בתי המשפט

פסק דין

זהו פסק דין בתביעת התובעת לתשלום פיצויים, עבור נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה – 1975. התובעת ילידת 20/3/77, נפגעה, לטענתה בתאונת דרכים שארעה ביום 11.2.96, כאשר רכבה על אופנוע בו נהג הנתבע מס' 3, ואשר בוטח על ידי הנתבעות  1 ו-2 בביטוח חובה.

התובעת  היתה במועד התאונה, חיילת  בשרות חובה בצה"ל, ושירתה כמכונאית מטוסים.

התאונה ארעה לטענתה, כאשר רכב אחר סטה לכיוון נסיעת האופנוע ופגע ברגלה השמאלית. לטענת התובעת, נחבלה במהלך התאונה בכף רגלה השמאלית, פונתה לבית חולים "אסף הרופא", שם נמצאו, בין היתר, נפיחות בכף רגלה השמאלית ורגישות בחלק הקדמי של כף הרגל. לאחר שחרורה מצה"ל, ולאחר שטיפולים שקיבלה לא הועילו לשפר את מצבה, אובחנה כסובלת מפגיעה בעצב בכף רגלה – נוירומה ע"ש מורטון.

לטענת התובעת, נגרמו לה נזקים מיוחדים, בגין הפסדי שכר בעבר, הוצאות ועזרת צד ג', וכן טענה לנזקים כלליים, לרבות הפסדי שכר, פנסיה, ותנאים סוציאליים בעתיד, הוצאות וכאב וסבל.

הנתבעות 1 ו-2, הכחישו את אירוע התאונה ואת הנזקים הנטענים.

עוד קודם הגשת כתב ההגנה, הסכימו הצדדים כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט, בתחום האורטופדיה. המומחה שמונה הינו פרופ' דן עטר.

בחוות דעת פרופ' עטר מיום 21/5/04, נקבע, כי לתובעת נגרמה כתוצאה מן התאונה הנטענת, נכות צמיתה בשיעור 10%, בגין נוירומה על שם מורטון בין ראשי עצמות מסרק 3 ו-4, בהתאם לסעיף 35 (1) ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956.

התיק הועבר לטיפולי בשנת 2007.

מטעם התובעת, העידו התובעת עצמה, והנתבע 3, מר אלפי שואקה.

הנתבעת לא העידה  עדים מטעמה.

המומחה מטעם בית המשפט נחקר על חוות דעתו, על ידי ב"כ הצדדים.

הצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב.

התובעת טענה בסיכומיה, בין היתר, כי אירוע התאונה הוכח, וכן הוכח קיום הנכות הרפואית, כפי שקבע המומחה. התובעת טענה, כי נגרמה לה נכות תפקודית משמעותית, בגין ההגבלות עליהן עמד המומחה, וכן טענה להפסד שכר בעבר ובעתיד, בשל הנכות האמורה. התובעת טענה, כי היות שנפגעה בהיותה חיילת בשרות חובה, יש לחשב הפסדיה לעבר ולעתיד, בהתאם לשכר הממוצע במשק, כאשר ביחס לעתיד, הציעה שתי דרכי חישוב חלופיות, האחת, בהתבסס על ההפרש שבין השכר המוצע במשק, ובין שכרה של התובעת, על פי הראיות שהגישה, נכון למועד שמיעת עדותה, והשניה, לפי חישוב של 10% מן השכר הממוצע במשק. כן טענה, להפסדי פנסיה בהתאם, הוצאות עזרה צד ג', וכאב וסבל.

הנתבעות טענו בסיכומיהן, בין היתר, כי התובעת לא הוכיחה את אירוע התאונה, לטענתן ואין לתת אמון בעדותה , נוכח סתירות שנפלו לטענתן בעדות, וסתירות שנתגלו לטענתן בין עדות התובעת, ועדות מר שוואקה. הנתבעות טענו, להעדר קשר סיבתי בין התאונה הנטענת, והנכות על פי חוות דעת המומחה. עוד טענו, כי התובעת לא עשתה די להקטנת נזקיה, באשר סירבה לביצוע ניתוח, שעשוי היה להיטיב את מצבה.

הנתבעות גם חלקו על טענות התובעת, בעניין דרכי חישוב הנזק, וטענו, כי ככל שתתקבל התביעה, נכון יהיה לפסוק את הפיצוי, בדרך של אומדן גלובלי, נוכח שיעור הנכות הרפואית שאינו גבוהה.

התובעת הגישה תשובה לסיכומי הנתבעות, והתייחסה לרוב הטענות שהועלו. בין היתר טענה, כי טענת הנתבעות לעניין אי הקטנה הנזק, נוכח סירוב התובעת לעבור ניתוח, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, משום שלא נטענה בכתב ההגנה, וכן טענה, כי סירובה לעבור את הניתוח היה מוצדק.

4.         סבורני, כי יש לקבל את גרסת התובעת לעניין התרחשות התאונה.

התובעת העידה, כי התאונה אירעה כאשר האופנוע עמד ברמזור, ורכב אחר פגע ברגלה בחוזקה. לדבריה: "הוא היה בצד שלנו, לא ראיתי אותו מגיע, הרגשתי פגיעה, הוא היה מצד שמאל שלי בחלק האחורי. זו הייתה פגיעה חזקה... אנו לא המשכנו לנסוע. הוא איזן את האופנוע, הנהג פשוט ברח, זכור לי רק הצבע וגם זה במעומעם... עצרנו, ירדתי לראות מה קרה. נכון שבזמן הפגיעה עמדנו". התובעת אישרה, שמסרה הודעה במשטרה רק 8 ימים לאחר התאונה, והסבירה, כי היא נמצאה אז בבסיס סגור ויצאה הביתה רק אחת לשבועיים.

הנתבע מס' 3, העיד: "אני עמדתי, ואני זוכר שמשאלי היה רכב אמריקאי בצבע ירוק בקבוק, והוא כנראה ניסה לחתוך לנתיב הימני, איך שהתחיל להיות ירוק ותוך כדי שינוי הכיוון שלו בסטייה מהמסלול, הוא כנראה נתן מכה ברגלית של הרוכב האחורי, הכוונה לתובעת". העד לא זכר מה התובעת אמרה, ואם התלוננה על כאבים באותו רגע. לדבריו: "אני יודע שבאותו יום היא התלוננה על כאבים, בערבו של יום, אני לא זוכר שהיא התלוננה באותו רגע על כאבים. אבל אני זוכר שבערב היא התלוננה על כאבים. אני לא זוכר באיזה שלב היא פנתה למיון. אני לא זוכר דבר מעבר למה שאמרתי קודם, גם לאחר שהראת לי את הודעתי במשטרה. הזיכרון הוא זיכרון צילומי. מסרתי הודעה במשטרה". העד אישר שלא נגרם נזק לאופנוע.

ב"כ הנתבעות טען לסתירות משמעותיות, בין עדויות הנתבעת והנתבע מס' 3, וכן טען, לסתירה בין עדות התובעת בבית המשפט, ודבריה במשטרה, משום שבמשטרה טענה, כי הרכב המשיך בנסיעה ימינה, ואילו כאן טענה, כי הרכב הגיע מצד שמאל שלה.

ההתרשמות מחקירת העדים, היתה, כי עדויותיהם מהימנות. סבורני, כי אין סתירות של ממש בין העדויות. מר שואקה אמנם אינו זוכר פרטים מן האירוע, והזיכרון שלו כדבריו חזותי בלבד (ועל כן, הוא זוכר את צבע הרכב שפגע בתובעת, כאשר התובעת עצמה איננה זוכרת את הצבע), אך לא סתר בפועל את עדות התובע. העובדה כי מר שואקה לא זכר את כל הפרטים, ולא יכול היה לאשר, את כל הפרטים שמסרה התובעת, דווקא מחזקת את התחושה, כי שתי העדויות אותנטיות, ולא היה ניסיון לתאם גרסאות. סבורני, כי אין גם סתירה של ממש, בין דברי התובעת בבית משפט לבין דבריה במשטרה, משום שלא בלתי סביר, כי הרכב העוקף הגיע מאחור ומצד שמאל של האופנוע, ולאחר מכן, פנה ימינה. הדבר גם מתיישב, עם עדות הנתבע מר שואקה, לפיו הרכב העוקף "...ניסה לחתוך לנתיב הימני... ותוך כדי שינוי הכיוון שלו בסטייה מהמסלול, הוא כנראה נתן מכה...". יש גם לזכור, כי התובעת ומר אלפי מסרו עדויותיהם כ – 12 שנים לאחר האירוע, ואין לצפות במצב זה, לדיוק בכל פרט שולי. ב"כ הנתבעות טען, כי התובעת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים, כאשר כוונתו, לחיילות ששירתו עימה בבסיס, להן סיפרה לטענתה על האירוע, והן אף יעצו לה, להמתין ולראות, אם הרגל תתנפח. אין לקבל טענה זו של הנתבעות. נוכח הזמן שחלף, וכאשר אין מדובר בעדות ראיה לאירוע, בלתי סביר לדרוש מהתובעת, לאתר את העדות האמורות.

אני מקבל אפוא, את גרסת התובעת, לעניין נסיבות התרחשות התאונה. מכאן, כי הנתבעות חבות בפיצוי התובעת על נזקיה עקב התאונה.

5.         כאמור, מונה פרופ' דן עטר, כמומחה בית המשפט, ובחוות דעתו מיום - 21.5.04, קבע, כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 35 (1) ב' (מותאם) לתקנות הביטוח הלאומי, בגין נוירומה ע"ש מורטון בין ראשי עצמות המסרק השלישית והרביעית בכף רגל ימין. המומחה קבע, כי הנכות, הינה תוצאה של פגיעת התובעת בתאונה.

            המומחה ציין, כי נוכח כשלון הטיפול השמרני, הוצע לתובעת לבצע ניתוח, ואולם, היא סירבה לבצעו.

            החקירה הנגדית, התמקדה בעיקר, במצבה הרפואי של התובעת בעבר. בפני המומחה הוצגו מסמכים שונים, שנערכו בשנת 1991, ע"י הרופאים שטפלו בתובעים, המעידים על כאבים בכף רגל ימין של התובעת, והמצאות ציסטה ברגל זו. המומחה שלל כל קשר, בין הממצא האמור, לבין הפגיעה שנגרמה לנתבעת בכף רגל שמאל, בשל התאונה. כן הוצגו בפני מומחה, שני מסמכים, בהם נזכר, לכאורה, ממצא של נוירומה, בכף רגל שמאל, לפני מועד התאונה. המסמכים נערכו לקראת גיוסה של התובעת לצה"ל. הראשון (נ/5) נערך ביום 19.5.94, ע"ג "טופס בדיקה רפואית מלש"ב", וכולל דיווח על "הוצאת נוירומה מרגל שמאל", והשני (נ/6), הינו מסומן מיום 17.4.94, שנערך ע"י אותו רופא ממוען ל "כל מעוניין" וכולל גם הוא דיווח על נוירומה ברגל שמאל, בשנת 1991. המומחה שלל את הממצא האמור, והסביר, כי מדובר במסמך שנערך על סמך עיון במסמכים בתיק הרפואי, ולא על סמך בדיקה קלינית, וכי מדובר ככל הנראה, בטעות ברישום. לסברתו, הרופא שביצע את הרישום פשוט התבלבל, בין שתי כפות הרגליים, וייחס את הממצאים שהועלו בשנת 1991, ביחס לכף רגל ימין, בשל טעות גרידא, לכף רגל שמאל. לדבריו: "אתה מציג בפני את כל התיק הרפואי של התובעת ואומר שלא מצאת בו שום טיפול ושום אירוע ברגל שמאל. אני מסיק מכך שלא היה שום דבר ברגל שמאל. הערכה שלי שד"ר ווינפלד התבלבל בצדדים. סביר ש - נ/5 הוא בא בעקבות, הטעות של ד"ר ווינפלד".

התובעת עצמה העידה, כי מעולם לא סבלה מבעיה ברגל שמאל קודם התאונה.

ב"כ הנתבעות אישר בהגינותו, כי אין בתיק הרפואי של התובעת, כל מסמך שמתייחס לממצא ברגל שמאל לפני התאונה, מלבד שני המסמכים שערך ד"ר ווינפלד, ואין גם טענה, כי ד"ר ווינפלד עצמו איתר את הממצא האמור. מכאן, כי הסתמך רק על רישומים קודמים.

לפיכך, לאחר שמיעת המומחה בחקירה הנגדית, סבורני, כי יש לאמץ את חוות דעתו, ואת מסקנותיו, לעניין העדר ממצאים רלוונטיים, בעברה הרפואי של התובעת. מכאן, שנכותה הרפואית של התובעת, עומד על 10%, כפי שקבע המומחה, והיא נובעת במלואה מפגיעת התובעת בתאונה.

6.         הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי על התובעת לבצע את הניתוח שהציע המומחה, וכי המנעותה מביצוע הניתוח, משמעותה אי קיום חובת הנזק החלה עליה. ב"כ התובעת טען, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, משום שהטענה לא נטענה בכתב ההגנה.

            סבורני, כי יש לדחות את הטענה, הן משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן, הנתבעות לא טענו בכתב ההגנה, כל טענה לעניין הקטנת הנזק, והן משום שבנסיבות שהוכחו, לא רובצת על התובעת חובה לבצע את הניתוח.

            המומחה אישר בעדותו, כי הניתוח בו מדובר, הינו ניתוח פשוט. המדובר בהוצאת חלק מן העצב דרך החלק העליון של כף הרגל, המבוצע באשפוז יום, בהרדמה כללית או מקומית, כאשר הבעיה היחידה שנשארת, כאשר מוצאת הנוירומה, הינה חוסר תחושה באצבעות הרגל. לדבריו: "אני מסכים שחוסר התחושה שיכול להגרם עקב הניתוח, משמעותו פחותה הרבה יותר מהכאבים שיכול לסבול חולה, עקב ההחמרה".

עם זאת, אישר המומחה בחקירתו לשאלות ב"כ התובעת, כי יש סיכון גם בניתוח זה. לשאלת בית המשפט, בעניין זה, השיב: "בניתוח המוצע כורתים את העצב. אם הניתוח לא מצליח זה צרה כיוון שיש הדבקויות בפנים ואז צריך להיכנס לשם יותר ולקטוע קטע נוסף מהעצב".

            התובעת הגישה תצהיר משלים שהתייחס לניתוח האמור. בתצהירה זה, העידה, כי: "בתאריך 30.8.06, נבדקתי ע"י ד"ר ניסקה שהוא מומחה לפגיעה שלי, והוא הציע כדי להקל על הכאבים הקשים והמגבלות לבצע ניתוח של כריתת ראש הנוירומה כולל כריתת העצב ולהודיע כי הניתוח יגרום לאיבוד התחושה באצבעות IV – III בכף הרגל וכן הוא מסר כי שגם לאחר הניתוח עדיין ימשכו הכאבים, אך אולי בעוצמה פחותה... אני חוששת מאוד מהניתוח ולא מעוניינת לאבד את התחושה בכף הרגל, ולכן אני סבורה שלא אבצע את הניתוח".

            המדובר אפוא, בניתוח שהינו, אמנם פשוט, אך אינו נטול סיכונים, ויש סיכוי ממשי שלא יפתור את הבעיה ממנה סובלת התובעת, ובכל מקרה, יותיר אחריו בעיה של חוסר תחושה באצבעות הרגלים. במצב זה, ונוכח עדות התובעת לפיה היא חוששת מתוצאות הניתוח, זכאית התובעת להימנע מביצוע הניתוח, ואין מקום להפחית את הפיצויים שייפסקו לזכותה, בגין המנעותה מביצועו (ר' לעניין זה עא 252/86 גולדפרב נ' כלל ביטוח פ"ד מה (4) 55,45, ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה ואח', פ"ד מט (2) 261,257, וכן, ע"א 9568 פלוני נ' חב' ביטוח "המגן" בעמ' ואח' בסעיף 7 לפסק הדין).

7.         לעניין הנכות התפקודית, טענה התובעת, כי בשל מצב כף הרגל שלה, היא מוגבלת בהליכה למרחקים, ובעמידה ממושכת, קשה לה לנעול נעליים סגורות או נעלי עקב, והיא נזקקת לסנדלים אורטופדיים. לטענתה, היא סובלת מכאבים חזקים בכף הרגל, במהלך עבודתה. המומחה, פרופ' עטר, העיד לעניין זה: "אתה אומר לי שציינתי שחלה החמרה במצבה, אני משיב שמדובר במשהו יותר תפקודי. כשיש ממצא כזה שלא מטופל, ולא מגיב לטיפול שמרני, ברור שמישהו שהולך כואב לו. כל מצב שמפעילים את כף הרגל, ויש תנועה של עצמות המסרק, מגרה את המקום וגורמת לכאבים חזקים וזה כמו הרגשת שרפה באצבעות. אדם לא יכול להניח את קדמת כף הרגל על הרצפה".

            התובעת גם העידה, כי בשל מצבה וההגבלות בתנועה, לא יכולה היתה להמשיך לשרת כטכנאית מטוסים, משום שמקצוע זה דורש שימוש בנעלים גבוהות, אשר לא יכולה היתה להמשיך לנעול, ואף קיבלה פטור בעניין זה מוועדה רפואית. כמו כן, המקצוע, האמור, דורש עמידה ממושכת, וטיפוס על מתקנים וסולמות. לטענתה, בשל פגיעתה בתאונה, נמנע ממנה לעסוק במקצועה בשירות קבע בצה"ל. כמו כן טענה, כי בשל מצבה התקשתה בעבודות שונות, בהן עבדה לאחר שחרורה מצה"ל, כגון עבודה כמלצרית במלון, אותה נאלצה להפסיק ולעבור לעבודה אחרת במלון. לדבריה, נאלצה להפסיק עבודה אחרת, בה עבדה 8 חודשים במפעל אלומיניום בדימונה, וגם זאת בשל מצבה. כך גם ביחס למקומות עבודה נוספים, בהם ניסתה לעבוד.

            בהמשך, למדה התובעת לימודי בקרה וניהול תעשייתי, במכללת ספיר, משנת 2005-2001, במהלכם, עבדה באופן חלקי בהשגחה בבחינות בגרות, וכנציגת שירות בחברה פלאפון. כיום, עובדת כמזכירה, בחברת ד.ג.ש בטיחות לייזר, אך לדבריה, גם כיום סובלת מכאבים במהלך העבודה, על אף שמדובר בעבודה משרדית, משום שנאלצת מדי פעם לצאת לדואר.

            ב"כ התובעת, ערך את החישוב, לעניין הפסד שכר בעתיד על בסיס של 10%, ומכך משתמע, שהוא סבור שנכותה התפקודית של התובעת, הינה בשיעור 10%. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כאמור, כי התובעת לא מילאה אחר חובת הנזק, בכך שלא ביצעה את הניתוח הנדרש ועמד על כך, כי התובעת דווקא בחרה בעבר בעבודות המצריכות עמידה ממושכת, וכיום רכשה לעצמה מקצוע שאיננו דורש ממנה עמידה ממושכת.

            נוכח, המגבלות המשמעותיות עליהן העידה התובעת, וכאשר דבריה נתמכו בעדות המומחה, סבורני, כי נכותה התפקודית של התובעת, אכן איננה פחותה מנכותה הרפואית, ויש להעמידה על 10%.

            לעניין היקף הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת, יש לשקול, בין היתר, את העובדה שהתובעת נפגעה במהלך שירותה הצבאי, לפני שהיה לה עיסוק קבוע (לעניין זה, והדיון בהמשך, בעניין הפסד מקצוע - מכונאות מטוסים הנטען), כאשר הליקוי ברגלה מונע ממנה לעבוד במקצועות הכרוכים בעמידה ממושכת ובהליכה. מצד שני, יש להתייחס לעובדה, שהתובעת עבדה במהלך התקופה באופן רציף למדי, בעבודות שונות, חלקן עבודות הכרוכות גם במאמץ פיזי, ובסופו של דבר, רכשה מקצוע, גם אם איננו המקצוע בו שאפה לעסוק. שכרה של התובעת, עובר לשמיעת הראיות, עמד על למעלה מ 6,500 ¤, ולא היה רחוק מהשכר הממוצע במשק, וזאת חרף גילה הצעיר. התובעת, עשתה אפוא, את הנדרש, בעקבות הנכות שנגרמה לה, והכשירה את עצמה לעבודה המתאימה למצבה. במצב זה, סבורני, כי נכון להעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת, ואת הנזק שנגרם לה, בשל הפסדי שכר בעבר והפסדים צפויים בעתיד, בשיעור של כמחצית משיעור הנכות התפקודית, שנקבעה לעיל.

8.         התובעת טענה, כי בשל פגיעתה בתאונה, נמנע ממנה לעסוק במקצוע אותו יעדה לעצמה, אגף מכונאות מטוסים. זאת, חרף, העובדה, כי הכשירה את עצמה למקצוע זה, כאשר למדה במשך שנה שלמה (כיתה י"ג), וביצעה קורסים שונים, לצורך רכישת המקצוע במסגרת צה"ל. הכל כדי להמשיך בקריירה צבאית במקצוע זה. לפיכך, טענה התובעת, כי יש לפסוק לזכותה פיצוי, בגובה מלוא ההשתכרות שנמנעה ממנה, בשנת הלימודים בכיתה י"ג, וכן טענה, כי היות שיכולה היתה, אלמלא התאונה, להמשיך בשירות קבע בצה"ל, הרי שיש לערוך את חישוב ההשתכרות שלה במהלך כל השנים, מאז שחרורה, על פי השכר הממוצע במשק.

סבורני, כי אין בעדות התובעת, להרים את נטל ההוכחה הנדרש, לעניין טענת הפסד המקצוע. אין מחלוקת, כי התובעת אכן הכשירה את עצמה לעיסוק במקצוע זה, ואני מקבל את טענתה כי התכוונה להמשיך ולעסוק בו. אין עם זאת, כל ראיה, כי התובעת היתה מתקבלת לשירות קבע בצה"ל, וכי יכולה היתה להמשיך ולעסוק בעיסוק זה, עד ליציאתה לגמלאות, בסוף שירות הקבע. זאת, כאשר שיקולי הצבא אם להמשיך שירות קבע של אדם, הינם שיקולים מורכבים ואינוודואליים לכל חייל, כאשר המוטיבציה של אותו חייל להמשיך לשירות קבע, הינה שיקול אחד מבין שיקולים רבים.

התובעת לא העידה, מי ממפקדיה, או מהגורמים האחראיים לקליטת חיילים לשירות קבע, ולא הביאה כל מסמך, העשוי ללמד על החלטה להמשיך את שירות הקבע שלה. עדותה של התובעת עצמה לענין זה, הינה בגדר עדות סברה, אשר מעבר לשאלת הקבילות שלה, הרי שנוכח  האמור לעיל, משקלה אפסי.

9.         נזקיה של התובעת:

לעניין הפסדי השכר שנגרמו לתובעת בעקבות התאונה בעבר, טען ב"כ התובעת, כי יש לערוך את החישוב, בדרך של חישוב "קונבנציונאלי", דהיינו, יש לפסוק לזכות התובעת, את ההפרש שבין השכר הממוצע במשק, לתקופה מאז שחרורה מהצבא ועד היום, ובין השכר שהשתכרה בפועל. נכון למועד הגשת סיכומי ב"כ התובעת, עמד ההפרש על 729,481 ¤, כולל הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי לתובעת לא נגרם כל הפסד השתכרות בעבר.

            סבורני, כי נכון לחלק את התקופות לעניין הפסדי ההשתכרות בעבר, לשתיים. תקופה ראשונה, הינה ממועד שחרור התובעת מצה"ל בחודש יוני 1998, ועד סיום לימודיה בחודש ספטמבר 2005, והתקופה השנייה, הינה ממועד סיום הלימודים ועד היום.

התקופה הראשונה, התאפיינה בהחלפת עבודות, כאשר השכר השתנה על פני התקופה, באופן לא ליניארי, בהתאם לסוגי העבודות. יש לקחת בחשבון גם, כי במהלך 4 שנים השקיעה התובעת ממרצה וכוחה, לצורך הלימודים, במקביל לעבודה. בהתחשב בשיקולים האמורים, ובגובה השכר המשתנה של התובעת במהלך התקופה האמורה, יש לפסוק לזכותה על דרך של אמדן גלובלי, בגין התקופה האמורה, סך של 20,000 ¤

אשר לתקופה השנייה, יש לפסוק את הפיצוי, על דרך של אמדן גלובלי על פי 5%, מהשכר שהיתה התובעת משתכרת, אלמלא הפגיעה, לתקופה של 48 חודשים, מאז סיום לימודיה של התובעת. לצורך הענין, נלקח בסיס שכר של 6,900 ¤ (כאשר השכר שהשתכרה התובעת בפועל, חרף הנכות, עובר לשמיעת הראיות, עמד על למעלה מ 6,500 ¤ ומהווה   כ – 95% מן השכר שנלקח כאמור, כבסיס לחישוב). תוך שערוך ועיגול הסכומים, עומד סכום הפיצוי לתקופה זו, על 20,000 ¤.

סכום הפיצוי שיש לפסוק לזכות התובעת, עבור הפסדי השתכרות בעבר, הינו אם כן, 40,000 ¤ (בערך להיום וללא צורך בשערוך).

            אשר להפסד ההשתכרות בעתיד, נוכח האמור לעיל, לעניין כושר השתכרותה של התובעת, ונוכח העובדה שנפגעה לפני שרכשה מקצוע, יש לפסוק לזכותה פיצוי גלובלי בסך של 110,000 ¤ על פי חישוב מקורב, של הפסד בשיעור 5%, ביחס לשכר הממוצע במשק, וכן הפסדי פנסיה בעתיד.  

            יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין כאב וסבל, ביחס לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה . סכום הפיצוי, הינו 26,133 ¤.

            התובעת צרפה קבלות בודדות, להוכחת הוצאות שנגרמו לה בעבר. עם זאת, בהתחשב בהוצאותיה הצפויות של התובעת, עקב הפגיעה, לרבות הוצאות צפויות בגין טיפולים להקלת הכאב, והוצאות מוגברות לצורך ניידות, סבורני כי יש לפסוק לזכותה בגין הוצאות בעבר ובעתיד, סך של 15,000 ¤.

            סכום הפיצוי הכולל שיש לפסוק לזכות התובעת הינו, אפוא, 191,133 ¤.

10.        אני מחייב אפוא את הנתבעות יחד ולחוד, לשלם לתובעת, סך 191,133 ¤, וכן, שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% על הסכום האמור, והוצאות המשפט בסך 1,500 ¤.

ניתנה היום כ"ח באב, תשס"ט (18 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.

________________

גד גדעון, שופט