בתי המשפט

פסק-דין

 הערעור

1.       לפניי ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בבית-שמש (כב' השופט ש' שטיין) בתיק עמ"ק 20296/06, שניתן ביום 28.1.09, ואשר הושלם ביום 18.3.09 בהחלטה בדבר ריצוי עונש המאסר שהוטל על המערער בדרך של עבודות שירות.

2.       המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בכל העבירות שיוחסו לו בשלושת אישומי כתב-האישום. באישום הראשון הורשע המערער בעבירות שלהלן: הפרת צו מניעת פעולות – לפי סעיף 249 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק); הפרת צו הפסקה שיפוטי – לפי סעיף 240 לחוק; ביצוע עבודות בנייה ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר – לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק; ושימוש במקרקעין ללא היתר – לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק. באישום השני הורשע המערער בעבירת אי-קיום צו שיפוטי – לפי סעיף 210 לחוק, ובעבירת שימוש במקרקעין ללא היתר – לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק. באישום השלישי הורשע המערער בעבירת עיסוק ללא רישיון – לפי סעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

3.       מסכת האירועים תוארה בהרחבה בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא. בתמצית יאמר, כי מדובר בהקמת מסעדה והפעלתה, בכניסה למושב גבעת יערים, בשטח שייעודו חקלאי. במקום נבנו מזנון ושירותים, וכן הוקמו סככות על-פני שטחים נרחבים. המערער הורשע בהפרת צווים שיפוטיים: צו מניעת פעולות, צו הפסקת עבודות שיפוטי וצו הריסה שיפוטי שניתן בגדרו של גזר-דין קודם בעניינו. מעבר לכך, הורשע המערער בביצוע עבודות בנייה נוספות ללא היתר, ובשימוש ללא היתר משני סוגים: שימוש חורג בקרקע חקלאית לצורך עסק, ושימוש במבנים ללא היתר בנייה. בנוסף, הורשע המערער בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, בגין עריכת אירועים במסעדה. טענתו של המערער, לפיה עסק אך ברוכלות, הגם שלא קיבל היתר אף לכך, נדחתה על-ידי בית-משפט קמא. המערער הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, בסייג אחד, המתייחס להיקף הגדרות שבעניינן הורשע בהפרת הצו השיפוטי, ובית-המשפט קבע שההיקף יהיה על-פי המסומן בקו שחור על התשריט ת/10, ולא על כלל הגדרות שסומנו בצבע חום בנספח לכתב-האישום.

4.       בגזר-הדין, שניתן ביום 28.1.09, נידון המערער לארבעה חודשי מאסר בפועל, לריצוי בעבודות שירות; לארבעה חודשי מאסר על-תנאי, למשך כשנתיים, שלא יעבור עבירה בה הורשע; ולתשלום קנס בסך 75,000 ¤, בשלושים תשלומים חודשיים, שווים ורצופים. כן נצטווה המערער במסגרת גזר-הדין, להרוס את המבנים שהוקמו ללא היתר, נושא כתב-האישום והכרעת-הדין, זאת תוך שישים יום; ונאסר עליו, באורח מיידי, לעשות שימוש בנכס, למעט למטרות חקלאיות. בנוסף, ניתן צו לסגירתו המיידית של העסק. בהחלטה משלימה מיום 18.3.09 נקבע, כי המערער ירצה את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות במוסד "נווה עמית", במוצא עילית.

טיעוני הצדדים

5.       ערעורו של המערער מופנה אך כנגד גזר-הדין, ולא כלפי הכרעת-הדין. הדבר הובהר בפתח הודעת הערעור, וכן במהלך השמעת הטיעונים בערעור (עמ' 2, ש' 3).

בהודעת הערעור טען ב"כ המערער, כי בית-משפט קמא שגה קמא בכך, שלא מצא לנכון למנות למערער סנגור בשני הדיונים האחרונים, קרי – בדיון בפרשת ההגנה והסיכומים, ובדיון בפרשת גזר-הדין. בעניין זה, הוסיף וטען ב"כ המערער, כי היה על המאשימה להצהיר עם הגשת כתב-האישום, ואף בשלבים המתקדמים של ההליך, כי בכוונתה לעתור לעונש מאסר בפועל, אם יורשע המערער, וכי בנסיבות אלה היה על בית-המשפט למנות למערער סנגור. עוד טען ב"כ המערער, כי בנסיבות העניין, כאשר מרשו בחר שלא להשמיע טיעונים לעניין העונש, ופטר עצמו במילים "אני לא חושב שיש לי מה להגיד", היה מחויב בית-המשפט למנות לו סנגור, ולמצער – להזמין תסקיר משירות המבחן בטרם גזר-הדין. בנוסף ולחלופין, עתר ב"כ המערער להקלה בעונש שהושת על מרשו, וטען כי גזר-הדין חמור יתר על המידה, ואינו תואם את אמות המידה הנהוגות והמקובלות. הוא פירט בהודעת הערעור את נסיבותיו האישיות של המערער, והוסיף וציין כי "המערער לוקח על עצמו אחריות למעשיו, מבין את משמעותם ומביע חרטה עמוקה" (פסקה ג2 להודעת הערעור).

          למרות שבפתיח להודעת הערעור צוין, כי הערעור מכוון כנגד גזר-הדין, ביקש ב"כ המערער, בסיום הודעת הערעור, לזכות את מרשו מחמת הפגם הנטען שנפל בהליך בכל הנוגע לאי-ייצוגו של המערער; לחלופין – להחזיר את התיק לבית-משפט קמא, בין לשמיעה מתחילתו ובין לדיון בפרשת גזר-הדין; ולחלופי-חלופין – להקל בעונש שהושת על המערער.

          במהלך השמעת הטיעונים בערעור, הבהיר ב"כ המערער, כי הערעור מופנה כנגד גזר-הדין בלבד (עמ' 2, ש' 3). הוא הדגיש, כי ערעורו מתמקד אך בבקשה להקל בדינו של המערער, שלא שטח את טיעוניו בפרשת גזר-הדין. בהקשר זה ציין, כי המערער - שה?נו כבן חמישים ושתיים, נשוי ואב לחמישה ואשר סועד את אביו הקשיש – נתון במצב כלכלי קשה. על-רקע נתונים אלו ונסיבות ביצוע העבירות, ביקש ב"כ המערער להמיר את רכיב המאסר בפועל במאסר על-תנאי, ולהפחית במידה משמעותית את שיעורו של הקנס.

          לאחר תום השמעת הטיעונים בערעור על-ידי ב"כ הצדדים, ביקש המערער לומר את דבריו האחרונים. הוא השמיע טרוניות כנגד הכרעת-הדין, וטען כי הפעיל במקום מזנון, ללא רישיון וללא היתר כדין, וכי פעילותו הצטמצמה בעיקר לימי שבת.

6.       ב"כ המשיבה טוען, כי במקרה דנן לא הייתה חובה למנות למערער סניגור ציבורי בשלב פרשת ההגנה ובשלב הטיעונים לעונש. לגרסתו, לאור מהות העבירות, ולנוכח הפרת המערער את החוק ואת צווי בית-המשפט ברגל גסה במשך שנים, אגב ניהול עסק שלא כדין במבנים שהוקמו ללא היתר – העונש שהוטל ה?נו ראוי והולם, ואין כל עילה להתערב בו.

דיון

סוגיית ייצוגו של המערער

7.       אמנם, הערעור מופנה אך כנגד גזר-הדין, אך נוכח דבריו האחרונים של המערער כנגד הרשעתו, מן הראוי לציין, כי הכרעת-הדין של הערכאה הדיונית מבוססת כראוי. הלכה היא, שבית-המשפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית, המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; וע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108). בענייננו, הרשעתו של המערער נסמכת כדבעי על מכלול הראיות המפלילות שהובאו לפני בית-משפט קמא, אשר בוארו בהרחבה בהכרעת-הדין; ולא מצאתי, כי בממצאיה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית-המבררת נפל פגם כלשהו המקים עילה להתערבותה של ערכאת הערעור.

8.       ומכאן, לטענתו של המערער, בדבר פגם בהליך בשל אי-מינויו של סנגור בערכאה הדיונית. המערער היה מיוצג בהליכים המשפטיים בבית-משפט קמא החל משלב פתיחת המשפט. הוא יוצג בישיבת ההקראה מיום 22.11.06 על-ידי בא-כוחו, עו"ד נתן זורנו. לאחר שנדחו טענות מקדמיות שהעלה המערער, נקבע התיק לשמיעת הוכחות. בישיבת הוכחות, שהתקיימה ביום 15.6.08, יוצג המערער על-ידי שני עורכי דין – עו"ד יצחק שמידט ועו"ד אורן סילברמן. בישיבה זו העידו עשרה עדי תביעה, והתיק נדחה לסיום פרשת התביעה ולראיות ההגנה ליום 26.11.08. ביום 26.6.08 הגיש עו"ד יצחק שמידט בקשה לבית-המשפט להפסקת הייצוג, זאת נוכח הודעת המערער לפיה אינו מעוניין בהמשך ייצוגו על-ידו. בהחלטה מאותו מועד, נעתר בית-המשפט לבקשה. לאחר מתן ההחלטה, הגיש המערער לבית-המשפט בקשה לזימון חוזר של כל עדי התביעה, שבגדרה ציין, כי נתגלעה מחלוקת קשה בינו לבין באי-כוחו על אופן ניהול ההליך. כמו כן, הגיש בקשה להעברת הדיון להמשך שמיעה לפני הרכב אחר. ביום 26.11.08 נדחו בקשותיו האמורות של המערער, והעידו שני עדי התביעה האחרונים. המערער הודיע, כי אין לו שאלות לשניים. באותו דיון ביקש המערער לדחות את פרשת ההגנה למועד אחר, ובית-המשפט נענה לבקשה, לפנים משורת הדין. בדיון שהתקיים ביום 15.12.08 העיד המערער בחקירה ראשית ארוכה יחסית, וחקירתו הנגדית הצטמצמה לשלוש שאלות. בהמשך אותו דיון סיכמה המשיבה את טיעוניה, והמערער ביקש לראות את עדותו המפורטת בחקירה הראשית כתחליף לסיכומיו. לאחר שניתנה הכרעת-הדין המרשיעה, ביום 28.1.09, נשמעו טיעוני המשיבה לעונש, בגדרם ביקשה, בין-השאר, להשית על המערער עונש של מאסר בפועל. כאשר התבקש המערער להשמיע טענותיו לעניין גזר-הדין, אמר: "אני לא חושב שיש לי מה להגיד" (עמ' 13 לדיון מיום 28.1.09, ש' 21).

כפי שעולה מהסקירה דלעיל, המערער היה מיוצג בישיבת ההוכחות העיקרית בתיק, שבה נשמעו עשרה (מתוך שנים-עשר) מעדי התביעה, ובחר, מטעמיו, לפטר את עורך-דינו, ולהמשיך את ניהול המשפט ללא ייצוג החל מישיבת ההוכחות השנייה.

9.       חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע בסעיף 15א(א)(1), שאם "סבר תובע כי קיימת אפשרות שיבקש מבית-המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע, יודיע על כך התובע לבית-המשפט במועד הגשת כתב-האישום, או במועד אחר לפני תחילת המשפט". סעיף 15א(ג) לחוק האמור, מוסיף ומורה: "מסר התובע הודעה לפי הוראות סעיף זה, ימונה לנאשם שאינו מיוצג, סנגור". סעיף 15א לחוק נתווסף בתיקון מס' 49 משנת תשס"ו, שבו נקבע כי הוראותיו תיכנסנה לתוקף ביום 31.12.06, וכי הן לא יחולו על הליך פלילי שכתב האישום בו הוגש לפני המועד האמור. כתב-האישום בתיק דנן, הוגש ביום 17.9.06, קרי – לפני מועד תחולת תיקון 49 חוק, ולא נפל, אפוא, פגם בכך שהתביעה לא הודיעה מראש על כוונתה לעתור לעונש של מאסר, ובאי-מינוי סניגור למערער.

מכל מקום, סעיף 15ב לחוק סדר הדין הפלילי, שנחקק אף הוא במסגרת תיקון 49 לחוק, ואשר קובע כי "לא יטיל בית-משפט עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג", מחריג את ההוראה, וקובע שהיא "לא תחול על נאשם שייצוגו הופסק ברשות בית-המשפט לפי הוראות סעיף 17". סעיף 17(א) רישא לחוק מורה, כי "סנגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית-המשפט". הואיל ובמקרה דנן ייצוגו של המערער על-ידי עורכי-הדין שמידט וסילברמן הופסק, ברשות בית-המשפט, לאחר שהמערער ביקש לשחחררם מייצוגו, לא חלה, אפוא, הוראת סעיף 15ב לחוק, ולא נפל פגם בהחלטה להשית על המערער מאסר בפועל, למרות שלא היה מיוצג בשלב פרשת גזר-הדין.

מידת העונש

10.     ומכאן לערעור כנגד חומרת העונש. גזר-הדין שהושת על המערער, על שני רכיביו העיקריים – מאסר למשך ארבעה חודשים לריצוי בעבודות שירות וקנס בסך 75,000 ¤ - ה?נו אכן מכביד, ובפרט על-רקע נסיבותיו האישיות של המערער ומצוקתו הכלכלית הקשה. עם זאת, מדובר בעונש ראוי והולם, שאין עילה להתערבות בו על-ידי ערכאת הערעור.

11.       באשר למדיניות הענישה הראויה, בכל הנוגע לעבירות על חוקי התכנון והבנייה, ובפרט כאשר מדובר בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר, כאשר הן נלוות לעבירות של הפרת צווים שיפוטיים, אין לי אלא לחזור על עיקר הדברים שהשמעתי לאחרונה בפסק-הדין בע"פ (י-ם) 4033/09 מחפוז חמאדה נ' מדינת ישראל (12.7.09).  

            הענישה הפלילית בתחום התכנון והבנייה משקפת, בין-השאר, מספר תכליות: האחת – שמירה על המדיניות התכנונית, והקפדה שכל בנייה תיעשה כנגזרת של תפיסה תכנונית רחבה; השנייה – שמירת הבטיחות, זאת נוכח הסיכון הנשקף למשתמשים במבנים בלתי חוקיים שהוקמו ללא כל פיקוח מצד רשויות התכנון; השלישית – קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו, בכל תחום, ובכלל זה בתחום התכנון והבנייה; והרביעית – מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא חוטא נשכר, כאשר הודגש בפסיקה שמדובר ב"שיקול מרכזי", אשר על בית-המשפט לשוות לנגד עיניו כאשר הוא דן בעבירה של בנייה ללא היתר (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445; רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (25.7.08); עע"מ 2273/03 א?י?י התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע (בפסקאות 37-38 ו-41 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (7.1.06)).

12.     העבירות על חוקי התכנון והבנייה היו לנגע של ממש שפש?ה במקומותינו, ולדאבון הלב רבים הם אלו שלא נרתעים מלבצע עבודות בנייה ללא היתר בנייה, ואף בניגוד לתכניות המתאר. על-רקע שכיחות התופעה, נפסק, פעם אחר פעם, כי זו הייתה למכת מדינה של ממש (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה – אונו, פ"ד נו(3) 49, 59).

כאמור, עבירות אלו חותרות, ראשית לכל, תחת המרקם התכנוני הנאות. נפוצותן של העבירות, אגב עשיית דין עצמי, אף פוגעת בהשלטת החוק ומכרסמת באמון הציבור בכל הנוגע לאכיפת דיני התכנון והבנייה על-ידי רשויות התכנון והפיקוח (בר"ע 1/84 דואק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494, 500; ורע"פ 2296/07 ג'עביס נ'  מדינת  ישראל  (25.4.07)).

13.       על היקף התופעה הפסולה ועל נזקיה, הן למרקם התכנוני והן לשלטון החוק, התייחס בית-המשפט העליון (כב' השופט אלון, כתוארו אז) בע"פ 917/85, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' מוסא נימר, פ"ד מא(4), 29:

"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט".

14.       כבר נפסק, לא אחת, כי יש להילחם בנגע פסול זה באמצעות ענישה מחמירה, מוחשית ומרתיעה, לרבות השתת מאסרים בפועל והטלת קנסות כבדים. עמד על כך בית-המשפט העליון (כב' השופט שמגר, כתארו אז)  בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1)

723, 724-725:

"האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק, מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעה העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקוימים ... לאור המצב אליו הגענו יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת, ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר". 

15.       בית-המשפט העליון (כב' השופט ד' לוין) שב וחזר על הדברים בבר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 533, עמ' 536-537:

"התופעה של בניית מבנים ללא היתר ופנייה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח - תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדר הציבורי, וככל שמציאות עגומה זו מתמשכת, המציאות היא חמורה יותר, ונדרשת מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדבירה. מדיניות הענישה, אשר נקבעה על-ידי בית-משפט זה מכבר, מורה לבתי המשפט בדרגה הראשונה להחמיר בדינם של עבריינים, המפרים צווי בית-משפט בנושא הבנייה הבלתי חוקית. בדרך כלל העונש הראוי יכלול בין מרכיביו עונש מאסר לריצוי בפועל. הניסיון מלמד, שכל עונש אחר אין בו כוח ההרתעה הדרוש".

16.    על היקף התפשטות עבריינות הבנייה, ועל התרומה הנדרשת מבתי-המשפט במאבק בנגע זה באמצעות הטלת ענישה מחמירה, לרבות מאסרים בפועל, חזר בית-המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.05). בהתייחסו למדיניות הענישה הראויה, בגין ביצוע עבירות על חוק התכנון והבנייה אגב הפרת צווים שיפוטיים, הפנה בית-המשפט לפסיקה הקודמת שהתריעה על היקף התופעה ועל הצורך בהחמרת הענישה:

"למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, ההפקרות, שהיא בבחינת מכת מדינה, פש?תה והלכה... בא-כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 221-223, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בנייה, עד שבית המשפט כמעט נדרש 'להתנצל' על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על המלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם הרי זה מבורך...

לדידי, וכמובן על מקרה להידון לגופו, אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה, ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק, ושל חברה מתוקנת, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה...".

17.     על הצורך בהטלת עונשי מאסר בפועל בגין עבירות בנייה, ובפרט בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים, שב ועמד בית-המשפט העליון (כב' הנשיאה בייניש) בע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (26.3.07):

"בית-משפט זה פסק בעבר, כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבנייה מן הראוי, ככלל, להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על-ידי בית-משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים" (פסקה 9 לפסק-הדין; וכן ראו: רע"פ 500/07 נסאר נ' מדינת ישראל (5.9.07)).

          מדיניות זו – של הטלת עונשי מאסר בפועל בגין עבירות בנייה אגב הפרת צווים שיפוטיים – אושרה לאחרונה פעם נוספת על-ידי בית-המשפט העליון (כב' השופט לוי) ברע"פ 1759/09 משעל ראיד כמאל נ' מדינת ישראל (1.3.09)). 

18.     ומן הכלל אל הפרט: כאמור, המערער עשה שימוש חורג בקרקע חקלאית, השתמש במבנים שהקים ללא היתר-בנייה, ובנה מבנים נוספים חדשים – סככה בשטח של כ-100 מ"ר ושירותים, כל זאת במסגרת עסק של מסעדה ועריכת אירועים, שהפעיל ללא היתר וללא רישיון עסק בכניסה למושב גבעת יערים. אגב פעילותו זו, הפר המערער צווים שיפוטיים – צו מניעת פעולות, צו הפסקה שיפוטי וצו הריסה שיפוטי. העבירות נמשכו לאורך זמן, נועדו להפקת רווח כלכלי והס?בו מטרד משמעותי לשכניו של המערער למושב. אמנם המערער קיבל לאחרונה, ביום 13.5.09, רישיון זמני לניהול עסק (אותו צירף להודעת הערעור). ואולם, מדובר ברישיון עסק לרוכלות בלבד, המותנה באי-הצבת שולחנות וכסאות, ואין בכך כדי להכשיר את העבירות שבהן הורשע.

העבירות שביצע המערער חמורות בטיבן ובנסיבותיהן. הן חמורות, ראש לכל, נוכח פגיעתן במרקם התכנוני, ובפרט כאשר נעברו לצורך הקמת והפעלת עסק בקרקע שייעודה חקלאי. הן חמורות שבעתיים, נוכח ביצוען לאורך זמן, אגב הפרת צווים שיפוטיים שהוצאו נגד המערער פעם אחר פעם. בביצוע העבירות הפר המערער, בריש גלי וברגל גסה, את הוראות החוק ואת צווי בית-המשפט, וגילה כי מורא הדין הוא ממנו והלאה. משנה חומרה יש לראות בביצוע העבירות מתוך מניע כלכלי של הפקת רווח כספי מהקמת והפעלת עסק ללא היתר בנייה וללא רישיון.

במקרה דנן, תכליות הענישה – השמירה על המדיניות התכנונית, קיום שלטון החוק ומניעת ההנאה מפרי העבירות – חייבו הטלת מאסר בפועל וקנס מכביד. עונש המאסר, כסנקציה מוחשית, מתחייב משיקולים של הוקעת המעשים וגינויים, ולשם הרתעה אפקטיבית – אינדיבידואלית וכללית. הקנס הכספי המכביד נדרש לשם פגיעה בכדאיות הכלכלית שבביצוע העבירות, ולבל יצא חוטא נשכר.

נוכח מהות העבירות ונסיבות ביצוען, יישם בית-משפט קמא נכונה את שיקולי הענישה הרלבנטיים בבואו לגזור את דינו של המערער. רכיב המאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים לריצוי בעבודות שירות, כמו גם רכיב הקנס בשיעור של 75,000 ¤, ה?נם ראויים, ומאזנים בצורה הולמת ומידתית בין מכלול שיקולי הענישה לחומרה ולקולא. לפיכך, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בגזר-הדין.

          אשר-על-כן, אני דוחה את הערעור.

המערער יחל בביצוע עבודות השירות ביום 18.10.09. במועד זה יתייצב תחילה לפני הממונה על עבודות השירות, עד לשעה 10:00, לשם קליטה והצבה.

ניתן היום, י"ז באלול תשס"ט (6 בספטמבר 2009), בהיעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ולממונה על עבודות השירות, באמצעות פקסמיליה, ותוודא טלפונית קבלתם.