בתי-המשפט

1.  הרשות לפיתוח ירושלים

2.  מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ

3.  הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אמיר ליאון                                צדדים שלישיים

      נ  ג  ד

1.   עמוס פרומקין

2.   אילה פרומקין                                          

3.   ע"י ב"כ עו"ד אהרון שטכלברג                     צדדים רביעיים

פסק דין

הרקע לתביעה, טענות הצדדים ומצבה הרפואי של התובעת

1.         התובעת, ילידת 1980, נפגעה ביום 10.02.95 בהיותה כבת 14, בשעה שנכנסה לאחד משני בורות המצויים בשטח עליו בנויה כיום שכונת רמת בית הכרם בירושלים. התובעת ירדה לבור, הגיעה למדרגה טבעית שבו וכאשר הביטה למטה, נפלה לתהום שהייתה פעורה מתחתיה (להלן: "האירוע"). חילוצה ארך כשלוש שעות והיא פונתה לביה"ח הדסה עין כרם, שם אושפזה עד למחרת ושוחררה כשמרפק יד ימין שלה גובס וכשהיא זקוקה לשימוש בכסא גלגלים למשך תקופת מה בה הייתה מרותקת באופן חלקי לביתה. לטענת התובעת, כל אחת מהנתבעות נושאות באחריות לנזקיה. נתבעת 3 (אשר בתחילה נתבעה בשם מנהל מקרקעי ישראל, ותכונה להלן: "המ?נהל") בשל היותו המחזיק ו/או הבעלים של המקרקעין בהם נפגעה התובעת, ונתבעת 1 (להלן: "העירייה") בשל היותה הרשות המקומית שתחת פיקוחה ובאחריותה מצויים המקרקעין בהם נפגעה התובעת. שניהם כך נטען, התרשלו בכך שלא חסמו את הכניסה לבור, לא דאגו לשילוט מתאים המתריע מפני הסכנה בכניסה לבור, ולא דאגו באופן סביר למניעת המפגע. התביעה הוגשה גם כנגד נתבעת 2 מבטחתה? של העירייה. את טענותיה בדבר הנזק שנגרם לה תמכה התובעת בחוות דעתו של ד"ר ראול גלר מיום 7.04.05, אשר קבע לה נכות צמיתה בשיעור 19%, מתוכם 10% בשל הגבלות תנועה בגב ו-10% בשל הפגיעה בברך שמאל. כמו כן קבע לה ד"ר גלר נכות זמנית בשיעור 100% למשך ארבעה חודשים מיום האירוע, נכות בשיעור 50% למשך חודש נוסף, ונכות בשיעור 30% למשך חודש נוסף.

2.         הנתבעות מצדן טענו להתיישנות התביעה בשל הזמן שחלף מאז האירוע והכחישו את אחריותן כלפי התובעת. כמו כן, כל אחת מהנתבעות הטילה את האחריות לאירוע על רעותה ועל התובעת אשר נכנסה לבור חרף היותה מודעת לסכנות הנשקפות ממנו ומבלי שנקטה באמצעי זהירות מתאימים. העירייה ונתבעת 2 טענו בנוסף כי העירייה לא הייתה בזמן התאונה המחזיקה והאחראית למקרקעין בהם נפגעה התובעת, והמנהל טען כי האירוע היה בלתי צפוי לחלוטין וממילא לא היה בידו למונעו. הנתבעות גם נחלקו עם התובעת על גובה נזקיה והן סמכו את טענותיהן בעניין זה, בין היתר, על חוות דעתו של ד"ר מיכאל לבני מיום 28.05.06 אשר קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה כתוצאה מהאירוע.

3.         המנהל הגיש הודעת צד ג' כנגד הצדדים השלישיים 1 ו-2 אשר לטענתו היו המחזיקים בפועל במקרקעין בהם נפגעה התובעת, והם הנושאים באחריות כלפיה, בין היתר לפי הסכם שנחתם בין המנהל לבין הצדדים השלישיים ביום 29.12.91 והוארך ביום 13.09.95 לפיו הצדדים השלישיים נושאים באחריות כלפי המנהל וכלפי צד ג' בשל נזק שנגרם לצד ג' במקרקעין נשוא התביעה. הצדדים השלישיים הצטרפו אף הם לטענת ההתיישנות והכחישו מצדם גם הם את אחריותם לאירוע וטענו כי לתובעת אשם תורם בשיעור 100%. הם עצמם הגישו הודעת צד ד' כנגד הורי התובעת אשר לטענתם לא השגיחו כראוי על בתם ולא מנעו את כניסתה אל הבור, ואלו מצדם טענו כי אין כל יריבות בינם לבין הצדדים השלישיים והם אינם חבים חובת זהירות כלשהי כלפיהם. בנוסף טענו כי נהגו כפי שנוהג כל הורה סביר שאינו אוחז באופן תדיר תחת ידו את ילדתו בת הארבע-עשרה.

4.         בשל הפער בין חוות הדעת של הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' רמי מושיוב, אשר בחוות דעתו מיום 19.12.06 קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה בתחום האורטופדיה בתוצאה מהאירוע. עם זאת הוא קבע לה נכות זמנית בשיעור 100% למשך שלושה חודשים מיום האירוע. כבר עתה ייאמר כי בסיכומיו יצא ב"כ התובעת מנקודת המוצא כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה לפי קביעתו של פרופ' מושיוב.

5.         כמו כן, הנתבעות והצדדים השלישיים הודו בסופו של יום, כי התביעה לא התיישנה, אם כי טענו שהתובעת השתהתה בהגשת תביעתה באופן שהיא גרמה להן נזק ראייתי משמעותי ביותר. בעניין זה השיב ב"כ התובעת כי בכל מקרה השיהוי בהגשת התביעה לא גרם נזק לצדדים האחרים, מפני שעבודות הבנייה בשטח החלו כבר בשנת 1996, באופן שגם אם הצדדים לא יכלו לברר את מיקומו המדויק של הבור, התובעת לא יכלה למנוע נזק זה הואיל ופני השטח השתנו בסמוך מאוד לקרות התאונה ממילא. כבר עתה ייאמר כי טיעון זה של ב"כ התובעת בעייתי ביותר הואיל והיה בידי התובעת ו/או בידי הוריה בהיותה קטינה, לפעול לתיעוד מקום האירוע בשיתוף מי מהנתבעות או אפילו בלעדיהן. לכן, לא נראה לי כי ניתן לטעון כיום שהגשת התביעה כעשר שנים לאחר קרות התאונה שלא נגרם נזק לצדדים שכנגד בשל השיהוי בהגשת התביעה, ולו הייתי מקבל את התביעה לגופה, הייתי לוקח טיעון זה בחשבון על כל השלכותיו. ומכאן אפוא, להתרחשות התאונה.

התרחשות התאונה

6.         בתצהירה סיפרה התובעת כי היא הגיעה עם שנים מחבריה לשדה פתוח עליו בנויה כיום שכונת רמת בית הכרם, לאחר ששמעו על קיומם של בורות קריסטיים במקום. בור אחד שאינו עמוק וקבוע בו סולם המאפשר את הירידה ואת העלייה ממנו. והבור השני עמוק מאוד אך מגודר עם שלט המזהיר מפני הכניסה אליו. הם ירדו אל אחד הבורות אך לא הבחינו בסולם ולכן פנו אל עבר הבור השני. היא נכנסה פנימה כדי לראות האם ישנו סולם באמצעותו ניתן לרדת לקרקעית הבור, ולאחר שעמדה על מדרגה טבעית בכניסה לבור, היא מעדה ונפלה אל קרקעיתו תוך כדי שגופה נחבט בקירות הבור.

7.         בחקירתה הנגדית סיפרה התובעת כי הבור הראשון שנמצא, היה מגודר ואת השני מצאו תוך כדי שיטוט במקום. אם כי, היא הודתה כי ייתכן והיה בידיה תצ"א (תצלום אוויר) שהיא הביאה עמה מהבית אך היא לא נעזרה בו מפני שלא הייתה לה כוונה להיכנס לתוך הבור אליו נפלה. היא גם שללה את האפשרות כי את המידע על המערה ומיקומה קיבלה מאביה, ד"ר לגיאולוגיה שעבד במרכז לחקר המערות (להלן: "המלח"מ"), שכן לדבריה, היא לא שיתפה את הוריה בפעילות הפנאי שלה וסביר להניח שהם היו כועסים עליה בשל העובדה שיצאה לטייל רק עם בנים. היא גם השתמשה בידע מחוג בנושא מערות בו השתתפה בהיותה תלמידת כיתה ה' לפיו בור יימצא במקום בו הקרקע נמוכה יותר. היא אישרה כי המהלך על פני השדה לא יכול היה להבחין שמדובר בבור גם כאשר הוא עובר על ידו, אך הדבר יכול לעורר את סקרנותו. גם היא עצמה לא הייתה בטוחה כי מדובר בבור גם כאשר הביטה לתוכו והיא אישרה כי לא נטלה עימה פנס באותו טיול, כך שבכל מקרה לא יכלה לראות את קרקעית הבור. לטענתה, דותן ארד (עליו ידובר להלן ושהתלווה אליה לטיול) לא היה לידה בשעה שהיא עמדה על המדרגה העליונה של הבור, והיא לא זכרה שדותן הזהיר אותה מפני הכניסה אליו. ברם, כשתשומת לבה הופנתה לגרסתו של דותן השונה מגרסתה בעניין זה, השיבה כי ייתכן ודותן זוכר את האירוע טוב ממנה.

8.         לעומת עדותה של התובעת, מר דותן ארד, כיום דוקטורנט להיסטוריה, שהיה אז נער כבן 17 ושימש כמדריך של התובעת בתנועת הנוער בני עקיבא, סיפר בעדותו כי הטיול נערך במסגרת תנועת הנוער, כשהוא היה כאמור, המדריך של התובעת ובמסגרת ניסיון לא פורמלי למסד רעיון לטייל במקומות שונים בירושלים ובסביבתה בכל יום שישי. ברם, במקרה זה רק התובעת הגיעה ולכן הצטרפו לטיול רק שלושה חברים, הוא, התובעת וחבר נוסף בשם צחי. הם הגיעו לבורות באמצעות תצ"א שנערך על ידי המלח"מ, מקום עבודתו של אבי התובעת, שהיה בידיהם. הוא אישר כי לולי היו מודעים לקיומו של הבור ולא היו תרים אחריו במכוון, הם לא היו מבחינים בקיומו גם כאשר היו עוברים ליד הפתח שלו. הוא גם אישר כי לא היה בידיהם ציוד כלשהו וככל הנראה גם לא היה בידיהם פנס, אך הוא לא היה נצרך במקרה זה מפני שלא היה בכוונתם לרדת לתחתית הבור ממילא. מלכתחילה הכוונה הייתה רק לנווט במקום ולאתר את הבור, אך משהגיעו הם כבר רצו להתבונן בו פנימה ולכן נכנסו למדרגה העליונה שלו, אך לא הייתה להם כל אשליה שהם יוכלו לרדת לקרקעיתו. עם זאת, בהמשך עדותו תיקן מר ארד את דבריו וציין כי המטרה הראשונית הייתה להיכנס לבור הראשון לגביו סברו שמותקן בו סולם, ולאחר שגילו שאין הדבר כן הם החליטו שלפחות יתורו אחר הבור השני. כשנשאל אם כן כיצד לא הצטיידו עם פנס, השיב כי סביר להניח שהיה פנס בידיהם וככל הנראה התובעת החזיקה בידיה פנס ארוך, אך הוא אינו זוכר זאת בבירור. הוא ציין גם כי מלכתחילה הוא לא היה מעוניין להיכנס לבור בשל הסכנה הכרוכה בכך, אך התובעת, אותה הגדיר "אדם אמיץ" שאינו מפחד, נכנסה למדרגה העליונה בבור בניגוד לרצונו, וכמדריך שלה לא נותרה לו ברירה אלא להיכנס בעקבותיה. עם זאת הוא הזדרז לצאת החוצה, בין היתר משלא רצה להישאר עם התובעת לבד בתוך הבור, והפציר בה מספר פעמים שתצא אף היא ממנו. הוא עצמו יצא מהבור ובחלוף מספר שניות שמע את התובעת צועקת והוא הבין שהיא נפלה לקרקעיתו. לשאלת ב"כ נתבעות 1 ו-2 השיב כי קיומו של שלט המתריע מפני הסכנה במקום לא היה מונע מהם מלהסתובב במקום. לעומת זאת, אם היה שלט "בור מסוכן" ייתכן וזה היה מרתיע אותו, ואם המקום היה מגודר, הם לא היו מנסים לפרוץ את הגדר.   

9.         מר יוסי גפן, המשמש כיום מפקח במ?נ?ה?ל במחוז ירושלים סיפר אגב עדותו כי הוא מכיר את הבורות באופן אישי שלא במסגרת עבודתו במנהל עוד מהיותו נער והוא אף ביקר בהם. הוא עצמו התוודע אליהם בהיותו תלמיד תיכון כשפנה אל המלח"מ ואל אביה של התובעת. לדבריו, על מנת להגיע לנקודה ממנה נפלה התובעת היה עליה לזחול כארבעה מטר על גבי הסלעים כדי להגיע למדרגה ממנה היא נפלה לקרקעית הבור. הוא ערך שרטוט של חתך הבור אשר הוגש לבית המשפט. מתוך שרטוט זה עלה כי הכניסה למערה הייתה בפתח הנמצא בקרקע המוסתר בין שני סלעים בגובה של כ-40 ס"מ. המבקש להיכנס אל הבור צריך היה לזחול מפתח הכניסה בתוך חלל שמתחת לאחד הסלעים ואחר מכן לרדת מדרגה בעומק של בין 5 ל-7 מטרים, הנמצאת כולה מתחת לאדמה. ממדרגה זו ישנו פיר בעומק של כ-13-14 מטרים אל קרקעית הבור. לאמור אפוא, כדי שהתובעת תיפול עד לקרקעית הבור היה עליה לרדת מספר מטרים עד המדרגה, ולא רק לעמוד בפתחו של הבור כפי שהיא העידה. עדות זו אגב עלתה בקנה אחד עם עדותו של מר ארד, אשר העיד כאמור, שהתובעת נכנסה ממש אל תוך חלל הבור והוא אחריה, ורק אחר כך נפלה התובעת למעמקי הבור.

10.       סיכומו של דבר ניתן לומר כי התובעת ושניים מחבריה הגיעו אל השדה הסמוך לשכונת בית הכרם מתוך כוונה לאתר את הבורות שבשדה עליהם ידעו קודם לכן, ממידע שהיה בידי התובעת או ממקור אחר. לצורך איתור הבורות הם נעזרו בתצ"א של המלח"מ שהייתה בידיהם. את הבור הראשון הם איתרו בנקל על פי סימני זיהוי שהיו בידיהם אך הם לא נכנסו אליו בשל העדר סולם במקום. בהמשך הם התקשו במציאת הבור השני, וכשלבסוף איתרו אותו, התובעת זחלה בין הסלעים אל תוך הבור ומר ארד נכנס בעקבותיה. הוא ירד כשניים-שלושה מטרים ונעמד על גבי הקרקע. במקום היה חושך מוחלט והוא לא הצליח לראות את התובעת, מפני שהיא עמדה באותה שעה בתוך הבור מתחת לפני הקרקע, על גבי המדרגה העליונה של הבור, מקום חשוך שלא ניתן היה לראות ממנו את המשך הבור ובוודאי לא את קרקעיתו. מר ארד יצא מהבור ובחלוף מספר שניות שמע את התובעת צועקת והבין שהיא נפלה אל קרקעית הבור.

מכאן לשאלת האחריות של מי מהנתבעות לתאונה.  

דיון בשאלת האחריות

11.       ההלכה היא כי קשר סיבתי משפטי נקבע על פי הצפיות הסבירה. לאמור, האם אדם מן היישוב היה צופה כי הנזק יארע. המבחן המרכזי בכגון זה הוא מבחן הצפיות, כשהשאלה היא האם אדם מן היישוב היה יכול - נורמטיבית - לצפות מראש את שאירע בפועל (ראה למשל ע"א 6279/04 עזבון המנוח מוסא אבו צבחה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801; ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר, פ"ד מ(2) 733). מכאן אפוא, יש לבחון האם המ?נ?ה?ל ו/או העירייה ידעו על קיומם של הבורות, האם היה עליהם לדעת על קיומם, והאם נהגו באופן סביר כדי למנוע את הסכנה הנשקפת מהם.

12.       באשר לידיעה על הבור. המנהל ו/או העירייה לא הביאו איש מטעמם כדי להעיד על המידע שהיה בידיהם אודות הבורות בזמן הרלוונטי לאירוע. לכן, לא ניתן לדעת האם מידע כזה עמד בפניהם באותה עת, ובוודאי שלא ניתן היה לדעת האם הם נקטו בפעולות כלשהן על מנת לקבל מידע שכזה. מר גפן, המפקח כיום מטעם המנהל על המקרקעין בהם היה ממוקם הבור, ושהעיד כאמור מטעם המנהל, אישר בחקירתו הנגדית כי במועד האירוע השטח בו היה הבור לא היה תחת אחריותו, שכן באותה עת הוא היה אחראי על כביש חוצה ישראל. הוא ציין שכמפקח הוא הכיר כל קילומטר בכביש 6 עד רזולוציה של הכרת בורות, אך לא כל בור בשטח ניתן לזהות ולדעת אודותיו. במינהל קיים נוהל לאיתור מפגעים, אך אין יחידה או אדם ספציפי הממונה על כך, אלא כל מפקח בשטח שתחת אחריותו, פועל לאתר מפגעים, לסמנם, לגדרם או לאטמם במידת הצורך. עוד ציין כי בשנת 1997 כאשר הוא נכנס לתפקידו כאחראי על שטח זה (בירושלים היכן שאירעה התאונה ולא בכביש 6), השדה כבר עבר תהליך של פיתוח ולא ניתן היה לזהות את מיקומם של הבורות. לטענתו גם בזמן התרחשות התאונה רק אנשים שהיו בקשר עם המרכז לחקר מערות של החברה להגנת הטבע (מלח"מ) יכולים היו לדעת על קיומם של הבורות, וכאמור, בדרך זה גם הוא עצמו התוודע אליהם בהיותו תלמיד תיכון. עם זאת, כמפקח במנהל, על אף שהכיר כל מטר בשטח, לולי המידע ממלח"מ לא היה באפשרותו לדעת על קיומו של הבור.

13.       בנסיבות אלו למרות שמר גפן לא היה המפקח על האזור בזמן בו ארעה התאונה, מכוח היכרותו הבלתי אמצעית והאישית שלו עם השטח ואזור הבורות, יש לצאת מנקודת הנחה כי המנהל לא ידע על קיומם של הבורות והשאלה היא האם התרשל בכך שלא ידע וכפועל יוצא מכך האם התרשל בכך שלא עשה דבר על מנת למנוע את אפשרות הכניסה לבורות. במקרה זה די ברור כי כפי שעלה מהעדויות, אין מדובר בבור הגלוי לעין כל. בין כל העדים הייתה תמימות דעים כי מי שלא היה מצוייד במידע אודות קיומם של הבורות בשדה הפתוח, היה יכול לעבור בסמוך מאוד להם מבלי לשים לב לקיומם. מר גפן שהעיד על ידיעתו אודות קיומם של הבורות מימי נערותו ציין כי קיבל את המידע מפנייה שיזם בעצמו אל המלח"מ, ולולי מידע זה לא היה יכול לדעת על קיומם של הבורות גם לו? היה מכיר כל מטר ומטר בשדה. לדבריו, מידע זה היה נחלתם של מעטים בלבד. גם מר דותן אישר כי ללא רקע בגיאולוגיה וללא מידע מראש על קיומו של הבור, הוא לא היה מגיע אליו. הוא ציין כי הם היו מצויידים בתצ"א של המלח"מ שהביאה התובעת מאביה. אכן התובעת ציינה בעדותה כי היא וחבריה גילו את הבור באקראי. ואולם, חרף העובדה שניכר מעדותה כי היא ניסתה פעם אחר פעם לצמצם את חלקה באשם לקרות האירוע, גם במחיר של אי מסירת העובודת כהוויתן, בעניין זה, היא עצמה הודתה כי היא וחבריה ידעו על קיומו ממידע קודם שהיה ברשותם ותרו אחריו. היא גם אישרה, ולו? בשפה רפה, כי ייתכן והם היו מצוידים בתצ"א שהיא הביאה מביתה.

14.       אכן ראייתו של האדם הסביר את הנזק הצפוי ממעשיו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה ודי לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים ואת יסודות ההתרחשות ועיקריה (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 9; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802). גם התערבותו של גורם שלישי, אפילו מכוונת וזדונית, כל שכן רשלנית, אינה שוללת מיניה וביה את הקשר הסיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת. אולם גם בעניין זה המבחן הוא אותו מבחן, היינו, האם התערבותו של אותו גורם רשלני, או אפילו מכוון, הייתה ניתנת לצפייה, או ראוייה לצפייה על ידי האדם הסביר. במקרה שאדם סביר יכל לצפות באופן סביר גם פעולה רשלנית של גורם מתערב זר, הקשר הסיבתי אינו מתנתק (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים; ע"א 576/81 עניין בן שמעון). ברם, בנסיבות מקרה זה גם הקווים הכלליים של הנזק שארע לא היו במסגרת הצפיות הסבירה הנדרשת מהמנהל וקל וחומר של העירייה. כאמור, אין מחלוקת כי מי שלא היה מודע לקיומו של הבור, לא היה מבחין בו גם אם היה עובר בסמוך לו, וגם אם היה רואה את הפתח מתחת לסלע המהווה את הכניסה אל הבור הוא לא היה מעלה בדעתו לזחול אל מתחת לסלע זה. פשיטא אפוא, כי בעלי השליטה במקרקעין לא היו צריכים או יכולים לצפות כי קיומו של הבור יכול לגרום לנזק כלשהו לכלל האזרחים שנקלעו לאיזור כשהם מטיילים בו להנאתם, מפני שלא היה כל מקום לצפות את כניסתו של מאן דהוא אל הבור. משכך, הם לא התרשלו בכך שלא גידרו את הבור ומנעו את הכניסה אליו. הסבירות בעניין זה נקבעת על ידי בית המשפט, שהוא זה היוצק את התוכן למסגרת הקובעת האם אדם סביר ונבון יכול היה לצפות וצריך היה לצפות את הנזק שהתרחש כתוצאה ממעשהו או מחדלו של המזיק (ראה ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701, 712; ע"פ 3934/90 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1). ברם, דרישת הצפיות היא עובדתית בבסיסה, שכן היא מבוססת על המציאות העובדתית. מציאות שבמקרה זה מובילה בעליל למסקנה כי המנהל ו/או העירייה לא צפו, ולא היו צריכים לצפות, אירוע מעין זה שארע.

15.       ומילה אחרונה בעניין זה. תמים דעים אני עם ב"כ העירייה, כי בנסיבות שפורטו, העירייה אינה חבה ממילא בנזיקין כלפי התובעת. הרי אין מחלוקת כי הבעלים של המקרקעין היה המנהל והוא זה (באמצעותו או באמצעות אחר, כפי שיתברר בדיון בהודעת צד שלישי) שפיקח עליהם והחזיק בהם. למעשה, זולת העובדה כי המקרקעין היו בתחום השיפוט העירוני של העירייה, לא הייתה לעירייה כל זיקה להם. לא די, אפוא, כטענת ב"כ התובעת, בסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש], להקים לעירייה אחריות בנזיקין כלפי ניזוק, ללא זיקה משמעותית לקרקע, מקום בו לא יכלה לצפות את קיומו של המפגע, כבמקרה זה. בנסיבות אלו, גם לא קיימים יחסי "קרבה" או "רעות" כלשונו של בית המשפט (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 767) בין העירייה לתובעת, והעירייה יכולה אפוא, אכן לומר בלשון בית המשפט לתובעת "לאו בעל דברים דידי את".  

16.       זאת ועוד, במקרה זה גם אין מנוס מהמסקנה כי האשמה לתאונה רובצת כולה או למצער ברובה המכריע אך לפתחה של התובעת, ובכל מקרה יש לייחס לה אשם תורם בשיעור ניכר ביותר. מהעדויות עלה באופן די ברור כי התובעת ידעה על הסכנה הפוטנציאלית הקיימת בכניסה לבור, אך חרף זאת היא לא נמנעה מלהיכנס אליו. כאמור, אני מקבל את עדויותיהם של מר דותן ומר גפן אודות המבנה של הבור, ואת עדותו של מר דותן לפיה, התובעת לא נכנסה אך באופן חלקי אל מתחת לפני הקרקע, אלא שהיא עמדה כולה על המדף הראשון של הבור, הנמצא כולו מספר מטרים מתחת לפני הקרקע, ושהגישה אליו דרשה זחילה מתחת לסלע. את הכניסה לבור חשוך ומסוכן זה, ולו? למדף הראשון העליון שבו, עשתה התובעת, כשהיא מודעת לעומקו ולסכנה הטמונה בו, אך מבלי שהיה בידה מידע מדוייק על המבנה של הבור, ומבלי שהיה בידיה פנס, ח?ב?ל ושאר האמצעים הנדרשים לצורך כניסה לבור מעין זה. מר דותן העיד כי הם ידעו כי מדובר בבור בעומק של עשרות מטרים. הוא גם ציין כי הוא עצמו לא רצה מלכתחילה להיכנס לבור מפאת הסכנה הטמונה בכניסה אליו, וגם לאחר שנכנס אל הבור אחר התובעת, מתוקף אחריותו כמדריך בתנועת הנוער, הוא הפציר בתובעת שוב ושוב לצאת מהבור. אכן, התובעת הייתה קטינה במועד התאונה, וקטין, באשר הוא קטין, ניחן בתכונות שונות, הגורמות לו לא פעם להתפתות לעשיית מעשים הטומנים בחובם סכנה מבלי שהוא מעריך את הסכנות הצפויות ממעשיו. ברם, אפילו קטין למטה מגיל 12 שנים, שאינו נושא באחריות בנזיקין בגין נזקים שהוא גורם לאחרים, יכול להימצא אחראי באשם תורם, משום שגם ילד חייב להראות זהירות ראויה בשמירה על בטחונו הוא (ע"א 361/59 צוקרמן נ' שנברגר פ"ד יד 475, 481; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 575, 588). במקרה זה, התובעת, נערה כבת 14 ונבונה, יכלה להאריך בנקל את הסכנה הטמונה בכניסה לבור שלא הכירה ללא פנס ואמצעים אחרים שנדרשו לשמירה על שלומה, כשהיא יודעת שהוא בעומק של עשרות מטרים. למעשה היא גם הוזהרה בפועל מפני הסכנה שבכניסה לבור עובר לכניסה אליו על ידי המדריך שלה, מר ארד. לכן, בכל מקרה, גם לו הייתה קיימת התרשלות מצד מי מהנתבעות, הרי שיש לייחס לתובעת אשם תורם מכריע.

17.       סופו של יום אפוא, הנתבעות אינן נושאות באחריות לנזקיה של התובעת, שכן לא היה על מי מהן לצפות את כניסתו של מאן דהו אל הבור, ובוודאי שלא היה על מי מהן לצפות את מעשיה הרשלניים של התובעת שהם שהובילו כאמור להתרחשות התאונה.

18.       משכך, פטור אני ממילא מלדון בשאלה מי מבין הנתבעות והצדדים השלישיים היה המחזיק במקרקעין במועד האירוע, שכן בכל מקרה, תהא זהותו של המחזיק אשר תהא, אין הוא נושא באחריות לנזקי התובעת. עם זאת על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, אדון הן בשאלת זהות המחזיק במקרקעין, הן בשאלת אחריות הצדדים השלישיים כלפי המנהל, הן באחריות הוריה של התובעת והן בשאלת גובה הנזק.

זהות המחזיק במקרקעין ואחריותם של הצדדים השלישיים

19.       ממכלול העדויות מתבקשת המסקנה כי המנהל היה המחזיק במקרקעין במועד האירוע, בכל הנוגע לאחריותו כלפי המבקרים במקרקעין, וביניהם התובעת. גם אם אקבל את הטענה כי במועד האירוע כבר נמסרו המקרקעין בהם היה ממוקם הבור לצדדים השלישיים 1 ו-2 אפילו לביצוע עבודות פיתוח ולא רק לתכנון בלבד, אין בה כדי לפטור את המנהל מאחריות כלפי המבקרים במקרקעין. חובה זו של המנהל כבעל השליטה במקרקעין הינה חובה אישית נמשכת, והוא אינו יכול להתנער ממנה בטענה כי יש אחר האחראי לה או כי העביר את ביצוע העבודות במקרקעין לאחר (ראה למשל, ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני, פורסם במאגרים). לכל היותר יש בטענת המנהל כי העביר את האחריות לביצוע עבודות פיתוח במקרקעין לידי הצדדים השלישיים כדי להטיל אחריות גם על הצדדים השלישיים כלפי התובעת (דבר שהתובעת עצמה לא טענה לו) ו/או כלפי המנהל, אך אין בה לפטור את המנהל עצמו מאחריות כבעל המקרקעין.

20.       ובאשר לאחריותה של העירייה. אכן, צודק ב"כ התובעת בסיכומיו כי לעירייה אחריות גם מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] לדאוג לבטחונו של הציבור בשטח שיפוטה. לעיתים חובה זו כוללת לא רק את השליטה והפיקוח על הנעשה במקרקעין הציבוריים שבשטחה אלא גם על המקרקעין הפרטיים שבתחום שיפוטה. יש בידה גם את הסמכות לפעול ביחס למקרקעין אלו, והיא אחראית כלפי ניזוקים במקרה של אי הפעלת סמכות זו כהלכה (ראה למשל ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757). ואולם, אין בכך כדי להחשיבה כבעלת המקרקעין הפרטיים שלפתחה רובצת האחריות למניעת כלל המפגעים שעלולים להתרחש במקרקעין אלו. ייתכן ובמקרקעין מסוימים המיועדים מלכתחילה למגרש ציבורי והם עתידים לעבור לאחריותה של רשות ציבורית לאחר גמר עבודות הפיתוח, יש מקום לייחס לרשות אחריות כבר בשלב מוקדם, עוד בטרם הועברו המקרקעין לידה באופן פורמאלי (ראה ת"א (שלום, י-ם) 7584/04 ברקן נ' עיריית מודיעין, פורסם במאגרים). ברם, לא זהו המקרה בעניינו. במקרה זה מדובר בשטח שהיה בבעלות המנהל מאז ומתמיד, וגם כיום בסיום עבודות הפיתוח הוא מוחזק בידיים פרטיות ולא בידיה של העירייה. אכן בחלק מהשטח נסללו כבישים ומדרכות, שהם כיום באחריותה של העירייה, אולם אין בכך כדי להטיל אחריות מוחלטת על העירייה לנעשה במקרקעין אלו, בשעה שהם היו בעבר תחת החזקתו ושליטתו הבלעדית של המנהל וגם כיום הם מוחזקים בידיים פרטיות. מסקנה זו לא תשתנה כמובן, גם אם יתברר כי הבור היה ממוקם בנקודת שטח שהיא כיום באופן מקרי לחלוטין בשטח ציבורי כרחוב, מדרכה וכיוצ"ב. בעניין זה גם מקובלת עלי עדותו של מר מר ששון מועלם, מנהל מחלקת התחזוקה בעייריה, שלא נסתרה, לפיה במועד האירוע, העירייה לא הייתה אחראית לתחזוק שטחים פתוחים במקרקעין עליהם מצויה כיום שכונת רמת בית הכרם, ובכלל זה מקום הבור, שכן במועד התאונה טרם הסתיים הפיתוח במקום, ולמעשה הפיתוח טרם החל. לדבריו עוד, העירייה אחראית לאחזקת שטח רק לאחר גמר הפיתוח במקום, מתן "טופס 4" ובחלוף שנתיים מתקופת הבדק. בנסיבות אלו די ברור כי לעירייה אין לייחס כל אחריות כבעלת המקרקעין לקרות הנזק.  

21.       שאלה אחרת הדורשת הכרעה היא האם האחריות כמחזיק במקרקעין מוטלת אך על המנהל או שהיא מוטלת לפתחם של הצדדים השלישיים. בעניין זה קיימות עדויותיהם של מר יוסי גפן והגב' אילנה מתתיהו מטעם המנהל, ומר ראובן רון מטעם הצדדים השלישיים.

22.       מר יוסי גפן, המשמש כיום, כאמור, מפקח במנהל במחוז ירושלים ציין כי מקום האירוע, כפי שנמסר לו על ידי התובעת (כיום צומת הרחובות משה קול-תוסיה כהן) מצוי בבעלות המדינה וכלול בהסכם הרשאה לתכנון ופיתוח תשתיות וביצוע פיתוח שנחתם בין המנהל לבין הצדדים השלישיים 1 ו-2. בחקירתו הנגדית סיפר כי לפני כשנתיים הוא נפגש עם התובעת לסיור בשטח בו ארע האירוע והיא הצביעה בפניו על המקום בו לדעתה היה הבור בו נפלה. מקום הבור סומן על ידו על גבי תצ"א שצורפה לתצהירו ומקום זה הועבר לפי טענתו, לצדדים השלישיים 1 ו-2 במסגרת הסכם הפיתוח. ניתן ללמוד זאת לטענתו גם מכך שבפועל פיתוח השטח בו היה ממוקם הבור נעשה על ידי הצדדים השלישיים 1 ו-2 ודי ברור כי הם לא היו מבצעים פיתוח בשטח שלא הועבר לידיהם לצורך זה.

23.       גם הגב' אילנה מתתיהו, המשמשת כסגנית מנהלת מחלקת עסקות עירונית במנהל במחוז ירושלים, ציינה בתצהירה כי בהתאם להסכם שנחתם בין המנהל לצדדים השלישיים 1 ו-2 ביום 29.12.91 היה עליהן לשמור על המקרקעין במצב תקין והן התחייבו לפצות את המנהל בכל מקרה בו יחוייב המנהל בפיצוי צד ג' שנפגע כתוצאה משימוש במקרקעין. היא הוסיפה כי היות ועבודות הפיתוח לא השולמו על ידי הצדדים השלישיים עד לשנת 1995, חודש הסכם ההרשאה ביום 13.09.95 וצוין בו כי תוקף ההסכם הוא רטרואקטיבי החל מיום 3.02.94 וכלה ביום 2.02.99. מכאן, לטענתה, שבמועד האירוע היו המקרקעין בהם ארע האירוע באחריותן הבלעדית של הצדדים השלישיים. עם זאת, בחקירתה הנגדית היא אישרה כי אינה מכירה באופן ספציפי את ההסכם הנזכר בתצהירה והיא לא נטלה חלק בעריכתו, והיא עצמה כלל לא מורשת לחתום על הסכמים מסוג זה עליהם חותמים מטעם המנהל מנהל מחוז וחשב.

24.       מר ראובן (רובי) רון, מ"מ מנכ"ל וסמנכ"ל צד שלישי 2 ציין כי בשלב ראשון שלאחר החתימה על ההסכם עם המנהל, עסקו הצדדים השלישיים בתכנון מוקדם בלבד, וזאת בהתאם להוראות ההסכם. בשלב זה, הצדדים השלישיים לא ביצעו עבודות במקרקעין ואף לא נכחו בהם. רק לאחר סיום שלב התכנון המוקדם, ביום 13.09.95 נחתם הסכם לביצוע הפיתוח, ותקציב הפיתוח אושר רק ביום 1.10.95, שהוא לאחר מועד האירוע. בפועל החלו עבודות הפיתוח רק ביום 30.06.96, ומכאן, שבמועד האירוע המקרקעין בהם ארע האירוע כלל לא היו בחזקת הצדדים השלישיים. ברם, כשהופנה בחקירתו הנגדית לכך שבהסכם הביצוע שחודש ביום 13.09.95 צוין כי תוקף ההסכם הוא כאמור, מיום 3.02.94 ועד ליום 2.02.99, הוא אישר כי לא שם לב לכך. הוא גם אישר בחקירתו הנגדית כי במועד הרלוונטי לתביעה הוא כלל לא עבד אצל הצדדים השלישיים 1 ו-2 והוא עובד אצלם רק משנת 2000, כך שגם לו לא היו ידיעות בלתי אמצעיות אודות הסכם הפיתוח. 

25.       על פניו, אפוא, די ברור כי צד ג'2 היא זו אשר החזיקה בפועל במקרקעין בזמן האירוע. אכן נכון, בעדות הגב' מתתיהו מטעם המנהל היא העידה כי על פי ההסכם צד ג' לא יכול היה לנהוג בקרקע מנהג בעלים. כמו כן, סעיף 14 להסכם "תכנון ופיתוח תשתיות" מיום 29.12.91 שנחתם בין הצדדים נכתב במפורש כי "להסרת כל ספק אין באמור בהסכם זה, במפורש או במשתמע, כדי להקנות למקבלות ההרשאה זכות חזקה באתר". ברם, אין באמור כדי לסתור במאומה את האמור בסעיף 10(ב) להסכם בו נאמר כי "מקבלות ההרשאה בלבד אחראיות כלפי המנהל וכלפי צד ג' לכל נזק שיגרם לגופו או לרכושו של אדם או לפיצויים שיוטלו עקב או כתוצאה משמירת האתר והשימוש בו ו/או מכל פעולה ו/או מחדל באתר ועל המינהל לא תחול כל אחריות בקשר לכך".

26.       חרף האמור, טענו הצדדים השלישיים כי בזמן האיורע טרם החלו בעבודות הפיתוח ומשום כך אין לראות בהם כמחזיקים במקרקעין בפועל. ואכן, נאמר בסעיף 7 להסכם כי תחילת ביצוע העבודות בפועל תהיה רק עם קבלת אישור בכתב מהמנהל והעירייה וכי אישור כאמור לא יינתן עד אשר ישווקו כל המגרשים באתר, או כפי שיוסכם אחרת. כמו כן, הגב' מתתיהו מטעם המנהל לא ידעה לספר בכלל מתי החלו העובדות. יתר על כן, בסעיף 11 להסכם הרשאה לתכנון פיתוח תשתיות וביצוע הפיתוח מיום 13.9.95 שנחתם גם כן בין הצדדים, כאמור, נקבע כי תחילת ביצוע העבודות הותנתה בשלושה תנאים. השלמת תוכניות המתאר והתשתית. הגעה להסדר עם הרשות המקומית בגין אגרת פיתוח. וחתימה על נספח פיתוח התשתית, ובהתאם לתצהירו של מר ראובן רון, מטעם מוריה (צד ג'2) התנאים לא מולאו, אלא רק ביום 1.10.95 מפני שרק אז התקיימה ישיבה במנהל שבה אושר אומדן הוצאות הפיתוח (מכתב סיכום הישיבה צורף כנספח א' לתצהירו של מר רון). כך גם ניתן ללמוד מצו התחלת ביצוע העבודה שניתן על ידי מוריה (צד ג'2) לקבלן המבצע ביום 30.6.96 (נספח ב' לתצהירו של מר רון). ברם, תחילת ביצוע העבודות לחוד ומועד קבלת האחריות לחוד, וודאי נוכח תחולתו הרטקואקטיבי של ההסכם מיום 13.9.05 ליום 3.2.94, כך שאין למעשה רלוונטיות למועד תחילת ביצוע העבודות בפועל לשאלת אחריות צד ג'2 בכל הקשור להחזקת המקרקעין כלפי המנהל.

27.       אכן כיום קיים קושי לזיהוי המיקום המדוייק בו היה הבור מפני שהמקום שבזמן האירוע היה שטח טבעי פתוח, עבר מאז תהליך פיתוח והוא כיום איזור מיושב. ברם, בפגישה שערכה התובעת עם מר גפן במהלך שנת 2007 היא זיהתה את מיקום הבור לפי מידע שקיבלה מאביה ולפי מידע זה המיקום הבור היה במה שהיום הוא צומת הרחובות משה קול ותוסיה כהן, ועדות אחרת אודות מיקומו של הבור, א?י?ן, ומקום זה הועבר מהמנהל במסגרת הסכם הפיתוח לידי הצדדים השלישיים 1 ו-2.

28.       סיכומו של דבר, התחייבות הצדדים השלישיים 1 ו-2 במסגרת ההסכם לשמור על המקרקעין במצב תקין ולפצות את המנהל בכל מקרה בו יחוייב המנהל בפיצוי צד ג' שנפגע כתוצאה משימוש במקרקעין, חלה, לכל הפחות, מיום 3.02.94 ומשכך היא כוללת גם את הנזק שנגרם לתובעת ביום 10.02.95. לכן, לו הייתי מחייב את המנהל לפצות את התובעת על נזקיה, היו הצדדים השלישיים 1 ו-2 היו מחוייבים לשפותו בהתאם להסכם שביניהם.  

אחריות הצדדים הרביעיים

29.       ב"כ התובעת טען בסכומיו כי הוא אינו מייצג את הוריה של התובעת, אלא הוא ייצגם רק לצורך הגשת כתב ההגנה מטעמם. אם כך, היה אסור לו להגיש סיכומי תשובה לסיכומי הצדדים האחרים מפני שבית המשפט התיר לו להגיב על טענות הצדדים האחרים רק במסגרת סיכומי ההורים. בכך הוא המרה את פי בית המשפט ופעל שלא כהלכה. גם לאמיתו של דבר, אין לטענתו זו על מה שתסמוך ולו מפני שבכתב ההגנה הוא מופיע כמייצג ההורים ובית המשפט והצדדים האחרים היו רשאים להניח כי הוא מייצג את ההורים בהתאם. במאמר מוסגר יצויין כי לא נעלמה מעיני שבכותרת כתב ההגנה ובהצהרה שבסעיף 1א' לכתב ההגנה שהגיש ב"כ התובעת בשם הורי התובעת הוא ציין כי כתב ההגנה מוגש מטעם הצדדים הרביעיים שיהיו מיוצגים על ידו "בשלב זה". ברם, הצהרה זו לאור השתלשלות הדיונים בתיק ריקה מתוכן, וודאי נוכח העובדה שבסיכומים שהגיש בשם התובעת הוא התיחס גם לאחריות הוריה. מזלו של ב"כ התובעת שבכל מקרה (לו הייתי מקבל את התביעה), לא הייתי מקבל את הודעת צד רביעי ממילא, כלהלן. 

30.       בעניין זה טענו צדדים שלישיים 1 ו-2 כי הוריה של התובעת התרשלו בכך שלא השגיחו על התובעת במועד התאונה, לא מנעו ממנה לטייל באזור בו ארעה התאונה, לא פיקחו עליה כראוי, ולא פעלו כפי שמוטל על הורים סבירים לפעול.

31.       ואכן, הורה עלול להיחשב כאחראי לנזק שעשה ילדו, כאשר לא נהג במידת הזהירות הרגילה של הורה סביר (ראה ע"א 290/68 אריאלי נ' צינק, פ"ד כב(2) 645; ת"א (מחוזי-חי') 1225/90 כהן נ' מרום, פורסם במאגרים). נכון גם, כי מחובתו של כל הורה היא להשגיח על ילדיו הקטינים, הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני בהם, הן מפני פגיעה של הקטין באחרים והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ברם, חובת הפיקוח, רמתה והיקפה משתנה בהתאם לנסיבות השונות, ביניהן גילו של הילד, המאפיינים המיוחדים שלו, אופי הסכנה הנשקפת וכיוצא באלו (ראה ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 125; ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 533, 537; ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141, 158). בנסיבות אלו, בהתחשב בגילה של התובעת, ובעובדה שהיא יצאה לטיול תחת חסותו של מדריכה? בתנועת הנוער, לא ניתן לייחס אחריות כלשהי להורי התובעת. די ברור גם כי לא היה בידי ההורים למנוע מהתובעת לטייל כרצונה בתחומי העיר ירושלים. לא זו בלבד שלא ניתן למנוע מנערים ונערות בגיל זה להסתובב בחוץ לביתם כשהם אינם אזוקים להוריהם, אלא שנדמה כי גם אין זה בהכרח נכון לעשות כן, ולעיתים סוג הפעילות וגיל הילדים מאפשרים להניח כי ילדים יכולים, גם ללא פיקוח, לנהוג באחריות ואין זה רצוי, מן הבחינה החינוכית, להציב עליהם פיקוח צמוד (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי, פורסם במאגרים; ע"א 2061/90 עניין מרצלי, בעמ' 814). התובעת גם העידה, ואין מקום לפקפק בגרסתה בעניין זה, כי לו? ידעו הוריה על הטיול לא הייתה דעתם נוחה ממנו, ולו? מפאת היותה נערה יחידה בין שני נערים. מכאן, שהיא יצאה לטיול חרף היותה מודעת להתנגדות הוריה, ולא נתברר עד תום אם הוריה ידעו כלל שהיא התכוונה מראש להמרות את פיהם. לא מצאתי אפוא, כל פסול בהתנהגות הורי התובעת ולא הופרה מצידם כל חובת זהירות, בוודאי שלא כנגד הצדדים השלישיים, והתוצאה היא כי דין ההודעה כנגד הצדדים הרביעיים להידחות. 

32.       ובשולי הדברים אציין כי קיים כשל לוגי לטעון כי מצד אחד הייתה לתובעת אחריות תורמת מכרעת לקרות התאונה ולייחס להוריה אחריות משלהם למעשיה מצד שני. כי הרי ככל שניתן לראות בתובעת אחראית למעשיה, כן פוחתת אחריות הוריה למעשיה. 

מכאן לדיון בגובה הנזק.

גובה הנזק

33.       כאמור, בניגוד לדעתו של ד"ר גלר המומחה מטעם התובעת, קבע פרופ' רמי מושיוב כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה בתחום האורטופדיה בתוצאה מהאירוע. עם זאת הוא קבע לה נכות זמנית בשיעור 100% למשך שלושה חודשים מיום האירוע. בשים לב לאמור, יש לשום את נזקיה של התובעת.

עזרה לעבר ולעתיד

34.       לטענת התובעת בתצהירה, במשך חודש היא הוסעה בעזרת כסא גלגלים, והוריה סעדו אותה עד לחזרתה לשגרה בחלוף מספר חודשים. בחקירתה הנגדית הוסיפה כי לעיתים סבתה? היא זו שסעדה אותה במהלך אותה תקופה. במשך כל תקופת החלמתה היא נעזרה בהוריה גם לפעולות יומיומיות פשוטות, כהלבשה, מקלחת, והתניידות. בשל האירוע היא גם הפסידה מספר חודשי לימוד בהיותה תלמידת כיתה ט' ונזקקה לעזרה בהשלמת החומר הנלמד. עם זאת, בחקירתה הנגדית ציינה כי היא אמנם לא חזרה ללימודים אחרי האירוע במשך תקופה ארוכה ושנת הלימודים מבחינתה הייתה מאוד חלקית, אך היא הצליחה לסיים את אותה שנת לימודים בה הייתה תלמידת כיתה ט' ובהמשך עשתה את כל בחינות הבגרות כמו יתר חברותיה לספסל הלימודים. חרף האמור, לדבריה, גם כיום היא מתקשה בביצוע מטלות פיזיות, כניקיון הבית, ומטלות אלו כולן נופלות על כתפי בעלה. בנסיבות אלו טען ב"כ התובעת בסיכומיו כי על הנתבעות לפצותה בראש נזק זה בסך של 24,000 ¤.

35.       ברם, צודק ב"כ נתבעת 3 בסיכומיו כי מחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי היא שבה ללימודיה באולפנה לבנות בה למדה, כחודש ו-11 יום בלבד לאחר התאונה. היא גם אישרה כי את עיקר העזרה בתקופת החלמתה הגישה לה סבתה? ומכאן שהוריה לא נעדרו מעבודתם במהלך כל תקופה זו כטענתה. לכן, לו הייתי מחייב את המנהל בנזקיה, הייתי פוסק לה בראש נזק זה סך של 3,000 ¤ כפיצוי לעבר. כמו כן, צודק ב"כ המנהל בסיכומיו כי בהעדר נכות, אין הצדקה למתן פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד, שכן במצבה של התובעת היא לא תזדקק לעזרה שכזו. גם עבודתה של התובעת במהלך השנים 2000-2001 כשליחת פיצה שעבדה על גבי קטנוע מובילה למסקנה זו.

כאב וסבל

36.       בתצהירה סיפרה התובעת כי היא חולצה לאחר מספר שעות בהן שכבה בקרקעית הבור, כשכל גופה כואב והיא נרדמת ומתעוררת לסירוגין, ופונתה לבית החולים הדסה עין כרם. שם אובחן שבר ביד שמאל שלה, חתכים ופצעים במקומות רבים בגופה והיא אובחנה כמי שעברה זעזוע מוח. היא אושפזה למשך ארבעה ימים, כשידה גובסה למשך שלושה חודשים. לדבריה, תנועת יד שמאל קשה לה עד היום, בפרט במהלך שיעורי התעמלות והיא סובלת מכאבי גב. כן סיפרה כי במשך שנים היא סבלה מסיוטי לילה. טענת ב"כ התובעת בסיכומיו הייתה כי לאור סבלה של התובעת יש לפסוק לה בראש נזק זה סך של 70,000 ¤. מנגד טען ב"כ המנהל כי יש לפסוק לה בראש נזק זה סך של 7,500 ¤ בלבד.

37.       כאמור, לתובעת לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. עם זאת, היא זכאית לפיצוי בראש נזק זה חרף מצבה הרפואי האיתן כיום. לכן בשים לב לכל המפורט, הייתי פוסק לה סך של 20,000 ¤ בראש נזק זה.

הוצאות ונסיעות

38.       לטענת ב"כ התובעת יש לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך של 5,000 ¤ עבור הוצאותיה הרפואיות וסך נוסף של 5,000 ¤ עבור הוצאות שהוציאה לנסיעות. מאידך, טען ב"כ המנהל כי בהעדר קבלות כלשהן אין לפסוק לתובעת בראש נזק זה, מה גם שהוצאותיה מכוסות על יד קופת חולים בהתאם לחוק.

39.       באופן עקרוני גם בעניין זה, צודק ב"כ הנתבעת שבהעדר קבלות כלשהן לא היה מקום לפסוק פיצויים משמעותיים. ברם, חיזיון נפרץ הוא כי לא כל ניזוק שומר על קבלותיו על הוצאותיו. אם כי במקרה זה, התובעת היא זו שבחרה להגיש את תביעתה באיחור כה רב, ולכן אין לה להלין אלא על עצמה שהאסמכתאות להוצאותיה לא נשמרו. לכן בסופו של יום, לו? הייתי פוסק לתובעת פיצויים בראש נזק, הייתי פוסק לה סך של 2,000 ¤. 

סיכום

40.       סופו של יום, התביעה נדחית. לו? הייתי פוסק לתובעת פיצויים, הייתי פוסק לה סך של 25,000 ¤. לו התביעה הייתה מתקבלת, גם הודעת צד ג' הייתה מתקבלת, אך הודעת צד ד' הייתה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעות 1-2 ביחד ולנתבעת 3 את הוצאותיהן וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ¤ בצירוף מע"מ. הצדדים השלישיים ישלמו לנתבעת 3 את הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ¤ בצירוף מע"מ. ונוכח המפורט לעיל בעניין הצדדים הרביעיים, אין מקום לפסוק להם את הוצאותיהם. 

ניתן היום ד' בחשון, תש"ע (22 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.