בתי הדין לעבודה

 

 

 

 

פסק דין

 

1.         האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולזכויות סוציאליות נוספות בגין תקופת עבודתו בנתבעת?

            אלה השאלות בהן נדרשנו להכריע בפסק דין זה.

 

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2.         התובע הוא עובד זר ממוצא טורקי, אשר הועסק כפועל בנין על-ידי הנתבעת החל מיום 26.8.01.

            בין התובע והנתבעת נחתם הסכם העסקה (צורף כנספח א' לכתב ההגנה).

            ביום 1.7.05 הופסקה העסקתו של התובע בנתבעת, והוא החל להיות מועסק ע"י חברת סטון בע"מ. זאת, בעקבות החלטת הממשלה מס' 2446 אשר הורתה על העסקת עובדים זרים באמצעות תאגידי כוח אדם בלבד, ואסרה על העסקתם ישירות ע"י חברות בניה.

3.         התובע טען כי דין העברתו לעבודה בחברת סטון הינו כדין פיטורים מהנתבעת, ועל כן חבה לו הנתבעת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

            עוד טען התובע, כי הנתבעת לא שילמה לו במהלך תקופת עבודתו, את מלוא שכרו: לטענת התובע, נותרה הנתבעת חייבת לו הפרשי שכר בין השכר שקיבל בפועל ובין השכר שפורט בתלושי שכרו, תוספת שכר עבור עבודה בשעות נוספות, וכן תוספת שכר עבור עבודה בשעות קיץ. בנוסף, טען התובע כי הנתבעת ניכתה משכרו ניכויים שונים שלא כדין, והוא תבע החזר הסכומים שנוכו.

            התובע תבע, בנוסף, פיצויי הלנת שכר, שכן לטענתו הלינה הנתבעת את שכרו מדי חודש, ושילמה לו אותו באיחור.

 

4.         בנוסף לאלה, טען התובע כי הנתבעת חבה לו פדיון חופשה והבראה, תשלום בעבור ימי חג, וכן תשלומים להם הוא זכאי מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות: תמריץ אי-היעדרות, דמי כלכלה, פיצוי בגין כך שהנתבעת לא הפרישה עבורו כספים לקרן פנסיה או חסכון וכן פיצוי בגין כך שלא הופרשו עבורו כספים לקרן התרבות והרווחה.

            יצוין, כי בכתב תביעתו תבע התובע סכומים בסך כולל העולה על 300,000 ¤, אך כבר בתצהירו וגם בסיכומיו תבע סכומים נמוכים בהרבה. כמו כן, זנח התובע בסיכומיו חלק מרכיבי התביעה. נתייחס לכל אלה בפירוט בהמשך.

 

5.         הנתבעת טענה, בתגובה לתביעה, כי התובע לא פוטר מעבודתו על-ידה, שכן היא נאלצה להפסיק העסקתו בשל החלטת הממשלה. בפועל, המשיך התובע לעבוד באתרי הבניה של הנתבעת, תחת מעסיק ישיר אחר. על כן, משלא פוטר התובע – אין הוא זכאי, לטענת הנתבעת, לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת.

            הנתבעת המשיכה וטענה כי התובע עבד בהיקף של משרה מלאה, 186 שעות, וכל אימת שעבד שעות מעבר לכך – קיבל תגמול נפרד בעד עבודתו זו. לטענת הנתבעת, שילמה לתובע את כל שכרו כדין, וגם ניכתה משכרו את כל הסכומים המותרים בניכוי כדין לפי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א-1991, וכן לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000 – ועל כן, אין היא חייבת בתשלום הפרשי שכר כלשהם לתובע.

            לטענת הנתבעת, התובע גם קיבל ימי חופשה בתשלום, תשלום עבור ימי חג וכן את כל דמי ההבראה להם היה זכאי.

 

6.         הנתבעת הכחישה עוד את תחולת ההסכם הקיבוצי על העסקתו של התובע, וטענה כי בכל מקרה לא עמד התובע בתנאים המנויים בהסכם, ועל כן ממילא אינו זכאי לרכיבים שתבע מכוחו.

 

 

 

 

 

דיון והכרעה

7.         מטעם התביעה העיד לפנינו התובע עצמו.

            מטעם הנתבעת העידו ישעיהו חכשורי, הבעלים של הנתבעת ומנהלה, ואברהם אלקחי, אשר שימש כאיש הקשר בין העובדים הטורקים ובין הנתבעת.

 

8.         לאחר ששמענו את העדויות ושקלנו כל טיעוני הצדדים, החלטנו לקבל את התביעה באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

 

נסיבות סיום עבודתו של התובע והתביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת

9.         עבודתו של התובע בנתבעת הסתיימה ביום 1.7.05, והחל ממועד זה – הוא החל להיות מועסק ע"י חברת סטון. זאת, בעקבות החלטת הממשלה מס' 2446, כמפורט לעיל.

            התובע, שתבע פיצויי פיטורים מהנתבעת בגין תקופת עבודתו עבורה, טען שביום 1.7.05 פוטר מעבודתו, הלכה למעשה, וקמה לו זכות לפיצויי פיטורים.

            הנתבעת טענה, מנגד, כי התובע כלל לא פוטר מעבודתו, אלא המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, תחת מעביד אחר. לטענת הנתבעת, היא אולצה להפסיק העסקתו של התובע בשל החלטת הממשלה, ולפי הפסיקה – יכול היה התובע, במועד זה, להתפטר בדין מפוטר, ולהיות זכאי לפיצויי פיטורים. משלא עשה כן, והמשיך לעבוד תחת מעבידו החדש, מעביד זה – המעביד האחרון – הוא זה שחייב בתשלום פיצויי פיטוריו של התובע, עבור כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה, במידה ויפטרו מעבודתו.

 

10.       במחלוקת זו בין הצדדים, החלטנו לפסוק כגרסת התובע, ולקבוע כי קמה לו זכאות לפיצויי פיטורים.

            מקובלת עלינו עמדת התובע, שבאה לידי ביטוי גם במספר פסקי דין שיצאו מבית דין זה, לפיה העובדה שהנתבעת הפסיקה עבודתו רק בשל שינוי מדיניות שלא היה בשליטתה, אין פירושה כי הפסקת עבודה זו איננה פיטורים. החלטת הממשלה אמנם אילצה את הנתבעת לסיים העסקתו של התובע, שלא מרצונה ומיוזמתה, אולם עדיין – נדרשה הנתבעת לנקוט בצעד אקטיבי של הפסקת יחסי עבודתה עם התובע, ובכך, פיטרה אותו מעבודתו. העובדה שעשתה כן בשל החלטת הממשלה, ולא מסיבותיה-היא, אינה שונה מאקט אחר של פיטורים הנכפה על מעביד, לעיתים, כתוצאה מאילוצים שונים, כגון אילוצים כלכליים (ר' לעניין זה עב 8900/05 ברלה יואן נ' י. זילברמינץ ובנו בע"מ, מיום 8.1.08, מותב בראשות השופטת רות; עב 5204/06 מחמט בוזקיר נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, מיום 1.3.09, מותב בראשות השופטת לויט; עב 4264/07 מחמד סלים נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים בע"מ ואהרון מימון חברה לבניין ופיתוח בע"מ, מיום 9.6.09, מותב בראשות השופטת גליקסמן).

            על כן, בסיכומו של דבר, סבורים אנו כי אף אם נכפה על הנתבעת לסיים את העסקתו של התובע, סיום העסקה זה והעברתו של התובע להיות מועסק ע"י חברת סטון, מהווה אקט של פיטורים.

 

11.       לחיזוק מסקנתנו זו תרמה עדותו של מר חכשורי בחקירתו הנגדית.

            מר חכשורי, בעלי הנתבעת ומנהלה, העיד לפנינו שביולי 2005 עברו כל העובדים הזרים של הנתבעת לעבוד תחת תאגידי כוח האדם, ומאותו מועד, חדלה הנתבעת להעסיקם. עם זאת, מר חכשורי לא ידע לענות על השאלה האם זכויות הוותק של התובע משנות עבודתו בנתבעת נשמרו לו גם בעבודתו בחברת סטון; הוא לא ידע להשיב לשאלה האם התובע נקלט לעבודה בחברת סטון כעובד חדש או כעובד עם ותק; והוא לא ידע להשיב לשאלה האם הנתבעת הגיעה להסדר כספי כלשהו עם חברת סטון באשר לשמירת הוותק של התובע. למעשה, מר חכשורי העיד כי "כל התנאים של העובד שולמו לו עד סוף יולי. המחלוקת היחידה שנשארה פתוחה זה נושא הפיטורים. אני לא יודע... אני לא יודע אם שולם וכמה שולם" (עמ' 6 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור).

            על כן, על אף טענת הנתבעת כי התובע יכול וצריך לתבוע את פיצויי פיטוריו מחברת סטון, אשר אמורה לשאת בתשלום פיצויי הפיטורים (אם פיטרה אותו) גם בגין תקופת עבודתו בנתבעת, עולה כי הנתבעת עצמה ניתקה את יחסי עבודתה עם התובע באופן מוחלט ביולי 2005, אף מבלי שידוע לבעליה ולמנהלה האם ותקו של התובע בעבודתו עבורה, נשמר בהמשך עבודתו בחברת סטון.

            בנסיבות אלו, ובהמשך למפורט לעיל, אין אלא לקבוע כי יחסי העבודה בין התובע לנתבעת נותקו ביולי 2005, וכי הנתבעת חבה לתובע פיצויי פיטורים במועד זה, בגין כל תקופת עבודתו עבורה.

 

12.       באשר לשכרו של התובע – בכתב התביעה, חישב התובע את פיצויי פיטוריו לפי שכר של 5,078 ¤, בתצהירו חישב רכיב זה לפי שכר של 5,354 ¤ ואילו בסיכומיו – חישב רכיב זה לפי שכרו "האחרון", בסך 1,200$.

            לפי קביעתנו, זכאי התובע לפיצויי פיטורים, ואולם דחינו כל תחשיביו לעניין זה לאור חוסר העקביות בהם. על כן, יחושבו פיצויי הפיטורים לפי תחשיב בית הדין.

            שכר היסוד האחרון של התובע, לפי תלושי שכרו, עמד על סך 3,534 ¤. תקופת עבודתו עבור הנתבעת הסתכמה ב-46 חודשים (מיום 26.8.01 ועד ליום 1.7.05).

            על כן, תשלם הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים בסך 13,547 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו – 1.7.05 – ועד ליום התשלום בפועל.

 

13.       התובע זנח בסיכומיו את תביעתו לדמי הודעה מוקדמת, ועל כן – נדחית התביעה.

 

תחולת ההסכם הקיבוצי על הצדדים

14.       הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי ההסכם הקיבוצי בענף הבניה אינו חל עליה, בעיקר משום הכחשתה את הטענה שהיתה חברה בהתאחדות הקבלנים במועד הרלוונטי לתביעה (כאמור בסעיף 2 לרשימת המוסכמות והפלוגתאות שהגישו הצדדים).

 

15.       עם זאת, במהלך דיון ההוכחות שהתקיים לפנינו ביום 11.2.09, הגיש התובע אישור מהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל (ת/1) לפיו הנתבעת היתה חברה בהתאחדות משנת 2000 ועד שנת 2006. בתגובה, אישר מר חכשורי בחקירתו הנגדית כי הנתבעת אכן היתה חברה בהתאחדות הקבלנים (עמ' 12 לפרוטוקול).

            על כן, אנו קובעים כי הוראות ההסכם הקיבוצי, וכן צו ההרחבה בענף הבניה, חלות על יחסי העבודה בין הצדדים.

 

התביעה לתמריץ אי-היעדרות

16.       התובע הצהיר בתצהירו כי לא נעדר מעבודתו כלל למעט במקרים בהם הופסקה העבודה ע"י הנתבעת, ולמעט בחודשים נובמבר 2003 ונובמבר 2004 בהם שהה בחופשת מולדת (סעיפים 48 ו-51 לתצהירו). על כן, תבע התובע תמריץ אי-היעדרות בגין כל חודשי עבודתו, למעט החודשים בהם שהה בחופשת המולדת, וזאת – מכוח ההסכם הקיבוצי.

 

17.       הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לתשלום רכיב זה, בין היתר משום שהתמריץ כלול בטבלת השכר החודשי לפועלים, המפורטת בהסכם הקיבוצי. עם זאת, טענה זו נדחתה כבר בפסק הדין בעניין עב 9035/07 דאטקו ניקולא נ' י. שומרוני בע"מ, מיום 8.7.08, ועל כן היא נדחית גם על-ידינו. 

 

18.       עוד טענה הנתבעת, כי התובע אינו זכאי לתמריץ גם משום שנעדר מעבודתו לא אחת. מר אלקחי, עד הנתבעת, העיד בתצהירו כי אם נעדר התובע כי לא חש בטוב – שילמה לו הנתבעת עבור יום עבודה מלא (סעיף 12); וכי התובע נעדר לא אחת מעבודתו, אם חש ברע ואם מטעם אחר, וחרף זאת – דווח ואף קיבל תשלום כאילו עבד (סעיף 22).

            טענתה זו של הנתבעת, וכן עדותו של מר אלקחי, הוצגו לפני בית הדין מבלי שהנתבעת תמכה אותן בראיות חיצוניות כלשהן, ובהן – דו"חות הנוכחות של התובע בעבודתו. באשר לטענה כי הנתבעת ממילא לא עדכנה ימי היעדרות של התובע בדו"חות הנוכחות שלו – הרי שלעניין זה, אין לנתבעת להלין אלא על עצמה, וטענתה כי התובע נעדר מעבודתו אך הנתבעת, מיוזמתה, לא ניהלה רישום על היעדרויותיו, נותרה ללא הוכחה.

 

19.       על כן, מתקבלת תביעתו של התובע לתשלום תמריץ אי-היעדרות.

            התובע עבד עבור הנתבעת, לפי קביעתנו, במשך 46 חודשים, מתוכם – שהה במשך חודשיים בחופשת מולדת. על כן, זכאי התובע לתמריץ אי-היעדרות, בסך 642.88 ¤ לחודש, למשך 44 חודשים.

            הנתבעת תשלם לתובע תמריץ זה, בסך 28,286.72 ¤, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

20.       יצוין, כי הנתבעת זנחה בסיכומיה טענתה, שהועלתה בכתב ההגנה, לפיה כי יש לקזז מתמריץ אי-ההיעדרות, אם ייפסק לטובת התובע, פרמיה שנהגה לשלם לו מדי פעם בתקופת עבודתו.

 

 

התביעה לתוספת כלכלה (2000)

21.       בסעיף 18 לרשימת המוסכמות בין הצדדים, הסכימו הצדדים כי הנתבעת סיפקה לתובע כלכלה בעין.

            ואכן, בסיכומיו, ויתר התובע על תביעתו הראשונית לקבלת רכיב יתרת הכלכלה (המתייחס לכלכלה בעין), ותבע רק את הרכיב של תוספת כלכלה (2000), מכוח ההסכם הקיבוצי.

 

22.       בכתב הגנתה התייחסה הנתבעת רק לתביעתו של התובע לכלכלה בעין (תוספת יתרת הכלכלה), אותה זנח התובע ממילא בסיכומיו.

            בסיכומים, טענה הנתבעת רק שהתביעה לתוספת כלכלה (2000) לא נכללה בתביעתו של התובע – ואולם, אין אמת בטענה זו. התובע אמנם לא פירט את התביעה בתצהירו, אולם היא נכללה בכתב תביעתו.

 

23.       בהסכם הקיבוצי נקבעה הזכאות לתוספת כלכלה בסך חודשי של 509.57 ¤, אשר אינה מותנית בכל תנאי.

            משלא שולמה תוספת זו לתובע, קיבלנו תביעתו במלואה.

            הנתבעת תשלם לתובע תוספת כלכלה (2000), בסך 509.57 ¤ עבור 44 חודשי עבודה (שאינם כוללים את החודשיים בהם שהה בחופשת מולדת), ובסה"כ – 22,421 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

 

פיצוי בגין אי-ביצוע הפרשה לקרן פנסיה

24.       התובע טען כי על הנתבעת לפצותו בגין כך שלא הפרישה עבורו כספים לקרן פנסיה. התובע תבע פיצוי בסך 6% משכרו הכולל את תמריץ אי-ההיעדרות ותוספת הכלכלה, עבור כל חודשי עבודתו.

            הנתבעת טענה כי ההסכם הקיבוצי קובע הפרשה בשיעור 4% בלבד משכרו של העובד, אולם התובע אינו זכאי לתשלום זה בכל מקרה, משום שכלל לא הוקמה קרן פנסיה לעובדים הזרים וגם לא ניתן אישור אגף שוק ההון במשרד האוצר להקמת קרן חסכון.

 

25.       דחינו טענות הנתבעת.

            סעיף 7 בפרק י"ג להסכם הקיבוצי קובע הסדר פנסיוני מיוחד החל על עובדים זרים, לפיו על המעביד להעביר לקרן חסכון 4% משכר העובד, עד לכינונה של קרן פנסיה המיועדת לעובדים זרים.

לפי הוראה זו, חייבת היתה הנתבעת להפריש 4% משכר התובע לקרן החסכון, אף אם טרם הוקמה קרן פנסיונית לעובדים זרים (ר' עב 3664/03 גברילש בוגדן נ' ר.מ.ט בע"מ ואח' מיום 27.7.05, עב 9904/06 Dflibas Ali נ' מנרב הנדסה ובניין בע"מ, מיום 9.3.09, ופסק הדין בעניין מחמד סלים, שאוזכר לעיל).

טענות הנתבעת בקשר להתנהלות אגף שוק ההון במשרד האוצר, שלא אפשר, לכאורה, הקמת קרן חסכון, לא הוכחו, ומכל מקום אין בהן כדי לבטל חובתה מכוח ההסכם הקיבוצי, להפריש כספי החסכון לטובת עובדיה.

 

26.       משלא הפרישה הנתבעת כספים לטובת התובע לקרן חסכון, ומשנותקו יחסי העבודה בין הצדדים – חייבת הנתבעת לפצות את התובע בגובה ההפרשות שלא ביצעה, לאורך כל תקופת עבודתו (ר' 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ).

            עם זאת, שיעור הפיצוי צריך לעמוד על 4% משכרו של התובע, בתוספת תמריץ אי-ההיעדרות ותוספת הכלכלה, ולא על 6% כפי שטען.

            לפי תחשיב התובע עצמו, השכר ממנו יש לגזור את הפיצוי עמד על סך 4,501 ¤. על כן, על הנתבעת לפצותו בסך 180.04 ¤ לכל חודש מחודשי עבודתו, ובסה"כ – 8,281 ¤. סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה ועד ליום התשלום בפועל.

 

פדיון חופשה

27.       בכתב תביעתו תבע התובע פדיון של 75 ימי חופשה.

            בתצהירו ובסיכומיו טען כי היה זכאי לפדיון 39 ימי חופשה בלבד, הודה כי הנתבעת שילמה לו עבור 35 ימי חופשה, והעמיד תביעתו הסופית על פדיון 4 ימי חופשה בלבד, בסך של 152 ¤ ליום.

 

28.       מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי הנתבעת שילמה לו תמורת חופשה בסך כולל של 6,742 ¤ לאורך כל תקופת עבודתו, כשלפי תחשיב התובע עצמו מדובר בתשלום עבור 45 ימי חופשה לפחות.

זאת, כשהתובע גם יצא לחופשה בפועל, למשך חודשיים שלמים לפחות, במהלך תקופת עבודתו – בנובמבר 2003 ובנובמבר 2004, אז שהה בחופשת מולדת.

על כן, אנו קובעים כי הנתבעת לא נותרה חייבת לתובע פדיון של ימי חופשה כלשהם, ותביעתו נדחית.

 

פדיון הבראה

29.       בתביעתו טען התובע כי הנתבעת מעולם לא שילמה לו דמי הבראה, ותבע פדיונם של 41 ימי הבראה.

            בתצהירו ובסיכומיו כבר הודה כי בשנתיים האחרונות לעבודתו שילמה לו הנתבעת בעד 11.5 ימי הבראה, ועל כן נותרה חייבת לו פדיונם של 2.5 ימי הבראה נוספים בלבד.

 

30.       בסיכומיה, הודתה הנתבעת בכך שהתובע אכן זכאי לפדיון 2.5 ימי הבראה נוספים, אך טענה – לראשונה – כי יש לקזז מסך זה את כרטיסי הטיסה של התובע לחופשת המולדת שלו לטורקיה.

            טענת קיזוז זו הועלתה ע"י הנתבעת לראשונה בסיכומיה, מבלי שהנתבעת הוכיחה כי אכן שילמה סך כלשהו בעד כרטיסי הטיסה של התובע ומבלי שהוכיחה את הסכום ששילמה, אם בכלל. על כן – הטענה הנדחית.

 

31.       הנתבעת תשלם לתובע פדיון הבראה בסך 795 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

דמי חג

32.       בתביעתו טען התובע כי לא קיבל מעולם תשלום בעד ימי חג.

            בתצהירו ובסיכומיו הודה כי קיבל תשלום בעבור 16 ימי חג לאורך כל תקופת עבודתו, וטען כי הנתבעת נותרה חייבת לו תשלום בעד 20 ימי חג נוספים (10 ימי חג לכל שנת עבודה).

 

33.       מעיון בתלושי שכרו של התובע עלה כי הנתבעת שילמה לו בתקופת עבודתו תשלום בעד 18 ימי חג (ולא 20 ימי חג, כטענת הנתבעת).

הנתבעת טענה, בסיכומיה בלבד, כי עד לחודש אוקטובר 2002 השתכר התובע שכר חודשי כולל, ועל כן כלל שכרו את התשלומים בעד ימי החג; וטענה עוד כי לפי ההסכם הקיבוצי, זכאי עובד שעתי/יומי לתשלום דמי חגים בתנאי שלא נעדר מעבודתו יום לפני ויום אחרי החג, כאשר לגבי התובע – "לא ידוע" אם אכן עמד בתנאים אלו.

דחינו טענות הנתבעת: ראשית, טענות אלה הועלו על-ידה לראשונה בסיכומיה; שנית, מדובר בטענות סותרות – כאשר הנתבעת מתייחסת לתובע בו-זמנית כאל עובד חודשי וכאל עובד שעתי; ושלישית, הנתבעת לא הוכיחה טענתה כאילו עד לחודש אוקטובר 2002 השתכר התובע שכר חודשי כולל, ואילו מחודש זה ואילך החלה לשלם לו שכרו על בסיס שעתי.

בנוסף, כפי שכבר נפסק, הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו סמוך ליום החג מוטל על המעביד (ר' פסק הדין בענייןDflibas Ali , שאוזכר לעיל, והפסיקה המאוזכרת שם).

 

34.       על כן, הנתבעת חבה לתובע תשלום בעד 18 ימי חג נוספים.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,736 ¤ בגין רכיב זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

           

התביעה להפרשי שכר

35.       בכתב תביעתו תבע התובע הפרשי שכר שונים, אשר הועמדו לפי "הערכתו" על סך כולל של 94,500 ¤.

            בתצהירו ובסיכומיו פירט התובע את תביעתו להפרשי השכר, בהסתמך על מסמכים שהועברו אליו מידי הנתבעת, כדלקמן:

א.        התובע טען כי קיימת אי-התאמה בין השכר שקיבל בפועל, כפי שבא לידי ביטוי ב"לוחות תשלומים" אשר פירטו שכר זה (נספח ה' לתצהירו) ובין השכר המפורט בתלושי שכרו (נספח ו' לתצהיר). לטענת התובע חבה לו הנתבעת סך 10,029 ¤ בגין אי-התאמה זו, אם כי בסיכומיו העמיד תביעתו בגין רכיב תביעה זה על סך 9,421 ¤ בלבד.

ב.         התובע טען כי הנתבעת חייבת לו סך 3,101 ¤ בגין שעות קיץ.

ג.         התובע טען כי הנתבעת חייבת לו הפרשי שכר מינימום עבור החודשים ספטמבר ואוקטובר 2001, בסך כולל של 259 ¤.

ד.         התובע פירט בתצהירו וטען בסיכומיו, כי הנתבעת ניכתה משכרו ניכויים שלא כדין, וביקש השבתם של הסכומים שנוכו, בסך כולל של 29,400 ¤.

 

36.       באשר לטענה בדבר אי-ההתאמה בין השכר שקיבל התובע בפועל, ובין השכר המפורט בתלושי השכר – קיבלנו את התביעה, בהעדר הסברים מספקים מצד הנתבעת לסיבה בגינה אכן קיימים, ברוב החודשים, הפרשים בין הסכומים אותם קיבל התובע כשכר עבודה נטו בפועל, ובין הסכומים הנקובים בתלושי שכרו כשכר עבודה נטו.

            בסיכומיה, טענה הנתבעת טענות שונות בערבוביה ביחס למכלול התביעות להפרשי שכר, ואולם בכל הנוגע לאי-ההתאמה בין האמור בתלושי השכר ובין השכר שקיבל התובע בפועל, טענה רק טענה אחת: העובדים קיבלו שכרם בדולרים ובמזומן, כאשר רכישת הדולרים בוצעה ע"י הנתבעת לפי שער דולר מזומן, הגבוה משערו היציג של הדולר. מכיוון שחישובי התובע נעשו לפי השער היציג של הדולר, טענה הנתבעת כי חישובים אלו אינם נכונים, שכן היה עליו לחשבם לפי שער דולר גבוה יותר.

 

37.       עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה טענתה כי אכן תרגמה את סכום הנטו בשקלים לדולרים לפי שער גבוה מהשער היציג, וגם לא הוכיחה מה היה אותו שער גבוה יותר בכל חודש. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב או טבלה נגדיים (למעט לגבי החודשים ינואר-ספטמבר 2002) המוכיחים את שער הדולר לפיו תרגמה את שכרו של התובע.

מעבר לכך, גם אם היתה הנתבעת מציגה את שערי הדולר הגבוהים יותר, הרי שלא הוכח על-ידה מדוע היו אלה שערי הדולר ה"נכונים" לחישוב שכרו של התובע בדולרים.

            כל ששמענו מפי מר חכשורי בחקירתו הנגדית, היה שהנתבעת קנתה את הדולרים לפי "שער קניה", ושבין סוף החודש ועד ה-15 לחודש היו קפיצות בשער, כך שייתכן שהנתבעת רכשה דולר יקר יותר, ולכן קיבל התובע פחות שכר (עמ' 11 לפרוטוקול). לא די בעדות זו כדי לדחות תביעתו של התובע.

            בסיכומיה, טענה הנתבעת עוד כי התובע קיבל את שכרו בדולרים במזומן, על-פי "בקשת כלל העובדים" (סעיף 87 לסיכומים) – ואולם זכרה של טענה זו לא בא בתצהירי עדיה של הנתבעת; מה גם שאין נפקות לבקשת העובדים בעניין זה, לו היתה, כל עוד הנתבעת בחרה להיענות לה. משבחרה לתרגם את שכרה השקלי של עובדיה לדולרים, היה עליה לדייק בתשלום, והנתבעת לא נתנה כל הסבר מספק לאי-הדיוק בתרגום הערך השקלי של השכר לערך הדולרי.

 

38.       יובהר, כי לעניין רכיב תביעה זה, אין כל נפקות לטענות הנתבעת (שהופיעו בסיכומיה בהקשר זה) בדבר המספר האמיתי של שעות עבודתו של התובע, או לעניין עבודתו בשעות נוספות, או לעניין השכר עליו הוסכם עימו בחוזה העבודה שלו לעומת השכר הגבוה יותר, אותו קיבל בפועל.

תביעתו של התובע – כפי שנותרה בסיכומיו – כלל לא כללה תגמול בעד עבודה בשעות נוספות, ולמעט לגבי שני חודשים, הוא גם כלל לא תבע הפרשי שכר מינימום.

לעניין רכיב התביעה של אי-ההתאמה בין תלושי השכר ובין השכר שקיבל התובע בפועל, ישנה משמעות אך ורק לשכר הנטו המופיע בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת עצמה, אשר אינו תואם את השכר הדולרי אותו קיבל התובע בפועל, לפי תחשיבו.

 

39.       משלא הציגה הנתבעת הסבר מספק לאי התאמה זו, אנו מקבלים את תחשיבו של התובע במלואו, למעט אי-דיוקים עליהם הצביעה הנתבעת בסיכומיה, לגבי שניים מן החודשים המופיעים בתחשיב:

א.        אכן, בחודש ינואר 2005 קיבל התובע שכר בפועל בסך 1,152$ (כאמור בלוחות התשלומים), ולא בסך 1,125$, כמפורט בטבלה. על כן, יש להפחית מתביעתו של התובע סך 118 ¤.

ב.         בנוסף, בחודש מאי 2005 קיבל התובע שכר בפועל בסך 1,360$, ולא 1,260$, כמצוין בטבלה. על כן, יש להפחית מתביעתו סך 434 ¤.

 

40.       באשר לטענת הנתבעת בסעיף 97.11 לסיכומיה, לפיה בחודש מרץ 2005 קיבל התובע שכר בסך 429$ בלבד רק משום שקיבל מקדמה על סך 750$ - טענה זו נדחית על ידינו.

הנתבעת לא העלתה טענה זו קודם לסיכומיה, על אף שתחשיביו של התובע עמדו לנגד עיניה עוד מהמועד בו הוגש תצהירו. בנוסף, עדי הנתבעת לא העידו דבר על קבלת המקדמה, והנתבעת לא הגישה בכל שלב ההוכחות כל ראיה לקבלת המקדמה. רק בסיכומיה של הנתבעת הועלתה טענה זו, והנתבעת צירפה לסיכומים ראיה, לכאורה, לקבלת המקדמה ע"י התובע – זאת, מבלי שביקשה או קיבלה רשות מבית הדין להגשת ראיה חדשה לאחר תום הליך ההוכחות; מבלי שעורך המסמך שהוגש נחקר אודותיו; ומבלי שניתנה לתובע אפשרות להתגונן מפני ראיה זו במסגרת הליך ההוכחות.

            על כן, טענתה נדחית.

 

41.       אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסך כולל של 8,869 ¤ (לאחר הפחתת הסכומים המנויים בסעיף 39 לעיל), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד החוקי לתשלום השכר מדי חודש, ועד ליום התשלום בפועל.

 

42.       יצוין, כי במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפנינו ביום 11.2.09 נטען ע"י ב"כ הנתבעת כי יש לפסול את טבלת התחשיבים של התובע לעניין אי ההתאמה בין תלושי שכרו ובין השכר שקיבל בפועל, משום שבטבלה מופיעים גם חודשים בהם קיים הפרש לטובת התובע. בית הדין קבע כי החלטה בעניין זה תינתן בפסק הדין – ואנו קובעים כי אין כל בסיס לפסילת הטבלה. התובע קיזז מסכום תביעתו את החודשים המועטים בהם קיים היה הפרש שכר לטובתו, והנתבעת לא הגישה – באף שלב – טבלה המשקפת את האופן הנכון בו יש לראות את האמור בתלושי השכר, לדעתה, לעומת השכר שהתקבל ע"י התובע בפועל.

 

43.       באשר לתביעה לשעות קיץ – התובע תבע רכיב זה עבור החודשים יולי-ספטמבר 2003, ויולי 2004.

            מעיון בתלושי שכרו של התובע לחודשים אלו, עלה כי אכן עבד במשך 240 שעות, לפי הפירוט הבא: 186 שעות עבודה רגילות, ועוד 54 שעות נוספות, למעט בספטמבר 2003, אז עבד 232 שעות.

            לאור העובדה שהנתבעת היא שהנפיקה את תלושי שכרו של התובע, ואף הסתמכה עליהם בהגנתה, דחינו טענותיה כאילו התובע לא עבד 240 שעות בחודש או כי חלוקת השעות בחודשי הקיץ היתה שונה מזו שפורטה בתלושי השכר, ולכן למעשה (לטענתה) כן שולם לתובע שכר בעבור "שעות קיץ".

            על כן, הנתבעת לא הוכיחה כי לתובע שולמו שעות הקיץ בחודשים לגביהם הוגשה התביעה.

מר חכשורי העלה בעניין זה השערות גרידא בחקירתו הנגדית, כשעומת עם תלושי השכר של התובע והעיד רק כי "יכול להיות" שהתובע עבד בפועל פחות שעות ממה שצוין בתלושי השכר, אך הנתבעת הוסיפה לו בתשלום שעה נוספת בכל יום (עמ' 9 לפרוטוקול). מר אלקחי, העד הנוסף מטעם הנתבעת, העיד רק שלא ידוע לו דבר על שעות קיץ (עמ' 14 לפרוטוקול).

 

44.       על כן, מתקבלת תביעתו של התובע במלואה, לפי תחשיבו, למעט התביעה ל-8 השעות החסרות בספטמבר 2003.

            הנתבעת תשלם לתובע הפרשי שכר בגין שעות קיץ, בסך כולל של 2,842.54 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות החוב מדי חודש, ועד למועד התשלום בפועל.

 

45.       באשר להפרשי שכר המינימום – לפי פירוט התובע בסעיף 30 לתצהירו, חבה לו הנתבעת השלמת שכר עד לשכר המינימום החודשי עבור החודשים ספטמבר ואוקטובר 2001, בסך כולל של 259 ¤.

            הנתבעת תשלם לתובע סך זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות החוב, ועד למועד התשלום בפועל.

 

46.       באשר לניכויים משכרו של התובע – התובע טען בכתב התביעה כי נוכו משכרו סכומים שלא כדין, מבלי שפירט את הסכומים או את מהותם, תוך שהוא מבקש לשמור לעצמו את הזכות לכמת תביעתו במדויק כשיקבל מהנתבעת את תלושי השכר שלו, שלא נמסרו לו בתקופת עבודתו. בכתב ההגנה, הודתה הנתבעת בניכוי סכומים כדין בלבד משכרו של התובע.

            כשהגיש התובע תצהירו פירט בו את תביעתו המכומתת לעניין הניכויים שנוכו משכרו, וזאת לאחר שהועברו אליו תלושי השכר במסגרת הליך גילוי המסמכים. הנתבעת לא טענה בשלב זה להתנגדותה לשינוי או להרחבת חזית, והעדים מטעמה התייחסו בתצהיריהם לטענות בדבר הניכויים, לגופן.

            על כן, נתייחס לתביעת התובע להשבת הניכויים לגופה, על אף שהנתבעת, בסיכומיה, פטרה טענותיו אלה בטענה היחידה, כי זכרן לא בא בכתב התביעה.

 

 

 

 

47.       התובע תבע החזר ניכוי בסך 600 ¤ שנוכו משכרו מדי חודש בחודשים ינואר 2002 עד ספטמבר 2002, ללא כל פירוט בצד הניכוי; ניכוי בסך 960 ¤ שנוכו משכרו מדי חודש בחודשים אוקטובר 2002 עד פברואר 2003, ללא כל פירוט בצד הניכוי; וכן ניכוי בסך 680 ¤ אשר נוכו משכרו מדי חודש החל ממרץ 2003 ועד לסיום העסקתו, בגין מגורים, ארנונה, מזון, ביטוח רפואי וכרטיס טיסה.

            באשר לניכוי הסכומים ללא פירוט (600 ¤ ו-960 ¤) טען התובע כי היה על הנתבעת לפרט בגין מה ניכתה סכומים אלו משכרו, ומשלא עשתה כן ועל כן לא הוכיחה בגין אילו הוצאות ניכתה את הסכומים הללו, ומשהתובע לא נתן מעולם הסכמתו לניכוי סכומים כלליים משכרו – יש להשיב לו את הסכומים הללו.

            באשר לניכוי הסכומים המפורטים, טען התובע כי הנתבעת לא הציגה ראיה בדבר הסכומים שהוציאה בפועל עבור רכיבי הניכוי. עוד טען התובע, כי מגוריו בתקופת עבודתו לא היו הולמים ועל כן לא זכאית היתה הנתבעת לנכות סכומים משכרו בגינם, וכי הנתבעת חייבת היתה לספק לו כלכלה בעין ואכן סיפקה לו כלכלה כזו, אולם לא היתה רשאית לנכות סכומים משכרו בגין המזון שסיפקה לו.

 

48.       החלטנו לקבל את תביעת התובע במלואה.

            אכן, תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000, מתירות קיזוז משכרו של העובד בגין שכר דירה ובגין הוצאות נלוות, וגם תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001 מתירות למעביד לקזז משכר העובד חלק מהוצאותיו בגין ביטוח רפואי.

            בנוסף, בחוזה העבודה עליו חתם התובע הביע הוא הסכמתו לניכויים נוספים כגון השתתפותו בהוצאות מזון ובהוצאות הנתבעת בגין אשרה וכרטיסי טיסה (אף כי סכומי הניכוי המדויקים לא פורטו בחוזה, וגם בכך יש טעם לפגם).

            עם זאת, אין די בכל אלה על מנת לאפשר לנתבעת לבצע את הניכויים משכרו של התובע.

 

49.       בפסק הדין ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ ומאגרי אנוש בע"מ נ' סטופארו נורצל סיזר, מיום 24.6.07, קבע בית הדין הארצי כך:

            "הניכוי  משכרו של עובד זר עבור  מגורים והוצאות נלוות ואחרות, צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד – הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השירות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה, לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף 'תיאורטיים' שאינם כרוכים במתן השירות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני – זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת 'החזר הוצאות' כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי – ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת".

 

50.       במקרה שלפנינו, לא עמדה הנתבעת בתנאים אלה.

            בכל הנוגע ל-14 החודשים הראשונים בגינם הגיש התובע תביעתו, הרי שמשכר התובע נוכו 600 ¤ ולאחר מכן 960 ¤ מדי חודש, מבלי שפורט בתלושי השכר בגין אילו הוצאות בוצעו הניכויים הללו.

            גם בהליך שהתקיים לפנינו לא סיפקה הנתבעת הסברים כלשהם, ובוודאי שלא הוכיחה את היקף ההוצאות שהוציאה בחודשים הללו, ואת פשר הניכויים שניכתה  משכרו של התובע.

 

51.       החל ממרץ 2003 החלה הנתבעת לפרט בתלושי שכרו של התובע את ההוצאות בגינן ניכתה סכומים מהשכר. מתלושי השכר עלה כי הנתבעת ניכתה 130 ¤ עבור מגורים, 40 ¤ עבור ארנונה, 450 ¤ עבור מזון, 20 ¤ עבור ביטוח רפואי ו-40 ¤ עבור כרטיסי טיסה – ובסה"כ 680 ¤ (סכום נמוך בהרבה מ-960 השקלים שניכתה משכרו, ללא פירוט, עד אז).

            עם זאת, גם אם הוציאה הנתבעת סכומים כלשהם בגין מגורים, ארנונה, מזון, ביטוח רפואי וכרטיסי טיסה עבור התובע, לא הוצגה על-ידה במסגרת ההליך כל ראיה באשר לסכומים אותם שילמה בפועל בגין הוצאות אלה, ועל כן אין להתיר את הניכוי שביצעה משכרו של התובע בגינן (ר' לעניין זה גם עב 5770/06 דיוניסיה בוגדן נ' סולל בונה בע"מ, מיום 6.8.08).

 

52.       לעניין הניכויים, העיד מר חכשורי בתצהירו רק לגבי הניכויים החל ממרץ 2003 ואילך, ולא סיפק כל גרסה עובדתית מטעם הנתבעת באשר לניכויים שנוכו עד אז, ללא פירוט.

            גם באשר לניכויים אשר נוכו ממרץ 2003 לא מצאנו את עדותו של מר חכשורי מספקת:

באשר לניכוי עבור המגורים, העיד מר חכשורי כי סך 130 ¤ שנוכו משכרו של התובע נוכו כדין, מבלי שהעיד מה היה הסך שהוציאה הנתבעת בפועל עבור מגורי התובע, וממילא מבלי שהציג קבלות על הוצאת סך זה בפועל.

באשר לביטוח הרפואי, העיד מר חכשורי כי הנתבעת התקשרה בחוזה למתן שירותי ביטוח רפואי לעובדיה עם חברת "מנורה", ושילמה סך 0.59$ ליום עבור כל עובד – אולם הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לתשלום זה.

כך גם לגבי הניכויים בגין מזון – מר חכשורי העיד כי הוצאות הנתבעת על חברת קייטרינג לעובדים, מזון, אחזקת טבח, עובדי מטבח ונקיון, עמדה על למעלה מ-100$ לכל עובד, אולם הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לכך.

באשר לניכויים בגין כרטיסי הטיסה, העיד מר חכשורי כי הנתבעת אינה צריכה לשאת בעלות הגעתו של התובע ארצה, אולם לא העיד בדבר עלויות כרטיסי הטיסה בהן נשאה הנתבעת בפועל, אם בכלל, לעומת הניכוי הקבוע שניכתה משכרו של התובע בגין רכיב זה במשך למעלה משנתיים.

 

53.       בחקירתו הנגדית נשאל מר חכשורי מדוע לא צירף לתצהירו את הקבלות בגין ההוצאות שהוציא עבור התובע, אך מצאנו תשובתו לעניין זה מתחמקת: "אם הייתי מנסה לנכות מעבר למותר הייתי מצרף קבלות. אם אני עומד בניכוי המותר, אני לא צריך לצרף קבלות לפי העצה המשפטית שקיבלתי" (עמ' 12 לפרוטוקול).

            כאמור לעיל, הן לפי האמור בתקנות והן לפי פסיקת בית הדין הארצי, עצם הניכוי משכר העובד מותנה בהוצאת הוצאות בפועל, ובגובה ההוצאה. בהעדר כל הוכחה בדבר גובה ההוצאה שהוציאה הנתבעת, אם בכלל, בעבור הרכיבים שניכתה משכר התובע, לא ניתן לקבוע כי אכן עמדה בניכוי המותר, כטענתו של מר חכשורי. אין די בכך שהנתבעת לא חרגה מסך הניכויים המותר לה לפי החוק והתקנות; אלא עליה להעמיד בסיס ראייתי להוצאת הסכומים שהוציאה בפועל.

 

54.       יודגש, באשר לניכוי משכרו של התובע בגין מגורים, כי בנוסף לאמור לעיל, גם נתנו אמון בעדותו לפיה המגורים שסיפקה לו הנתבעת היו בלתי הולמים, ועל כן ממילא סבורים אנו כי יש לחייב את הנתבעת להשיב לו את הכספים שניכתה משכרו בגינם במלואם.

התובע פירט בתצהירו את תנאי מגוריו בכל אחד ממקומות המגורים שאשר סיפקה לו הנתבעת – מגורים בתנאי צפיפות קשה, בהם מצויים ארון, מקלחת ושירותים המשותפים ללמעלה מ-10 דיירים, מגורים באתרי בנייה, בדירה שאינה מרוצפת ואינה צבועה, מגורים בקרוואן באתר בנייה עם 4 דיירים נוספים, ועוד. התובע חזר על גרסתו לעניין תנאי מגוריו גם בחקירתו בבית הדין.

            הנתבעת, מנגד, לא סתרה את טענות התובע: הן מר חכשורי והן מר אלקחי העידו בתצהיריהם, באופן סתמי, כי הנתבעת עמדה, ככלל, בביקורת המחמירה של משרד העבודה, וכי לעיתים העובדים עצמם נהגו להצטופף בחדרי מגורים על פי העדפותיהם החברתיות, ולכן חדריהם היו צפופים בעוד חדרים אחרים שהועמדו לרשותם נותרו ריקים. עם זאת, התרשמותנו היא כי העדים שהעידו מטעם הנתבעת לא הכירו היכרות אישית את המגורים בהם התגורר התובע, ועדותם הושמעה באופן כללי בלבד, מבלי שנתמכה בראיה כלשהי, ומבלי שהובעה בה התייחסות למכלול טענותיו של התובע באשר לתנאי מגוריו.

            בנסיבות אלה, כאמור, קיבלנו גרסתו של התובע לעניין תנאי המגורים.

 

55.       על כן, לאור האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת להשיב לתובע את כלל הסכומים שניכתה משכרו, לאורך כל תקופת עבודתו.

            מעיון בתלושי שכרו של התובע, נמצא כי משכרו נוכה סך כולל של 27,200 ¤ (בניגוד לסכומים השונים, והגבוהים יותר, בהם נקב התובע בתצהירו ובסיכומיו).

            על כן אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע סך זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

 

התביעות שנזנחו

56.       כאמור לעיל, התובע זנח בסיכומיו תביעתו לדמי הודעה מוקדמת. בנוסף, נזנחה תביעתו לפיצויים בגין הלנת שכר ולפיצויים בגין אי-הפרשת כספים לקרן התרבות והרווחה. על כן, נדחות כל התביעות הללו.

 

טענות התובע בדבר הרחבת חזית

57.       לאחר שהוגשו סיכומי הנתבעת ביקש התובע את בית הדין למחוק סעיפים שונים מן הסיכומים, בין היתר בטענת הרחבת חזית.

            מבלי שמצאנו צורך להתייחס לכל אחת מטענות התובע במפורט, נבהיר כי בית הדין לא התייחס, במסגרת פסק דין זה, לטענות שהועלו לראשונה בסיכומים, ע"י מי מהצדדים.

 

סוף דבר

 

58.       התביעה התקבלה באופן חלקי.

            הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.        פיצויי פיטורים בסך 13,547 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

ב.         תמריץ אי-היעדרות בסך 28,286.72 ¤, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

ג.         תוספת כלכלה (2000) בסך 22,421 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

ד.         פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה או חסכון בסך כולל של 8,281 ¤. סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה מדי חודש, ועד ליום התשלום בפועל.

ה.        פדיון הבראה בסך 795 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

ו.         תשלום עבור ימי חג בסך 2,736 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

ז.         הפרשי שכר בסך כולל של 8,869 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד החוקי לתשלום השכר מדי חודש, ועד ליום התשלום בפועל.

ח.        הפרשי שכר בגין שעות קיץ, בסך כולל של 2,842.54 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות החוב מדי חודש, ועד למועד התשלום בפועל.

ט.        הפרשי שכר מינימום עבור החודשים ספטמבר ואוקטובר 2001, בסך כולל של 259 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות החוב, ועד למועד התשלום בפועל.

י.         החזר סכומים שנוכו משכרו של התובע, בסך כולל של 27,200 ¤ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

 

 

 

59.       על אף קבלת תביעתו של התובע, אין להתעלם מכך שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד, וכי התובע הגיש לכתחילה תביעה לקבלת סכומים בסך למעלה מ-300,000 ¤, ולאחר מכן, עוד במועד הגשת התצהיר, צמצם תביעתו לכמחצית מהסכום שנתבע בכתב התביעה.

            בנסיבות אלה, החלטנו כי כל צד יישא בהוצאותיו.

 

ניתן היום ו' באלול, תשס"ט (26 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.