בתי המשפט

פסק דין

התובעת, חברה אשר עוסקת באריזות ובמשלוחים בינלאומיים, הגישה נגד הנתבעת, שהיתה לקוחה של התובעת, תביעה כספית על סך 59,809 ¤.

במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק זה ניתן פסק דין חלקי על סך 10,055 ¤, שלא היה שנוי במחלוקת, וסכום התביעה הופחת בהתאם.

כידוע, כתבי הטענות משקפים את המוסכמות והפלוגתאות שבין הצדדים, מגדירים ותוחמים את מסגרת הדיון (ד' שוורץ, סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות, תשס"ז, עמ' 195). לפיכך, נפנה תחילה לכתבי הטענות.

תמצית טענות התובעת בכתב התביעה

התובעת ביצעה עבור הנתבעת, במסגרת ההתנתקות, עבודה של אריזה, הובלה ואחסנה, החל מחודש אוגוסט 2005 וכלה בחודש דצמבר 2005.

הנתבעת העבירה לתובעת מקדמה על סך 30,000 ¤, כולל מע"מ.

ביום 10.1.06 העבירה הנתבעת לתובעת תחשיב של התמורה, שלפי דעתה מגיעה לתובעת. על פי תחשיב זה, התמורה עבור עבודת התובעת מגיעה לסך של 66,581 ¤. לפי החישוב הבא: אחסנה – 9,100$, שכר עבודה – 10,000 ¤, חומרי אריזה – 5,000 ¤.

הצדדים נפגשו לצורך דיון בשכרה של התובעת ולאחר הפגישה, שלחה התובעת לנתבעת טבלה מפורטת ומעודכנת לפיה, שכרה של התובעת מגיע כדי 86,641 ¤ (כולל מע"מ). לאחר ניכוי המקדמה, נותרה יתרת חוב בסך של 56,641 ¤ וביום 31.1.06 הוצאה חשבונית על סכום זה.

התובעת פנתה לנתבעת מספר רב של פעמים, אך פניות אלה לא זכו לכל מענה. ביום 27.8.06 שלח ב"כ התובעת מכתב התראה לנתבעת, אך גם מכתב זה לא זכה לכל התייחסות.

תמצית טענות הנתבעת בכתב ההגנה

הנתבעת עוסקת, בין היתר, באריזה, בהובלות ובפינויי משרדים, עסקים ודירות. בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הנתבעת עסקה בפינוי תכולת דירות של מתנחלים בגוש קטיף. הנתבעת נשכרה על ידי מנהלת הפינוי לבצע פינוי של 30 דירות בגוש קטיף. מאחר והמתנחלים סרבו להתפנות ולא היתה להם כתובת חדשה, נאלצה המדינה לאחסן את תכולת הדירות שפונו. לפיכך, פנתה הנתבעת לתובעת, המעניקה שירותי אחסנה.

התובעת לא ביצעה עבור הנתבעת עבודת הובלה ואריזה, אלא שירותי אחסנה בלבד. הנתבעת ביצעה את האריה וההובלה בכוחות עצמה ולא היתה זקוקה לתובעת לשם כך. ההסכמה בין הצדדים היתה, שהתובעת תקבל סך של 200 דולר עבור כל איחסון תכולת דירה של מתנחל. סכום זה הוא גלובלי, עבור כל שירותי האחסון- לרבות שכר עובדי התובעת וחומרי אריזה. מסכום זה יש לנכות 10% עמלה עבור הנתבעת.

לא הוסכם בין הצדדים, שבנוסף לסכום זה תשלם הנתבעת את שכר עבודת עובדי התובעת ועבור חומרי האריזה. התובעת היתה מוכנה לשלם את ההפרש שבין 9,100$, בניכוי 10% עמלה, לבין המקדמה, אך התובעת סירבה לקבלו ודורשת סכומים מוגזמים ומופרזים, שאין להם אחיזה.

העדים שהעידו

מטעם התובעת העיד מר שלומי לוי ומטעם הנתבעת מר אמנון לוי. משני הצדדים מדובר בעדות יחידה של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971).

שני הצדדים לא הביאו לעדות עד רלוונטי. התובעת לא הביאה לעדות את מר אלי לוי, אחד מבעלי החברה ואביו של מר שלומי לוי. הנתבעת לא הביאה לעדות את מר משה עוזיאל, שהיה מעורב באירועים נשוא התביעה.

הנתבעת גם לא הביאה לעדות את העובדים או מנהלי הצוותים, שעסקו באותו מועד בפינוי תכולת הדירות בגוש קטיף, ויכלו להעיד ממקור ראשון, האם עובדי התובעת סייעו להם באריזת תכולת הדירות וקשירתם על המשטחים במחסן.    

דיון

ככלל, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של טענות ההגנה (יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד – 2003, עמ' 1508, להלן- קדמי). על כך נאמר על ידי בית המשפט העליון, כדלהלן: "... נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו – עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע …" (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר נבו, פסקאות 11 ו- 13 לפסק הדין, הדגשה הוספה).  

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובמסמכים שהוגשו ולאחר ששמעתי את החקירות הנגדיות ושקלתי את טענות הצדדים בסכומיהם, הגעתי למסקנה, שמאזן ההסתברויות נוטה לטובת התובעת, שהשכילה להוכיח את טענותיה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. מאידך, גרסת הנתבעת נסתרת על ידי מסמכים שיצאו תחת ידיה היא.

גרסת התובעת הגיונית, מתקבלת על הדעת, עקבית ונתמכת במסמכים שנכתבו ב"זמן אמת":

הנתבעת זכתה במכרז לפינוי ואיחסון דירות מתנחלים מגוש קטיף. ובלשונו של מנהל הנתבעת, "כל העסקה היתה מהיום למחר. היה מדובר בפינוי ישיבה של כ- 100 אברכים ישיבת בני טל, הכל נעשה בצורה חפוזה..." (קדם משפט, עמוד 2 לפרוטוקול, מיום 6.5.07).

מנהל הנתבעת פנה למר אלי לוי, ביקש ממנו עזרה בנושא האיחסון ושלח את מר משה עוזיאל מטעמו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 9 – 13). מר עוזיאל הגיע לתובעת וחתם על הסכם העבודה (נספח א' לתצהיר התובעת).

ביום 26.9.05 שילמה הנתבעת לתובעת מקדמה על סך 30,000 ¤ והתובעת הוציאה קבלה וחשבונית מתאימים.

בחודש דצמבר 2005 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.

ביום 10.1.06 העבירה הנתבעת, על דעת עצמה, מכתב המסכם את סך התמורה המגיעה לתובעת. על פי מכתב זה, התמורה המגיעה לתובעת היא: 9,100$ עבור אחסנה, שכר עבודה של עובדי התובעת – 10,000 ¤ וחומרי אריזה 5,000 ¤. סך הכל – 66,581 ¤.

לאחר קבלת הצעת הנתבעת, נפגשו נציגי הנתבעת עם מר שלומי לוי והוסכם, שהתובעת תעביר לנתבעת פירוט של מלוא חיובי הנתבעת בגין האחסנה והעלויות הנוספות.

ביום 29.1.06 שלחה התובעת לנתבעת טבלה מפורטת ומעודכנת של מלוא החיובים של הנתבעת, בסך כולל של 86,641 ¤ (כולל מע"מ, נספח ו' לתצהיר התובעת). כפי שניתן לראות, הטבלה מפורטת לפי משפחות, משטחים ותקופות אחסנה.

בסוף הטבלה ישנן הערות לגבי החיובים הנוספים: "שכר של עובדים: 20,000 ¤, אין באפשרותנו להוריד את המחיר היות והשארנו את המחסנים שלנו, כולל מנהל התפעול, מנהל מחסן, מלגזנים ועובדים יומיים בלילה והכל על בסיס שעות נוספות. לפנים משורת הדין ורק על מנת שנסגור את הפרשה נחייב אתכם 20,000 ¤. חומרי אריזה: 5,000 ¤ למרות שהעלויות שלנו 5,950 ¤ לא נתווכח. לגבי חיובי האחסנה בטבלה למעלה למרות שסוכם חיוב חודש או חלקו לפנים משורת הדין הסכמנו למטענים שיצאו עם 28/09/05 לחייב רק מחיר של חודש ולא חייבנו אפילו את החלק היחסי".

ביום 31.1.06 הפיקה התובעת לנתבעת חשבונית על סך 56,641 ¤, בגין יתרת חובה של הנתבעת, בניכוי המקדמה. 

למרות שהמחלוקת לכאורה היא על סך של כ- 20,000 ¤ בלבד ועל אף פניות לנתבעת, לא שולמה יתרת החוב שאינה שנויה במחלוקת.

מאידך, גרסת הנתבעת הופרכה בחקירה הנגדית.

מנהל הנתבעת טען, שנספח ה' לכתב התביעה, "... לא ידוע לנתבעת ולא נמצא בין מסמכיה" (סעיף 1.14.1 לתצהירו, עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 10-12).

דא עקא, בהמשך חקירתו הנגדית התברר, שהמסמך מצוי גם מצוי בידיו של מנהל הנתבעת.

מסתבר, שבידי מנהל הנתבעת מצויה טיוטה בכתב יד של נספח ה' לתצהיר התובעת (ת/1). כמו כן, מצוי בידי מנהל הנתבעת העתק מודפס של נספח ה' (ת/3), שמנהל הנתבעת הכחיש לאורך כל הדרך. בנוסף, מצוי בתיקו של הנתבעת העותק המקורי של הטבלה שצורפה לנספח ה' (ת/2).

מעבר לכך, שהימצאות המסמכים בידי מנהל הנתבעת פוגעת קשות במהימנותו ובאמינות גרסתו, מסמכים אלה תומכים בגרסת התובעת. מסמכים אלה נכתבו, כפי הנראה, על ידי מר משה עוזיאל ולפי הכתוב בהם, היתה הסכמה הדדית לתשלום עבור האחסנה ובנפרד עבור העובדים של התובעת ועבור חומרי האריזה, שהתובעת נאלצה להשקיע באריזה ובאחסנה של תכולת הדירה.

כמו כן, ניתן ללמוד ממסמכי הנתבעת עצמה, שמר משה עוזיאל, היה מעורב בעבודה נשוא התביעה והיה מוסמך להתחייב בשם הנתבעת.

ב"כ הנתבעת אינו מתייחס לנושא זה בסיכומיו והדבר מדבר בעד עצמו.

לאור האמור במכתב שיצא תחת ידיה של הנתבעת (ת/3), היתה הסכמה לגבי חומרי אריזה (5,000 ¤), ישנו פער של 10,000 ¤ לגבי שכר העבודה ופער של כ- 1,500$ לגבי האחסון. למרות זאת, הנתבעת לא שילמה את הסכום שאינו שנוי במחלוקת והיה צורך בהליכים משפטיים, כדי שתואיל לשלם חלק מסכום זה ויש צורך ובמתן פסק דין על מנת לחייבה לשלם את יתרת הסכום.

לגבי שכר עבודה, אני מקבל את גרסת התובעת הנתמכת כאמור במסמכים שיצאו תחת ידיה של הנתבעת ובעדותו האמינה של מר שלומי לוי, "אנחנו סיפקנו עובדים וחומרים לביצוע העבודה. הנהגים של הנתבעת הגיעו וכתוצאה מלחץ שלהם לא הספיקו לפרוק, לסדר, לארוז ולקשור את תכולות הדירה על גבי המשטחים כמו שסוכם והאנשים שלנו היו צריכים לבצע את העבודה הזו ביום ובלילה. המחסנים שלנו נשארו פתוחים כל הלילה על מנת שנוכל לספק את השירות הדרוש, וכתוצאה משימוש בחומרי אריזה, זה הסכום שדרשנו בגין החומרים ושכר העובדים שנשארו לבצע את עבודת הפריקה והסידור והקשירה, חייבנו אותם בזה" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 6-12). הנתבעת היתה יכולה לנסות ולהפריך את גרסת התובעת על ידי הבאת עדותם של הצוותים שעבדו באותו לילה, אך הנתבעת לא טרחה לעשות כן. אי הבאת העדים פועלת אף היא להחלשת גרסת הנתבעת.

לגבי התמורה בגין האחסון, אני מקבל את גרסת התובעת הנתמכת בנספח ו' ובנספח א' לתצהירה. מר שלומי לוי העיד, שחתם על ההסכם בעצמו מול מר משה עוזיאל.

לטענת הנתבעת, מר משה עוזיאל עזב את הארץ, אך כאשר בפני עדותו האמינה של מנהל התובעת, הנתמכת בנספח ה', ומנגד עדותו הלא אמינה של מנהל הנתבעת, הכף נוטה לטובת גרסת התובעת.

הנתבעת טוענת למעשה, שההסכם, נספח א' לתצהיר התובעת (כמו גם נספח ה' לתצהיר התובעת) מזוייף. טענה זו לא הוכחה אפילו במקצת. מדובר בטענה בעלמא, שאין בה ממש, כפי שלא היה ממש בטענות הנתבעת לגבי נספח ה', שנמצא בכליה במהלך הדיון. יתרה מזאת, העובדה שבהסכם נרשמו דמי אחסנה בסך של 175$ בתוספת מע"מ ולא 180$ בתוספת מע"מ, כטענת הנתבעת, אך מחזקת את המסקנה שמדובר בהסכם אמיתי שנחתם מול מר משה עוזיאל.

סוף דבר

לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של  49,754 ¤ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 12.12.06 ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ¤ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ¤ בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום ו' באב, תשס"ט (27 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

קלדנית: דבורה