ספאייב נ. ביג מאמא נג'ארה
בתי המשפט
|
|||
ת.א 001123/06 |
בית משפט השלום קרית גת |
||
|
|||
13/08/2009 |
תאריך: |
כבוד השופט אלון אינפלד |
בפני: |
ספאייב ארתור |
בעניין: |
||
התובע |
עו"ד אסף אפרת |
ע"י ב"כ |
|
|
נ ג ד |
||
|
1. (ביג) בית מאמא נג'ארה בע"מ 2. "כלל" - חברה לביטוח בע"מ |
||
הנתבעות |
עו"ד דויטש אברהם |
ע"י ב"כ |
פסק דין
התביעה והפלוגתאות:
1. התובע יליד 8.10.82, נפגע ביום 1.11.03 כאשר עבד אצל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת"), זו מבוטחת ע"י הנתבעת 2. הנתבעת היא מסעדה. התובע נפל במדרגות בעודו אוחז סכין ושק בצק. כתוצאה מנפילה זו, נחתך בזרת יד ימין אשר נתפר בביה"ח. התובע נותח ונותר עם נכות רפואית מסוימת.
2. אין מחלוקת כי התובע סובל מפיגור שכלי קל, כי הוא עבד אצל הנתבעת כשלושה חודשים באמצעות חב' כוח אדם ואף החל לעבוד אצל הנתבעת באופן ישיר. בסה"כ עבד התובע אצל הנתבעת כארבעה חודשים, וזאת כעובד מטבח.
3. לטענת התובע, התאונה ארעה בעת שבמטבח היה לחץ גדול בשל עומס הסועדים במוצאי שבת. התובע נדרש ע"י טבח לעלות לקומה השנייה במטבח ולבצע שתי מטלות. האחת, להשחיז סכין טבחים, והשנייה, להוריד שק בצק במשקל של 50 ק"ג. התובע, בהיותו עובד ממושמע, הזדרז לעשות את המוטל עליו, מסר את הסכין להשחזה, נטל את שק הבצק, קיבל את הסכין המושחזת וירד עם שני הדברים במדרגות. אז, כאשר שתי ידיו תפוסות, איבד התובע את שיווי משקלו ונפל. הסכין המושחזת חתכה את ידו.
4. התובע הוסיף בתצהירו, כי המדרגות היו צרות וחלקות ובעת עדותו בביהמ"ש אף הוסיף כי המדרגות היו רטובות. ייאמר כבר עתה, כי טענות אלה לא בא זכרן בכתב התביעה ולפיכך הן מהוות הרחבת חזית פסולה. נציג הנתבעות התנגד לכל הרחבת חזית ואף טען בסיכומים כי התייחסות ב"כ התובע לעניין זה אינה ראויה. טענה זו נכונה, לא הייתה כל הסכמה להרחבת חזית במישור זה. לפיכך, אתעלם מטענות אחרונות אלה.
מעבר להרחבת החזית, יש לציין שהתובע עצמו בעדותו גם טען כי לא נפל בשל המדרגה הרטובה אלא בשל כך שהתנדנד ואיבד את שיווי משקלו. כך, בכל מקרה, אין קשר סיבתי בין פגם רטיבות לכאורה במדרגות לבין הנפילה עצמה.
5. הנתבעת אינה מכחישה את עצם קרות התאונה או את נפילתו של התובע ביום האירוע. אולם הנתבעות מכחישות את חבותן ולטענתן, התובע לא הרים את הנטל להוכיח חבות זו.
6. ישנה מחלוקת נוספת בין הצדדים והיא לגבי נכותו הרפואית של התובע. מחלוקת זו מתרחבת למחלוקת רחבה יותר אודות נכותו התפקודית של התובע.
7. לעניין אופן התרחשות התאונה העיד התובע עצמו. הוא לא הציג כל תמונות של המקום, של הסכין או שק הבצק ולא הציג כל ראיה תומכת. הנתבעת לא הביאה כל ראיה מכל סוג שהוא לעניין אופן התרחשות התאונה, ולו עדות הטבח שלכאורה נתן את ההוראה לתובע.
אופן התרחשות התאונה:
8. התובע העיד בתצהירו, כאמור, כי נדרש ע"י טבח לעלות לקומה השנייה להשחיז סכין ולהביא שק בצק במשקל של כ 50 ק"ג. הוא ירד במדרגות כאשר בידו האחת הסכין המושחזת ובידו השנייה שק הבצק. לדבריו, הוא איבד את שוויו המשקל, נפל וכך הסכין חתכה את ידו. התובע מוסיף, כי הוא מיהר להביא את הסכין ושק הבצק למטה.
9. כאן המקום להעיר כי אין מחלוקת שהתובע סובל מפיגור קל. הדבר ניכר היה בעדותו, בה הצליח לענות באופן קונקרטי על שאלות קונקרטיות, אך לא הצליח לענות על שאלות מורכבות יותר. אף ידיעותיו אודות ניהול ההליך בבית המשפט וההליכים בפני הביטוח הלאומי, היו חלקיות.
10. עם זאת, מדובר אין מדובר במגבלה חמורה מאוד, התובע בהחלט ידע לספר אודות האירוע. ניכר היה גם כי התובע מבין היכן טמון האינטרס שלו. לפיכך, לא אוכל לקבוע כי התובע לא יכול, מבחינת כישוריו, להגזים או להעצים פרטים בגרסתו, כאשר יש לו אינטרס לעשות כן.
11. בהקשר זה ראוי לציין, כי כאשר תיאר התובע את אופי תפקידו במקומות עבודה שונים, בהם עבד לפני התאונה ולאחריה, ניכר היה שהוא תופס את עצמו כבעל אחריות גדולה יותר מתפקידו האמיתי באותם מקומות. לא התרשמתי כי התובע משקר, אלא נראה כי מדובר בעיוות מסוים בתפיסתו את עצמו בהקשר זה. באופן כללי, התובע שמר על גרסה ברורה וקוהרנטית.
12. בהתחשב בכך שלא הובאה כל ראיה מצד הנתבעות אודות טענותיו העובדתיות של התובע, אשר עשה רושם מהימן באופן כללי, הרי שלכאורה תתקבל גרסתו של התובע. זאת, אלא אם כן יוכח כי מדובר בטענה שאינה מתקבלת על הדעת.
13. לא אוכל לקבל את טענת הנתבעות כי חובתו של התובע הייתה לצלם את הזירה ולהביא עדים לגבי אופן התרחשות התאונה. הזירה היא המטבח של הנתבעת. העדים הם העובדים של הנתבעת, אשר אחד מהם הוא אשר התרשל לטענת התובע. יש לזקוף לחובת הנתבעות את הימנעותן מהבאת עדים מטעמן.
14. בא כוח הנתבעות הצביע על כמה פרטים מוקשים בעדותו של התובע. כך לדוגמא, העיד התובע כי אחז בשק הבצק ביד אחת, באחיזה עילית. צודק בא כוח הנתבעות כי אם מדובר בשק של 50 ק"ג הרי שאדם מן הישוב אינו מסוגל להרים שק בצורה כזו ובוודאי שלא להעבירו ממקום למקום.
15. עוד הצביע בא כוח הנתבעות, על כך שהתובע מצד אחד טען שהוא מיהר, אך מהצד האחר טען כי שהה בקומה השנייה למשך כ 15 דקות. זאת, כאשר מסר את הסכין להשחזה, נטל את שק הבצק מהמקרר, קיבל חזרה את הסכין וירד עימם במדרגות.
16. בא כוח הנתבעות מבקש להסיק כי לא ניתן לסמוך על עדותו של התובע, בשל טענתו כי השק כל כך כבד. כמו כן מבקש בא כוח הנתבעות להסיק כי למעשה התובע יכול היה להוריד את השק בנפרד ואת הסכין בנפרד. לשיטתו, משתמע, כי התובע המתין לקבלת הסכין ו"חסך לעצמו" ירידה אחת במדרגות. הנה כי כן, טוען בא כוח הנתבעות, התובע עצמו החליט באופן בלתי סביר לא להוריד שק הבצק מיד ולחזור ולעלות ולקבל את הסכין המושחזת. זאת, מתוך עצלותו שלו, ולא בשל ההוראה שקיבל.
17. לא אוכל לקבל את טענות בא כוח הנתבעות לעניין זה. המדובר, כאמור, במי שסובל מפיגור קל. יתכן בהחלט שהוא הגזים לעניין גודל השק, אך נוכח עדותו הברורה והעקבית כי המדובר בשק כבד מאוד, סביר יותר כי אין המדובר בהגזמה מכוונת. לא נראה לי כי התובע החליט במודע לספר סיפור אודות שק כבד, שלא היה ולא נברא, אלא שכאשר רצה לתאר שק כבד, תיאר אותו כ"חמישים קילו", כאמירה כי מדובר בשק כבד מאוד. בהקשר זה יש לזכור כי לא הובאה כל עדות נגדית אודות גודל השקים, ולפיכך יש לקבל את עדות התובע כי מדובר בשק כבד מאוד.
18. כך, גם איני יודע איזה ערך יש להערכתו הסובייקטיבית של התובע כי היה בקומה השנייה 15 דקות. אדם רגיל לא תמיד מצליח להעריך זמנים בעבודות מסוג זה, ויכול לטעות בסדרי גודל ממש, כל שכן התובע. התיאור הקונקרטי של התובע בעמ' 16 ש' 19 לפרוט', לפיה "נמצא ככה עד שמצאתי את הבצק ויצאתי עם הסכין ביחד ככה זה נהיה" היא אמינה. כוונתו הייתה פשוט לומר, שעד שמצא את הבצק, הסכין הייתה מוכנה, ולפיכך ירד עם שני הפריטים יחד. דבר זה אף משתלב עם הוראות שקיבל, לדבריו.
19. לא הייתה כל עדות הסותרת את עדותו של התובע לפיה קיבל הוראה כפולה מן הטבח להביא עימו שק וסכין "שיהיה מחודד". זאת, כאשר ידוע שלצורך שני הדברים יש צורך לעלות לקומה השנייה ולרדת חזרה.
20. סיבת הנפילה תוארה על ידי התובע בעמ' 17 לפרוטוקול. לדבריו, הוא איבד את שיווי המשקל. התובע אישר את הניסוח של בא כוח הנתבעות "התנדנדת ונפלת" וכן אישר שלא נפל בשל ההחלקה.
21. סיכומו של דבר, יש לקבוע כעובדה שהוכחה מעבר למאזן ההסתברות, כי התובע קיבל הוראה לעלות לקומה השנייה, להביא סכין מושחזת ושק בצק כבד. התובע עלה וביצע את המוטל עליו. התובע ירד במדרגות עם השק הכבד ביד אחת ועם סכין מושחזת ביד השנייה. השילוב של המהירות בירידה, אחיזת פריט שונה בכל יד ומשקלו הכבד של השק הביאו לכך שהתובע איבד את שיווי משקלו במהלך הירידה, והוא נפל. הנזק נגרם בשל החיתוך מהסכין שאחז בידו.
רשלנות:
22. השאלה הראשונה שאותה יש לשאול היא אם נפילת התובע נגרמה בשל רשלנות כלשהי. שכן, דווקא מעידה במדרגות מובאת בפסיקה, לא פעם, כדוגמא לסוג התאונות המתרחשות ללא אשמה וללא רשלנות, כחלק מסיכוני החיים. סיכונים, אשר הם חלק מחיינו, ואינם אשמת הנופל, המעביד, בעל המקרקעין או כל אדם קרוב אחר. זאת, באשר לא ניתן למנוע סיכונים כאלה באמצעים סבירים. סיכונים, אשר מטעם זה אין בנסיבותיהם חובת זהירות למנוע את אפשרות התרחשותם. ממילא אין אחריות על מי שלכאורה לא נקט אמצעים למונעם, ואף ביטוח האחריות לא חל עליהם. (ראו ע"א 8263/98 צים נ' חברת השיט הישראלית בע"מ נ' שמואל בן מויאל פ"ד נה(3)666, להלן: פרשת או הלכת צים).
23. אין ספק בדבר חובת הזהירות המושגית של הנתבעת כלפי התובע. השאלה היא החובה הקונקרטית, היינו, אם ניתן היה לצפות כי קיים סיכון שהמשיב ייפול ויינזק מהסכין שהחזיק בידו, ואם ניתן היה למנוע סיכון זה באמצעים סבירים. לטעמי, התמונה של אדם, מוגבל בכישוריו, היורד במדרגות, בזריזות, עם שק כבד ביד האחת וסכין שזה עתה הושחזה ביד השנייה, היא תמונה של מסוכנות. זאת, בניגוד לטבח המקצועי, אשר ירד עם קערת סלט במדרגות האנייה והחליק, אשר היה נושא פרשת צים.
24. בעניין דנן יש מספר גורמים אשר כל אחד לעצמו אינו חריג בנוף העבודה של מטבח מסוג זה, אך הצטברותם יחד יוצרת תמונה של מסוכנות:
א. ירידה במדרגות מדרגות בשל טיבן מסוכנות מועדות יותר לנפילה מאשר רצפה ישרה. הגובה מגביר הסיכון בעת התרחשות הנפילה.
ב. מהירות התובע הבין שעליו למהר למלא אחר הוראות הטבח ומן הסתם בעת היות מרוכז בהזדרזות כזו, הוא נזהר פחות.
ג. החזקת שק בצק כבד ביד אחת - שיש בה כדי להוציא משיווי המשקל. זאת בשל עצם הקושי להרים השק ובשל כך שכאשר הוא תלוי כלפי מטה וממילא מתנודד (כפי שהדגים התובע באולם) הוא עלול להסיט את מרכז הכובד של הגוף קדימה ולגרום לנפילה. זאת, במיוחד במדרגות כאשר לא ניתן לשלוח רגל קדימה להתייצב, ואם עושים זאת אינסטינקטיבית - נופלים.
ד. החזקת חפץ אחר, קל, ביד שאינה אוחזת בשק הכבד - אשר מונעת היעזרות במעקה בירידה, ויוצרת חוסר איזון בין שני צדי הגוף.
ה. העובדה שהחפץ השני הוא סכין חדה ביותר שהרי זה עתה הושחזה מגבירה את הסיכון מעצם הנפילה. מעבר לסכנה בקבלת מכה בשל הנפילה עצמה מצטרפת סכנה של חיתוך, במכה חזקה ובלתי נשלטת, מכלי חד ביותר.
ו. מגבלותיו האישיות של התובע אשר מקשות עליו להעריך כי קיים סיכון או למצוא דרך לתת סדרי עדיפויות נכונים, לנקוט באמצעי זהירות מיוחד או לפתור את הבעיה באופן אחר.
25. יוער כי איני מקבל את טענת ב"כ התובעת כי צריך היה לספק לתובע נדן, או כיסוי כלשהו, בעת העברת הסכין ממקום למקום במטבח. אין מדובר בהליכה ברחובה של עיר בסכין שלופה. מדובר בסכין מטבח בתוך המטבח. צודק ב"כ הנתבעת כי טבעי הדבר שהסכין תעבור משימוש לשימוש וממשתמש למשתמש, במהירות גבוהה יחסית. עובדי מטבח סבירים צריכים להיות מסוגלים להעביר סכין זה לזה וממקום למקום במטבח, במהירות סבירה. הדרישה כי יעשה שימוש בנדן או כיסוי, מכבידה יתר על המידה ואינה מתאימה לטיב המסוכנות ואופי העבודה במטבח של מסעדה.
26. למרות זאת, צריך היה להיזהר במטבח בו יש מדרגות. יש מקום להנחות את מי שעולה במדרגות, ובמיוחד את מי שיורד, בוודאי עם משקל כבד, שיאחז במעקה בידו, ואם לא ניתן, אז שיתנהל בזהירות כפולה ומכופלת. בודאי שלא יאחז ביד האחרת בסכין חד או כלי זכוכית, כאשר הוא נמצא בסכנת נפילה בשל משקל כבד. זהירות יתרה בעת ירידה במדרגות עם חפצים כבדים, והימנעות מנשיאת משקל כבד יחד עם חפצים חדים, הם אמצעי זהירות שניתן וראוי לדרוש אותם.
27. יצוין כי אף ב"כ הנתבעות אינו חולק על כך שהייתה זו שגיאה בשיקול הדעת בעת שירד התובע במדרגות בצורה כזו, ומדובר ב"שיקול דעת מינימאלי" ופעולה רשלנית. אלא, שלשיטת ב"כ הנתבעות, הרשלנות היא של התובע בלבד, והנתבעת לא צריכה הייתה לצפות שהתובע יעשה דבר כזה.
28. המסקנה היא, אפוא, שהתובע נפצע בשל רשלנות. השאלה עתה היא מי התרשל ומי אחראי לתוצאות הרשלנות.
חלוקת האחריות
29. אפתח בכך שלא יכול להיות ספק מוחשי בכך שהתובע התרשל. התובע צריך היה להבין, כאשר פנה לירד במדרגות, כי הוא אינו יציב, כי הירידה במדרגות תפחית את יציבות, כי אינו יכול כך לאחוז במעקה וכי הסכין החשופה מגבירה את הסכנה.
30. שאלה יותר קשה היא השאלה אם הייתה התרשלות של הנתבעת. היינו, אם הטבח, כאשר נתן לתובע את ההוראה הכפולה בדבר השחזת הסכין והבאת שק הבצק, צריך היה לצפות כי התובע יעשה דבר מסוכן, ולא קיים את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, בעת נתינת ההוראה. אם צריכים היו להיות הנחיות כלליות, להיזהר בעת עליה וירידה במדרגות.
31. טוען ב"כ הנתבעות שיש גבול לרמת הפירוט שיש לצפות לו בעת מתן הוראות לעובד. מדובר במקום עבודה. לא ניתן לצפות ממי שמוסר מטלה פשוטה לעובד, לרדת לפרטי הפרטים בדבר אופן ביצוע העבודה וסדר ביצוע המטלות. כך, טוען ב"כ הנתבעות, שאין צורך לומר לטבח לכבות הגז בסוף טיגון, וכאשר אומרים לפועלים להוריד ארגזים ממכולה, אין צורך לומר להם שלא להוריד את כולם במקביל. כך גם, לשיטתו, אין צורך להזהיר מלצר שלא לשאת יותר מנות משידיו יכולות לשאת (פיסקה 23).
32. אני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעות ברמת העיקרון, אם כי אני חולק עליו לגבי שלוש הדוגמאות שהביא, וגם לגבי המקרה דנן. אכן, לגבי עובד חדש במטבח, הייתי מצפה שתינתן הוראה, בפעמים הראשונות שעובד מפעיל כיריים, לזכור לכבות הכיריים בתום הפעולה. עובד חדש עלול לטעות בדבר כזה, ואם ייגרם נזק, תהא זו רשלנות של החונך שלא עמד על כך. פועלים המורידים ארגזים ממכולה, או מלצרים הממהרים להגיש מנות לשולחן, אם יש יסוד לחשוב כי הם משתדלים לפעול מהר, ועלולים בלהטם לאחוז יותר מיכולתם, אכן מן הראוי להנחותם בכלל "תפסת מרובה לא תפסת". אם לא כן, יש חשש מוחשי שפועל או מלצר יפעל באופן שמסכן עצמו או אחרים. לטעמי, אם הייתה אינדיקציה למעביד כי הפועל עלול לפעול באופן לא נכון, צריך להזהירו.
33. במקרה זה מדובר היה במוצאי שבת, והלחץ במטבח היה רב, כעדות התובע שלא נסתרה. האווירה הייתה של פעולה מהירה. הטבח נתן לתובע הוראה לבצע שתי פעולות. שתיהן כרוכות בעליה לקומה השנייה וחזרה תוך אחיזת החפץ במדרגות. הטבח הסביר צריך היה לחשוב שעובד צעיר (4 חודשים בלבד במקום), המנסה להוכיח את עצמו, עלול לנסות לעשות את שתי הפעולות במקביל. הטבח צריך היה לצפות לסכנה זו, וליתן מילת אזהרה לתובע בעניין זה, או לפחות מילת הרגעה כגון: "לא להילחץ! אחד, אחד". הטבח שנתן שתי הוראות אלה בדיבור אחד, ולא ציין בפני התובע שעדיף לעשות הפעולות אחת אחת ולא במקביל, אכן התרשל.
34. הטבח במתן אותה הוראה כפולה, מבלי לסייגה, הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע. הפרה זו גרמה לתובע לעשות את הפעולה בצורה שגויה ומסוכנת, מכאן שיש אחריות למעביד לתאונה.
35. מעבר לאמור, התובע מוגבל, כאמור. אכן, התובע הוא אדם המסוגל לעבוד בעבודות מסוג זה, הנתבעת אף שילמה לו משכורת מלאה, ככל עובד אחר. אולם, כאשר ניתנות הוראות למי שאפשר שלא הבין, מי שהוא בבחינת "חרש, שוטה וקטן", אף שאין מדובר במי שאין בו כלל דעת, ויכול בדרך כלל לבצע את העבודה, חלה חובת זהירות מוגברת, לוודא כי הוא הבין את המטלה, ובמיוחד הבין הוראות בטיחות, ולא יעשה טעויות בטיחות. נוכח נתוניו המיוחדים של התובע, צריך היה הטבח להבהיר שאין לעשות את שתי הפעולות במקביל (ראו ת"א (טבריה) 2168/97 דרעי נ' בן חור (מיום 11.8.99)).
36. סטנדרט הזהירות הנדרש ממעביד הוא שלא ליתן הוראות מהם משתמע לפועל שעליו לעשות דברים בצורה מסוכנת, אף אם אין הוא מתכוון לכך. נדרש ממעביד להיזהר בדבריו, ואם הוא נותן שתי הוראות מצטברות, אשר ניתן להבינם כהוראה לעשות שתי פעולות במקביל בצורה מסוכנת, הוא חורג מסטנדרט זה, ונושא באחריות לתוצאות.
37. אכן, פרשנות הוראות המעביד מחייבת עיון בכל מקרה ומקרה. לא בכל מקרה בו עובד לא הבין הוראה, ילמד הדבר על רשלנות המעביד. במקרה דנן, אין לנו אלא את עדותו של התובע אשר הבין כי עליו לעשות שתי פעולות במקביל, כך עשה וכך נגרם הנזק. התוצאה היא, אפוא, שיש אחריות לנתבעות בגין הנזק שנגרם תובע.
38. מעבר לאמור, צריכה הייתה להיות במטבח מעין זה הנחייה כללית, אשר נשנית לעובדים, להיזהר בעת העלייה במדרגות ובמיוחד בירידה. מטבע הדברים, במטבח נושאים חפצים כבדים, חדים ואף נוזלים חמים. המדרגות באמצע מקום עבודה מסוג זה, חייבו מתן אזהרה קבועה בדבר אופן השימוש במדרגות.
39. במקרה הקונקרטי, ההוראה של הטבח הייתה הוראה כללית. לא הייתה הוראה מפורשת לבצע את הפעולה דווקא כפי שביצעה התובע. התובע הוא שהחליט, בסופו של דבר, לעשות את הפעולה בדרך זו. לכאורה, יש לראות בהתנהגות התובע רשלנות תורמת.
40. הפסיקה מחייבת נקיטת זהירות בטרם הטלת אחריות על עובד, אלא "במקרים ברורים, שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (השופט אילן בע"א 3769/97 דהן נ' דני פ"ד נג(5)581, 588. אינספור פעמים ציטטו בתי המשפט בישראל את דבריו של השופט ד' לוין בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פ"ד לו(2)592, 603, לפיהם "יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה".
41. עם זאת, בית המשפט ציין בהמשך הדברים כי "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה" (שם בעמ' 604). בפועל, כאשר יש התנהגות הנראית רשלנית במיוחד, או כאשר חרג העובד באופן ניכר מהוראות שניתנו לו, הוכרה הרשלנות התורמת של העובד.
42. במקרה דנן, העובד לא קיבל הוראה מפורשת להוריד את שני הדברים יחד, אף שהדבר השתמע. התובע עצמו, כאשר הוא החזיק את השק בידו האחת הרגיש כי מדובר בשק כבד. התובע לא טוען כי לו היה מניח לרגע את הסכין בצד, מוריד את השק במדרגות ואז מביא את הסכין, כי היה ננזף או כי היה נגרם נזק של ממש למעביד, מעבר לעיכוב של עוד דקה או שתיים. אין מדובר בשיטת עבודה שהנהיג המעביד במודע. לפיכך, ההחלטה לעשות את שני הדברים יחד הייתה, בסופו של דבר, החלטה של התובע.
43. יש לזכור כי אין מדובר במצב בו רשלנות המעביד עצמו היא קיצונית, כגון במקרים בהם המעביד מפר חובה חקוקה, כדיני הבטיחות בעבודה, שאז לעיתים נדירות יכירו בתי המשפט ברשלנות התורמת של העובד. במקרה זה, הרשלנות היא בשילוב של פעולות, אשר כל אחת כשלעצמה, אינה מסוכנת ואינה פסולה. לפיכך, יש משקל גדול יותר להחלטה של העובד לגבי אופן ביצוע העבודה והנטייה גדולה יותר להעביר אליו, חלק מהאחריות.
44. נוכח כל האמור, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%.
הנכות הרפואית - המחלוקת בין המומחים:
45. בתיק זה הוגשה חוות דעת של מומחים מטעם שני הצדדים. המומחים לא נחקרו על חוות הדעת, והוסכם כי הצדדים יטענו ישירות בסיכומים את טענותיהם ביחס לחוות הדעת הרפואיות.
46. מיד לאחר התאונה נלקח התובע לבית החולים איכילוב, שם טופל טיפול ראשוני ונתפר הפצע. הוא טופל בקופת חולים ואובחן קרע בגידים. לאחר מכן עבר שני ניתוחים, בראשון הושתל מקל סיליקון באצבעו ובשני הועבר גיד ממקום למקום.
47. מומחית התביעה, ד"ר הגר פטיש, הגישה חוות דעת ראשונה, עוד בטרם נותח התובע. חוות דעת משלימה מטעמה ניתנה ביום 3.12.07, אשר לקחה בחשבון את שני הניתוחים דלעיל.
48. על פי חוות דעתה של ד"ר פטיש המיקום החדש של הגיד, פוגע ביעילות המכאנית של כיפוף הזרת. לדבריה, קיים כיפוף אקטיבי של המפרק הבין גלילי המרוחק, אך לא של המקורב. לדבריה, בסגירת היד לאגרוף, קצה הזרת מגיע למגע בכף היד, אך אין היא מתכופפת כיתר האצבעות. לחוות דעת זו צורפו תמונות להדגמת הדבר. המומחית הסבירה כי הדבר נובע מכך שבניתוח הוקרב גיד שטחי עבור גיד הכיפוף העמוק. כן הסבירה כי כיום אין "פולי" המאפשר את הכיפוף המלא של האצבע. דבר זה הביא לירידה בכוח הסגירה של כל כף היד ברמה של 20%- 30%. מומחית התביעה מסבירה כי הירידה בכוח הלפיתה של היד יוצרת בעיה תפקודית של ממש, עבור אדם המתפרנס מיגיע כפיו.
49. סיכומו של דבר סבורה מומחית התביעה כי הנכות היא ברמה של 5%, תוך שהיא סבורה כי, במושגי תקנות המל"ל, בהתחשב במקצוע התובע, טבח, יש להפעיל "תקנה 15" במלואה, וכך להגיע לנכות של 7.5%.
50. מומחה ההגנה, פרופ' יעקב נרובאי, מצא כי קיימת מגבלה בכיפוף הבין גלילי המרוחק בלבד, ומצא כי התובע מסוגל לבצע אגרוף בצורה תקינה. לשיטתו, בנסיבות אלה יש להעריך הנכות בשיעור של 2.5% בלבד.
51. ב"כ הנתבעות סבור שיש להעדיף את חוות דעתו של מומחה ההגנה. לשיטתו, מכיוון שזה דיווח כי התובע יכול לבצע אגרוף בצורה תקינה, הרי שראה הדברים במו עיניו. מכאן מסיק ב"כ הנתבעות כי התצפית של ד"ר פטיש, לפיה לא הצליח התובע לעשות כן, נובעת מהתחזות התובע. לשיטתו, אין מדובר בעניין שבמומחיות אלא בעניין של מראה עיניים.
52. לא אוכל לקבל את טענתו של ב"כ הנתבעות. הרי גם פרופ' נרובאי דיווח על מגבלה בכיפוף הזרת. לא ברור כיצד המגבלה בכיפוף מתיישבת עם האפשרות לבצע אגרוף מלא. לכאורה, ייתכן שפרופ' נרובאי מדווח על אגרוף שנעשה באופן פאסיבי, ומכל מקום הדבר לא צולם, בניגוד לחוות הדעת של ד"ר פטיש.
53. נוכח האמור, בהתחשב בכך שחוות דעתו של פרופ' נרובאי מתייחסת לתנועתיות האצבעות, אך לא לשאלת כוח הלפיתה, בהתחשב בכך שחוות דעתה המשלימה של ד"ר פטיש בהירה ומנומקת יותר, ואף מאוחרת יותר, ומאחר שהמומחים לא נחקרו על חוות הדעת, אני סבור שיש להעדיף את חוות הדעת מטעם התובע ולקבוע כי הנכות הרפואית עומדת על 5%.
הנכות התפקודית הצמיתה ותקופת אי הכושר:
54. ב"כ הנתבעות הודיע כי אינו חולק על חישוב תקופת אי הכושר כפי שצוין בחוות דעתה של ד"ר פטיש. על פי חוות דעתה, תקופת אי הכושר הזמני נמשך ממועד הניתוח הראשון ועד שלשה חודשים לאחר הניתוח השני, היינו מיום 30.3.04 ועד 12.11.04. כן היה בתקופת אי כושר לאחר התאונה לתקופה של שלשה חודשים, היינו מיום 1.11.03 ועד ליום 1.2.04.
55. תקופת הביניים, בת החודשיים, בה לא היה התובע ב"אי כושר" מלא, היה לפני הניתוח הראשון, כאשר הזרת לא תפקדה כלל. בתקופה זו היה התובע עסוק בטיפולים רפואיים, ועל פי חוות הדעת הראשונה של ד"ר פטיש, היה התובע בעל נכות רפואית של 15%. קשה להעריך את הנכות התפקודית בתקופה ביניים קצרה זו. דומני, שלעניין חישוב אובדן ההשתכרות, יש לראות אף בתקופת הביניים כאובדן כושר השתכרות מלא, כהצעת ב"כ התובע.
56. ממועד 13.11.04 ואילך, יש להעריך את הירידה בכושר ההשתכרות של התובע על פי נכותו הצמיתה. הכלל הוא שהנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית. זאת, אלא אם יש ראיות המצדיקות סטייה מעיקרון זה.
57. מחד גיסא יש לקחת בחשבון כי הנכות היא ביד הדומיננטית. התובע, בשל כישוריו המוגבלים, לא יוכל להתפרנס אלא מעבודה פיזית. קביעת המומחית כי נחלשה מאוד יכולת האחיזה של התובע בכף ידו, וכי הוא אינו יוכל לכופף את אצבעו עד הסוף, יש בהם בודאי מגבלה המשפיעה על יכולתו לבצע עבודה פיזית.
58. מאידך גיסא, יש לשים לב לכך שבעיית הכיפוף (להבדיל מכוח הלפיתה) היא בזרת בלבד, אשר מטבעה שימושית פחות מיתר האצבעות. התובע בפועל עבד בעבודות שונות במשך הזמן, כעולה מעדותו. אף פרופ' נרובאי דווח כי ביום בדיקת התובע, היו לו על ידיו יבלות המלמדות על עבודת כפיים.
59. עוד יש לציין כי התובע בעדותו תיאר כי עזב מקומות עבודה מסיבות שונות. אולם, הוא לא התקשה למצוא עבודה פיזית, ובחלק מהמקומות אף הצליח להתמיד מעט. אכן, הוא ציין כי עזב מקומות עבודה כי "היה קשה", אך לא קישר, בתגובתו הראשונית לשאלות ב"כ הנתבעות, את הקושי למגבלותיו הרפואיות. רק בהערה אחת, שלא בתשובה לשאלה, מוסיף התובע ומציין כי היה קשה לעבוד משום שהיו לו "כאבים ביד". מעבר לכך שאמירה זו נראית קצת כ"מחשבה שנייה", כאבים אלה, לא היו הבסיס להערכת הנכות על ידי ד"ר פטיש. מה גם שבחוות הדעת המשלימה הדיווח היה על כאבים בצלקת, ולא כתוצאה ממאמץ.
60. המסקנה היא, אפוא, שיש בהחלט מגבלה מסוימת, שיכולה להשפיע על יכולת העבודה הפיזית של התובע, בעיקר הירידה בכוח הלפיתה, אך אין אינדיקציה המצדיקה הערכת הנכות התפקודית מעבר לנכות הרפואית.
61. לפיכך, יש להעמיד את הנכות התפקודית על 5%, במקביל לנכות הרפואית.
הפסדי שכר בעבר:
62. אין מחלקות בין הצדדים כי בסיס השכר של התובע הוא שכרו אצל הנתבעת ערב התאונה, היינו 5200 ¤ כערכם אז.
63. כאמור לעיל, יש לחשב את תקופת אי הכושר מיום התאונה ועד שלשה חודשים לאחר הניתוח השני, היינו מיום 1.11.03 ועד ליום 12.11.04.
64. לאחר תקופה זו, התובע עבד מפעם לפעם. יש לייחס חלק מאי היציבות בעבודה לנכותו, ולפיכך אין מקום להפחית את השכר שקיבל בפועל, במשך התקופה, מחישוב אבדן כושר העבודה בתקופה זו, אשר תחושב, כאמור לעיל, על בסיס 5% משכרו. זאת, מיום 13.11.04 ועד היום.
65. חישוב הפסד ההשתכרות בעבר יעשה בשני השלבים:
שלב ראשון: הפסד שכר מלא בעבר לתקופה מהתאונה עד יום 12.11.04:
5200¤ כערכם ביום התאונה משוערך להיום, כהכנסה חוזרת מידי חודש ומעוגל, למלוא תקופה זו: 102,356 ¤.
שלב שני: הפסד שכר חלקי מתום תקופת אי הכושר, 13.11.04, ועד היום, ולפי נכות תפקודית בשיעור 5%:
5% X 5200¤ כערכם ביום התאונה משוערך להיום, כהכנסה חוזרת מידי חודש ומעוגל, למלוא תקופה זו: 20,045 ¤.
66. כל הפסדי התובע משכר לתקופת העבר, עומדים על 122,401 ¤ במעוגל, נכון להיום.
הפסד כושר השתכרות בעתיד:
67. התובע יליד 8.10.82 וצפוי לעבוד עד יום 7.10.2049, בהעדר אינדיקציה לפרישה מוקדמת.
68. יש להעריך את אובדן ההכנסה על יסוד הנכות התפקודית שתוארה לעיל בסך של 5% משכר הבסיס 5200 ¤ כערכם ביום התאונה.
לפי האמור, החישוב בגין הפסד ההשתכרות לעתיד הוא כלהלן:
5,877.5 ¤ (5200 ¤ משוערך להיום) X 279.3418 (מקדם היוון ל- 480 חודשים)
X 5% = 82,092 ¤ (במעוגל).
עזרת זולת בעבר ובעתיד:
69. התובע טען לעזרה שקיבל מבני משפחתו. הן אמו והן התובע עצמו העידו על כך שנזקק לעזרה. אין ספק שנדרשה עזרה מסוימת בתקופה הראשונה לאחר התאונה וכן נזקק התובע לסעד בשל אשפוזיו לשני הניתוחים שעבר. כעולה מהעדויות, העזרה אינה רק פיזית, אלא גם טכנית, בשל מגבלות התובע, כגון במילוי טפסים למל"ל, והכול כתוצאה מהתאונה. עזרה זו חורגת, אך לא בהרבה, מהסיוע שניתן כרגיל לבן משפחה, אשר אין ציפייה לקבל בגינה כל תמורה.
70. התובע אינו זקוק לעזרה שוטפת, הוא יכול לבצע את כל פעולות היום יום הרגילות. ייתכן שיזדקק בעתיד לסיוע בפעולות חריגות במיוחד, בשל חולשת ידו. בהתחשב בכך שהתובע צעיר, ההסתברות להתרחשות יותר מאירוע אחד כזה, במהלך חייו של התובע, עולה.
71. נוכח השיקולים האמורים, יש להעניק לתובע, בגין עזרת הזולת, משפחתית או מקצועית, בעבר ובעתיד, פיצוי גלובאלי, בערך מינימאלי, בסך 6,000 ¤, בערכי היום.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:
72. התובע צירף לתצהירו קבלות רבות על נסיעה באוטובוסים. אין פירוט כיצד קבלות אלה מתייחסות בדיוק לטיפולים שקיבל או לעניין אחר הנובע מהתאונה. עם זאת, עולה כי התובע נסע לא פעם לבדיקות, טיפולים, טיפולי פיזיותרפיה, וניתוחים. בתחילה היה בתל אביב, ואז עבר לשדרות להתקרב למרפאה. חלק מהקבלות מציינות נסיעה בנתיב זה.
73. התובע סבל מכאבים, ובעבר נדרש לחבישת היד. יש להניח כי נדרש ויידרש בעתיד, לטיפול מונע כאב, שאין דרך הבריות לקבלן דווקא באמצעות קופת החולים, ומכל מקום יש בו השתתפות. בהתחשב בתוחלת חייו של התובע, הדבר יכול להישנות פעמים רבות. עם זאת, חלק מהטיפול מתקבל דרך קופת החולים ובאופן תיאורטי, רשאי התובע גם לקבל החזרים בגין הוצאות חריגות מהמל"ל.
74. ייתכן בהחלט שגם בעתיד יידרש התובע מידי פעם לטיפול זה או אחר, אליו יצטרך לנסוע ,ועליו יאלץ לשלם, לפחות חלקית.
75. בהתחשב בכל הנתונים האלה, יש לפצות התובע, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד, בסכום גלובאלי של 5,000 ¤, בערכי היום.
כאב וסבל:
76. התובע סבל מכאבים של ממש בעת האירוע ותקופה משמעותית אחריו. התובע התאשפז פעמיים לניתוחים בידו. התובע היה למעשה במצב של אי כושר למשך לתוקפה ארוכה למדי. התובע סובל עד היום, מעבר למגבלה ולנכות, מעיוות מסוים במראה הזרת ביד ימינו ומצלקת.
77. יחד עם זאת, אין מדובר בפגיעה קשה במיוחד, הצלקת אינה בולטת באופן מיוחד, והתובע לא נדרש לאשפוזים ממושכים.
78. נוכח כל האמור, יש להעריך את הנזק שאינו ממוני בסך של 30,000 ¤, בערכי היום.
ניכוי תשלומי המל"ל:
79. אין מחלוקת שיש לנכות את תשלומי המל"ל ששולמו בפועל. ב"כ הנתבעות ערך חישוב משוערך של סכומים אלה, ולא באה כל הערה מצד ב"כ התובע על חישוב זה. לפיכך, יש לנכות התשלומים ששולמו בפועל בסך של 26,090 ¤.
80. ב"כ הנתבעות ציין, בצדק, כי התובע לא פנה למל"ל לקבלת מענק נכות. לפיכך יש מקום לניכוי רעיוני. בהעדר כל תשובה לחישוב של ב"כ הנתבעות, יש לקבלו. יש לנכות מסכום הפיצוי, ניכוי רעיוני, בסך של 17,686 ¤.
סיכום:
81. נוכח כל האמור חישוב הפיצוי יעשה כדלקמן:
הפסדי שכר לעבר: 122,401 ¤
הפסד כושר השתכרות לעתיד: 82,092 ¤
עזרה לעבר ולעתיד: 6000 ¤
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד: 5000 ¤
כאב וסבל: 30,000 ¤
================= ========
סה"כ: 245,493 ¤
בניכוי 25% אשם תורם 61,373 ¤ -
בניכוי תשלומי המל"ל בפועל 26,090 ¤ -
בניכוי רעיוני של מענק נכות 17,698 ¤ -
================= ========
סך הכול הפיצוי המגיע לתובע 140,332 ¤
על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 140,332 ¤, בערכי היום, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% ובתוספת מע"מ כדין, וכן החזר האגרה ששולמה.
פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מיום המצאתו, ולאחר מכן ישאו הסכומים שנפסקו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום כ"ג באב, תשס"ט (13 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.
אלון אינפלד, שופט |