בתי-המשפט

פסק דין

מבוא וטענות התובעת בכתב התביעה

1.                   התובעת, ילידת 1959, פנתה בשנת 1998  לביצוע ניתוח לסיק לשיפור הראיה בעין שמאל. הניתוח בוצע על ידי הנתבע מס' 1 במרכז הרפואי המופעל על ידי הנתבעת מס' 2. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות. כפי שאפרט להלן מצאתי כי יש לקבל את הבקשה ולפיכך ניתן פסק דין.

2.                   בכתב התביעה טוענת התובעת כי פנתה בשנת 1998 לבית החולים לערוך בדיקת התאמה לניתוח לסיק לשיפור הראיה. בבדיקה שנערכה לה נמצא כי היא מתאימה. הבדיקה התקיימה ביום 15.3.98 והניתוח בוצע ביום 18.3.98.

3.                   בסעיף 7 (השני) לכתב התביעה טוענת התובעת כי בסמוך לאחר הניתוח החלה לסבול מכאבים בעין שמאל ולא הרגישה שיפור בראיה. לאחר שחזרה לבדיקות מעקב בבית החולים נמסר לה כי נדרש זמן נוסף עד לקבלת תוצאות הניתוח.

4.                   בהמשך בסעיף 8 (השני) נכתב כי במהלך השנים 2002 ו- 2003 מאחר ולא הרגישה כל שיפור בראיה, הייתה התובעת מגיעה לבית החולים לבדיקות ולביקורות כאשר בשום שלב או בדיקה לא נמסר לה על כך שנגרמה פגיעה בעין שמאל כתוצאה מהניתוח. בהמשך נכתב כי כך עברו להם מספר שנים ממועד הניתוח עד שבשנת 2004 פנתה התובעת לבית החולים בבקשה לעבור בדיקה מדוע לא חל שיפור בראיה.

5.                   כמתואר בכתב התביעה מאז הפניה התובעת ביקשה לקבל את תיק הרפואי, הוזמנה לבדיקות שונות ובשנת 2005 נבדקה תוך שנרמז לה כי קיימת פגיעה בעין שמאל כתוצאה מהניתוח. הוא הופנתה להתייעצות אצל מומחה לקרנית.

6.                   רק בשנת 2008 החלה התובעת לפנות לקבלת התיק הרפואי ולימים משזה לא נמצא הוגש ביום 26.4.09 כתב התביעה.

7.                   כתב התביעה נשען על מספר טענות עיקריות שעניינן העברת נטל הראיה בשל היעדר הרשומות; הפרת הסכם; תקיפה; פגיעה באוטונומיה; ורשלנות בביצוע ניתוח לסיק במצב עיני התובעת. התובעת לא תמכה את כתב התביעה בחוות דעת רפואית אלא צורף מכתב ראשוני ולא מחייב של פרופ' בן סירה.

הטענות

8.                   הנתבעים טוענים בכתב ההגנה ובבקשה כי התובענה התיישנה שכן מהמועד שבו בוצע הניתוח ועד למועד שבו הוגשה התביעה חלפו יותר מ- 11 שנים. הם סבורים כי הטענות לגבי העברת התיעוד הרפואי אינן יכולות לסייע לתובעת שכן פנתה לקבלו רק בחודש מאי 2008.  גם הופעת התובעת לביקורת המרפאה בשנת 2005 הייתה לאחר חלוף 7 שנים ממועד הניתוח ולכן התובענה התיישנה.

9.                   התובעת לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה ולכן ספק אם היא יכולה לטעון טענות הנוגעות להארכת תקופת ההתיישנות. מכל מקום, אף אם נראה בתגובה לבקשה ככתב תשובה הטענה שמועלית היא כי תקופת ההתיישנות מוארכת בשל כך שהעובדות הנוגעות לעילת התובענה לא היו ידועות לתובעת ונעלמו ממנה מסיבות שלא היו תלויות בה: היא לא ידעה את העובדות ושמבוצעת כלפיה עוולה בשל כך שהיא נותחה למרות שאסור היה לנתחה; היא לא הייתה יכולה לברר את הטענות על התרשלות בניתוח שכן הרשומה הרפואית לא נמסרה לה.  התובעת מוסיפה כי פנתה להיוועצות עם פרופ' בן סירה לאחר שקיבלה באמצעות בא כוחה תשובה רשמית ובכתב ולפיה לא נמצאה הרשומה הרפואית. לשיטתה 'רק לאחר שנודע לה מפי פרופ' בן –סירה בצורה ברורה וחותכת, על המעשים ו/או המחדלים של הנתבעים, הפך הנזק לבר תביעה ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד זה'.

השאלה העומדת להכרעה

10.               סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, (להלן: "החוק"), קובע כי תקופת ההתיישנות היא 7 שנים והיא מתחילה במועד שבו 'נולדה עילת התובענה' (סעיף 6).

11.               התובעת טוענת למעשה להשהיית הגילוי אך לא ברור מתוך טענותיה לאיזה רכיב של עילת התביעה היא מתייחסת: ההתרשלות, הקשר הסיבתי או הנזק. השאלה אותה יש לבחון היא אפוא האם קיימות נסיבות המאריכות את תקופת ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של אחד מרכיבי התביעה.

השהיית גילוי הנזק

12.               אף שהתובעת אינה מתייחסת לכך דומה כי בכל הנוגע להשהיית גילוי הנזק אין מנוס מהמסקנה כי התובענה התיישנה. בעניין זה חל הסדר התיישנות מיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין ולפיו תקופת ההתיישנות גם במקרה של גילוי מאוחר של הנזק היא תקופה של 10 שנים מהמועד שבו אירע הנזק ללא קשר לעיתוי הגילוי שלו. משנוצר הנזק בסמוך לניתוח - תקופה זו חלפה.

השהיית גילוי ההתרשלות והקשר הסיבתי

13.               ככל שנראה את טענות התובעת כנסמכות על כך שגילוי ההתרשלות והקשר הסיבתי נעשו לאחר שהנזק התברר, הרי שלגבי רכיבים אלה חל האמור בסעיף 8 לחוק (ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב (1) 857, 865-866 (1998) (להלן: "המאירי");  ע"א (ת"א) 3226/03 רחים-פור גבריאל נ' חברת אי טי אם בע"מ ואח', (פורסם במאגרים, ניתן ביום 2.2.06)).

14.               סעיף 8 לחוק  קובע :

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

15.               השאלה אותה יש לבחון היא מתי ידעה התובעת את העובדות המהוות את עילת התובענה.  עובדות אלה כוללות את מרכיביה של עילת התביעה בנזיקין: קיומם של התרשלות, נזק וקשר סיבתי ביניהם.  מכאן יש לקבוע מתי 'נודעו לנפגע העובדות המהוות את עילת התובענה', שהן העובדות המבססות את קיומה של התרשלות ואת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק והאם עובדות אלה נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו  ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

16.               ראשית, יש להדגיש כי המבחן להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא מבחן אובייקטיבי:

"אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף "בזהירות סבירה" לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. קביעת היקף החובה המוטלת על הניזוק על מנת לעמוד בסטנדרט זה אינה פשוטה ונגזרת מתכליות דוקטרינת ההתיישנות. עלינו להיזהר ולקבוע את הגבול כך שלא יוטל נטל בלתי סביר על הניזוק. אין זה מן הרצוי כי כל אדם שעבר טיפול רפואי יפנה מייד לקבל חוות דעת מומחה מפאת החשש שמא הייתה התרשלות בטיפול אף ללא יסוד אמיתי להניח כך.... על כך ניתן להוסיף, כי ייתכנו אף סיבות נוספות מדוע נמנע ניזוק, אף אם עלה בו חשד כאמור, מבירור חששו כי הנזק ארע בהתרשלות. כך למשל, כאשר אותו הניזוק מצוי עדיין במהלך הטיפול הרפואי ואינו יכול או אף אינו מעוניין לעסוק בבירורים הנדרשים... מן העבר השני, ברי כי אין בשיקולים אלו בכדי להפחית את החובה המוטלת על הניזוק לחלוטין ויש לבחון את התנהגותו בהתאם לפרטי המקרה הקונקרטי. אך מובן הוא, כי ככל שהנזק חמור יותר וככל שהנסיבות בהן נגרם הנזק מעוררות חשד הן, כן תגבר הציפייה ממנו לפעול לבירור זכויותיו." (עא 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות צרמטבטיות בע"מ, פורסם במאגרים, 2008)).

17.               המבחן שנקבע לבחינת האיחור בגילוי הקשר הסיבתי היה האם היה לתובע 'בסיס לסברה' לעניין קיום התרשלות וקשר סיבתי בינה לבין הנזק היה כזה שצריך לעמוד באמת מידה מספקת לצורך הגשת תביעה והוא נגזר מדרגת הוודאות הנדרשת לצורך הוכחת תביעה (הטיית מאזן ההסתברויות) ואף נמוך ממנה. הידיעה הנדרשת היא 'ידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות' (פסק דין המאירי, עמ' 865-866).

18.               עוד קודם לכן,  קבע כב' השופט א' גולדברג כי יש לבחון את מהירות הבירור בדבר הקשר בין הנזק לבין הטיפול בהתאם למבחן 'האדם הסביר הפונה בזמן סביר לרופא בכדי לברר ולהיבדק' (ר' ע"א 244/81  מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3), 673 , 690-691 (1984)).

19.               באותו מקרה נמצא כי התנהגותו של המערער אינה יכולה להתיישב עם התנהגותו של אדם סביר. השופט בך (בדעת מיעוט) מצא כי רק אם וכאשר איש מקצוע מעמיד את הנפגע על האפשרות שמא הוסב לו נזק על ידי טיפול רפואי רשלני ומוטעה, אם למעשה מתעורר חשד בלבו בכיוון זה בדרך אחרת, חייב האדם הסביר לבדוק, אם החשד האמור הינו מבוסס' (שם, 687-688).

20.               אין לקבל את פרשנות התובעת לפסיקה ולפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל עם חיפוש החומר הרפואי ובמקרה זה במועד שבו הוברר כי החומר הרפואי אינו נמצא ?(השווה ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן  רשאד, (פורסם במאגרים, 2005)).

21.               לסיכום, לצורך קביעת קיומה של ידיעה על התרשלות ועל קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק אין מקום להמתין עד למועד שבו מתחיל הנפגע לאסוף חומר רפואי או עד למועד שבו הוא מקבל תשובה ביחס לחומר. המבחן שנקבע דורש זיהוי קצה חוט אשר קושר בין הנזק לבין התרשלות המזיק והוא בוחן לא רק את ההיבט הסובייקטיבי של הניזוק אלא את ההיבט האובייקטיבי. המבחן שהוחל על הקשר הסיבתי אומץ גם לעניין רכיב ההתרשלות (פלונית, פסקה 18).

22.               במקרה שבפני עולה מכתב התביעה כי התובעת הייתה מודעת לכך שקיימת בעיית ראיה לאחר הניתוח או למצער שלא נעשה שיפור בסמוך לאחר מכן. הקשר האפשרי בין הניתוח שנעשה לבין הנזק שנגרם לעין הוא ברור מאליו וכך גם השאלה האם התרשלות היא זו שהביאה לנזק. אני סבור כי אדם שעובר ניתוח לשיפור הראיה אשר גורם לו לנזק או למצער אינו מביא לשיפור יכול להניח בזהירות סבירה שיתכן ומקור הנזק הוא בהתרשלות כזו או אחרת שבוצעה בזמן הניתוח ובתוך זמן קצר להתחיל בבירור ובקבלת המסמכים הרפואיים. אותם צעדים שננקטו לבסוף בשנים 2008 ו- 2009 היו צריכים להינקט בסמוך לאחר המקרה ולא כעבור עשר שנים. השתהות זו אינה ממלאת אחר המבחן האובייקטיבי להארכת תקופת ההתיישנות.

סיכום

23.               התביעה נדחית.

24.               בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ג בתשרי, תש"ע (11 באוקטובר 2009) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תעביר את פסק הדין  לבאי כוח הצדדים.