בתי-המשפט

פסק דין

1.                   התובע, יליד 3.3.1950, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 15.11.2004 בעת שנהג ברכב המבוטח על ידי הנתבעת. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעת לשאת בנזקיו. 

הנכות הרפואית

2.                   לבדיקת התובע מונו שני מומחים רפואיים: ד"ר סוזי רונן בתחום רפואת העיניים וד"ר א' רוזנטל בתחום האורטופדיה.  ד"ר רונן לא מצאה כי התאונה הותירה נכות בתחום העיניים.

3.                   באשר לתחום האורטופדי פירט המומחה בחוות דעתו שורה ארוכה של רישומים רפואיים מתיק קופת החולים ומתיק המרפאה האורתופדית של בית החולים שערי צדק שעמדו בפניו המתייחסים לקורותיו של התובע לפני התאונה. כמו כן עמדו לרשותו תוצאות בדיקת CT וצילום של עמוד השדרה הצווארי. פרט לאותם רישומים ותוצאות בדיקות עזר העבירה הנתבעת למומחה חוות דעת רפואית שנערכה על ידי פרופ' אלדד מלמד ומתייחסת לתאונת דרכים שעבר התובע בשנת 1984.

4.                   בפרק הדיון והמסקנות בחוות דעתו מציין המומחה כי התובע עבר שלוש תאונות לפני התאונה וכי בעטיה של התאונה הראשונה מביניהן, זו משנת 1984, נקבעו לו 15% נכות. הוא מוסיף כי 'מעבר לכך קיים תיעוד רפואי המתייחס לכאב צוואר, גב, גפיים ותחושת תרדמת ברגליים עובר לתאונה הנידונה'. המומחה מתייחס לבדיקה הקלינית שערך ובה לא צפה בהגבלה בתנועת עמוד השדרה המתני או הצווארי וכי הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה למעט הפרעה בתחושה שטחית בירך ימין ורגישות. המומחה מזכיר שבדיקות ההדמיה תומכות בקיום תהליך  ניווני.

5.                   על רקע זה קבע ד"ר רוזנטל כי אין החמרה במצב הצוואר לעומת המצב שהיה בשנת 1984 ותועד בחוות דעתו של פרופ' מלמד. באשר לגב התחתון הוא מציין כי ממצאי בדיקת ה- CT מתאימים למחלה ניוונית המתפתחת בהדרגה ולכן העריך כי לא נגרמה לתובע נכות אורטופדית לצמיתות בתאונה נשוא התביעה.

6.                   התובע שיגר למומחה שורה של שאלות הבהרה והמומחה השיב להן. הוא הסביר את הבסיס לקביעתו. באשר לגב התחתון הוא הפנה לתיעוד הקיים משנת 1985 ואילך ולכך שממצאי בדיקת ה- CT אינם תומכים בכך שמדובר בנזק חבלתי. באשר לצוואר הוא הפנה לתיק הרפואי ולחוות הדעת. לדבריו 'גם כאן קיים תיעוד רלבנטי "עשיר" עובר לתאונה (ראה תיק מרפאה מבי"ח שערי צדק) ומסכים כי לא התרשם מהחמרת מצב שבעטיה יש לקבוע אחוזי נכות.

7.                   לטענת התובע אין לקבל את גישת המומחה והוא נשען בין היתר על כך שהיה על הנתבעת  להימנע מהעברת חוות הדעת שניתנה בהליך הקודם שהתנהל. התובע טוען כי אין מדובר בחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט אלא בחוות דעת 'מטעם' שהכתימה את חוות דעתו של המומחה. כפועל יוצא מכך מסיק התובע כי יש לקבוע לו נכות והוא מבקש לייחס לתאונה נכות בגובה של 5%. הנתבעת מתנגדת לטענות התובע בעניין זה ותומכת בקביעת המומחה.

8.                    במחלוקת זו מקובלת עלי עמדת הנתבעת ולפיה אין מקום לסטות מקביעת המומחה. איני סבור כי נפל פגם בהסתמכות המומחה על חוות דעתו של פרופ' מלמד, כחלק ממכלול התיעוד שעמד לרשותו. מתוך חוות הדעת ברור כי זו מתייחסת לתאונת דרכים משנת 1984 וגם אם לא נכתב בה במפורש כי היא חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט מדובר בחוות דעת של מומחה שמונה בנוגע לאותה תאונה ולא חוות דעת של המבטחת באותו הליך. התובע שידע על משמעות חוות הדעת אף לא טען בתצהירו כי מדובר בחוות דעת מטעמו של הצד שככנגד. זאת ועוד, פרט לחוות הדעת התייחס המומחה לרישומים רבים שפורטו בחוות דעתו וכן נסמך על בדיקות עזר שנערכו. במצב דברים זה ולאחר עיון בחוות הדעת ובתשובותיו לשאלות ההבהרה מצאתי את קביעת המומחה מסתברת ונובעת מתוך המכלול שעמד לרשותו.

9.                   לסיכום, נקודת המוצא להערכת נזקי התובע היא כי לא נותרה לו נכות צמיתה.

רכיבי הנזק

10.               בסיכומיו ביקש התובע כי יפסק לו פיצוי עבור הנזק הלא ממוני; עזרת הזולת והוצאות וכן עבור הפסד השכר. 

הפסד ההשתכרות

11.               התובע עובד כמורשה חתימה וכמנהל מחלקה בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") ולטענתו בעקבות התאונה הוא הרבה להיעדר ומעמדו נפגע; הוא לא קודם אלא הפך להיות עובד מן המניין. בהמשך לאחר חזרתו לעבודה ועקב טיפולים רפואיים שעבר הוא הוצא לחופשה כפויה למשך מספר חודשים.

12.               מתוך תצהיר התובע עולה כי קיימים מספר גורמים להפחתה הנטענת בשכרו ולנזק שנגרם לו:

א.      הפסקת העבודה ביום מפוצל – התובע טוען כי בעקבות התאונה הפסיק לעבוד באופן מפוצל ולכן נמנע ממנו תשלום עבור עבודה באופן כזה. הוא מעריך את ההפסד בסכום של 1,650 ¤ לחודש.

ב.      אי קידומו של התובע – לטענת התובע בשל התאונה נעצר קידומו. הוא לא קיבל תוספות שכר ובונוסים שהיה אמור לקבלם. לדבריו מדובר בעליה של 4% לשנה בממוצע וכן בתשלום בונוסים שמשולם לפי נוכחות בעבודה ולפי הקידום והוא מקבל לאחר התאונה את הבונוס המינימאלי. הוא מעריך את ההפסד בסכום של 650 ¤ לחודש.

ג.        תשלום חסר עבור חלק מהמרכיבים בתקופת אי הכושר ולאחריה – התובע טוען כי נשללו ממנו חלק מרכיבי השכר בתקופה שבה לא עבד ובהם דמי הארוחות. הוא מעריך את ההפסד הזה בסכום של 7,000 ¤.

13.               לאחר הפירוט שערך בתצהירו הגיע התובע למסקנה כי הנזק שנגרם לו עד עתה מסתכם בסך של 87,500 ¤.  יש לציין כי התובע קיבל את שכרו ממקום העבודה וגם כאשר הוצא לחופשה כפויה שולם לו מלוא השכר ולא נוכו לו ימי חופשה.

14.               בחקירתו בבית המשפט טען התובע כי לפני התאונה עבד כמנהל מחלקה וכאשר שב לאחר תקופת אי הכושר אמר לו מנהל הסניף 'שב בצד'. באותו זמן החל תהליך של פגיעה במעמדו שהוא קושר אותו להיעדרותו לאחר התאונה (עמ' 9). התובע לא ידע להסביר מדוע  בחר הבנק להתנכל לו למרות שדובר בהיעדרות מוצדקת לכל הדעות ולמרות שלאחר היעדרויות קודמות שלו לא אירע דבר (עמ' 10). לדבריו 'אני עובד בנק לאומי ולא מנכ"ל'. בתשובה לשאלות שנשאל הוא אישר כי הקשר לתאונה בין ההיעדרות לבין השינוי בתפקיד לא נאמר אלא מדובר בתחושה שלו (עמ' 11). עוד אמר התובע כי היו תקופות שבהן לא עבד באופן מפוצל והדבר משתנה בהתאם לתפקיד (עמ' 12).

15.               כאמור לאחר התאונה החל התובע לטפל בחובות הבעייתיים במסגרת עבודתו בסניף שער העיר ולאחר מכן הועבר לתפקיד של מורשה חתימה בסניף בית הכרם. אף שהתובע קושר כאמור את השינוי בתפקיד לתאונה הוא הודה כי קורים מקרים שעובדי הבנק מועברים מתפקידם לתפקיד אחר גם ללא תאונה וכך יכול לקרות מצב שאדם הוא מנהל מחלקה ועובר לטפל בחובות הבעייתיים גם ללא תאונת דרכים (עמ' 15).

16.               עניין נוסף שעלה במהלך החקירה נוגע לחופשה הכפויה. התובע טען כי הנהלת הבנק החליטה להוציאו לחופשה במימון הבנק בשל התאונה ובשל העדרויותיו הרבות. כאשר נשאלה השאלה בכמה העדרויות מדובר התברר כי הטיפולים שעבר היו בתדירות נמוכה יחסית (עמ' 17).

17.               כאמור דרישת התובע היא לסכום של 87,500 ¤. התובע אף ביקש שיפסק לו פיצוי עבור הגריעה מכושר השתכרותו וזאת בשל עמדתו כי נותרה לו נכות.

18.               הנתבעת חולקת על דרישת התובע ברכיבים אלה וטוענת כי אין קשר בין התאונה לבין שינוי אפשרי בתעסוקת התובע. עוד נטען כי לא הוכח קיומו של הפסד.

19.               לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי כי לא הוכח שהתאונה גרמה להפסד שכר לעבר ובוודאי שלא ניתן לזקוף לחובת התאונה גריעה מכושר ההשתכרות. מן ההיבט הרפואי אין חוות הדעת תומכת בהנחה זו בהיעדר קביעה לקיומה של נכות צמיתה או נכות זמנית החורגת מתקופת אי הכושר ודי בכך כדי לשלול קיומו של הפסד כאמור.

20.               גם בהיבט הנוסף לא מצאתי כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי השינוי במעמדו בבנק, ככל שהיה, נובע מהתאונה ומכל מקום שנגרם לו בשל התאונה הפסד לעבר.

21.               למסקנה זאת הגעתי בשל השיקולים הבאים:

א.      אני מתקשה להאמין שגוף כמו בנק לאומי מתנכל לעובדיו רק בשל כך שנעדרו מהעבודה לאחר תאונת דרכים וללא כל סיבה אחרת שאינה קשורה לתאונה במיוחד כאשר מדובר בעובד ותיק ובכיר שהחל לעבוד בבנק בשנת 1973.

ב.      במצב דברים זה איני נכון להסתמך על עדותו היחידה של התובע מבלי שזו נתמכת בראיות חיצוניות התומכות בכך שהסיבה לשינוי התפקיד היא אך ורק ההיעדרות בשל תאונת הדרכים.  לטעמי, הוכחת טענה כה חמורה כלפי הבנק חייבה הבאת עדים נוספים ובהם מנהל הסניף או מי שהחליט על השינוי בתפקיד התובע.

ג.        עיון בתלושי השכר אף הוא אינו תומך בטענות התובע. שכרו החודשי הממוצע של התובע בעשרת החודשים שקדמו לתאונה (כפי שעולה מתלוש אוקטובר 2004) עומד על 10,179 ¤.  לעומת זאת שכרו בשנת 2005 – השנה שלאחר התאונה – עומד על 11,239 ¤ ומכאן קשה ללמוד על קיום הפסד בתקופה שב שהה התובע באי כושר ובחופשה הכפויה.

ד.      תוספת פיצול שלפי הטענה אבדה אינה מופיעה בתלושי השכר בחודשים שלפני התאונה.  עיון בתלושי השכר לחודשים אפריל עד אוקטובר 2004  (ששת החודשים שלפני התאונה) שצורפו לתצהיר התובע מעלה כי תוספת פיצול שולמה בתלושי השכר של חודש אפריל (824 ¤); מאי (412 ¤); אוקטובר (206 ¤) ובחודשים האחרים היא אינה כלולה בתלוש השכר. התובע אמר בעדותו כי התוספת משולמת בחלוף שלושה חודשים אך אין בכך כדי להסביר שתוספת זו לא שולמה בשלושה מתוך ששה חודשים רצופים. אמנם בתלושי השכר של החודשים נובמבר ודצמבר 2004 ובזה של ינואר 2005 מופיעה תוספת פיצול גבוהה יותר ויש ליחסה לתקופה שלפני התאונה אך לא הוברר מה הביא לשינוי בגובה תוספת זו באותה תקופה.

ה.      מתוך מכתב הבנק (נ/4) עולה כי השינוי בתפקיד ובקידום נעשה על פי צרכי העבודה. עוד עולה כי התגמול הוא פונקציה של חוות דעת הממונים, התפקיד והשכר. גם במישור זה שעניינו העלאות שכר ובונוסים לא שוכנעתי כי התובע לא קודם וכי לא קודם בשל התאונה.

ו.        איני סבור כי התובע זכאי לפיצוי עבור דמי הארוחות בהינתן כי היה באותה תקופה בבית ולא נזקק לארוחות במהלך העבודה.

22.               למרות זאת ואף שספק אם הדבר הוכח במידה הנדרשת אני סבור כי יש לפסוק לתובע פיצוי מסוים בהינתן כי לאחר התאונה ובמהלך תקופת אי הכושר נגרם הפסד שכר או שלא שולמו מלוא מרכיבי השכר. אני מעריך את הפיצוי ברכיב זה בסכום של 5,000 ¤.

עזרת הזולת

23.               בתצהיר העדות הראשית כתב התובע כי היה מרותק לבית משך 4 חודשים לאחר התאונה ונזקק לעזרה מבני משפחה ולעוזרת בית. הוא מציין כי הוצאותיו עבור העוזרת עמדו על 2,240 ¤ וזאת בנוסף לשווי העזרה שהושיטו בני המשפחה.   לאור הסכום שהוצא וכן השווי של עזרת הקרובים אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 4,000 ¤.

הוצאות

24.               התובע צירף קבלות עבור הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. לאחר שבחנתי את הקבלות ובהנחה שקיימות הוצאות נוספות בהיעדר קבלות אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 1,500 ¤ נכון להיום.

נזק לא ממוני

25.               בהינתן תקופת אי הכושר ומהות הפגיעה אך בהיעדר נכות צמיתה אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 7,500 ¤ נכון להיום.

סיכום

26.               אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 18,000 ¤. לסכום יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בתוספת מס ערך מוסף וכן החזר האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום האגרה לבית המשפט. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעת.

ניתן היום י"ד בחשון, תש"ע (1 בנובמבר 2009) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.