בתי המשפט

פסק דין

כללי

בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע, יליד 1946, נפגע בתאונת דרכים ביום 9.2.05. אין מחלוקת בדבר חבות הנתבעות, מבטחות השימוש ברכב בו נהג התובע,  לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המחלוקת היא בדבר שיעור הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

הנכות הרפואית

לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה הסכימו הצדדים, עוד לפני הגשת התובענה, על מינוי מומחה בתחום האורטופדי, פרופ' חיים פוגרונד. במסגרת חוות דעתו מיום 26.12.02 קבע פרופ' פוגרונד כי לתובע לא נותרה נכות מהתאונה בהתייחס לתלונותיו לגבי פגיעה בגב, בצוואר ובברכיים. באשר לפגיעה בשורש כף יד ימין, היד הדומיננטית - לתובע נגרם שבר בעצם הסירה עם סימנים של אי יציבות ו"slack" של שורש כף היד.  הוא עבר כריתה של השורה הפרוקסימלית בשורש כף היד עם סטילודקטומיה רדיאלית בנובמבר 1996 וקיבל סדרה של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק לאחר מכן. בבדיקה נמצאה הגבלה קשה בכיפוף וביישור ורגישות בקרפוס עם עדות לאי יציבות. פרופ' פוגרונד ציין כי חבלה זו גורמת לחולשה, כאבים, קושי בסחיבה וגם קושי בתפקודים שונים יום יומיים. הנכות הצמיתה עקב כך - 30% לפי סעיף 41(10) המקביל לסעיף 35(1) ד' של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

פרופ' פוגרונד נחקר על חוות דעתו. במסגרת החקירה הוצגו למומחה תקליטורי מעקב מיום 29.4.08, בהם נראה התובע, במהלך עבודתו, פורק ומעמיס מזוודות ועושה שימוש שוטף גם ביד ימין לצורך בצוע פעולות אלו. לאחר צפייה בתקליטורים ציין המומחה כי בהתאם לנראה בהם, הנכות  הקיימת לתובע עומדת על 20%. המומחה ציין כי בתקליטורים: "רואים את השימוש אחר לעומת התלונות. ב"כ הנתבעת שאל אם להוריד ל- 10%, אבל את זה לא הסכמתי, בגלל הכיפוף ויישור מגיע לו 20%...30% השתמשתי בגלל ההגבלה הקשה ובגלל הירידה הקשה בתפקוד שחשבתי... אני מכיר אנשים כאלה, יש להם אי יציבות, הם יכולים להרים ופתאום זה יפול מהיד, בגלל חוסר היציבות של שתי שורות העצמות, יש אי יציבות במקרים כאלה. לפי הקלטת, אני חושב שיש מקום להוריד מ - 30% ל - 20%. הסעיף מדבר על השפעה בינונית על כושר הפעולה. לפי הקלטת זה מתאים...יכולה להיות בעיה של להרים משקל ביד אחת. וזו גם התלונה שלו. גם שימוש בכל מיני כלים, סכין, גם להרים צלחות ודברים כאלה, יכול להשפיע על התפקוד. פרט לכך, הפלוס הגדול  אצלו שיש לו תנועה סיבובית מלאה של כף היד כך שהוא יכול לעשות את כל הפעולות הרגילות של הגיינה עצמאית". 

התובע בחקירתו אישר כי הוא מעמיס מזוודות במסגרת עבודתו, במשקל של  כ- 15- 20 ק"ג: "מזוודות הרמתי ביד שמאל בדרך כלל, לפעמים עוזר עם יד ימין בלית ברירה, כששמאל לא הייתה מצליחה להרים...הרמתי מזוודות בשתי הידיים. יד ימין מסייעת, אין לך ברירה, אחרי זה לא הייתי ישן שבוע בגלל הכאבים ביד ימין".

התובע בסיכומיו טוען כי הוא אמנם נאלץ לעיתים רחוקות להשתמש ביד ימין לצורך הרמת משאות, אך מדובר במקרים חריגים ונדירים, למשך שניות ספורות בלבד, מקרים בהם יד שמאל בלבד אינה מצליחה להרים המשאות. התובע טוען כי קביעת המומחה כי חל שיפור במצבו בטעות יסודה ויש לאמץ את קביעתו המקורית של המומחה בחוות דעתו. נטען כי המומחה טעה או הוטעה בהערכתו את מה שעיניו ראו בהסרטה ושגה בהסקת המסקנות.  נטען כי יש לתת משקל רב יותר לחוות הדעת שניתנה לאחר בדיקת התובע ועיון בתיעוד הרפואי מאשר זו שבדיון, לאור כך שהשימוש ביד ימין אשר נצפה בתקליטור המעקב הוא נדיר. עוד נטען כי בכל מקרה המומחה אישר כי גם אדם עם נכות גבוהה יותר ישתמש בידו הדומיננטית.

הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי  אמנם בית המשפט הוא הפוסק האחרון  גם בעניינים שברפואה  אך התערבות בחוות דעתו ובמסקנות המומחה נעשית במשורה ובמקרים בהם קיימת אי סבירות קיצונית בין  מסקנות המומחה ובין מצבו הרפואי של התובע, בפרט מקום בו המומחה נחקר בבית המשפט על חוות דעתו. הנתבעות טוענות כי מסקנות המומחה כפי שנשמעו במהלך הדיון עולות בקנה אחד עם מצבו הרפואי של התובע כיום ובשים לב לדבריו המפורשים של המומחה בחקירתו בפני בית המשפט. נטען כי מצב התובע הוטב עם השנים ויש לקבל את מסקנת המומחה כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 20%.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובחומר הראיות איני מוצאת מקום לא לקבל את חוות דעתו המתוקנת של המומחה הרפואי המוסכם. אכן, הלכה  פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לעשות כן בנסיבות העניין. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט העליון, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות המומחה הרפואי שמונה: "אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה" (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170). אם מתברר שמסקנה בחוות הדעת הושתתה על עובדה שגויה  או על תשתית עובדתית לא מהימנה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה אך, כאמור, מדובר במקרים חריגים בלבד וראה ועוד:  ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (7.3.95); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל , פ"ד נח(2) 583; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (24.11.05); ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (28.3.07). בענייננו, המומחה, בעת בדיקת התובע ולאור תלונותיו, העמיד את נכותו  על 30% כי סבר שמדובר בהשפעה שהיא יותר מבינונית על כושר הפעולה הכללי. לאחר שצפה בתקליטור המעקב, בו נצפה התובע כחמש וחצי שנים מאוחר יותר ממועד הבדיקה מבצע פעולות שונות בידו הפגועה, הגיע למסקנה כי מדובר בהגבלה בינונית ולא יותר מכך. בהתאם לכך העמיד את נכותו הצמיתה על 20%. איני סבורה, לאחר צפייה בתקליטור המעקב ולאחר שמיעת עדותו של המומחה, כי נפלה טעות במסקנה אליה הגיע המומחה או כי הוא הסתמך על עובדות לא מהימנות או מוטעות. להפך. המומחה הגיע למסקנה כי לא עמדה בפניו התמונה המלאה עת כתב את חוות דעתו הראשונית. התובע נצפה עושה שימוש בידו הימנית לצורך הרמת משאות באופן רצוף, מספר פעמים באותו היום, ומסקנתו של המומחה כי אין מדובר במקרה בו ההגבלה היא יותר מבינונית סבירה בעני.

לאור כך, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 20%.

הנכות התפקודית והפסדי השתכרות

עובר לתאונה עבד התובע כשכיר בחברת "עפר זז בע"מ". בתצהירו ציין כי במסגרת תפקידו היה רוכש ציוד כבד משומש בחו"ל (בולדוזרים, שופלים, באגרים וכד'), מייבא אותו לישראל, משפץ אותו בעצמו ומוכר אותו לחברות לעבודות עפר. החברה הייתה רשומה על שם שני בניו - מטעמי תכנון מס, כנטען. לטענת התובע, בניו כלל לא עבדו בחברה ולא ניהלו אותה - ניהול החברה בפועל נעשה על ידו בלבד. הוא משך שכר מהחברה על פי צרכיו ועל פי שיקוליו. התובע טוען בתצהירו כי שכרו עמד על סכום של כ- 15,000 ¤ ברוטו נכון לשנת 1995. צורף תלוש שכר אחד לחודש דצמבר 1994 על סך  15,148 ¤ ברוטו, המורכב משכר יסוד בסכום של 1977 ¤ ומענק על סך 13,171 ¤.  התובע טוען כי לא שמר תלושי שכר נוספים וטוען עוד כי הרישומים בדבר גובה שכרו במוסד לביטוח  לאומי אינם משקפים את שכרו בפועל. לטענתו, תלוש השכר גם הוא אינו משקף את שכרו כיון שהיו לו הטבות נוספות כמו הוצאות רכב, אוכל, דלק ונסיעות לחו"ל.  דוחות החברה גם הם לא נשמרו בידי התובע והוא לא הצליח להשיגם.

מדו"ח רציפות זכויות של המוסד לביטוח לאומי עולה כי בשנת 1994 שכרו השנתי של התובע בחברת "עפר זז בע"מ" עמד על 35,525 ¤, ממוצע חודשי - 2960 ¤. בדו"ח ההודעה על פגיעה בעבודה שמילא התובע ואף חתם בשם המעביד (צורף לסיכומי הנתבעות) נרשמו פרטי השתכרותו כך: בחודש אוקטובר 1994 - 1558 ¤, בחודש נובמבר 1995 - 1558 ¤, בחודש דצמבר 1994 - 15,148 ¤, בחודש ינואר 1995 - 2188 ¤, הכול לגבי תקופת עבודה של חודש מלא. 

התובע טוען  עוד כי התאונה ארעה עת נסע לחתום על הסכם עם קיבוץ בחן, כאשר על פי ההסכם היה אמור לתפעל, באמצעות החברה, את המוסך והמסגרייה של קיבוץ בחן. הוא היה  אמור לתת, כנטען, שירותים לציוד המכאני והחקלאי ולרכבים במוסך שבאזור. הוצג אישור מקיבוץ בחן מיום 28.3.95 על פיו התובע "אמור היה להגיע לחתימת חוזה בין קיבוץ בחן לבין חברת עפר זז בע"מ בדבר הפעלת מוסך בקיבוץ בחן". לטענת התובע, תפעול המוסך והמסגריה היו מעלים את הכנסתו בצורה ניכרת והיו מוסיפים ערך מוסף גבוה לעסקיו ולמוניטין שלו, תוך הקטנת הוצאות.

התובע טוען כי לאחר התאונה ולאור פגיעתו חדלה החברה לפעול והיא אינה פעילה מאז התאונה. לטענתו, לא יכול היה לעבוד שלוש שנים. בחודש אפריל 1997 ניסה לעבוד כקופאי  אך פוטר לאחר חמישה חודשים. הוצג מכתב מיום 14.9.97 בו נאמר שעבודתו של התובע תופסק מיום 30.9.97 עקב צמצומים בחברה. לטענת התובע פנה ללשכת התעסוקה, פנה ללשכת הרווחה לצורך שיקום וסיוע בהפעלת עסק - אך לא נענה. בשנת 1998 פתח חברה חדשה: "אא.לל - חח.יי. בע"מ". החברה עסקה תחילה בשינוע בטון באמצעות מערבלי בטון ולאחר מכן עברה לעסוק במתן שירותי הסעות. הוא בעל החברה ומנהלה וכן עובד כנהג היחיד בחברה. לטענתו, כל הכנסות החברה מופנות להחזר חובות ואין לו הכנסה פנויה למשוך משכורת.

בהתאם לדו"ח רציפות זכויות מהמוסד לביטוח לאומי עבד התובע בשנת 1996 חמישה חודשים, בשנת 1997  עבד עשרה חודשים ומדצמבר 1998  החל לעבוד בחברת אא.לל - חח.יי בע"מ. השכר החודשי הממוצע לשנים 1999- 2000  עמד על 1450 ¤. בדוחות שומה של התובע  לשנים 1998 - 2006 לא דווחו הכנסות מעסק.

בחקירתו חזר וטען: "משנת 1998 לא קבלתי אף פעם אחת משכורת...לא היו מקרים  שהחברה סיפקה משכורת כי היא לא הרוויחה. אין דוחות רווח והפסד, יש דיווחים למס הכנסה". לאחר מכן אישר שצריכים להיות דוחות רווח והפסד אך טען כי הם "במס הכנסה, במידה ואצליח לקבלם אמציא אותם". באשר לראיות בדבר הכנסותיו לפני התאונה ציין: "הראיה הכי הגיונית ומציאותית היא שניהלתי בית, גדלתי ילדים וצרכתי אוכל וחשמל ורכב - כל זה בא מהחברה... הכנסות החברה במס הכנסה. לא נראה לי שאפשר לקבל דוחות רווח והפסד ומאזנים של החברה לשנים 93-94 ולא נראה לי שאמצא את רואה החשבון". התובע השיב כי אין לו כל הוכחה בכתב לגבי השתכרותו בשנים לפני התאונה חוץ מהתלוש האחד שהציג. אין לו הסבר מדוע הדיווח על שכרו למוסד לביטוח לאומי עמד על פחות מ - 3000 ¤ לחודש: "יתכן ומנה"ח עשה את זה מצרכי תכנון מס, להציג בתחילה משכורות נמוכות ובסוף שנה גבוהות. חלק מהסכומים שמשכתי מהחברה לא היו בתלושי משכורת, אלא בשיקים כשהייתי צריך. אין לי הוכחה לכך". את השיפוצים בכלים הכבדים בצע בעזרת פועלים. הוא אינו זוכר מה הייתה תקופת אי הכושר לאחר התאונה: "אפשר לומר שבכל שנת 1995 הייתי באי כושר, אבל בכל יום ניסיתי לעבוד". התובע הופנה לרישום יציאות וכניסות לחו"ל ברישומי משרד הפנים, שם נרשם כי כבר ביום 8.3.95, כחודש לאחר התאונה, טס לחו"ל עד ליום 22.3.95, ולאחר מכן שוב טס בחודשים ספטמבר, אוקטובר, דצמבר 1995. הוא השיב: "יש להניח לתערוכה בחו"ל נסעתי" וציין כי כל הנסיעות כפי הנראה קשורות לעבודה: "הכל היה בענייני עבודה ואחרי זה זה נגמר, ראיתי שאני לא יכול לתפקד... התערוכות היו של מכירת ציוד, קניה וייבוא לארץ".

בנו של התובע, משה חיים רוזן, העיד מטעמו. הוא ציין בתצהירו כי הוא היה אחד משני הבעלים הפורמלים של חברת "עפר זז בע"מ". לטענתו מדובר היה ברישום פורמלי בלבד מטעמי תכנון מס. ניהול החברה התבצע על ידי התובע בלבד והוא משך שכר לפי צרכיו, ללא יידוע שני בניו. לאחר התאונה החברה חדלה לתפקד. בחקירתו ציין כי החברה הייתה רשומה על שמו ושם אחיו "מתוך שאיפה שיום אחד נשתלב בחברה", ולא רק מטעמי תכנון מס. 

התובע טוען בסיכומיו כי יש לקבוע את בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה על שילוש השכר הממוצע במשק. נטען כי התובע לא יכול היה לחזור ולעבוד בעבודתו הקודמת. לסיכומים צורפו דוחות כספיים של חברת אא.לל. - חח. יי בע"מ, המצביעים על הפסדים של חברה זו בכל השנים מאז הוקמה. נטען כי בגין התאונה התובע אינו יכול עוד לנגן באקורדיון, מה שהיה יכול לשמש עבורו מקור פרנסה חילופי. נטען לפיצוי  בגין  אי השתכרות כלשהי בעבר מיום התאונה עד היום וכן ולפיצוי עתידי על פי נכות תפקודית בשיעור 50%. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה משמעותית מזו הרפואית. התובע יכול להמשיך לעסוק בעבודתו כנהג הסעות, עבודה בה בחר לעסוק משנת 1998, ללא כל מגבלה וללא כל גריעה משכרו. גם המומחה הרפואי אישר כי לתובע אין כל מגבלה בנהיגה וגם לא בהרמת מזוודות. הנתבעות טוענות כי זמן קצר לאחר התאונה טס התובע לחו"ל ובמהלך אותה שנה טס עוד שלוש פעמים לחו"ל, וברור שאדם שטס כל כך הרבה פעמים לחו"ל בתקופה כה קצרה אינו מוגבל בתפקודו היומיומי. הנתבעות מפנות לתעודת עובד ציבור של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ממנה עולה כי לא הוטלה כל מגבלה שהיא על רישיון הנהיגה של התובע בקשר עם פגיעתו הנטענת בתאונה. באשר לבסיס השכר- הנתבעות מפנות לראיות שהוצגו. התובע לא עמד בנטל להוכיח את נתוני השתכרותו עובר לתאונה. גם מנהל החשבונות לא הובא לעדות ויש לייחס הימנעות זו מהבאת ראיות לחובת התובע. עדות התובע בהקשר זה היא עדות יחידה של בעל דין. גם לעניין הפגיעה באפשרות ההשתכרות כנגן אקורדיון - לא הובאה כל ראיה תומכת. לעומת זאת, הוצגה ראיה מגוף אובייקטיבי, המוסד לביטוח לאומי, ממנה יש ללמוד על שכר התובע לפני התאונה, פחות מ - 3000 ¤ לחודש. מהאישור שניתן  על ידי קיבוץ בחן, מעבר לאי קבילותו, שהרי לא הוגש באמצעות עורכו, לא ניתן ללמוד דבר - לא ניתן ללמוד ממנו כי התובע אכן היה חותם על חוזה עם הקיבוץ ואין בו כדי להוכיח הכנסת התובע  - גם אם היה נחתם החוזה. לעניין הפסדי חברת אא. לל.- חח. יי בע"מ - טוענות הנתבעות - הרי שלפי עדות התובע הכנסות החברה מופנות להחזר חובות עבר שיש לתובע. אין לכך קשר לתאונה ולא הוכח קשר כזה. לעניין הפסדי העבר - טוענות הנתבעות - המומחה הרפואי כלל לא קבע תקופות אי כושר ויש שוב לזכור כי התובע נסע לחו"ל במסגרת עבודתו כבר חודש לאחר התאונה.

לאחר שקילת כלל הנסיבות והראיות החלטתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כשיעור נכותו הרפואית, 20%. מחד, נראה שהתובע לא יכול היה לחזור באופן מלא לעבודתו הקודמת בשיפוץ ציוד  - המומחה הסביר כי קיים חשש שיפיל כלי עבודה מידו הימנית. יתכן ויכול היה התובע לחזור לעבודה זו אך תוך היזקקות  לעזרה רבה יותר מאשר נזקק עובר לתאונה. מאידך, התובע יכול לעסוק וגם עסק בפועל במגוון עבודות אחרות: נהיגה, שמירה, מכירות. באיזון בין כלל השיקולים החלטתי כי  הנכות הרפואית במקרה זה משקפת גם את פגיעתו התפקודית.  התובע לא הביא ראיות של ממש לעניין בסיס שכרו עובר לתאונה וגם לא לעניין הכנסות החברה ופעילותה. לא הוצגו דוחות כספיים של החברה ודיווחיה לרשויות, לא הובאו אישורי לקוחות על עסקאות עם החברה ואיננו יודעים אם לחברה היו רווחים או שמא צברה הפסדים. גם בנו של התובע לא ידע כמה השתכר התובע מעבודתו בחברה ומה היה מצבה הפיננסי של החברה. רואה החשבון של החברה לא הובא לעדות. הוצג תלוש שכר אחד בודד כאשר חלק הארי בשכר הנקוב בו הוא מענק ולא שכר יסוד. לעומת זאת, בהתאם לדיווחים שדווחו למוסד לביטוח לאומי עמד בסיס השכר על 2960 ¤ ובהתאם לדיווח על התאונה שמלא התובע עצמו-  בכל החודשים לפני התאונה עמד שכרו על  1550  ¤ - 2000 ¤ לחודש, למעט חודש דצמבר 1995. לגבי ההסכם עם קיבוץ בחן - לא הוכחו נתוני השתכרות ורווחים צפויים. לגבי העבודה כנגן אקורדיון - גם כאן, לא הובאו ראיות על השתכרות כלשהי מעיסוק זה בעבר. בהעדר ראיות אובייקטיביות אחרות, אקבל את הנתונים הרשומים במוסד לביטוח לאומי  כראיה מהימנה לעניין בסיס השכר של התובע עובר לארוע. סכום זה משוערך להיום עומד על 5000 ¤. בניכוי מס- 4900 ¤.

לגבי העבר- המומחה לא קבע תקופות אי כושר ואף לא נשאל על כך. המוסד לביטוח לאומי קבע תקופת אי כושר מלאה של חצי שנה ולאחר מכן  אי כושר חלקי.  אכן, פגיעתו של התובע לא הייתה פגיעה קלה, במיוחד בידו, אך איני סבורה כי פגיעה זו מצדיקה קביעת תקופת אי כושר מלאה מיום התאונה ועד היום, כטענת התובע, במיוחד כאשר התובע טס לנסיעות עבודה לחו"ל כבר חודש לאחר התאונה ועוד שלוש פעמים בחודשים לאחר מכן, כאשר שהתובע  עבד בעבודות שונות משנת 1996, אם כי לא באופן רצוף, וכאשר משנת 1998 פתח חברה ובה הוא עובד כעובד יחיד.  גם אם החברה מפסידה - התובע טוען כי ההפסדים מקורם בחובות עבר ולא הוכח הקשר בין התאונה לחובות אלו. עוד יש לזכור כי בהעדר דוחות ונתונים המתייחסים לחברת "עפר זז" אין לדעת  מתי החברה הפסיקה את פעילותה ואם לא היו לה - ולתובע - הכנסות בשנים 1995 ואילך. בהתחשב בכלל הנתונים, אעמיד את תקופת אי הכושר המלאה של התובע לאחר התאונה על שמונה חודשים. בגין כך יהא זכאי התובע לפיצוי בסך  39,200 ¤ ובתוספת ריבית - 52,000 ¤.  לאחר שמונה חודשי אי כושר - הנכות התפקודית תעמוד על 20%. ההפסד החודשי -  980 ¤. לתקופה מאוקטובר 1995 ועד אוקטובר 1996 -  13 חודשים - פיצוי של 12,740 ובתוספת ריבית - 16,500 ¤. בנובמבר 1996 עבר התובע ניתוח ואני מעמידה את תקופת אי הכושר בגין כך על שלושה חודשים-  לחודשים נובמבר 1996 - ינואר 1997. ההפסד לשלושה חודשים אלו - 14,700 ¤ ובתוספת ריבית - 18,300 ¤. מפברואר 1997 ועד היום - 13.5 שנים - פיצוי בסך 158,760  ¤ ובתוספת ריבית - 203,300 ¤.

לעתיד - מהיום ועד שימלאו לתובע 67 - שנת 2013, עוד 4 שנים, ההפסד החודשי 980 ¤ ובהוון - 44,275 ¤.

ראשי נזק נוספים

בגין כאב וסבל, בהתאם לנכות רפואית בת 20% וארבעה ימי אשפוז - זכאי התובע לסכום של 47,878 ¤ כולל ריבית.

התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרה לעבר ולעתיד. לא הוצגו קבלות כלשהן על הוצאות. התובע ציין בחקירתו: "לא שמרתי. היו הוצאות שהיו במזומן בלי קבלות מכל מיני נותני שירותים, זה היה במשך התקופה. במשך כמה שנים אין לי הוצאות. בשנים האחרונות אני לא מקבל טיפולים רפואיים הקשורים לתאונה...אני מקבל תרופות לשיכוך כאבים". יש עוד לזכור כי מדובר בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה, כאשר הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהתחשב בטיב הפגיעה והנכות אעמיד את סכום הפיצוי בגין הוצאות לעבר ולעתיד על סכום כולל של  35,000 ¤ נכון להיום.

סכום הפיצויים מגיע לסך 417,253 ¤.

ניכויים

בהתאם לחוות דעת אקטוארית מיום 2.7.09 תגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבל ויקבל התובע עקב התאונה עומדים על 230,120 ¤, כולל ריבית והצמדה על תשלומי העבר. בנוסף, זכאי היה התובע לקבל סכום נוסף בסך 174,117 ¤, כולל הפרשי הצמדה וריבית, אם היה מגיש תביעתו במועד.  סך תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד בהתאם לחוות הדעת  על 404,237 ¤. מקובל עלי כי יש לנכות גם ניכוי רעיוני של תגמולי המוסד לביטוח לאומי. התאונה היא תאונת עבודה ברכב המעביד, כפי שציין התובע עצמו בטופס ההודעה על התאונה למוסד לביטוח לאומי. קיימת חובה של הנפגע לפנות למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת גמלאות. סעיף 82 לפקודת הנזיקין מלמד כי בתביעת נזיקין המופנית כנגד המעביד דינו של הניזוק כאילו קיבל לידיו גמלאות, אפילו בפועל לא קיבל אותן ויש לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות המוסד לביטוח לאומי. מקרה זה שונה מתביעה כנגד  מזיק צד שלישי שאינו מעביד, שם אם מתברר שהניזוק לא קיבל לידיו הגמלאות ולא יקבלן בעתיד - לא יעשה ניכוי רעיוני, שהרי הצד השלישי, בניגוד למעביד, חייב בכל מקרה בהשבת התגמולים למוסד לביטוח לאומי.  (ראה ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה  שלישית, 1999, עמ' 693).  יש לציין כי חוות דעת אקטוארית המפרטת את הניכוי הרעיוני הוגשה במסגרת תיק מוצגי הנתבעות. התובע לא ביקש לחקור את עורך חוות הדעת וגם לא חלק על האמור בחוות הדעת בסיכומיו.

לאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי עומדת יתרת סכום הפיצויים על 13,016 ¤.  לאור כך שמדובר בתאונת עבודה בשירות המעביד וברכב המעביד - התובע אינו זכאי לרבע מנזקו בהתאם להוראות חוק  הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995.

לסכום הפיצוי ייתוספו שכ"ט עו"ד בשיעור  13% ומע"מ והוצאות המשפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעות. 

ניתן היום,  dd MMMM yyyy" \h ‏א' אב תשס"ט,  dd MMMM yyyy" ‏22 יולי 2009, בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.