדדים עלו על שרטון ושניהם הסכימו לביטול מיידי של ההסכם.

 

לפיכך, אני דוחה את התביעה בעניין זה.

 

יתרת חוב בסך של 24,866 ¤ (סעיף 15(א) לכתב התביעה

 

בכתב התביעה נטען, שישנה יתרת חוב בסך של 24,866 ¤ (כולל מע"מ), בגין הובלות שביצעה התובעת עבור הנתבעת ולא שולמה. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את הסכומים הנטענים בסעיף 15 לכתב התביעה ובתביעה שכנגד טענה לחוב של התובעת בסך של 6,656.14 ¤. הטענה הוכחשה בכתב התשובה לתביעה שכנגד. בתצהיר העדות הראשית הבהיר מנהל התובעת, שהחוב נוצר עקב קיזוזים שלא כדין שביצעה הנתבעת על דעת עצמה ושלא כדין (סעיף 48 לתצהיר).

 

סעיף 9.1 לחוזה קובע, שהתובעת אחראית באופן ישיר לכל נזק או אובדן וכן לכל גניבה או העלמות סחורה. סעיף 6.15 לחוזה קובע, שהנתבעת רשאית לערוך בדיקת פוליגרף לעובדי התובעת. החוזה אינו קובע דבר לעניין תוצאת הבדיקה, האם היא מחייבת את הצדדים אם לאו.

 

כפי שעולה ממוצג נ/12 ומחוות הדעת של אהוד כהן (נספח ח' לכתב ההגנה) הדרישה לבדיקת הפוליגרף של מר וסילי בזנוסקו היתה של שקם אלקטריק. מר וסילי נמצא דובר שקר והסיכום היה, שהנבדק היה מעורב בגניבת סחורה מהשקם. מאידך, בדיקת הפוליגרף של מכון גוזלן – ברזילי בע"מ מעלה, שמר וסילי דובר אמת.

 

ב"כ הנתבעת מתייחס בסיכומיו לחיוב בסך 17,171 ¤. דא עקא, בדיקת הפוליגרף נערכה ביום 29.5.06 ואילו חיוב התובעת בסך של 17,171 ¤ (נספח ה' לסיכומי הנתבעת) נעשה עוד ביום 30.12.05. אם כך, על סמך מה בוצע החיוב חצי שנה קודם לכן?! מכל מקום, סכום זה אינו שנוי במחלוקת בתיק זה, שכן הוחזר לתובעת (סעיף 41 לתצהיר מנהל התובעת, סעיף 23 לכתב התשובה לתביעה שכנגד).      

 

מנהל התובעת מצרף לתצהירו חשבונית חיוב על סך 5,807.53 ¤ מיום 26.6.06 וחשבונית חיוב על סך 5,621.13 ¤ מיום 26.6.06 ולטענתו, תעודות המשלוח זוייפו, אין מדובר בהובלות שבוצעו על ידי התובעת ואין להשית על התובעת את החוסרים הנטענים.

 

ב"כ התובעת התייחס לעניין זה בסיכומיו בהרחבה (סעיפים 34 – 43) והצביע על סתירות ותהיות לגבי גרסת עדי הנתבעת. ב"כ הנתבעת אינו מתייחס לטענות אלה בסעיף ד' לסיכומיו ויש לראות בכך הסכמה והשלמה עם טענות התובעת. עוד יצויין, שלא הוצגה חשבונית חיוב מקבילה לחשבוניות אלה, מטעם השקם, כפי שנעשה במקרה המתואר לעיל. 

 

לאור האמור בפרק זה, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הנקובים בחשבונית ושקוזזו שלא כדין בסך כולל של 11,428.66 ש"ח (5,807.53 + 5,621.13, כולל מע"מ).

 

התביעה בגין השילוט (7,000 ¤)

 

בכתב התביעה נטען, שהתובעת זכאית להשבת התשלום בו חוייבה בגין התקנת שילוט פרסומת של הנתבעת על משאיות התובעת, בסך של 7,000 ¤. בכתב ההגנה אין התייחסות פרטנית לטענה זו, החוזה אינו מתייחס לתשלום של התובעת על התקנת שילוט של הנתבעת וגם לגוף העניין אין זה ברור, מדוע התובעת נדרשת לשאת בעלות השילוט.

 

סמנכ"ל הנתבעת טוען בסעיף 30 לתצהירו, "כי כל הסכום ששולם על ידי חברת הינשוף בקשר עם התקנת שלטי הפרסומת הושב לה". יש בכך משום הודאה בזכות התובעת להשבת סכומים אלה ולא הוצגה כל אסמכתא לתשלום בעניין זה. להיפך, נטען בסיכומי הנתבעת, שהתובעת אינה  זכאית להשבה. לפיכך, זכאית התובעת להשבת סכום זה.

 

 יצויין בשולי הדברים, שהן יתרת החוב בגין ההובלות והן החיוב בגין השילוט נדרשו במכתב ב"כ התובעת מיום 3.8.06.

 

עוד יצויין, שב"כ התובעת זנח בסיכומיו את הדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש, טרחה ובפגעה בשם הטוב ובמוניטין של התובעת.

התביעה שכנגד

 

התובעת שכנגד לא השכילה להוכיח את יתרת החוב לכאורה המפורט בכרטסת (נספח ה' לתביעה שכנגד). מדובר במסמך פנימי של התובעת שכנגד והעד מטעמה, מר אייל, "...לא מתעסק עם הנהלת חשבונות" ולכן לא ניתן לחקור אותו על תוכן הכרטסת, על אופן עידכונה ועל החיובים השונים המפורטים בה.

 

התובעת שכנגד לא השכילה להוכיח את הפגיעה במוניטין של החברה מול השקם (סעיפים 158 – 159 לסיכומיה). האסמכתאות היחידות שבידי התובעת שכנגד הם, "מכתב תקלות" שהוכן על ידי עובד שלה ו"חוות דעת", לא חתומה וללא לוגו, שנערכה עבור השקם. אין די בכך כדי להוכיח פגיעה במוניטין בסך של 100,000 ¤. עוד יצויין בעניין זה, שב"כ התובעת שכנגד יוצר בסיכומיו (עמודים 18 – 19) קשר בין בדיקת הפוליגרף לבין היעלמות סחורה ביום 9.11.05. דא עקא, בחוות הדעת עצמה, שנערכה ביום 29.5.06, נאמר, שוסילי עובד כנהג מוביל, "מזה כ- 4 חודשים", דהיינו, לא עבד בחברה במועד ההיעלמות לכאורה של הסחורה.    

 

התובעת שכנגד גם לא השכילה להוכיח, שימוש של הנתבעת שכנגד במידע שהגיע אליה מהתובעת שכנגד ולא השכילה להוכיח שפנתה ללקוחותיה והתחרתה בה. מר אייל לא ידע לומר מה הוא אותו מידע סודי, שהנתבעת שכנגד עשתה בו שימוש (עמ' 59 לפרוטוקול, שורות 21 – 29). מדובר בטענה בעלמא, שנזנחה בסיכומים. התובעת שכנגד לא הוכיחה, שעבדה במועדים הרלוונטיים עם חב' דסל בהובלות ולא הוכיחה את הנזקים הנטענים. מאידך, הנתבעת שכנגד הביאה לעדות את מר איתן סתר, שהיה אז משנה למנכ"ל החברה. מר סתר העיד, שפנה לנתבעת שכנגד בהמלצת חב' מיניליין ורק לאחר מכן, מאחר והנתבעת שכנגד לא יכלה לבצע את ההובלות בכל הארץ, חב' לוגיסטים החלה לבצע הובלות עבור חב' דסל. מר סתר נחקר על תצהירו ועדותו לא נסתרה.      

 

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד, נגד החברה ונגד הערב.

 

 

 

 

סוף דבר

 

התביעה שכנגד – נדחית והתביעה העיקרית מתקבלת בחלקה.

 

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 18,428.66 ¤. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 7.12.06 ועד לתשלום בפועל.

 

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ¤ ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ¤, בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד לתשלום בפועל. סכומים אלה מתייחסים הן לתביעה שכנגד (שנדחתה במלואה) והן לתביעה העיקרית (שהתקבלה בחלקה).

 

ניתן היום כ"ט בתמוז, תשס"ט (21 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותקים מפסק הדין לב"כ צדדים.