בתי המשפט

פסק דין

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור, וערעור שכנגד,  בהתייחס לפסק דינו של בימ"ש השלום (כב' השופט ס.נ. י. שפסר) מיום 30.07.08, אשר פסק למשיבה (המערערת שכנגד) פיצויים בגין נזקי גוף והפסדים שנגרמו לה תוצאה מתאונת דרכים מיום 16.07.00.

המערערות סבורות כי נפלו טעויות בפסה"ד, נשוא הערעור, הן במישור קביעת ביהמ"ש באשר לקיום קשר סיבתי בין התאונה לבין ניתוח כריתת טחול שעברה המשיבה, ושגרמה לה לנכות צמיתה, והן במישור גובה הפיצוי שנפסק בראשי הנזק השונים, ועוד טוענות המערערות, כי נפלה שגגה כאשר בימ"ש השלום לא הורה על ניכוי מלא של תקבולי המל"ל שהיא זכאית להם, אלא על ניכוי חלקי בלבד.

המשיבה, בערעורה הנגדי, סבורה, כי ביהמ"ש קיפח אותה בסכומי הפיצוי, וכי יש להתערב על דרך הגדלת הסכומים שנפסקו, בראשי נזק מסויימים.

כפי שיבואר להלן, מצאתי שהדין עם המערערות, בטענתה הנוגעת להליך קביעת הקשר הסיבתי בין כריתת הטחול, ותוצאותיה, ולבין התרחשות התאונה נשוא התביעה, וכי בנסיבות שנוצרו, אין מנוס מהחזרת הדיון לבימ"ש קמא, עם הוראות מתאימות, ולפיכך הדיון ביתר הטענות בערעור של שני הצדדים, התייתר לעת עתה.

אסקור, בתמצית, את ההשתלשלות שהביאה לקביעת ביהמ"ש ולמסקנותיו באשר לכריתת הטחול, ושבעטייה קבע בימ"ש השלום כי נותרה אצל המשיבה נכות צמיתה בשיעור של 35% (משוקלל), כאשר חלקה נוצר במישרין מעצם ניתוח הכריתה, וחלקה כתוצאה מהסתבכות בביה"ח, שהביאה לנזק בתחום האורטופדי, ופגימות אלה, שבעטיין נקבעו הנכויות, כמובן השליכו, רבתי,  על גובה הנזק וסכומי הפיצוי.

לא היה חולק, כי התובעת (המשיבה דכאן) נפגעה בתאונת הדרכים ביום 16.07.00, וכי לאחר שפנתה לחדר המיון בביה"ח סורוקה ונבדקה, שוחררה משם. אף אין מחלוקת שביום 15.08.00, כחודש לאחר מכן, פונתה באמבולנס, לביה"ח בעקבות אירוע של כאבי בטן, סחרחורת ועילפון, ומשאובחן אצלה קרע בטחול, הוכנסה לניתוח מיידי לשם כריתתו.

עקב סיבוכים הקשורים באינפוזיה שניתנה לה, התפתחה אצל המשיבה תסמונת מדורית באמת יד שמאל, והיא עברה לאחר מכן, וכתוצאה מכך, 3 ניתוחים נוספים. מקובל על הצדדים שהסתבכות זו ותוצאותיה הן מקשה אחת, לצורך ההליך המשפטי, ובזיקה לתאונה, ולפיכך, ככל שתהיה קביעה כי הקרע בטחול קשור סיבתית לתאונת הדרכים, כי אז יש לראות את מכלול נזקיה ונכויותיה הללו כמי שנגרמו עקב התאונה.

משהפלוגתא המרכזית במשפט היתה קיומו או שלילתו של אותו קשר-סיבתי, נזקק לכך המומחה הרפואי, שמונה מטעם ביהמ"ש, והוא הפרופ' רביד, מומחה ברפואה פנימית, אשר קבע כי הקשר-הסיבתי בין התאונה לקרע בעורק הטחול מסופק מאוד, וכי אין זה סביר שקרע כזה, לו נוצר בעת התאונה, יישאר חסום משך חודש שלם, והדמם יפרוץ פתאום, ללא טראומה נוספת.

עוד סבר מומחה זה, כי נסיבות התאונה, שהיו קלות, וללא עדות מוכחת לפגיעה בטנית כלשהי, ספק אם מספקות סיבה לקרע אשר כזה בטחול, וכי יותר סביר שבעורק הטחול שלה היה פגם, או החלשה אשר הביאו לקרע ספונטני לאחר חודש, במנותק מאירוע התאונה. (מונה גם מומחה בתחום האורטופדי לעניין הנכות והנזק שכתוצאה מהסיבוך שלעיל, אך ממצאיו ומסקנותיו כשלעצמם אינם עוד במחלוקת, ואינם נשוא דיון בערעור זה).

לאחר מתן חוות-הדעת, וחקירתו הנגדית של פרופ' רביד בביהמ"ש, עתרה המשיבה לפסילת חוות-דעתו, מנימוקים שונים שניתנו, ואולם, ביהמ"ש, כב' השופטת נצר שדנה בתיק בשעתו, מצאה לקבל את בקשתו החלופית של ב"כ המשיבה, והיא - למנות מומחה נוסף בתחום הרפואה הפנימית, וזאת על רקע קביעתה של השופטת כי תיתכן מסקנה רפואית אחרת ושונה מזו של פרופ' רביד, אם כי הגדירה זאת כאפשרות קלושה, ואולם, ראתה לנכון שלא למנוע מהתובעת לנסות ולהוכיח זאת.

יודגש, כי ביהמ"ש ציין בהחלטתו במפורש (החלטה מיום 19.6.05), כי אין מדובר בפסילת חוות דעת פרופ' רביד, אלא במינוי מומחה נוסף, וכי אין מניעה שהמומחה החדש יקבל את חוות דעת קודמו, לעיונו, ואף את פרוטוקול חקירתו הנגדית.

בקשת רשות ערעור שהוגשה על עצם ההחלטה למנות מומחה נוסף נדחתה ע"י בימ"ש זה (בר"ע 645/05- כב' השופט י. אלון).

המומחה הנוסף – פרופ' י. זהבי, סבר, בניגוד לעמדת פרופ' רביד, כי הסיבה הסבירה ביותר לקרע בעורק הטחול, היתה חבלה ביטנית קהה שאירעה לה במהלך תאונת הדרכים, כאשר חגורת הבטיחות לחצה על בטנה, ומנגנון הפגיעה היה כזה שהביא להיווצרות קריש דם קטן בעורק הטחול, אשר גרר תגובה דלקתית, ובעקבותיה לחץ ומתיחת דפנות העורק, עד כי נגרם לבסוף, לאחר חודש, אותו קרע.  הוא דחה  את סברתו של פרופ' רביד כי המדובר בקרע ספונטאני, ונימק זאת בנימוקים שונים שפורטו בחוות דעתו.

בהינתן שתי חוות הדעת הקוטביות לעניין הקשר הסיבתי, ביקש ב"כ המערערות, עו"ד האוזנר, לקבל את התייחסות פרופ' רביד לאמור בחוות דעת פרופ' זהבי, שהרי, בעוד שפרופ' זהבי כזכור עיין בחוות דעת קודמו, לא היתה לפרופ' רביד הזדמנות להגיב על ממצאיו ומסקנותיו החולקות של המומחה הנוסף, אולם, בקשה זו נדחתה על ידי  בית משפט קמא, ונקבע (החלטה מיום 6.4.06) כי :

" 1.      פרופ' רביד הגיש חוות דעתו ואף נחקר עליה ארוכות על ידי ב"כ הצדדים.

2.         לאחר שנסתיימה חקירתו החליטה כב' השופטת נצר על מינויו של פרופ' זהבי כמומחה נוסף וזאת מהנימוקים המפורטים בהרחבה בהחלטתה.

3.         בנסיבות אלה מוצה ההליך של משלוח שאלות הבהרה וחקירה של פרופ' רביד ועל כן ימנע  פרופ' רביד ממתן תשובות כמבוקש.

4.         כמובן שאין באמור כדי למנוע מב"כ הנתבעות למצות הליכי הבירור והנוגעים לפרופ' זהבי. "

 יצויין, כי לאחר שנדחתה בקשת עו"ד האוזנר למינוי מומחה שלישי שיהיה מעין "פוסק מכריע" בשאלת הקשר הסיבתי, הוגשה בר"ע נוספת לביהמ"ש המחוזי, וזו נדחתה על ידי כב' ס. הנשיא הנדל (בר"ע 681/06 מיום 23.1.07), כאשר נפסק שבמצב דברים כזה, של שני מומחים החולקים איש על רעהו, על בית משפט השלום יהא להכריע במחלוקת ולהעדיף חוות דעת אחת על רעותה, כפי שמכריעים בפלוגתאות אחרות במשפט, ואין מקום, בנסיבות כאלה, למינוי מומחה שלישי.

בסופו של דבר, ולאחר שפרופ' זהבי נחקר בביהמ"ש על חוות דעתו, ולאחר, שכאמור, בעטיין של החלטות ביהמ"ש השלום, לא שב פרופ' רביד להעיד או להגיב על אותה חוות דעת, ניתן פסק דינו של ביהמ"ש, נשוא ערעור זה, ובגדרו, נקבע כי יש להעדיף את חוות דעת פרופ' זהבי, וכי התרחיש שהציג סביר יותר.

כב' ס.נ השופט שפסר פירט בהרחבה את שיקוליו ונימוקיו למסקנה זו, וניתח לעומק את שתי חוות הדעת שעמדו בפניו,  ומצא כי חוות דעתו וחקירתו של פרופ' רביד "אינן מספקות הסבר מספק לקורות את התובעת", וכי משלא הוכח כי אירע לה אירוע טראומתי אחר כלשהו באותו חודש בין התאונה לבין כריתת הטחול, אין בפיו של המומחה הסבר רפואי להתרחשות הקרע. בעוד שעמדת פרופ' זהבי,  לפיה קרע ספונטאני בטחול הוא נדיר ביותר וכי סביר שהתרחשה חבלה קהה בעת התאונה, שגרמה לקרע לאחר חודש, היא עמדה מסתברת יותר ויש להעדיפה.

פועל יוצא מקביעה זו של בית משפט השלום, אימוץ חוות דעת פרופ' זהבי ודחיית מסקנותיו של פרופ' רביד, היתה, הסקת קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקי כריתת הטחול, ומכאן גם יחוס נזקי התובעת והפסדיה לאירוע התאונה, ופסיקת הפיצוי כפי שנעשה.

בפנינו  - שב וטוען עו"ד האוזנר, ב"כ המערערות, כי היות שחוות דעת פרופ' רביד לא נפסלה, היא לא הפכה בלתי רלוונטית, אלא הוסיפה ועמדה בפני בית משפט השלום. לטענתו, הגם שכך, נשללה מהמומחה הראשון ההזדמנות להתייחס לחוות דעת המאוחרת יותר, "פריוויליגיה" שניתנה בפועל לפרופ' זהבי, שכזכור זכה לעיין וללמוד הן את חוות דעת קודמו, והן את חקירתו בביהמ"ש.

טוען ב"כ המערערות, כי ראוי היה להתיר לו לברר, אם בדרך של העדה נוספת וחקירה בבית המשפט של מומחה זה,  ואם בדרך הצגת שאלות הבהרה, את עמדת פרופ' רביד ביחס לחוות דעת חברו, ומסקנותיו, ולא היה מקום שביהמ"ש ישלול זכות זו, ובכך תוקנה נחיתות דיונית לעמדת המערערות בשאלת הקשר הסיבתי, עת יבוא ביהמ"ש להכריע בה.

סבורני, כי בנקודה זו הדין עם המערערות, וכי קבלת טענה זו מצריכה החזרת התיק לערכאה הדיונית עם הוראות מתאימות, ומשכך, אין כעת מקום להיזקק לטענות הנוספות שבערעור.

אין לדעת, האם בעקבות מסקנות פרופ' זהבי היה הפרופ' רביד משנה את דעתו ומצטרף אליו, שאז תוצאת המשפט לא היתה שונה מכפי שאירע, או שמא, היה עומד איתן על דעתו, ומנמק את טעמיו לשלילת הקשר הסיבתי תוך התעמתות והתייחסות לנימוקי פרופ' זהבי, נימוקים אשר מתוך העדפתם ואימוצם, קבע בית משפט קמא את אשר קבע בפלוגתא המרכזית והמכרעת במשפט שעמד בפניו. אין לדעת כיצד היה ביהמ"ש פוסק במקרה כזה.

בנסיבות בהן עמדו בפני בית המשפט שתי חוות דעת שוות מהיבט משקלן הפוטנציאלי, וצריך היה להעדיף אחת על רעותה, כדי לקבוע ממצא מושכל, ראוי היה לאפשר את הליבון וה"דיאלוג" בין שתיהן, באורח שוויוני, כאשר, לשני המומחים ניתנת ההזדמנות לקרוא ולהגיב על דברי רעהו, ועמדותיו, בעוד שבמקרה הנדון, רק נותן אחת מחוות הדעת נהנה מזכות זו.

לו תשמע דעתי, הייתי מורה על קבלת הערעור במובן זה שהחלטת בית משפט השלום אשר אסרה על חקירת פרופ' רביד או הצגת שאלות הבהרה למומחה זה בכל הנוגע לחוות דעת פרופ' זהבי תבוטל, והתיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע מנגנון מתאים לקבלת עמדת הפרופ' רביד והתייחסותו לחוות הדעת שניתנה על ידי חברו, וכי לאחר מכן, יחליט בית משפט השלום, שוב, בדבר שאלת הקשר הסיבתי,  כטוב בעיניו, ומבלי שנביע עמדה כלשהי בתוצאה העשויה להתקבל.

יודגש, כי משהתייתר הצורך להיזקק לטענות הנוספות שבערעור ובערעור הנגדי, אין בפסק דין זה משום נקיטת עמדה והכרעה בטענה כלשהי מאלה לגופה.

אציע עוד כי בנסיבות הללו, ולאור התוצאה, לא נעשה צו להוצאות בערכאתנו.

___________

א. ואגו – שופט

ס. נשיא נ. הנדל- אב"ד

אני מסכים.

                                                                          _____________

                                                                              נ. הנדל- אב"ד

השופטת ש. דברת:

אני מסכימה.

                                                                              _____________

                                                                                ש. דברת- שופטת

אשר על כן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט"ז בסיון, תשס"ט (8 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.