מינהל מקרקעי נ. קדוש מיכאל


 

 

ב ת י  ה מ ש פ ט

ת.א.  062914/05

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

27/07/2009

 

 

לפני:

 

 

       מינהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב

           התובע:


 

        ע"י ב"כ עו"ד מ. גנס ואח'

 


 

               נ  ג  ד

 


 

        קדוש מיכאל

        ע"י ב"כ עו"ד ר. עקרבי ואח'

         הנתבע:

 

 

פסק-דין

1.         התובעת, עמידר חברה לשיכון עולים בישראל בע"מ (שתיקרא להלן גם – "עמידר") הינה גוף ציבורי, המנהלת, על פי דין, מטעם המדינה השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו דירת 3 חדרים הממוקמת בקומה ב' בבניין המצוי ברחוב המחרוזת 28, בת ים (להלן: "הדירה").

 

2.         בתאריך 19/7/77 התקשרה עמידר בחוזה (להלן: "חוזה השכירות"), על פיו הושכרה הדירה למנוחה קדוש מסעודה (להלן: "המנוחה") ולשני בניה, דוד קדוש (להלן: "דוד") ויצחק קדוש ז"ל (להלן: "המנוח" או "יצחק").

            המנוחה הלכה לבית עולמה בשנת 1994 ואילו בנה יצחק נסתלק למנוחות בשנת 2006.

 

3.         הנתבע הינו נכדה של המנוחה ואחיינו של יצחק, המחזיק בדירה וטוען לזכות מגורים בה.

 

4.         בתביעה שבכאן, עתרה התובעת להורות על פינויו של הנתבע מהדירה, הואיל וזה האחרון מחזיק בה שלא כדין וללא זכות חוקית.

            בהיות הנתבע חסר מעמד בדירה עותרת התובעת לפינויו הימנה, כמו גם לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים, העולים, כך על פי הטענה, לסך 1,866 ¤.

 

5.         הנתבע מצידו טוען כי הוא התגורר בדירה ברציפות, משחר ילדותו, עם סבתו המנוחה – למעט פרק הזמן ששהה בבית הסוהר – ולאחר מותה המשיך להתגורר בה עם דודו יצחק.

            בכגון דא, כך לנתבע, הוא רכש מעמד של בן ממשיך בדירה מכוח זכויות סבתו בה.

 

ההסדר הדיוני

5.         בפתח ישיבת ההוכחות ביום 8/4/08 הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מוותרים על חקירת המצהירים על תצהיריהם (נציג עמידר והנתבע) והסכימו על העובדות שלהלן –

            א.         סבתו של הנתבע גידלה אותו בדירה עד לפטירתה בשנת 1994.

ב.         עם פטירת המנוחה המשיכו דוד ויצחק להתגורר בדירה, כאשר יצחק, בזמן מן הזמנים, נותר להתגורר בדירה עד לפטירתו בשנת 2006.

הצדדים נחלקו בעובדה, האם – אם לאו – התגורר הנתבע בדירה ברציפות יחד עם יצחק בחיי האחרון, כטענת הנתבע, או שמא הנתבע התגורר בדירה לסירוגין.

הוסכם על הצדדים כי הנתבע החזיק בדירה בלעדית, למן המועד בו הלך יצחק לבית עולמו.

 

6.         בו ביום, ניתן תוקף של החלטה שיפוטית להסדר האמור, ולבקשת הצדדים הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

            משאלה הוגשו הגיעה עת ההכרעה.

 

השאלה שבמחלוקת

7.         אחת היא השאלה העומדת להכרעה בתיק זה והיא: האם – אם לאו - רכש הנתבע מעמד של "דייר ממשיך" בדירה, כמשמעות היגד זה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – "חוק הדיור הציבורי").

            לשיטת הנתבע, עם פטירת המנוח הפך הוא ל"דייר ממשיך" וזכותו זו נדחתה עד לפטירת יצחק.

            מנגד טענה התובעת כי הנתבע לא רכש זכויות כלשהן בדירה, שכן במעמד פטירת סבתו, טרם נכנס חוק הדיור הציבורי לתוקפו.

 

ההכרעה

8.         אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית, כי על בסיס העובדות המוסכמות על הצדדים אין מנוס מלקבוע כי הנתבע לא רכש זכויות של "דייר ממשיך" בדירה.

            ויודגש. אף שהנתבע לא השכיל להוכיח כי התגורר בדירה ברציפות לאחר מות סבתו המנוחה – עובדה השנוייה במחלוקת – הרי אף אם יונח כי כך הם פני הדברים, אין בכך כדי להקים לנתבע זכויות של דייר ממשיך בדירה.

            במה דברים אמורים.

 

9.         סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי מגדיר "דייר ממשיך" כך –

            "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו ... ובלבד שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי ...".

            הנה כי כן, ברי ונעלה מכל ספק כי הנתבע איננו יכול לרכוש מעמד של דייר ממשיך בדירה מכוח דודו יצחק, שכן אחיין איננו בגדר אותם קרובים המנויים בהגדרת דייר ממשיך.

            אלא מאי? טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו כי הנתבע רכש מעמד כאמור, בשנת 1994, עת נפטרה סבתו, שכן במועד זה הוא התגורר עימה בדירה, למצער, 3 שנים כדרישת החוק.

            לא מצאתי ממש בטענה זו ודינה להידחות על הסף.

 

10.        על מנת שמחזיק יוכר כ"דייר ממשיך" עליו להוכיח – כתנאי סף – כי במועד הקובע, קרי, פטירת הדייר החוזי או מעבר למוסד סיעודי (להלן – "המועד הקובע") – הדייר החוזי היה בגדר "זכאי".

            דא עקא, שבמועד הקובע חוק הדיור הציבורי טרם נכנס לתוקפו שכן זה נכנס לתוקף אך ביום 26/7/98 – דהיינו 4 שנים לאחר פטירת המנוחה.

            נמצא, כי בחיי המנוחה החוק לא היה בתוקף כלל ועיקר וברי כי אין הוא חל רטרואקטיבית 4 שנים טרם חוקק.

            בנסיבות אלו, ברי ונעלה מכל ספק כי במועד פטירת המנוחה לא יכול היה הנתבע לרכוש זכויות של "דייר ממשיך" בשל כך שבמועד פטירת המנוחה היא לא הייתה בגדר "זכאי", ממילא ומאליו מובן שהנתבע לא יכול היה לרכוש מעמד של  "דייר ממשיך", שכן מעמד  זה בא לעולם רק בחלוף 4 שנים ממועד פטירת המנוחה.

 

11.        לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו לפיה הסבתא הינה בבחינת "זכאי בדיעבד"  עם כניסתו של החוק לתוקפו.

            לעניין זה סמך ב"כ הנתבע יתדותיו על הוראת סעיף 6 לחוק הקובע לאמור – "לעניין חישוב התקופות המנויות בהגדרות 'דייר ממשיך' וזכאי שבסעיף 1 ... יבואו בחשבון גם תקופות שקדמו למועד תחילתו של חוק זה".

            מכאן, כך לב"כ הנתבע, יש לחוק תחולה למפרע למועד פטירת המנוחה.

            אודה ולא אבוש, לא הבינותי פ??שרה של טענה זו.

            אכן "החוק עוסק בזכאים שהתקשרותם עם חברת הדיור הציבורית נערכה לפני חקיקת חוק זה, והמסקנה הבלתי נמנעת היא כי החוק חל גם עליהם" (ע"א 8857/99, בן נעים נ' לופז – עליו השליך ב"כ הנתבע יהבו). ברם במה דברים אמורים, כאשר במועד כניסתו של החוק לתוקף היה הדייר בין החיים וכדברי בית המשפט (כב' השופט א. זיסקינד) בת.א. 8857/99 הנ"ל "באשר להעדר תחולה רטרואקטיבית – נראה כי אין ממש בטענה זו, משום שהחוק נכנס לתוקף ב-26/7/98, דהיינו 5 חודשים לפני פטירת המנוחה  כך שהחוק חל על המנוחה מיד עם היכנסו לתוקף”  (ההדגשות במקור – ח.ט.).

            והדברים ברורים ואינם צריכים פרשנות מיוחדת.

            על מנת שהחוק יוחל על דייר חוזי, יש צורך שזה ייכנס לתוקפו עוד בחייו של הדייר, וברי כי לא ניתן להחילו רטרואקטיבית על דייר שנסתלק לבית עולמו, שנים הרבה טרם כניסת החוק לתוקף.

            נמצא, כי הוראת סעיף 6 לחוק - המחיל רטרואקטיבית את הוראות החוק – מתייחס אך לשאלת חישוב התקופות לצורך רכישת זכות של "דייר ממשיך", אך איננו מחיל את החוק רטרואקטיבית על דיירים שהלכו לבית עולמם טרם הו?חק.

            נמצא, כי בעת פטירת המנוחה חוק הדיור הציבורי טרם בא לעולם ועל כן לא רכש הנתבע ולא יכול היה לרכוש מעמד של דייר ממשיך מכוח מגוריו עם סבתו המנוחה, בצוותא חדא, בדירה.

 

12.        על מנת להפיס דעתו של ב"כ הנתבע אוסיף ואומר כי אף אם חוק הדיור הציבורי היה נכנס לתוקפו טרם פטירת המנוחה, גם אז לא יכול היה הנתבע לרכוש מעמד של "דייר ממשיך" בה.

            כפי שהבהרנו לעיל, חוזה השכירות נעשה עם שלושה שוכרים, המנוחה, דוד ויצחק בערבות הדדית (ראו הגדרת "שוכר" בנספח א' לתביעה).

            על פי הדין והוראות ההסכם, הרי שעם פטירת אחד מן השוכרים, השוכר שנותר בחיים הופך לשוכר בלעדי של המושכר.

            נמצא, כי עם פטירת המנוחה הפך המנוח (לבדו או עם אחיו דוד) לשוכר הבלעדי של הדירה מכוח היותו דייר חוזי.

            בנסיבות אלו, ברי כי הנתבע לא יכול לרכוש מעמד של "דייר ממשיך" במועד פטירת המנוחה – אף אם החוק היה בתוקף במועד זה – שכן במועד זה התגורר במושכר דייר חוזי, הזכאי להמשיך להתגורר בדירה חרף פטירת השוכר האחר.

            באם תתקבל עמדתו של ב"כ הנתבע המלומד לפיה רכש הנתבע מעמד של "דייר ממשיך" בעת פטירת סבתו (בהנחה כאמור שהחוק היה אז בתוקף) - ייווצר מצב משפטי בלתי נסבל.

            מחד, "קרוב" רוכש זכויות חוזיות בדירה מכוח היותו "בן ממשיך" ומאידך, הדייר החוזי שנותר בחיים הינו בעל זכויות השכירות על מלוא המושכר על פי חוזה.

            מצב משפטי זה לא ייכון, שכן רכישת מעמד של "דייר ממשיך" מכוח החוק, תיתכן אך מקום שאין בנמצא דייר חוזי, הזכאי להתגורר בדירה מכוח חוזה שכירות עם החברה הציבורית.

 

13.        לא מצאתי שחר לאנלוגיה שמבקש ב"כ הנתבע לעשות בין חוק הדיור הציבורי לזה של חוק הגנת הדייר – לפיו עשוי "קרוב" לרכוש זכות נדחית כדייר מוגן.

            לשיטת ב"כ הנתבע, הנתבע רכש זכות של "דייר ממשיך" וזכות זו נדחית היא מפני זכותו של יצחק, ולאחר פטירתו של זה האחרון קמה וגם ניצבה זכות הנתבע כ"דייר ממשיך".

            כאמור, אין שחר לטיעון זה ודינו להידחות בגין שלושה טעמים.

            ראשית, כפי שהבהרנו לעיל, הנתבע לא יכול היה לרכוש זכויות כלשהן בדירה שכן החוק טרם הוחק במועד פטירת האם.

            שנית, אף אם היה החוק בתוקפו עוד בחיי המנוחה, גם אז לא ניתן "לשמר" זכויות של "דייר ממשיך" עד לפטירת הדייר החוזי הנותר (ובענייננו יצחק), שכן "קרוב" מאלו המנויים בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, אינו רוכש זכויות על פיו, כל זמן שקיים דייר חוזי אחר.

            שלישית, בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, קבע המחוקק מנגנון מיוחד ל"הורשת" זכויות הדייר המוגן בדירת מגורים, כאשר מעמד הבכורה ניתן לבן הזוג, ובאין בן זוג יורשים ילדי הדייר, ובאין ילדים, קרוביו האחרים של הדייר שנפטר (סעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר).

            להבדיל מחוק הגנת הדייר - בענייננו אין כל הוראה כזו ומכלל הן אתה שומע לאו.

            יתר על כן, אף כאשר עסקינן בדיירות מוגנת הרי עם פטירת אחד מן הדיירים, הדייר החוזי אשר נותר בחיים ממשיך להיות השוכר וילדי השוכר שנפטר או קרוביו האחרים – המתגוררים במושכר – אינם רוכשים זכויות כלשהן, טרם פטירת הדייר הנותר.

 

14.        סוף דבר ולאור האמור, אין מנוס מלקבוע כי הנתבע איננו ולא רכש מעולם זכויות של "דייר ממשיך" בדירה ובשל כך חזקתו בדירה נעשית ללא זכות חוקית תוך הסגת גבולה של התובעת.

 

הסעדים המבוקשים

15.        משלא השכיל הנתבע להוכיח כי הינו "דייר ממשיך" בדירה ומשלא טען לזכות חוקית אחרת כלשהי לה כפופה זכות הבעלות של התובעת בה, רשאית האחרונה לסעד הפינוי ולסילוק היד כמבוקש בתובענה.

            שונים הם פני הדברים באשר לסעד הכספי המבוקש בעתירה.

            לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת באשר לדמי השימוש הראויים, לא הניחה הנתבעת תשתית ראייתית כלשהי להוכחת היקפם.

            בהעדר ראייה כאמור, דין התביעה הכספית להידחות.

 

התוצאה

16.        התוצאה הינה, איפוא, כדלקמן:

א.         הנני מורה לנתבע לפנות ולסלק ידו מהדירה המתוארת בסעיף 1 לעיל, ולהחזירה לתובעת כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ מטעמו.

            על מנת לאפשר לנתבע להתארגן במקום אחר, מעכב ביצוע הפינוי ב-60 יום מהיום, כאשר ימי הפגרה באים במניין הימים.

ב.         בנסיבות העניין ובהתחשב במצבו הכלכלי של הנתבע, אין אני עושה צו להוצאות.

 

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים – בדואר.

 

ניתן היום, ו' באב, תשס"ט (27 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.

 

 

חיים טובי, שופט

 

קלדנית אהובה

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/B02EF80EDB45EFB1422576000056FA85/$FILE/224290A2F32DAEF1422575FF00349BE1.html
תאריך: 
27/07/09
Case ID: 
62914_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : חיים טובי
חיים טובי
עורכי דין : מ. גנס ואח' ר. עקרבי ואח'
מ. גנס ואח'
ר. עקרבי ואח'
Powered by Drupal, an open source content management system