נ.ג'. נ. ג'אבר מעאוויה


 

   

 

בתי-המשפט






 

א  002663/06

בבית משפט השלום בירושלים


 

07/01/2009

 תאריך:

כבוד השופט רם וינוגרד

בפני:

 

 

 














 

נ. ג'.

בעניין:

 

התובע

עו"ד אכרם אבו לבדה

ע"י ב"כ


 


 

נ  ג  ד


 


 

1. ג'אבר מעאוויה

2. אריה חברה לביטוח בע"מ


 

 

הנתבעים

עו"ד רחל הראל-מצלאוי

ע"י ב"כ


 


 

 


פסק דין

 

התובע, יליד 4.4.99, נפגע בתאונת דרכים ביום 7.1.05 כהולך רגל. אין מחלוקת כי על הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה, וזאת בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מחלוקתם של הצדדים סובבת, בעיקרו של דבר, שתי סוגיות: האחת עניינה בשאלת תפקודיות הנכות שקבע לו המומחה מטעם בית המשפט ובאפשרות שזו עלולה לפגוע בכושר השתכרותו; והשניה - את שאלת מקום מגוריהם של הקטין והוריו, וכפועל יוצא מכך - בסיס השכר שיש להחיל לעניינו של התובע. שאלות אלה ידונו כסדרן.

הנכות

בתאונה נגרמו לתובע שברים בשוק שמאל, ובשל ניתוחים שעבר, עד למצב בו הושתל עור ברגלו, אושפז התובע מיום התאונה ועד ליום 30.1.05. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר אורי פרנקל, לא מצא בבדיקתו מגבלת תנועה כלשהי אצל התובע. הוא תיאר בחוות דעתו את הצלקות המצויות בקדמת ירך שמאל, בצדי הברך ובקרסול (תמונות של הצלקות הוגשו לבית המשפט במצורף לתצהירי העדות הראשית מטעם התובע). בבדיקת שוק שמאל נמצאה רגישות דיסטלית קלה, אולם לא נמצאה כל נפיחות, דפורמציה, או פגם כלשהו בתנועתיות וביציבות של השוק. מבדיקות ההדמייה עלה שהשבר אוחה בחיבור גרמי, כאשר אחד המסמרים שנעשה בו שימוש לקיבוע נותר ברגל, ונמצא מוסט מדיאלית. על בסיס ממצאים אלה קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 5% בשל פגיעה בשוק שמאל, על פי סעיף 47(2)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), בחציו. בגין הצלקות קבע המומחה נכות בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת לתקנות.

 

התובע היפנה למומחה שאלות הבהרה ביום 1.5.07, במסגרתן נשאל המומחה אם בשל מיקומה של הצלקת "ניתן לומר שמדובר בצלקת תפקודית מעבר לכך שקיימת הפרעה קוסמטית". המומחה השיב ביום 2.6.07 "להערכתי - לא". למומחה הופנו על-ידי ב"כ התובע שאלות נוספות ביום 12.11.07, בהן תוארו תלונות של התובע בנוגע לגרד בצלקת ותחושת זרמים. כן נשאל המומחה אם מימדי הצלקת ומיקומה עלולים לגרום להפרעה תפקודית. בתשובותיו מיום 19.11.07 שלל המומחה אפשרות זו, וציין שהתלונות שפירט ב"כ התובע בשאלות לא הועלו בפניו במהלך הבדיקה.

 

המומחה זומן לחקירה נגדית על ידי ב"כ התובע. בחקירתו אישר המומחה שמבחינה תיאורטית יתכן מצב בו אדם יצלע גם כאשר אינו סובל ממגבלת תנועה, אולם תלונה בענין צליעה לא נזכרה בפניו כלל, אין עדות לכך בבדיקה האורטופדית ואין כל סיבה לצליעה מעין זו במקרה דנא (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 15-26). קביעתו לפיה הצלקת אינה רגישה מבוססת על הבדיקה הקלינית שערך לתובע ועל תגובתו למגע (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 23-27). המומחה ציין שאינו יודע אם ניתן לשפר את מצב הצלקת באמצעות התערבות ניתוחית, ואינו יודע אם התערבות מעין זו כלולה בסל הבריאות (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 1-9). באזור הצלקת לא מצויים שפשופים או פגיעות, העור שהושתל אינו עור שנפגע, ואין סימנים חיצוניים לגרד (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 15-26). עוד השיב המומחה שהטענה לפיה סובל התובע מזרמים בצלקת מפתיעה, מאחר ואין כל עדות לפגיעה עצבית באזור הצלקת (שם, שורות 26-28).

 

המומחה נשאל מדוע קבע לתובע נכות בשיעור 5% כאשר בבדיקה לא נמצאה כל מגבלה, והשיב שהנכות ניתנה "על המצב בשוק, על השברים, על הרגישות הקלה,  ועל הימצאות מתכות", מצב המצדיק לדעתו מתן נכות בשיעור 5% (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 15-19; עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 6-11). הוא אישר שהשברים התאחו באופן מלא ללא עיוות, למעט סטיה מזערית שאינה משמעותית (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 12-25).

 

שני הצדדים גם יחד תקפו את קביעות המומחה בסיכומיהם, כאשר התובע טוען שיש לקבוע שהנכות היא תפקודית במלואה, ובכלל זה הנכות בגין הצלקות, ואילו הנתבעים טוענים שאין כל בסיס לקביעת נכות בהעדר מגבלה. על אף טענות הצדדים לא מצאתי לנכון להתערב בקביעותיו של המומחה. אומנם, הסעיף בו עשה המומחה שימוש לצורך קביעת הנכות בגין הפגיעה בקרסול עניינו ב"חיבור גרוע של עצם הירך או השוקה לאחר שבר", ואילו במקרה דנא לא מדובר בחיבור גרוע. עם זאת, המומחה עשה שימוש מותאם בסעיף, כשהוא קובע מחצית מהנכות הנקובה בו, והסבריו למניעים שהביאוהו לקבוע נכות זו מקובלים עלי. יתכן אומנם כי קביעה זו היא בדרכו של "בית ה?ל?ל", וכי באופן פורמאלי לא היה מקום לקביעת נכות. עם זאת, קיום מספר ממצאים, שכל אחד מהם אינו בעל משמעות בפני עצמו, עשוי להצדיק הענקת נכות. דומה שלעניין זה יש מקום להסתמך על שיקול דעתו של אורטופד מומחה בעל וותק רב המסתמך גם על נסיונו. לפיכך יש לקבוע כי על אף העובדה שלתובע לא נותרה מגבלת תנועות, הרי שעצם הימצאות רגישות במקום, יחד עם הסטיה הזעירה בחיבור והימצאות המסמר הסוטה מדיאלית, יש בהם כדי להצדיק קביעת נכות בשיעור 5%. מאחר ומדובר בנכות אורטופדית, חלה לגביה החזקה לפיה שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית, אף שאולי יש מקום לסטייה קלה מהכלל במקרה דנא, כאשר נראה שקביעת הנכות נעשתה, בעיקרו של דבר, לפנים משורת הדין.

 

שונים הם פני הדברים ככל שהם נוגעים לנכות בגין הצלקות. כפי שהבהיר המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה, לנכות זו אין משמעות תפקודית. מחקירתו עולה שבבדיקה הקלינית התרשם כי הצלקת אינה רגישה, ומבחינה של הצלקת וסביבתה עולה שהעור שהושתל במקום הוא מאיכות טובה, ואין כל בסיס לטענות לפיהן עלולה הצלקת לגרום להפרעה תפקודית בעת ההליכה. לא הוכח כלל שבפני המומחה נשמעו תלונות שלא נכתבו בחוות-דעתו, והמעט שניתן לומר בהקשר זה הוא שלנוכח אמינותם הנמוכה עד מאוד של עדי התובע, כפי שיובהר להלן בעת בחינת שאלת מקום חייו של התובע, לא ניתן להתייחס לכל טענה שלהם בנוגע לדברים שהועלו או לא הועלו בפני המומחה.

 

כידוע, מטבע הדברים לא נודעת לצלקות משמעות אלא במישור האסתטי בלבד, ואין הן מהוות כל הפרעה תפקודית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1995); והשוו ע"א 7991/96 אלקבהא נ' קוטייבה כנעאן, מיום 12.1.00). משכך הם פני הדברים, ולנוכח תשובות המומחה,  יש לקבוע כי גם במקרה דנא הנכות בגין הצלקות אינה בעלת משמעות תפקודית, וממילא אין בה כדי לגרוע מכושר השתכרותו של הקטין.

 

העולה מכל האמור לעיל הוא כי לתובע נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה האורטופדית בשוק שמאל, שהיא בעלת משמעות תפקודית, ונכות בשיעור 10% בגין הצלקות שנותרו בגופו בעקבות התאונה, שאינה בעלת משמעות תפקודית.

 

11.  החזקות בעניינם של קטינים ידועות, ודי לעניין זה להזכיר את החזקה לפיה קיימת דרך כלל זהות בין הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות; את החזקה לפיה יבוסס חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות על השכר הממוצע במשק (ראו בהרחבה ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, מיום 27.9.05); וההנחה, התקפה בפרט בנכויות בשיעור מזערי דוגמת הנכות בשיעור 5% שנקבעה לתובע, ולפיה יתעל הנפגע הצעיר את עצמו לבחירה בתעסוקה בה לא תיוודע משמעות של ממש לפגיעה שנגרמה לו בתאונה. מכאן שבמקרה הרגיל ניתן היה לבצע חישוב אקטוארי על בסיס נכות בשיעור 5% והשכר הממוצע במשק הישראלי, תוך התאמה מסויימת מכח ההנחה שהתובע יפלס לעצמו נתיב בחיים שבו לא תיוודע לנכות משמעות גבוהה, ותוך מתן תשומת לב לעובדה שמדובר בנכות מזערית למדי, שהשפעתה על כושר ההשתכרות שולי. על אף זאת, לנוכח טענות הנתבעים בנוגע למקום מגוריו ומרכז חייו של התובע, יש לבחון תחילה אם אכן מדובר בתושב ישראל, ובהתאם - אם יש להחיל לגביו את החזקות שנזכרו בהלכת אבו רים חנא.

 

מקום מגוריו ומרכז חייו של התובע

תהיות של ממש מתעוררות בנוגע לטענות עובדתיות שהועלו בעניין התובע, וזאת בשל אירועים שהתרחשו בתכוף לאחר התאונה. אין מחלוקת שהתובע הובא על ידי דודו (אחי אביו) לבית החולים הדסה, והוצג בבית החולים כבן דודו, הצעיר ממנו בחודשיים, ששמו מוחמד. דודו של התובע אף מסר הודעה במשטרה (נ/2) במסגרתה הבהיר שהילד שנפגע בתאונה הוא בנו מומחד, ומסר את שמו, את מספר תעודת הזהות ואת תאריך הלידה של בנו (כפי שעולה מצילום ספח תעודת הזהות - נ/3). בעקבות הודעה זו הפיקה המשטרה אישור, ולפיו נפגע בן דודו של התובע בתאונה (נ/4). את הפרטים השקריים בנוגע לזהות הנפגע מסר גם הנהג הפוגע בהודעתו במשטרה (נ/5).

 

דודו של התובע לא הובא לעדות מטעמו. אביו של התובע אישר שהיה ידוע לו כי התובע הוצג כבן דודו בבית החולים, אולם טען שאינו יודע מדוע נעשה הדבר (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 15-20). לטענתו נודע לו על כך ימים ספורים לאחר מכן, אך גם אז לא שאל את אחיו מדוע הוצג בנו כבן דודו, ולמעשה לא עשה כן עד עצם היום הזה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-17). לטענתו של האב, רק כאשר פנה לעורך דין התגלה לו פרט זה, ועורך הדין ייעץ כי ישנו את שמו של הילד במסמכים (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 6-7, ושורות 25-27). משנשאל האב אם נכון שהסיבה למסירת הפרטים הכוזבים היא ש"אתם תושבי רמאללה, שטחים, והמל"ל שלל מכם את הזכויות לקבל טיפול רפואי חינם בישראל, הוא פחד שאם הוא יתן את הפרטים של הבן שלך האמיתיים הוא לא יקבל טיפול בישראל" השיב האב "לא יודע, אולי" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 6-10). בפני האב הוצג אישור של המל"ל (נ/1) בו נרשם שזכויות בני הזוג בביטוח לאומי הופסקו החל מ-7.12.95 מאחר ועלה מ"נתונים וחקירות הקיימים במערכת" שאין הם תושבים, והוא נשאל אם נכון הדבר שלו ולרעייתו אין זכויות במל"ל מאחר ואינם תושבים. האב השיב "כן, אני הוצאתי מקופת חולים וישנם עמותות של זכויות האדם אשר עובדים על הענין הזה" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 17-20; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 12-13).

 

עם יציאתו של אבי התובע מהאולם לחש דבר מה על אוזנה של רעייתו. אמו של התובע נשאלה "מה בעלך לחש לך עכשיו שיצא?" והשיבה "על התיק, שום דבר" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4-5).

 

אם התובע טענה בתחילה שלא ידעה שנמסרו פרטים לא נכונים בנוגע לזהותו של בנה עם הפנייתו לבית החולים (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 22-28). לאחר מכן שינתה טעמה וטענה שהדבר נודע לה בשלב מאוחר יותר (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 8-13). משנשאלה מדוע מסר גיסה פרטים לא נכונים, השיבה בתחילה שאינה יודעת, ולאחר מכן אמרה "אולי הילד היה, הרגל שלו, הוא היה במצב ואנחנו היינו מחוץ לקופת החולים אז" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 25-27). בהמשך אישרה כי גם היום לא זוכים בני הזוג לשירותים מקופת חולים, ולא מקבלים דבר מהמל"ל (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 28 - עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 9). יצויין שגם אביו של התובע מסר כי מעולם לא קיבל קצבת ילדים מהמל"ל (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 6-8).

 

בין עדויותיהם של בני הזוג התגלעו סתירות נוספות. גם בנוגע לשאלה אם אביו של התובע עבד במועד התאונה אם לאו לא עלו עדויותיהם בקנה אחד, כאשר האב טוען בתחילה שעבד "חפיף" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 20-23), וכי על אף שהיה מובטל לפרקים - עבד בתקופת התאונה (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 4-5, ושורות 13-15). לפיכך דרש פיצוי בגין חודש העדרות מהעבודה בשל הפציעה של בנו (סעיף 16 לתצהירו). אמו של התובע העידה שבתקופת התאונה בעלה "לא עבד, הוא היה מובטל", ושבה על כך פעם נוספת (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 2-6). לאחר מכן, משנשאלה שוב ושוב, ניסתה לשנות מתשובותיה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 8-16).

 

כנגד עדויותיהם של בני הזוג עומדת עדותו של החוקר מטעם הנתבעת 2 שיצא לבצע חקירה אצל משפחתו של התובע. החוקר תיאר בתצהירו שנסע לסילוואן, מאחר ונטען בתחילה שהתובע מתגורר בסילוואן. משהגיע למקום נמסר לו שבני המשפחה גרים ברמאללה בכפר אום משאריית. ביום 3.3.05 ביקר החוקר בכפר אום משאריית, שם חקר את דודו של התובע שטען שהוא אביו של הנפגע ואף הציג בפניו את מוחמד בנו כמי שנפגע בתאונה. מכאן שהעמדת הפנים לפיה בן דודו של התובע הוא שנפגע בתאונה התמשכה לכל הפחות כחודשיים לאחר התאונה, ולא כנטען בעדותו של האב. בהמשך החקירה התברר לחוקר שהתובע הוא שנפגע, ולפיכך שב למחרת לחקור את הדוד שהודה בשלב זה שהנפגע הוא אחיינו. באותו יום (4.3.05) חקר החוקר את אביו של התובע, בכפר אום משאריית ברמאללה "בקומה ראשונה במבנה בו הם מתגוררים יחד עם מספר בני משפחה נוספים כולל הדוד" (ההשתלשלות פורטה בסעיפים 2-8 לתצהירו של החוקר).

 

בחקירתו הנגדית הבהיר החוקר שהמקום מוכר לו היטב מחקירות שביצע עבור המוסד לביטוח לאומי, כאשר נוצר הצורך לבדוק אם אנשים שתבעו גימלה מתגוררים בישראל אם לאו. לפיכך ידוע לו שהבית בו מתגוררת משפחת התובע מצוי בתחום שטח הרשות הפלסטינית, באזור שאינו משלם ארנונה לעיריית ירושלים (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 10-21). הוא ציין שלמעשה ביצע אחת מהחקירות מטעם המל"ל בנוגע לדודתו של התובע, ואז בוצעה מדידה שהוכיחה שהבית מצוי בתחום הרשות (שם, שורות 22-26).

 

אין מחלוקת שלהורי התובע תעודות זהות ישראליות (כחולות), ולתובע מספר זהות ישראלי. על פי תעודת עובד ציבור שנערכה מטעם משרד הפנים רשומים השלושה כתושבי ישראל (ת/1). יש לציין כי מעמדם הוא של תושבים, כמעמדם של יתר תושבי מזרח ירושלים (כפי שיובהר להלן), ואין הם אזרחים. מכל מקום, אף אם הוכרו הוריו של התובע כתושבי ישראל, אין פירושו של דבר בהכרח שמרכז חייהם מצוי בישראל. מהצגת הנתונים הכוזבים שנעשתה על ידי דודו של התובע, ומתשובותיהם של הורי התובע, עולה שלתובע ולמשפחתו אין ביטוח רפואי ואין הם זוכים לחברות בקופת חולים או לכל גמלה מהמל"ל. בכך יש כדי להצביע באופן ברור על שמקום מושבם אינו בתחומי מדינת ישראל. שקריו של דודו של התובע, כשהם מצטרפים לתשובות המתחמקות של הוריו בכל הנוגע לעילה להצגת בנם כבן-דודו ובד בבד מתעקשים כי הם מתגוררים בכפר עקב בתחומי ירושלים, מטילים צל כבד ביותר על מהימנותם. עדותו של החוקר, שלא נסתרה כלל, מצביעה באופן ברור על מקום מרכז חייהם של בני הזוג בתחומי הרשות הפלסטינית. נראה שעל רקע זה ניתן להבין את שלילת גמלאות המל"ל מהתובעים, לנוכח מסקנתו שלא מדובר בתושבי ישראל. בנסיבות מעין אלה יש מקום לקביעה שמרכז חייהם של התובע ומשפחתו אינו בתחומי מדינת ישראל, וכי אף אם הם נחשבים תושבים מבחינה פורמאלית, אין פירושו של דבר שיש לראות בהם כתושבים של מדינת ישראל לכל דבר וענין. הרקע לקביעה זו יובהר להלן.

 

20.  מעמדם המשפטי של תושבי מזרח ירושלים היה לוט בערפל משנת 1967 ועד לקביעתו של בית המשפט העליון בהילכת עווד (בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424 (1988)). או אז נקבע שיש לראות את ערביי מזרח ירושלים  שבחרו שלא להתאזרח כמי שקיבלו רשיון לישיבת קבע בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"; ראו הילכת עווד, בעמ' 430-431). גם לילדי תושבים אלה ניתן מעמד זהה לזה של הוריהם, בהתאם להוראות החוק (בג"צ 48/89 עיסא נ' מנהלת הלשכה האזורית למרשם האוכלוסין במזרח ירושלים, פ"ד מג(4) 573, 574 (1989)). הלכה זו בעניין מעמדם של תושבי מזרח ירושלים שרירה וקיימת עד עצם היום (ראו בג"צ 7603/96 מלאעבי וופא נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד נט(4) 337 (2005); להלן: "הילכת וופא"; עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411 (2005); עע"מ 5829/05 סאלח דארי נ' משרד הפנים, מיום 20.9.07; להלן: "הילכת דארי").

21.  מעמדו של תושב קבע ניתן לביטול מכח שיקול דעתו של שר הפנים, על פי הוראת סעיף 11 לחוק הכניסה לישראל. תקנה 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 דנה במצב בו פוקע רשיון ישיבת הקבע מעצמו, שעה ש"בעל הרשיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". על פי הוראות תקנה 11א לתקנות יפקע תוקף רשיון ישיבת הקבע מעצמו אם התקיימו בנושא הרשיון אחת משלוש חלופות:

"(1)  הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות…;  (2)  הוא קיבל רשיון לישיבת קבע באותה מדינה;  (3)  הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות".

 

22.  תוקפן של תקנות אלה נדון בפסיקה לא אחת. בהתקיים נסיבות מתאימות נקבע שרשיון ישיבת הקבע פקע מאחר ומרכז חייו של התושב הועתק למדינה מחוץ לישראל. כך נקבע שאדם שמרכז חייו בירדן אינו זכאי עוד למעמד של תושב קבע (בג"צ 1404/93 אבו דהים נ' שר הפנים, מיום 24.2.1994; הילכת וופא); אדם שמרכז חייו עבר לארץ אחרת בשל לימודים והקמת משפחה אינו זכאי עוד למעמד תושב (הילכת עווד; ע"פ 3025/00 שרון הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 123 (2000)); ומי ששהה זמן רב בחו"ל עד שניתן לראות במקום מושבו מחוץ למדינת ישראל כמרכז חייו – יפקע תוקף רשיון ישיבת הקבע שניתן לו (הילכת דארי; והשוו עת"מ (י-ם) 457/06 אבו חאג' נ' שר הפנים, מיום 4.5.07 (כבוד השופט מ' סובל); עת"מ (י-ם) 279/07 מחסן נ' שר הפנים, מיום 16.1.08 (כבוד השופטת י' צור); עת"מ (י-ם) 8141/08 הדרה נ' מנהל הלשכה האזורית למינהל האוכלוסין, מיום 12.11.08 (כבוד השופט י' עדיאל)). עם זאת,  שעה שפקיעת הרשיון עניינה בהתקיימות החלופה הראשונה שבתקנה 11א לתקנות, טוב מצבו של בעל הרשיון לישיבת קבע משל חבריו שבעניינם מתקיימות החלופות האחרות. לעניין זה קבע כבוד השופט מ' סובל כי כאשר תושב שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים "הנחת הנוהל היא כי רישיון ישיבת הקבע פקע כדין, ובכל זאת מוכרת זכותו של מי שהחזיק ברישיון לקבל רישיון חדש לישיבת קבע, כל עוד עונה הוא על תנאי הנוהל בדבר ביקורים בישראל בתקופת המגורים בחו"ל ובדבר משך המגורים בישראל לאחר חזרתו אליה. פירוש הדבר הוא שהנטל להצדיק הימנעות מחידוש הרישיון לאדם העונה על תנאים אלו רובץ על משרד הפנים, הנדרש לשם כך להציג טעם מיוחד, כגון מניעה פלילית או ביטחונית" (עת"מ (י-ם) 649/07 עזמי ניירוך נ' שר הפנים, מיום 15.12.08).

 

23.  כאמור, מהראיות שהוצגו במסגרת התובענה ומתשובות הוריו של התובע עולה כי משנת 1995 אין הם זכאים לשרותי בריאות או לכל גימלה מהמל"ל. ראיות אלה, כשהן משתלבות בעדותו של החוקר אודות מקום מגורי המשפחה ברמאללה, מביאות לכלל מסקנה כי מרכז חייהם של משפחת התובע, זה למעלה משבע שנים, מצוי בתחומי הרשות הפלסטינית. מכאן מתבקשת לכאורה המסקנה שתוקף רשיון שהיית הקבע של בני המשפחה פקע מאליו, מכח הוראות תקנה 11(ג) ותקנה 11א לתקנות. ממילא ספק אם ניתן לתת משקל רב לעובדה שברישומי משרד הפנים רשומים בני המשפחה כתושבי ישראל, שעה שקיימת אפשרות ממשית שרישום זה נובע מהיעדר מידע של משרד הפנים אודות העובדה כי בפועל מתגוררת המשפחה מחוץ לתחומי ישראל. ספק אם בני המשפחה עונים לתנאים שנזכרו בפסק-דינו של כבוד השופט סובל בעניין ניירוך לצורך חידוש הרשיון, שעה שלכאורה אין מקום לדון במשך מגוריהם בישראל "לאחר חזרתם", כאשר בפועל לא "חזרו" כלל לתחומי ישראל.

 

אף ללא היזקקות להלכות אלה נראה שדי בקביעה כי מרכז חייה של משפחת התובע הוא בשטחי הרשות הפלסטינית כדי להביא למסקנה שאת בסיס השכר בעניינו יש להשתית על הנתונים בתחומי הרשות. הלכה היא שבסיס השכר בו יעשה בית המשפט שימוש לצורך קביעת הגריעה מכושר ההשתכרות נגזר מהמקום בו מצוי מרכז חייו של הנפגע (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2) 705, 730 (1994); והשוו ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449 (1983)). הלכה זו הוחלה גם על קטינים שהוכח שמרכז חייהם בשטחים (ע"א 718/91 כמאן סולימאן נ' טוויל, מיום 19.11.1992; ע"א 9117/03 יהודה זהר נ' ברדויל, מיום 12.9.04; ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, מיום 27.9.05, בפיסקה 47 לפסק-הדין). ממילא די בקביעה שמרכז חיי משפחת הקטין בשטחים כדי להחיל עליו את בסיס השכר המקובל בשטחי הרשות. קביעה אחרונה זו אינה נקייה מספק במקרה דנא. מאחר והוכח שנכון לעת זו מצויות בידי משפחת התובע תעודות זהות ישראליות, והם מוכרים כתושבי ישראל, ניתן להניח כי כל עוד לא שונה המצב עשויים הם להשתלב בעבודה בתחומי ישראל. אמנם מעדותו של האב לא עולה שהוא עצמו פועל בדרך זו (האב העיד כי הוא עובד בעבודות מזדמנות, ובעיקרו של דבר המאפיה של המשפחה, שלנוכח הקביעות דלעיל מצויה אף היא בתחומי רמאללה). עם זאת, אין פירושו של דבר שילדי המשפחה לא ינצלו אפשרות זו, אם מעמד תושבות הקבע לא ישלל מהם.

26.  שאלה נוספת העשויה להתעורר בנסיבות העניין היא אם הילכת אבו חנא חלה על תושבי ישראל שאינם אזרחים. בפסק-הדין נקבע שאין מקום לאפליה בין אזרחי ישראל למגזריהם השונים. תושבי מזרח העיר אינם אזרחי ישראל, כפי שהובהר לעיל, ויתכן כי הדין בעניינם שונה (השוו הדיון שערך כבוד השופט מ' דרורי בת.א. (י-ם) 1871/96 דעאס נ' מדינת ישראל, מיום 1.9.03, בפיסקה 55 לפסק-הדין; דברי כבוד השופט י' שפירא בת.א. (י-ם) ט.ס. נ' בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, מיום 5.6.08, בפיסקה 38 לפסק-הדין). עם זאת, מאחר והצדדים לא נדרשו לשאלה זו בסיכומיהם, ידחה הדיון בה לעת מצוא. דומה שסטיה מהילכת אבו חנא בעניינו של ציבור שלם תצריך הרמת נטל ראייתי מסויים, אלא שלכך אין צורך להידרש במקרה דנא. 

27.   לנוכח כל האמור לעיל, וכאשר הוכח שמדובר במשפחה שאינה גרה בתחומי ישראל, ושהרשיון לשהיית הקבע שניתן להם עשוי לפקוע, או שמא פקע זה כבר מאליו, אך לנוכח יתר הספקות שהובאו לעיל, נראה מחד שיש להחיל לעניינו של התובע נתון שאינו עולה בקנה אחד עם השכר הממוצע בישראל, אך מאידך אין גם להחיל לגביו את השכר הממוצע בשטחים (כ- 2,000 ¤ לחודש – ראו הדיון שערכתי בת.א. (י-ם) 7455/01 עאצי נ' עאצי, מיום 27.12.07, בפיסקאות 17-18 פסק-הדין). לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה דנא יש לבסס את חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע על בסיס שכר של 4,000 ¤, ולבצע החישוב מגיל 18 (ולא מגיל 21, כמקובל בישראל) ועד גיל 65 (ולא עד גיל 67, כמקובל בישראל). 

הפיצוי

לתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 14.5% והוא אושפז למשך 25 ימים (מיום 7.1.05-30.1.05 וכן ביום 28.6.05, לצורך הוצאת המתכות). לפיכך זכאי התובע, בהתאם לדרך החישוב שנקבעה בהוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, לפיצוי בסכום של 34,650 ¤ במעוגל בגין הנזק הלא ממוני.

 

29.  הטיפול בתובע, אף לפי התיאורים בתצהירי העדות של האב והאם, שעדויותיהם לא נמצאו אמינות, לא חרג מגדר החובה המוסרית המוטלת על בני המשפחה. נכות מעין זו שנקבעה לו אינה מצדיקה כל פיצוי בגין עזרה אפשרית בעבר. לפיכך לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו בגין עזרה בשכר, בעבר או בעתיד.

30.  בשל האפשרות שבני המשפחה הוציאו הוצאות מסויימות לנסיעות לטיפולים, והוצאות אחרות הקשורות לטיפולים, יש לפצות התובע בסכום של 500 ¤ בגין הוצאות שונות. אין מקום לפיצוי בגין הטענה לפיה עשוי התובע לעבור ניתוח לשיפור מראה הצלקת. ד"ר פרנקל הבהיר שאינו יודע אם קיימת אפשרות מעין זו, והתובע בחר שלא לממש את האפשרות שניתנה לו למינוי מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית. לפיכך לא הוכח כלל שיש מקום או צורך בביצוע ניתוח מעין זה. אם לא די בכך, הרי שמאחר ולא הוכח מה עלותו של הניתוח, לא ניתן לאמוד עלות זו כלל. לפיכך לא זכאי התובע לכל פיצוי בגין האפשרות, הלא מוכחת, לשיפור מראה הצלקות באמצעות ניתוח.

31.  בגין הגריעה מכושר ההשתכרות יש לפצות את התובע בסכום של 35,000 ¤. סכום זה משקף כ- 75% מחישוב אקטוארי מלא על בסיס נכותו האורטופדית של התובע ואמות המידה לחישוב שנקבעו לעיל. הסיבות לסטיה מהכלל לפיו קיימת זהות בין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות הובהרו לעיל, ועיקרן בהתאמה הצפויה, בדרך קביעת הנכות ובשיעור הנמוך עד מאד של הנכות.

סוף דבר

32.  לנוכח כל האמור לעיל ישלמו הנתבעים לתובע סכום של 70,150 ¤ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ואגרה. מאחר וחקירת המומחה לא העלתה דבר, ואף סופה לא העיד על הצורך בחקירה מלכתחילה (כאשר גם מלכתחילה נראה היה לכאורה שהתשובות לשאלות ההבהרה מיצו את הדיון הנדרש), ישא כל צד בהוצאותיו.

 

33.  הסכום, למעט שכ"ט עו"ד ומע"מ והוצאות המשפט, יופקד ע"י ב"כ התובע בחשבון חסכון נושא הצמדה וריבית בבנק, על שם הקטין. הסכום או חלקו לא יועברו לאיש עד הגיע הקטין לגיל 18, אלא אם כן תינתן הוראה אחרת על ידי בית משפט מוסמך.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

 

ניתן היום, י"א בטבת תשס"ט (7 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/DFA5F282FB8F0FF54225753700566B41/$FILE/BA7FAAE444CB64FE42257537002135E3.html
תאריך: 
07/01/09
Case ID: 
2663_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : שאלה נוספת העשויה להתעורר בנסיבות העניין היא אם הילכת אבו חנא חלה על תושבי ישראל שאינם אזרחים. בפסק-הדין נקבע שאין מקום לאפליה בין אזרחי ישראל למגזריהם השונים. תושבי מזרח העיר אינם אזרחי ישראל
שאלה נוספת העשויה להתעורר בנסיבות העניין היא אם הילכת אבו חנא חלה על תושבי ישראל שאינם אזרחים. בפסק-הדין נקבע שאין מקום לאפליה בין אזרחי ישראל למגזריהם השונים. תושבי מזרח העיר אינם אזרחי ישראל
עורכי דין : אכרם אבו לבדה רחל הראל-מצלאוי
אכרם אבו לבדה
רחל הראל-מצלאוי
Powered by Drupal, an open source content management system