בתי המשפט

פסק דין חלקי והחלטה

בפני בקשה מטעם התובע (להלן: "המבקש") למתן פס"ד בעילת השתק פלוגתא.

1.      רקע עובדתי

         א.      כנטען בכתב התביעה, מר פפיאשווילי אלברט (להלן: "הנפגע"), עובד חברת כ"א חלופה חב' לשרותי כ"א וסיעוד בע"מ (להלן: "חלופה"), נפגע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת (להלן: "המשיבה"), אליה נשלח לעבוד ע"י חלופה.

         ב.             התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב)  התשנ"ה – 1995, נקבעה נכותו והוא קיבל דמי פגיעה, קצבת נכות ומענקי נכות.

         ג.       בתביעת השיבוב, נשוא הבקשה, טוען המבקש כי את תשלום הקצבאות שהעביר לנפגע הינו זכאי לתבוע מהמשיבה, בהתאם לסעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995 ו/או בהתאם לחוק דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד 1964.

         ד.       נשוא הבקשה לקבוע כי חלוקת האחריות בין חלופה למשיבה אשר נקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום ברמלה, ת.א. 1342/03 בתביעת הנפגע עצמו מחייבת לצורך תביעה זו ומשכך חבה המשיבה בתשלום 85% מנזקי המבקש.

2.      טענות הצדדים

         א.      לטענת המבקש, יש ליתן פסק דין לפיו תחוייב המשיבה לשלם לו 85% מסכום התביעה, בהסתמך על שיעור אחריותה של המשיבה לנזק שנגרם לנפגע כפי שנקבע בפסק הדין בת.א. 1342/03 בבית משפט השלום ברמלה.

         ב.       לטענתו, פסה"ד האמור מהווה השתק פלוגתא כלפי המשיבה. הנפגע בתאונה, הגיש תביעת נזיקין כנגד המשיבה וכנגד חלופה בע"מ כמעבידותיו ובפסק הדין נקבעה חלוקת אחריות עפ"יה המשיבה, אחראית בשיעור 85% בנזקי הנפגע וחלופה בשיעור 15%.

         ג.       לטענת המבקש, מתקיימים בענייננו 4 התנאים להחלת השתק פלוגתא:

                  1)       מידת אחריותם של המשיבים לאירוע התאונה זהה לשאלת אחריותם של המשיבים, אשר הועלתה בתביעת הנפגע, בגין אותה התאונה.

                  2)       מדובר באותם הצדדים להתדיינות. במקרה דנן לא היה אמנם המבקש צד להתדיינות אך לטענתו תנאי זה הורחב, כך שגם צדדים נוספים, אשר לא היו צד להליך הראשוני, אשר להם יחסי קרבה לצדדים להליך, יחוייבו בהחלטת בית המשפט גם באשר למערכת היחסים בין צדדים אלו.

                  3)       ההתדיינות בין הנפגע למשיבים נסתיימה בהכרעה מפורשת ולאחר שהסתיים שלב ההוכחות.

                  4)       ההכרעה בשאלת האחריות וחלוקתה היתה שאלה חיונית לפסה"ד.

         ד.       המשיבה מתנגדת לבקשה.

                  1)       לטענתה, בקשת המבקש מתבססת על טעות עובדתית לפיה הוא סבור כי עליו להיפרע ממנה בגין תשלומים אשר שילם לנפגע בעוד שהמשיבה אינה מהווה מזיק שהיא צד ג' לצורך תביעת שיבוב.

                  2)       לטענתה, אכן קיימים ארבעה תנאים להחלתו של השתק פלוגתא, אך די באי קיומו של אחד על מנת לשלול תחולת הכלל.

                            לטענת המשיבה, משלא הגדיר בימ"ש השלום ברמלה, בפסק דינו, את מערכת היחסים בין התובע לצורך אותו הליך לבין הנתבעות ולא קבע מי מהנתבעות זכאית לקבל הגנה מפני תביעת שיבוב של המבקש לא מתקיימים התנאים להחלת הכלל בדבר השתק פלוגתא, כאשר פניית המבקש למשיבה, להשבת התשלומים ששלם אינה ברורה מאליה.

                  3)       לטענתה, לשאלה האם חלים בין הנפגע לבינה יחסי עובד מעביד, אין כל משמעות בנוגע לזהות הנהנה מהגנה מתביעת השיבוב, שכן היא היחידה אשר דאגה לתשלום התנאים הסוציאליים של הנפגע, וזאת בהתאם לחוזה ההתקשרות בינה לבין חלופה. לטענת המשיבה, משנשאה באופן בלעדי ובנפרד בתשלום התנאים הסוציאליים לטובת הנפגע, שימשה חלופה רק כצינור להעברת כספים ועבור שירות פורמאלי זה קיבלה תשלום בנפרד, ומשכך קנתה את זכות הנפגע לתגמולי מל"ל ו"קנתה" את הזכות שלא להיתבע על ידי המל"ל. לטענתה, הפלוגתא העומדת להכרעה במסגרת תביעה זו שונה מהפלוגתא אשר הוכרעה במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה, ועל כן לא מתקיימים הרכיבים להחלת השתק פלוגתא ויש לדחות הבקשה.

                  4)       כן טוענת המשיבה, כי המבקש נקב בסכומים שגויים, בכתב תביעתו, ויש להתבסס על תעודת עובד ציבור, לפיה התגמולים שהועברו לנפגע עמדו על סך -.59,732 ש"ח ברוטו.

3.      דיון

         א.      הבסיס לייעודם של כללי המניעות הוא כי מבחינת בעלי הדין ומערכת בתי המשפט יבוא סוף להתדיינות שבין הצדדים שהיה להם יומם בבית המשפט:

                  "כלל מעשה בית דין (res judicita) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק הדין שניתן בסיומו של הליך שיפוט כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קרבה משפטית' עם אחד מהם באופן שלא יכול ולחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (ז. זלצמן, מעשה בית דין הליך אזרחי, פרסומי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א).

                  כאמור בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, כ"ב  (2), 561, 583 מפי כב' השופט אגרנט:

                  "כידוע תורת ה- res judicita של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא:  מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה..." (ראה גם ע"א 822/77 בסה נ' אגד, ל"ב (3), 21, 23 וע"א 272/73 הראובני נ' טל בר כ"ט (1) 533, 539).

                  העמדה שהתגבשה בפסיקה לצורך הגדרת המושג "עילת תביעה" בהקשר זה קבעה כי יש להפעיל את מבחן הזכות המהותית.

                  "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם,  בפרוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני חרף  אי הזהות בין העילות של שתי התביעות..." (ע.א. 246/66 שם בעמ' 584).

         ב.       קיימים, אפוא, ארבעה תנאים מצטברים לקיומו של הכלל:

                  1)       אותה פלוגתא עובדתית ומשפטית עלתה בכל אחת מההתדיינויות.

                  2)       היתה התדיינות בין הצדדים במסגרת אותה פלוגתא ולכן לבעל הדין היה "יומו" בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

                  3)       ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא ביחס לאותה פלוגתא וקביעת ממצא אובייקטיבי.

                  4)       ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה.

                  (ספרה של ד"ר זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 141).

                  צירוף של כל ארבעת התנאים מעמיד את הרציונל של כללי ההשתק שכן לבעל הדין ניתנה הזדמנות למצות את זכותו ביחס לפלוגתא ומכאן כוחו של פסק הדין שניתן במסגרת ההתדיינות להעמיד בפני אותו בעל דין את המחסום הדיוני לדיון נוסף באותה פלוגתא (ראה: ע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1), 642, בעמ' 650-651).

         ג.       זאת ועוד, בע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1), 642, בעמ' 649-650 נקבע כי:

                  "הדוקטרינה של 'מעשה בית דין' מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – 'השתק עילה' ו'השתק פלוגתא'. השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען 'השתק עילה' להוכיח, כי יש זהות בין בעלי הדין או חליפיהם... בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה...

                  השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעת התנאים הבאים:

                  א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

                  ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה,  ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

                  ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה.

                  ד. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה".

         ד.       יש, אפוא, לבחון  תחולת 4 התנאים שנקבעו כאמור על הענין שבפני.

                  1)       אותה פלוגתא עובדתית ומשפטית עלתה בכל אחת מן ההתדיינויות

                            מעיון בפסק דינה של כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט, ת.א. 1342/03 (להלן: "פסק הדין"), עולה כי הנתבעות, חלופה חב' לשירותי כוח אדם וסיעוד בע"מ והמשיבה, הכחישו את קרות התאונה בה נפצע הנפגע, את אחריותן לאירוע ואת הנזק הנטען.

                            בעניין שאלת האחריות, קבעה השופטת, בעמוד 6 לפסק דינה, כי על המעביד לדאוג ולספק לעובדיו את האמצעים הנאותים שיבטיחו ביצוע בטוח של העבודה ובעניין זה בפרק: "המעביד – חלוקת האחריות בין הום סנטר  (היא המשיבה – מ.ש.)  לבין 'חלופה' ". בעניין זה קבעה השופטת כי : "השאלה הרלבנטית לענייננו מיהו המעביד של התובע שעליו מוטלת האחריות כלפי העובד ואשר עליו חובת הזהירות המושגית?" ובעמ' 9 לפסק הדין, קבעה כי: "באתי לכלל מסקנה כי חלוקת האחריות ההולמת את נסיבות המקרה שלפני, היא להטיל על הום סנטר 85% משיעור האחריות ועל חלופה 15% משיעור האחריות...".

                            ברור, אפוא, כי אחת הפלוגתאות אשר נדונה והוכרעה במסגרת פסק הדין, היתה שאלת אחריותן של חלופה והמשיבה כלפי הנפגע וכן שאלת חלוקת האחריות בינן, לבין עצמן. זו הפלוגתא בגינה עותר המבקש להורות על השתק.

                  2)       היתה התדיינות בין הצדדים ביחס לפלוגתא כך שניתן לבעלי הדין "יומם" בביהמ"ש

                            אין ספק כי היה למשיבה "יומה" בביהמ"ש ומוצתה זכותה להוכיח טענתה כי  התאונה בכלל לא ארעה והיא אינה אחראית לארוע התאונה ויש להטיל האחריות על חלופה בלבד.

                            כב' השופטת בביהמ"ש ברמלה התייחסה לכל טענות המשיבה לעניין הפלוגתא הנדונה והכריעה בהן.

                  3)       ההתדיינות נסתיימה והפלוגתא הוכרעה ע"י השופטת נחליאלי במפורש, תוך התייחסות לכל טענות המשיבה וקביעת ממצאים אוביקטיביים מפורשים.

                  4)       ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה

                            אין חולק כי ההכרעה בפלוגתא בדבר שאלת קיומה של אחריות הנתבעות וחלוקת האחריות בינן לבין עצמן היתה חיונית ונחוצה לפסק הדין, שקבע נזקי התובע, החובה בפיצויו ושעור כל נתבעת בתשלום.

4.      זהות הצדדים

         א.      לטענת המשיבה מאחר והמבקש לא היה צד להליכים במסגרת תביעת הנפגע בבית המשפט ברמלה אין תחולה להשתק הפלוגתא שהוכרעה בין צדדים אחרים.

         ב.       כאמור בע.א. 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין ואח'  פד"י מד' (2) 576 בעמ' 580:

                  "... הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת 'השתק פלוגתא' נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בימ"ש, ומצד שני לוודא, שמי ש'היה לו יומו' בביהמ"ש לא ישמיע דבר בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים".

                  "במקרה דנן הממצא נושא 'השתק פלוגתא' הוא ממצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בביהמ"ש. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על ידו בהתדיינות הראשונה, ועתה  הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו "יומו בביהמ"ש" ולא היתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מנהל מקרקעי ישראל – הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על "השתק הפלוגתא". אילו היה הממצא במשפט הראשון לטובת המערער וזה היה מעוניין להסתמך עליו כנגד מנהל מקרקעי ישראל, הרי שעפ"י העקרונות המוצגים לעיל (ואם נתעלם בעניין זה מהאפשרות לראות במינהל מקרקעי ישראל וברשם המקרקעין צד אחד – הינו המדינה) לא היה מקום לקבל את טענות "השתק הפלוגתא" שכן למנהל מקרקעי ישראל לא ניתנה כאמור ההזדמנות לטעון טענותיו במשפט הראשון.. ".

                  לאור האמור לעיל, יכול המבקש, שלא היה צד להליך בביהמ"ש ברמלה להעלות טענת "השתק פלוגתא" נגד המשיבה שהיתה צד בהליך והיה לה "יומה בבימ"ש" לגבי אחריותה לתאונה וחלוקת האחריות בינה לבין חלופה.

                  הדברים אושרו גם בע.א. 1041/97 סררו  נ' נעלי תומרס בע"מ פד"י נד (1) 642: "... שדי בכך שבעל הדין שלחובתו נקבע הממצא העובדתי היוצר את ההשתק יהיה בעל דין בכל אחד משני ההליכים...".

5.      זהות העילות

         אין ספק כי מערכת היחסים בין המבקש למשיבה וחובת המשיבה בשפוי המבקש לא עמדה כפלוגתא בפני ביהמ"ש ברמלה ולמשיבה לא היה יומה והיא זכאית להעלות כל טענותיה בפני, אך השתק הפלוגתא נתבקש אך ורק בפלוגתא של אחריותה כמעבידה כלפי הנפגע ומשהיה לה יומה בעניין זה מולאו כל תנאי החלת ההשתק.

6.      לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המשיבה תחויב לשלם למבקש 85% מסכום התביעה, אם תוכח אחריותה לשפויו.

7.      נקבע לקד"מ ליום 1.10.09, שעה 08:30.

8.      מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מהחלטתי ישירות לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום ז' באב, תשס"ט (28 ביולי 2009) בהעדר הצדדים

קלדנית: מרי  ל.