בתי המשפט

פסק דין

בפני בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות לפי סע' 5 א' לחוק אחריות המדינה, ומנגד בקשת התובעים להארכת מועד להגשת התביעה.

1.      הרקע העובדתי

         א.      כנטען בכתב התביעה, התובע יליד 1962 ביום 25.11.00 שם פעמיו להתפלל במסגד שבאיזור מגוריו בחאן יונס, ובעת שיצא משם נורה, לטענתו, טיל  ע"י כוחות צה"ל שפגע במכולה ומשזו התנפצה נפגע התובע בכל חלקי גופו בעיקר ברגליים ובחזה.

                  בעקבות התאונה הועבר המשיב לבי"ח ואחר כך המשיך לקבל טיפולים רפואיים בסעודיה ובמצרים הנמשכים עד היום.

         ב.       לטענת הנתבעת, מדינת ישראל, התיישנה התביעה שהוגשה ביום 12.7.05 לאור סעיף 5 א' לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה") כבר ביום 1.8.04.

         ג.       הנתבעת מתנגדת להארכת מועד להגשת התביעה.

2.      טענות הצדדים

         א.      לטענת הנתבעת על התביעה שבנדון חלות הוראות סעיף 5 א' לחוק אחריות המדינה, ומשלא הוגשה התביעה עד 1.8.04 היה על התובע לשכנע כי לא היה באפשרותו להגיש את התביעה עד התאריך האמור. לטענתה, לא עמד התובע בנטל השכנוע האמור לעיל, שכן לא היתה לו כל מניעה בהגשת התביעה על אף הטיפולים הרפואיים שעבר.

         ב.       עוד טוענת המבקשת, כי ההוראות להארכת מועד הקבועות בסע' 5 לחוק ייבחנו עפ"י מבחן האפשרות הסבירה לפיו די כי במהלך תקופת ההתיישנות נוצרו תנאים הולמים אשר במהלכם ניתן היה להגיש את התביעה כך שלא ניתן יהיה לקבל הארכת מועד לתקופת ההתיישנות.

         ג.       לא זו אף זו, לטענת הנתבעת נטל ההוכחה מוטל על התובע להראות כי על אף הפעולות הסבירות אשר בצע, לא היה באפשרותו, עקב נסיבות שלא בשליטתו, להגיש את התביעה ולטענתה נראה כי התובע ישב בחיבוק ידיים במשך ארבע שנים וחצי טרם הגשת התביעה בלא כל הצדקה.

         ד.       לטענת הנתבעת, טענת התובע כי מזה זמן מנסה עורך דינו לקבל עבורו אישור כניסה לישראל היא טענה כללית ובלתי מוכחת שכן לא צורפה לה אסמכתאות המאשרות פניותיו לקבלת האישור הנטען.

         ה.      לגבי טענה אחרונה צרף התובע כעת אסמכתאות המאשרות פניה ובקשות לקבלת אישור כניסה לישראל המראות כי בוצעו מאמצים רבים מצידו להכנס לארץ שנמשכו חודשים אבל רק החל מ- 4/05.

                  ב"כ התובע פנה לקבלת אישור מעבר לתיאום הפעולות בשטחים ענף אג"מ – פניות ציבור, באפריל 2005 ותשובת המשיבה נשלחה ב- 2005. 18.4 (כנראה בנספח).

                  זאת הפנתה את המשיב ליועץ המשפטי באישור חבל עזה ועל כן ב- 2005. 19.4 נשלח פקס  (כנראה בנספח) אשר לא נענה.

                  ב- 1.5.2005 התקבלה תשובה ממשרד הביטחון ולפיה בקשת המשיב הועבר "לבירור הרשות המתאימה" (כנראה בנספח).

                  בתאריך 3.5.2005 נשלחה תזכורת מטעמו ליועץ המשפטי באיזור חבל עזה.

                  בתאריך 19.5.2005 נשלחה ע"י משרד הביטחון למשיב מכתב נוסף ובו מתבקש הוא לפנות לאגף תיאום – איזור חבל עזה.

                  לטענת המשיב ביום 1.6.2005 נאמר לו כי הגורם המוסמך היא "הועדה האזרחית הפלסטינית", ועל כן שלח הוא ב- 1.6.2005 בקשה לוועדה זו.

                  המשיב טוען כי כניסתו לישראל התאפשר רק ביום 8.6.2005, למס' מצומצם של שעות  ואילו כתב התביעה הוגש מטעמו בתאריך 12.7.2005.

3.      דיון

         א.      כאמור בסעיף 5 א' (3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952:

                  "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים;"

         ב.       הוראת המעבר אשר נקבעה בתיקון 4 קבעה, כי בנוגע לתובענה שעילתה מעשה שאירע לפני 1.8.02 וטרם התיישנה, יימנו המועדים אשר בסעיף 5 א' (3), מיום 1.8.02, דהיינו - עד יום 1.8.04, כאמור בבש"א 17023/07 ו- 9672/07 בת.א. (מחוזי חיפה) 657/07: "ברי כי אין כוונת הסעיף לקשיים 'הרגילים', העומדים בפני תושבי האיזור להגשת תביעות, בשל עצם העובדה שהם נמצאים באיזור על הגבלות הכניסה לישראל, התמצאות בדין ובשפה וכיוצ"ב, שכן קשיים 'כלליים' אלה (כמו גם קשייה של המדינה באיתור עדים, חומר רפואי וכיוצ"ב ראיות) היו ידועים למחוקק בעת שחוקק תיקון 4 ובאו בחשבון במסגרת האיזונים אשר הביא המחוקק בחשבון, במצב הדברים הבעייתי בו נתונים כל הצדדים.

                  בשל קשיים אלה ונוספים הקיימים משני הצדדים – כל צד וקשייו הוא – קבע ביהמ"ש העליון בבג"צ (8276/05, 8338/05, 11426/05 המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שר הביטחון ואח' – מ.ש.) עדאללה, כי תיקון מס' 4 הינו תיקון מידתי אשר אינו מעורר קושי חוקתי (שם פיסקה 35):

                  "זאת ועוד, רואים אנו, כי הקשיים אשר אמנם קיימים, לכניסת תושבי האיזור למדינת ישראל, אינם מונעים הגשת תביעות רבות ע"י תושבי האיזור לבתי המשפט בישראל, כך שאין בקשיים אלה, כשלעצמם, כדי להיות נימוק להארכת מועד אוטומטית".

         ג.       באשר למונח העדר "אפשרות סבירה", הטבוע בסעיף 5 א' (3) לחוק (ראה דלעיל), הכוונה לנסיבות אובייקטיביות שלא היו בשליטת התובעים ואשר מנעו מהם אפשרות סבירה להגיש את התביעה (ת"א (מחוזי ירושלים) 8141/06 עזבון נאיף סאלם סייד אחמד ואח' נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (2007); בש"א (מחוזי נצרת) 1575/05 רשיד נ' מדינת ישראל (2006); בש"א (שלום חיפה) 14154/06 מדינת ישראל נ' מסבאח (2007); בש"א (שלום ת"א) 3081/06 סואלחה נ' המפקד הצבאי ביהודה ושומרון (2006); בש"א (שלום נצרת 4469/06 משרד הביטחון נ' עבדאללה (2006).

                  כאמור בבש"א 1575/05 בת.א. (מחוזי נצרת) 1247/04 רשיד ואח' נ' מדינת ישראל: "… הרי בהוראת סעיף 5 א' הנ"ל הוקם מנגנון שונה, השם את נקודת הכובד על 'האפשרות הסבירה'      שהיתה לתובע להגיש את תביעתו, במהלך התקופה. מבחן זה של 'האפשרות הסבירה', מותיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט. מבחן זה אף אינו דורש כי במהלך כל ימי מניין תקופת ההתיישנות, תהא לתובע אפשרות להגיש את תביעתו. דהיינו, אם במהלכה של התקופה, יווצרו תנאים הולמים אשר במהלכם ניתן יהא להגיש את התביעה.

                  לנוכח האמור, על התובע, לשכנע את ביהמ"ש, כי אכן במהלך כל התקופה (הדגשה שלי – מ.ש.) לא היתה בידיו אפשרות סבירה להגיש את תביעתו לביהמ"ש. נטל השכנוע מוטל על התובע. התובע מחוייב להציג בפני ביהמ"ש את הפעולות הסבירות אשר בצע, על מנת לנסות ולהגיש את תביעתו לביהמ"ש ולהוכיחן כי עקב נסיבות, שאינן בשליטתו, לא יכול היה להגיש את התביעה".

         ד.       דווקא בענייננו, מורה התכתבות ב"כ התובע לעניין בקשתו לצאת לישראל שהחלה רק ב- 4/05 כשהאישור נתקבל כבר ב- 8.6.05, כי לו פעל במועד לא היתה מניעה כי לא תתיישן תביעתו. לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגשה הבקשה להיתר כניסה לישראל בטרם התיישנה התביעה.

         ה.      לא זו אף זו, אלא שכמו בעניין ת.א. 657/07 הורשה התובע לצאת לחו"ל לצורך טיפולים רפואיים מספר רב של פעמים, הן במצרים, הן בסעודיה והן באבו דאבי ולא נטען ואין כל אחיזה לטענה כי לא ניתן היה ליצור קשר עם עו"ד שיטפל עבורו בתביעה.

         ו.       בענייננו, מדובר באיחור על סף תום שנת הארכה האפשרית בחוק (שכן מדובר בבגיר), דבר המגביר את החשש לנזק ראייתי, אשר ייגרם לנתבעת ולפיכך גם משפיע על העוצמה הנדרשת של הטעם להארכה (בש"א 6404/04 – יוסף לוי נ' מדינת ישראל (2004) .

4.      לאור כל האמור לעיל, התיישנה התביעה ביום 1.8.04 ומשלא עמד התובע בנטל השכנוע כי לא היתה לו אפשרות סבירה להגיש תביעתו תוך תקופת ההתיישנות – דין התביעה להידחות.

         לאור פציעתו הקשה של התובע אין צו להוצאות.

5.      מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מהחלטתי ישירות לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ז' באב, תשס"ט (28 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.

קלדנית: מרי ל.