איסתרוב נ. בשור
בתי המשפט
א 020219/07 |
בית משפט השלום תל אביב-יפו |
||
|
|||
05/01/2009 |
תאריך: |
כב' השופטת ארנה לוי |
לפני: |
|
איסחרוב אהרון |
בעניין: |
|
תובע |
עו"ד דברת |
ע"י ב"כ |
|
|
נ ג ד |
|
|
|
1 . בשור ירון 2 . איילון חברה לביטוח בע"מ |
|
|
נתבעים |
עו"ד הדר |
ע"י ב"כ |
|
פסק - דין
1. בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1951, טוען כי ביום 10.5.05 נפגע בגופו במהלך ניסיון כניסה לאוטובוס, נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ומבוטח ביטוח חובה על ידי הנתבעת 2. המחלוקת היא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות.
2. תחילה שאלת החבות. בהתאם לגרסת התובע, הוא עמד בתחנת אוטובוס ברחוב הרצל ברמלה והמתין לאוטובוס קו 245 של חברת "סופרבוס" הנוסע לתל אביב בדרכו לעבודה. כאשר האוטובוס, נהוג על ידי הנתבע, הגיע לתחנה, הוא היה אחרון בתור ולפניו היו מספר אנשים. הוא עדיין לא עלה על מדרגות האוטובוס והכניס את ידו השמאלית כדי לאחוז בידית האוטובוס ולעלות. התובע אינו זוכר אם הספיק להחזיק בידית. לפתע סגר הנתבע את דלת האוטובוס על ידו השמאלית והחל לנסוע. הוא ניסה לשחרר את היד מהדלת ודפק עם ידו הימנית על האוטובוס, בעודו נוסע. בסופו של דבר ולאחר כמה מטרים השתחררה ידו והוא ונפל על הכביש. הנתבע לא עצר והמשיך בנסיעתו. התובע, בכעסו הרב על הנתבע, עלה על מונית לתל אביב ונסע לתחנה המרכזית, מקום התחנה הסופית של האוטובוס. הוא המתין לנתבע וכאשר זה הגיע צעק עליו ואמר לו שכמעט הרג אותו. הנהג השיב לו שלא ראה אותו. לאחר מספר ימים פנה למשטרה לדווח על הארוע ואז נמסר לו שהנתבע הגיש כנגדו תלונה על כך שאיים עליו.
3. בהתאם לגרסת הנתבע, הוא קלט נוסעים בתחנה ברחוב הרצל והאוטובוס היה מלא עד אפס מקום, "הגיעו עד אלי בעמידה". הוא צעק לנוסעים פעמיים "זהירות מהדלת", סגר את דלת הכניסה ולאחר שבדק במראות שהכל תקין החל לצאת מהתחנה. בשלב זה שמע דפיקות חזקות על הדלת הקדמית אך כיון שכבר עמד לצאת מהתחנה והאוטובוס היה מלא המשיך בנסיעה. הוא לא ראה את התובע בתחנה. הוא גם לא ראה את התובע במראות כי היה עסוק בהשתלבות בכביש והביט במראה השמאלית. לצידו, בתוך האוטובוס, עמד מאבטח תחבורה ציבורית שהיה עד לארוע, שאמר לו לפתוח את הדלת לתובע, אך הנתבע סרב לפתוח: "הוא ראה, אני לא ראיתי". כאשר הגיע לתחנה הסופית והנוסעים ירדו הגיע התובע, אמר לו שידו נתפסה בדלת, שהוא נפל ונפצע בגללו והחל לקלל אותו. הנתבע טוען כי לא סגר את דלת האוטובוס על ידו של התובע וכי הדבר אינו אפשרי, זאת כיון שיש חיישן הפותח את הדלת אוטומטית אם נתפס משהו בדלת. במקרה זה הדלת לא נפתחה. על איומיו של התובע הוא התלונן במשטרה. המאבטח שהיה עד לארוע לא אותר על ידי הנתבעים, בהתאם להודעתם.
4. לאחר בחינת עדויות הצדדים החלטתי להעדיף את גרסת התובע על זו של הנתבע בקשר לנסיבות הארוע. עדותו של התובע הותירה רושם מהימן ולא התרשמתי כי מדובר באדם הבודה את תאור הארוע מליבו רק כדי לזכות בפיצויים, כאשר גם את נזקיו לא ניסה להאדיר. כנגד עדות התובע אין עדות ברורה מטעם הנתבעים אשר יכולה לסתור את גרסתו, שהרי הנתבע כלל לא ראה את התובע, לא ראה את המתרחש סביב הדלת שסגר, לא ראה מי דפק על דלת האוטובוס ובאלו נסיבות ולא ראה כלל את נסיבות הארוע. הוא רק שמע דפיקות חזקות על האוטובוס לאחר שסגר את הדלת ועמד לצאת מהתחנה, עובדה המתיישבת עם גרסת התובע. דווקא מי שראה את הארוע, מאבטח שהיה באוטובוס, לא הובא לעדות. מגרסת הנתבע עצמו עולה סיוע לגרסת התובע: הנתבע מאשר כי גרסת התובע כפי שנטענת בכתב התביעה היא אותה הגרסה המיידית שניתנה על ידו כאשר נפגשו השניים בתחנה המרכזית בתום הנסיעה ואין מדובר בגרסה שהומצאה במועד מאוחר יותר לצורך התביעה. הנתבע מאשר כי האוטובוס היה מלא עד אפס מקום וכי הוא סגר את הדלת תוך קריאה לנוסעים, פעמיים, להיזהר. הוא מאשר כי שמע דפיקות חזקות על דלת האוטובוס. הוא מאשר שהמאבטח שראה את התובע אמר לו לפתוח את הדלת. הוא מאשר כי הוא לא ראה כלל את המתרחש, לעומת המאבטח שראה. לטעמי, גם עצם העובדה שהתובע טרח ונסע במונית בעקבות הנתבע והטיח בו מיד את הטענה כי סגר את דלת האוטובוס על ידו וגרם לו נזקי גוף, גם היא מחזקת את גרסתו, ויש ללמוד מכך כי אכן ארע ארוע יוצא דופן של סגירת דלת האוטובוס על ידו של התובע, ארוע שהותיר בו סערת רגשות, עד אשר הרגיש חובה לנסוע מיד במונית, לפגוש בנתבע ולהטיח בו את זעמו. איני סבורה כי אם היה מדובר במקרה לא נדיר של נוסע אשר רץ אחרי אוטובוס ורק "מפספס" אותו, כטענת הנתבעת, היה התובע חש סערת רגשות מסוג זה ופועל כפי שפעל.
5. הנתבעים בסיכומיהם מפנים לרשום בגיליון פיזיותרפיה מיום 5.7.05, שם נרשם: "נסע באוטובוס ובזמן הירידה במדרגות האוטובוס האוטובוס התחיל לנסוע וכתוצאה מזה הנ"ל קיבל מכה בשתי הידיים ונפל" ומפנה לתשובת התובע בחקירתו: "זה מה שמסרתי לפיזיותרפיסט". איני רואה לנכון לייחס משקל לרשום במסמך זה. יש להזכיר כי הצדדים התנגדו לעדויות מפי השמועה ועורך המסמך לא הובא להעיד. מעבר לכך, מדובר במסמך אשר התובע כלל לא ראה אותו בעת עריכתו ולא יכול היה להשפיע על הרישום בו בזמן אמת. בהמשך חקירתו לגבי מסמך זה ציין התובע: "אני לא עליתי במדרגות, אולי היא לא הבינה אותי" ונראה שתשובתו הקודמת ניתנה מבלי שהבין את השאלה אותה נשאל. ידוע כי במקרים רבים, במהלך עריכת מסמכים רפואיים, לא נרשמות נסיבות האירוע באופן מדויק, שהרי מטרת המסמכים היא טיפול רפואי ולא תיעוד נסיבות האירוע. שוב, יש לזכור כי התובע מסר גרסתו לנתבע באופן מיידי ומדובר באותה הגרסה ממש שנמסרה לכל אורך הדרך גם במסגרת הליך זה.
6. עוד טוענים הנתבעים כי לא ניתן, טכנית, לסגור הדלת על ידו של אדם. לא הובאה כל ראיה שעשויה לתמוך בטענה זו כמו חוות דעת מומחה, מסמכים מפורטים לגבי אפיוני האוטובוס ומנגנוני הבטיחות שלו או כל ראיה אובייקטיבית אחרת מעבר לגרסת הנתבע עצמו.
7. לאור כלל האמור, אני קובעת כי התובע נפגע בעת שדלת האוטובוס נסגרה על ידו בעת שניסה להיכנס לאוטובוס. מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה בהתאם להגדרות חוק הפיצויים ולכן זכאי התובע לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.
8. ולשאלת הנזק. התובע נחבל באמת ידו השמאלית מדלת האוטובוס ובידו הימנית עקב נפילתו על הכביש. הוא פנה לקופת חולים ביום 13.5.05, לאחר שכאביו לא חלפו. הוא נטל משככי כאבים ובצע מספר טיפולי פיזיותרפיה. התובע עותר לפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל בלבד. בהתחשב בטיב הפגיעה אני מעמידה את סכום הפיצוי על 4500 ¤ נכון להיום, כולל ריבית. לסכום זה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ואגרה. הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ניתן היום, ט' בטבת, תשס"ט (5 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ארנה לוי, שופטת |