בתי-המשפט

פסק דין

מבוא

1.                   התובע, יליד 1968, עסק בחלוקת מוצרי חלב מתוצרת חברת תנובה ללקוחות שונים. הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הוא הבעלים של חנות 'מינימרקט שלמה' (להלן: "החנות"), הממוקמת ברחוב אידלסון 330/1 בירושלים.

2.                   לפי הנטען בכתב התביעה ביום 2.1.04 בשעה 05:30 בעת שהביא מוצרי חלב לחנות נתקל בגדר או מדרגה נמוכה מבטון הנמצאת בסמוך לחנות.  לתובע נגרם בשל התאונה שבר בפיקת ברך שמאל, הוא אושפז ונותח.

3.                   הנתבעים חלקו בסיכומיהם על כך שהאירוע אכן התרחש, על חבותם כלפי התובע, טענו לקיומו של אשם מכריע מצדו. עוד חלוקים הצדדים באשר להערכת הנזק. מחלוקת זו מתמקדת בהערכת הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע: בעוד שהתובע, שנותרה לו נכות של 10%, סבור שיש לו פיצוי על בסיס ההפרש בין הכנסתו לפני התאונה לזו הנוכחית סבורים הנתבעים כי אין לפסוק לו דבר.

נסיבות אירוע התאונה

4.                   התובע מתאר בתצהיר כי עבד בקו החלוקה של מוצרי החלב כשנה וחצי לפני התאונה. לדבריו בסמוך לפני התאונה בוצע שיפוץ של החנות וכך נבנה מעקה נמוך בצמוד לכניסה למכולת וזאת כדי למנוע כניסת מי גשמים.

5.                   ביום התאונה נתקל התובע באותו מעקה או גדר נמוך מבטון המכוסה באבן כפי שניתן להתרשם ממנו בתמונות.

6.                   לדברי התובע בחקירתו הנגדית הוא לא היה מודע להימצאות המכשול במקום ואף שהיה ער לכך שבוצעו שיפוצים לא ידע כי הושארה אותה גדר. עוד העיד התובע כי לא הייתה במקום תאורה אלא 'חושך מצרים' (עמ' 7). באת כוח הנתבעים הציגה בפניו את ההנחה כי אמר לחוקר דברים אחרים אך התובע שלל זאת מכל וכל והחוקר לא הובא לעדות (עמ' 8). מכל מקום התובע היה משוכנע, ובעניין זה עדותו אמינה עלי, כי לא ראה את המעקה הזה מעולם (עמ' 19). עוד אציין כי חיזוק לגרסת התובע בדבר היות המקום חשוך ולכך שהמפגע נוצר סמוך לפני שנתקל בו ניתן למצוא בהימנעות הנתבע מלהעיד. מקום בו יש מחלוקת בעניין המצוי בידיעתו של הנתבע הדעת נותנת כי היה מעמיד את הדברים על דיוקם. משנמנע מלעשות כן פועלת הימנעותו מלהעיד לחובת הנתבעים ומביאה להעדפת גרסת התובע.

האחריות והאשם התורם

7.                   אף שהנתבעים חלקו על אחריותם דומה כי אין לעמדתם מקום. מדובר במי שמחזיק במקרקעין, מזמין אליהם עובד של אחד מספקיו ומותיר במקום מפגע ברור בדמות השארת גדר או מעקה אבן נמוכים ולא בולטים מספיק. לכך יש להוסיף כי הזמנת התובע למקום נעשתה מתוך ידיעה ברורה שהוא עתיד לעבור במקום בשעות הלילה כאשר אין תאורה מספקת. בנסיבות אלה מצאתי כי הנתבע מס' 1 הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כמחזיק במקרקעין וכי הפרת החובה גרמה לנזק.

8.                   הנתבעים טענו בסיכומיהם כי לא הוכחה זיקת הנתבע לנכס. איני סבור כי יש בטענה ממש בהינתן כי התובע טען זאת בתצהירו; הוא לא נחקר על כך ולא הובאה כל עדות מטעם הנתבעים בהקשר לכך. מכל מקום מעדות התובע עלה בבירור כי הנתבע הוא בעליה של החנות ומי שהסחורה הונחה במקום בו הונחה לבקשתו.

9.                   באשר לאשם התורם טענו הנתבעים להטלת אשם מכריע על התובע בשל כך שלא שם לב לגדר בטרם ניסה לעבור דרכה ונפל. התובע סבור כי אין מקום להטלת אשם תורם.

10.               לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור מתון יחסית – 10% וזאת בשל השיקולים הבאים:

א.      כידוע ההכרעה בשאלת הטלת אשם תורם מחייבת בחינת אשמם של המזיק ושל הניזוק והשוואת מידת האשם המוסרי שדבק בכל אחד מהם (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1), 1 ,עמ' 21-22      (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422            (1990)).

ב.      אני נכון להניח כי הייתה מוטלת על התובע החובה להיזהר בעת שהוריד את המטען מהמשאית לחנות ולתת דעתו למדרך רגליו בעת שצעד.

ג.        למרות זאת, בהשוואת האשם המוסרי המוטל על התובע ועל הנתבע מצאתי כי מידת האשם המוסרי שדבק בתובע נמוכה יחסית לעומת זו שדבקה בנתבע. השוואת אשמו של הנתבע - מחזיק במקרקעין המזמין לתוך המקרקעין שבהחזקתו נותני שירותים שונים המספקים לו סחורה, מותיר מפגע דוגמת גדר האבן שהייתה במקום ללא תאורה מספקת וללא שווידא כי התובע מודע לקיום המפגע ולכך שעליו להיזהר – לאשמו של התובע שלא נזהר במהלך עבודתו מביאה למסקנה כי זה שיעור האשם שיש להטיל על התובע.

11.               לסיכום על הנתבעים לשאת ב- 90% מנזקי התובע.

חוות הדעת הרפואית

12.               ד"ר מ' לבני ערך חוות דעת רפואית עבור התובע ומצא כי התאונה הותירה נכות של 10% לצמיתות. עוד נקבעה נכות זמנית של 100% למשך שלושה חודשים ונכות של 50% למשך שלושה חודשים נוספים.

13.               בתיאור ממצאי הבדיקה הקלינית נכתב כי טווח התנועה של הברך מוגבל כך שהכיפוף בברך שמאל הוא עד 115 מעלות לעומת 140 מעלות בברך ימין; היקף השרירים בברך שמאל נמוך מזה של ברך ימין; הרצועות תקינות וקיימת רגישות בלחץ על הפיקה.

14.               המומחה מציין בחוות דעתו כי לאחר התאונה התובע אינו כשיר לעבודה הדורשת מאמצי הליכה, עמידה והרמת משאות. הוא הציע להעלות את הנכות ב- 50%.

15.               הנתבעים לא הגישו חוות דעת רפואית מטעמם והם נכונים לקבל את מסקנתו של המומחה באשר לגובה הנכות הרפואית אך חולקים על היבטיה התפקודיים.

רכיבי הנזק

הפסדי ההשתכרות

16.               התובע הוא חשמלאי במקצועו והוא בעל רשיון לעסוק כחשמלאי (עמ' 3).  לאחר השחרור מהשירות הצבאי הוא עבד בשיפוצים ובעבודות חשמל וביצע עבודות שונות ובהן התקנות לוחות חשמל, סיתות, התקנת שקעים וכדומה. הוא עבד תקופה מסוימת כמנהל עבודה בחברת בניה ובשלב מסוים עבד כעצמאי. בהמשך הוא החל לעבוד בלילות כשומר כאשר במקביל הוא ביצע עבודות 'פרטיות' ככל שהדבר התאפשר. אותן עבודות 'פרטיות' נעשו בחלקן ללא דיווח לרשויות וללא פרסום אלא 'מפה לאוזן' (עמ' 4).

17.               בשנת 2001 החל התובע לעבוד בחברת תנובה כעוזר נהג וכנהג מחלק של מוצרי החברה. שכרו הממוצע בשנה שלפני התאונה, 2003, עמד על 6,681 ¤. עבודה זו נעשתה גם היא בשעות הלילה.

18.               התובע נעדר מהעבודה למשך 19 חודשים ולמעשה לא שב לעבוד בתנובה לאחר התאונה. הוא פוטר ביום 20.7.05 בשל קושי בביצוע העבודה וחוסר יכולת להשתלב בעבודה אחרת, כאשר במכתב מצוין כי פיטוריו הם החל מיום 7.7.04.  בעדותו סיפר התובע כי ניסה לחזור לעבוד בתנובה כנהג לילה שעבודתו קלה יותר אך הדבר לא הסתייע (עמ' 11).

19.               ביום 14.9.08 החל התובע לעבוד כשומר לילה בחברת רשף בטחון ולטענתו עבודה זו אינה מצריכה ממנו לעמוד אלא לשבת בשער המפעל. לדבריו אחת לפרק זמן הוא קם מחלץ את עצמותיו. השכר בעבודה זו הוא נמוך יחסית ועומד על כ- 4,000 ¤. התובע עובד במקום עבודה זה גם עכשיו אלא שהוא אינו עובד במפעל אלא בקבר שמואל הנביא. השכר הנוכחי לפי התלוש האחרון הוא כ- 4,580 ¤.

20.               במהלך החקירה הנגדית עומת התובע עם מידע ולפיו למרות טענתו כי אינו עושה דבר פרט לעבודתו כשומר הוא מבצע עבודות חשמל פרטיות. הוא הופנה לכך שנצפה עובד עבור בני הזוג איזנמן. התובע אישר כי אכן ביצע עבודה מסויימת עבורם אך הדבר היה ללא תשלום וכ'טובה' (עמ' 14). עוד עלה מעדותו כי הוא מסייע לחברים שונים במסגרת מגבלותיו (עמ' 15).

21.               התובע מבקש שיפסק לו פיצוי מלא עבור התקופה שבה לא קיבל את שכרו מתנובה (יולי 2004) ועד למועד שבו פוטר באופן סופי ממקום עבודה זה (יולי 2005). באשר ליתרת התקופה סבור התובע כי יש לפצותו בהתאם להפרש בין השכר אותו עתיד היה להשתכר להערכתו מתנובה (8,000 ¤) לבין השכר אותו הוא משתכר עתה (4,500 ¤). התובע מבקש כי גם הפיצוי לעתיד יחושב לפי הפסד זה וזאת בהינתן כי ההפסד שנגרם בפועל משקף את הגריעה מכושר השתכרותו.

22.               עמדת התובע היא כי יש להעדיף את הנתונים הממשיים המשקפים את ההפרש בין השכר לפני התאונה ולאחריה על פני עריכת תחשיבים ואומדנים.  לחילופין מבקש התובע להעריך את שיעור הגריעה שלו מכושר ההשתכרות בגובה של 30%.

23.               הנתבעים טענו כי אין לפסוק לתובע פיצוי עבור העבר בהתחשב בכך שהוא זה שבחר שלא לעבוד ולאחר מכן בחר לעבוד בעבודת שמירה שאינה תואמת את כישוריו ואת יכולותיו.

24.               כפי שהעיד התובע במשך ששת החודשים שבהם שהה באי כושר מלא וחלקי קיבל את מלוא השכר ממקום העבודה (עמ' 11) ועל כן לא נגרם לו הפסד בתקופה זו. באשר לתקופה הנוספת שבה אי הכושר היה חלקי וגם בה התובע לא עבד התברר מעדות התובע ואשתו כי הסיבה העיקרית לכך שלא עבד בתקופה זו היה כי קיבל פיצוי עבור אי כושר לעבודה מחברת הביטוח המבטחת אותו (עמ' 11) אף אם בחלק מהתקופה המתין לקבלת עמדת תנובה באשר לעבודה אחרת.

25.               זאת ועוד אני רחוק מלקבל את עמדת התובע כי ההפסד בין שכרו הנוכחי לבין השכר לפני התאונה משקף את הגריעה מכושר ההשתכרות שלו. התרשמותי מהתובע הייתה כי מדובר באדם בעל יכולות רבות שכרגע אינן באות לידי ביטוי מבחירתו שלא למצות את יכולותיו. אף שאין להקל ראש בפגיעה ברגלו של התובע, איני סבור כי התובע איבד לחלוטין את כושרו לעבוד כחשמלאי, כנהג או במגוון מקצועות רבים אחרים. אמנם מטבע הדברים הפגימה הרפואית עשויה להגביל במידת מה את עבודתו, לצמצם את היקף העבודה, להצריך מנוחות מעת לעת אך מכאן ועד להפחתה של מחצית מכושר העבודה המרחק רב. סברתה של באת כוח הנתבעים כי התובע יחזור לעבודה במקצועות שיניבו הכנסה רבה יותר בעתיד הקרוב אינה נראית אפוא קלוטה מן האויר.

26.               עוד אציין כי לא שוכנעתי שהימנעות התובע מלעבוד עד לחודש אפריל 2008 אינה נובעת משיקול אחד והוא המשך קבלת הפיצוי מחברת הביטוח שביטחה את התובע עבור אובדן כושר העבודה והשלמת המגעים מול חברה זו להיוון תגמולי הביטוח העתידיים. נוכח ההשלכות שהיו לכניסה למעגל העבודה בתקופה זו ניתן רק להבין מדוע התובע לא עשה מאמץ למציאת מקום עבודה  והדברים עלו באופן ברור מעדות אשת התובע (עמ' 19).

27.               בהתחשב בשיקולים שפורטו לעיל מצאתי כי לא ניתן לזקוף לחובת התאונה את ההפסדים שנגרמו לתובע בעבר. בהתחשב בכך שהשכר בתקופת אי הכושר שולם במלואו מצאתי לפסוק לתובע פיצוי חלקי על דרך של אומדנה המשקף הפסד מסוים עבור התקופה שמתחילה במועד שבו חזר התובע לעבודה ועד עתה (כ- 18 חודשים) ואני מעמיד את הנזק ברכיב זה על סך של 18,000 ¤.  הסכום כולל גם את הפרשי ההצמדה והריבית עד עתה.

28.               באשר לגריעה מכושר ההשתכרות אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 180,000 ¤. הסכום האמור מהווה פיצוי המבוסס על תחשיב לפי גריעה של 10% מכושר ההשתכרות; שכר של 7,500 ¤ עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם – 220) וכן פיצוי גלובאלי נוסף עבור אבדן התנאים הסוציאליים הנלווה לגריעה מכושר ההשתכרות.

עזרת הזולת

29.               התובע מבקש שיפסק לו פיצוי עבור תקופת הנכות הזמנית (6 חודשים) הוא מעריך את ההפסד בסכום של 32,580 ¤ לגבי העבר ומבקש כי יפסק לו פיצוי גם עבור העתיד. הנתבעים סבורים כי אין מקום לפיצוי ברכיב זה.

30.               בהתחשב בתקופת הנכות הזמנית אני פוסק לתובע פיצוי בגין עזרת בני המשפחה בסכום של 6,000 ¤ עבור העבר (הסכום נכון להיום). לא מצאתי כי יש מקום לפסיקת פיצוי לעתיד.

הוצאות רפואיות

31.               התובע ביקש כי יפסקו לו הוצאותיו לעבר עבור טיפולים ובדיקות וכן עבור נסיעות. הוא ביקש סכום של 15,000 ¤ לעבר ו- 15,000 ¤ לעתיד. הנתבעים טענו כי ממילא מדובר בתאונת עבודה ולכן ההוצאות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

32.               בהינתן כי לא צורפו קבלות התומכות בטענה כי היו הוצאות אך בהתחשב בכך שהתובע נזקק לנסיעות ולעיתים לתשלום דמי השתתפות עצמית עבור תרופות אני פוסק לו סכום של 3,000 ¤ נכון להיום ברכיב זה. לא מצאתי כי הונחה תשתית להנחה שתהיינה הוצאות עתידיות.

נזק לא ממוני

33.               בסיכומיו ביקש התובע כי יפסק לו פיצוי בשיעור של 'חימוש' כהגדרתו של הפיצוי הנפסק לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 והעמיד את הסכום בכתב התביעה על סך של 150,000 ¤. התובע הסתמך על הדברים שנאמרו לעניין הסבל שגורמת הפגיעה הרפואית, השפעתה על חיי הבית והמשפחה, תקופת אי הכושר הארוכה ועוד. הנתבעים הציעו לפסוק סכום של 25,000 ¤.

34.               בהביאי בחשבון את הנכות שנותרה, את השפעתה על חיי התובע ואת הזמן שחלף אני פוסק לתובע סכום של 40,000 ¤. הסכום כולל את הריבית שנצברה מיום התאונה.

ניכוי

35.               כמוסכם על הצדדים יש לנכות את מענק הנכות ששולם לתובע בסכום של 57,200 ¤ כמפורט בנ/4. יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל אחד מרכיבי הסכום לתובע. משלא נפסק למעשה פיצוי מלא לעבר אין גם מקום לנכות את דמי האבטלה שלא שולמו.

סיכום

36.               אני פוסק לתובע פיצוי לפי הפירוט שלהלן:

37.               לסכום הניכויים יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית  כאמור לעיל.

38.               הנתבעים ישלמו לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מס ערך מוסף וכן ישיבו לו את האגרה ואת שכר הטרחה ששילם למומחה מטעמו. ההוצאות ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן.

39.               הסכום הנפסק ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי באת כוח הנתבעים.

ניתן היום א' בחשון, תש"ע (19 באוקטובר 2009) במעמד הצדדים.

המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.