פאדיה זרינה נ. משרד הפנים


בתי המשפט

 




עת"מ 8332/08

בבית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים

 


 


 

לפני כב' השופט י' נועם

 

 












 

פאדיה זרינה

בעניין:

העותרת

ע"י ב"כ עו"ד ל' צמל


 


 

נ  ג  ד


 


 

משרד הפנים


 

המשיב

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)


 

 


פסק דין

 

העתירה


1.       לפניי עתירה מינהלית המופנית כנגד החלטת המשיב, משרד הפנים, שניתנה עוד בשנת 1999, לשלול את רישיון ישיבת הקבע של העותרת בישראל, מחמת עזיבתה את תחומי המדינה לתקופה ממושכת של כעשרים שנה והעתקת מרכז חייה לבית-לחם. העתירה אף מכוונת כנגד החלטתו הנוספת של המשיב, מיום 11.2.08, לדחות מטעמים ביטחוניים את בקשת העותרת להשיב לה את מעמד התושבות.

 

הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים

2.       אסקור תחילה את הרקע העובדתי העולה מכתבי הטענות על נספחיהם. העותרת ה?נה ילידת 23.12.79. היא נולדה בירושלים, ונרשמה בסמוך לאחר מכן במרשם האוכלוסין בישראל, מכוח היותה ב?תה של מי שקיבלה רישיון לישיבת קבע בארץ. אביה של העותרת, וכן כל אחיה ואחיותיה, רשומים במרשם האוכלוסין של אזור יהודה ושומרון (להלן – האזור). העותרת התגוררה עם משפחתה בבית-לחם מאז סמוך ללידתה בשנת 1979 ועד לשנת 1999, עת שבה לישראל יחד עם א?מה. בין לבין, ביום 4.1.96 הונפקה לעותרת תעודת זהות ראשונה בלשכת מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים, מבלי שנערכה בדיקה בדבר מקום מגוריה. כיום העותרת נשואה לתושב ישראל ומתגוררת בירושלים.

 

3.       בעקבות בקשה לאיחוד משפחות שהגישה אמה של העותרת בשנת 1995, עבור בעלה ושלושה מילדיהם שנולדו באזור, נתחוור למשיב, ממידע שהגיע לידיו, כי הא?ם והעותרת העבירו את מרכז חייהן לבית-לחם בין השנים 1979-1999, היינו – לתקופה של כעשרים שנה. ביום 16.6.99 שלח המשיב לא?מה של העותרת הודעה בדבר פקיעת מעמדן – שלה ושל ב?תה – כתושבות המדינה, זאת מחמת העברת מרכז החיים אל מחוץ לישראל לתקופה הממושכת האמורה (נספח א' לכתב-התשובה).

 

4.       החל משנת 2001 הגישה העותרת למשיב מספר בקשות לחידוש תעודת הזהות. בקשותיה הראשונות, בשנים 2003 ו-2004 הוגשו באמצעות באת-כוחה דאז, עו"ד ד' שיבלי, אשר טענה כי העותרת ואמה מתגוררות בישראל מאז שנת 1999. המשיב הודיע לעו"ד שיבלי על דחיית הבקשה, הן בהחלטתו מיום 4.8.03 והן בהחלטה נוספת מיום 6.6.04, זאת לנוכח בירורים שהעלו, כי העותרת ומשפחתה מתגוררים בבית-ג'אללה שבאזור (נספחים ב'-ו' לכתב-התשובה).

 

5.       בקשותיה הנוספות של העותרת, בשנים 2004-2007, הופנו למשיב באמצעות בא-כוחה דאז, עו"ד נ' עאמר. ביום 10.2.05 הודיע המשיב לעו"ד עאמר, כי בקשת העותרת להחזרת מעמד התושבות נבדקה, אך הוחלט לסרבה. בעקבות טרונייתו של עו"ד עאמר, לפיה הפקעת המעמד נעשתה מבלי שקדם לה הליך של שימוע, נערך לעותרת ביום 19.4.05 שימוע בעל-פה במשרדי המשיב. במסגרת הטיפול בבקשתו של עו"ד עאמר, נתקבלה בידי המשיב עמדת השב"כ, לפיה הומלץ לדחות את הבקשה. ביום 6.4.06 הודיע המשיב לעו"ד עאמר, כי אין שינוי בהחלטה שלא להחזיר לעותרת את מעמד התושבות, וכי "הבקשה מסורבת גם מטעמים ביטחוניים" (נספחים ז'-ט"ו לכתב-התשובה).

 

6.       כנגד ההחלטה מיום 6.4.06 הגישה העותרת ביום 21.5.06, באמצעות בא-כוחה דאז עו"ד נ' עאמר, את עתירתה הראשונה לבית-משפט זה בעת"מ 541/06. במהלך הדיון שהתקיים לפני כב' הנשיאה מ' ארד, הגיעו הצדדים להסכמה כי העתירה תמחק, כי העותרת תוזמן לשימוע בפני גורמי הביטחון, וכי החלטת המשיב בעניינה של העותרת תינתן תוך שלושה חודשים ממועד השימוע.

 

7.       לעותרת נערך שימוע בפני גורמי הביטחון, בהתאם להסכמה שנתגבשה בעת"מ 541/06. לאחר השימוע, ביום 18.6.07, נשלחה הודעה לעו"ד עאמר, לפיה הבקשה להחזרת רישיון ישיבת הקבע של העותרת מסורבת מטעמים ביטחוניים (נספחים ט"ז-י"ח לכתב-התשובה).

 

8.       על ההחלטה האמורה הגישה העותרת ביום 5.11.07 ערעור למשיב, באמצעות באת-כוחה הנוכחית, עו"ד ל' צמל. בגדרו של הערעור טענה עו"ד צמל, כי שלילת מעמד התושבות נעשתה שלא כדין, והלינה על סירוב הבקשה להשיב לעותרת את רישיון ישיבת הקבע בישראל. במהלך הבירורים שערך המשיב במסגרת הערעור, נתקבלה עמדה עדכנית של גורמי הביטחון, לפיה ההמלצה לסרב לבקשה עומדת בעינה. ביום 11.2.08 הודיע המשיב לב"כ העותרת, במענה לערעורה, על סירוב הבקשה להשבת מעמד התושבות לעותרת מטעמים ביטחוניים (נספחים י"ט ו-כ"ז לכתב-התשובה). הטעם הביטחוני לא פורט בהודעה שנשלחה לעותרת. ואולם, בכתב-התשובה צוין, כי גורמי הביטחון מתנגדים לבקשה "לאור פעילותה של העותרת בארגון טרור החזית העממית ולאור קשריה לפעילי טרור נוספים" (סעיף 41 לכתב-התשובה).

 

9.       בעקבות ההחלטה האמורה מיום 11.2.08 הוגשה העתירה דנן, שבה עתרה העותרת הן כנגד ההחלטה משנת 1999 להפקיע את רישיון ישיבת הקבע שלה בישראל, והן בעניין ההחלטה לדחות את הבקשה להשבת הרישיון.

 

10.     לאחר הגשת כתב-התשובה, הגישה ב"כ העותרת למשיב בקשה למתן פרטים נוספים, שהתמקדה בנושא המניעה הביטחונית. במענה לבקשתה, נשלח לה תצהיר תשובה חתום על-ידי נציג השב"כ. למרבית השאלות בנושאים הביטחוניים לא ניתנו תשובות, ונמסר כי מדובר במידע חסוי. על-רקע האמור, שלחה ב"כ העותרת לפרקליטות ביום 6.7.08 מכתב דרישה להוצאת תעודת חיסיון בנוגע לחומר החסוי (מש/1). היא ציינה במכתבה, כי עם קבלת תעודת החיסיון תוגש על-ידה עתירה לגילוי ראיה לבית-המשפט העליון. במקביל, ביום 1.9.08, הגישה ב"כ העותרת לבית-המשפט בקשה לחקירתו של המצהיר מטעם השב"כ.

 

11.     נוכח עמדתה של ב"כ העותרת, לפיה דורשת היא לחקור את נציג השב"כ בנושאים הביטחוניים, אלא אם כן תוצא תעודת חיסיון, הוציא שר הביטחון ביום 29.10.09 תעודה בדבר ראיות חסויות, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן – תעודת החיסיון), המתייחסת, בין-השאר, לתוכן המידע בעניינה של העותרת שעמד ביסוד החלטת המשיב.

 

12.     העותרת הגישה לבית-המשפט העליון, בתיק בש"ם 10328/08, עתירה לגילוי ראיה, לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות. בגדרה של אותה עתירה טענה, כי יש לחשוף לעיונה את המידע הביטחוני אודותיה, בהיותו רלבנטי לשאלות השנויות במחלוקת בעתירה דנן, בדבר תקינות החלטתו של שר הפנים. עוד טענה העותרת במסגרת אותה עתירה, כי מסרה את כל הידוע לה לחוקרי השב"כ במהלך התחקור, וכי חוקרי השב"כ נתנו לה "הבטחה שלטונית", לפיה לאור שיתוף הפעולה מצ?דה בתחקור ימליצו למשיב להיעתר לבקשה.

 

בהחלטה מיום 18.1.09 דחה בית-המשפט העליון  (כב' השופט י' דנציגר) את העתירה, לאחר שעיין בחומר החסוי וקיבל הסברים מנציגי השב"כ. בהחלטתו ציין בית-המשפט, בין-השאר:

"הגעתי לכלל מסקנה כי הסיכון שעלול לנבוע מחשיפתו [של החומר החסוי – י' נ'] עולה על התועלת שעשויה לצמוח לעותרת מחשיפתו. אומר רק, כי החומר החסוי מבסס את טענת המשיבים כי העותרת קיימה קשרים עם פעילים בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, כפי שגם עולה – באופן חלקי – מתצהירה. כמו כן... מהחומר שהוצג לפניי עולה כי לא הייתה 'הבטחה מינהלית' כטענת העותרת, לפיה לאור 'גילוי הלב' שלה תינתן 'המלצה חיובית' בעניינה וכי 'מה שהיה היה'. אוסיף עוד, כי מהחומר החסוי עולה כי למעשה העותרת לא נהגה 'בגילוי לב' מלא כטענתה" (פ?סקה 11 להחלטה).

 

13.   בדיון בעתירה הנוכחית, שהתקיים לאחר מתן פסק-הדין בבית-המשפט העליון בבש"ם 10328/08, ביקשה ב"כ העותרת כי בית-המשפט יעיין בחומר החסוי במעמד צד אחד, חרף הוצאת תעודת החיסיון. ב"כ המשיב התנגד לבקשה. הוא טען, כי משהוצאה תעודת חיסיון, זאת כאמור על-פי דרישת העותרת, לא ניתן עוד להגיש את החומר החסוי לבית-המשפט, אף לא במעמד צד אחד, וחלה על החלטת המשיב – בכל הנוגע לטעמים הביטחוניים שעמדו ביסודה – חזקת התקינות של המעשה המינהלי.

 

          במסגרת הדיון בעתירה השמיעו הצדדים טענותיהם במאוחד, הן בבקשה להצגת החומר החסוי לבית-המשפט במעמד צד אחד, והן בעתירה לגופה, וחזרו על הטיעונים שהשמיעו בכתב-העתירה, בכתב-התשובה ובכתב-תגובה שהוגש על-ידי העותרת.

 

תמצית טיעוני הצדדים

14.     ב"כ העותרת טוענת, כי לא היה מקום לשלול את הרישיון לישיבת קבע בישראל של מרשתה, הואיל וזו לא ניתקה את זיקתה לישראל כמרכז חייה במהלך השנים עד לחזרתה לירושלים בשנת 1999; ובפרט כאשר שלילת מעמד התושבות נעשתה כשלוש שנים לאחר שהונפקה לה תעודת זהות ישראלית. עוד טוענת היא, כי אין מקום לזקוף לחובתו של אדם תקופת היעדרות מן הארץ כשמדובר בקטין שנאלץ ללכת בעקבות הוריו, וכאשר עסקינן במי שלא רכש מעמד קבע במדינה אחרת וטרם גילה דעתו בשאלת מרכז חייו. כן טענה ב"כ העותרת, כי בהליך קבלת ההחלטה בדבר פקיעת התושבות נפל פגם, שכן ההחלטה נתקבלה ללא שימוע מוקדם. בנוסף ולחלופין, מלינה היא כנגד החלטת המשיב שלא להשיב לעותרת, מטעמים ביטחוניים, את רישיון ישיבת הקבע בישראל, וגורסת כי החלטה זו נעדרת בסיס, וכי לא נשקף מהעותרת סיכון ביטחוני כלשהו.

 

15.     ב"כ המשיב טוען, כי לא נפל פגם בהודעת המשיב לעותרת, מיום 16.6.99, בדבר פקיעת מעמד התושבות, שכן רישיון ישיבת הקבע של העותרת פקע מאליו, על-פי הדין, עם שינוי מציאו?ת החיים, זאת בעקבות עזיבתה את הארץ לתקופה של למעלה מתשע-עשרה שנים. עוד גורס הוא, כי לא היה מקום לערוך שימוע מוקדם לעותרת, וכי זכות הטיעון ניתנה לעותרת עם עריכת השימוע המאוחר. כן טוען ב"כ המשיב, כי ההחלטה בבקשת העותרת להשבת מעמד התושבות סורבה מטעמים ביטחוניים מוצדקים, זאת לאור פעילותה של העותרת בארגון טרור וקשריה עם פעילי טרור; וכי משהוצאה, לבקשת העותרת, תעודת חיסיון בנושא זה, קמה חזקת התקינות של המעשה המינהלי, לפיה ההחלטה ניתנה על סמך תשתית ראייתית הולמת. על-כן טען ב"כ המשיב, כי לא נפל כל פגם בהחלטות בעניינה של העותרת, ואין עילה להתערבות שיפוטית בהן.

 

דיון

מתחם ההתערבות השיפוטית בהחלטת הרשות המינהלית

16.     עקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בהכרעה הנדונה בעניין החלטותיו של  המשיב, מורה כי תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, ה?נו "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים (12.9.05)). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את המטלות שהופקדו בידיה, ואל לו להעמיד את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה. רציונל זה חל גם על מלאכת קביעת העובדות. על-כן, בית-המשפט המינהלי, ככלל, לא ייטול את תפקיד הרשות, ויימנע מלקיים לפניו הליך של בירור העובדות וקביעתן (עע"מ 9018/04 סאלם מונא, לעיל; ועע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05)).

 

העיון בחומר החסוי

17.     העותרת מבקשת, כי חרף הוצאת תעודת החיסיון יעיין בית-המשפט, במעמד צד אחד, בחומר החוסה תחת התעודה, זאת לצורך מתן הכרעתו בעתירה לגופה. צודק ב"כ המשיב בטענתו, כי משהוצאה תעודת החיסיון, מנוע בית-המשפט מלעיין בחומר החסוי. כך גם נפסק בבית-משפט זה (כב' הנשיאה מ' ארד) בעת"מ 560/05 וסאם עבד אל סמיע נ' שר הפנים (ניתן ביום 28.2.07), בנסיבות זהות למקרה שלפנינו, ואין לי אלא לאמץ את פסק-הדין מטעמיו.

 

          כאשר החלטה מינהלית נסמכת על תשתית ראייתית או מודיעינית, שלהערכת גורמי הביטחון חשיפתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה, עומדת לפני המדינה האפשרות להוציא תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, זאת כאשר מתבקשת בהליך משפטי חשיפת הראיות החסויות. סעיף 44 לפקודה מורה, כי "אין אדם חייב למסור ובית-המשפט לא יקבל" ראיה שהוצאה תעודת חיסיון בעניינה מטעמים של ביטחון המדינה, אלא אם כן הורה בית-המשפט העליון אחרת, בעתירה לגילוי ראיה. שעה שבעל-דין מבקש מבית-המשפט לבחון חומר חסוי שעמד ביסודה של החלטה מינהלית, נתגבשה בפסיקה הפרקטיקה, לפיה מוצג החומר לעיון בית-המשפט במעמד צד אחד, אך הדבר מותנה בהסכמת שני הצדדים לכך. בהיעדר הסכמה לנהוג על-פי הפרקטיקה האמורה, כאשר מבקש עותר לחשוף לעיונו במסגרת דרישה לפרטים נוספים את החומר החסוי, או לחקור מצהיר על חומר זה, עומדת בפני המדינה האפשרות להוציא תעודת חיסיון. משהוצאה תעודה כאמור, וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בעתירה לגילוי ראיה על-ידי בית-המשפט העליון, נשללת קבילותו של החומר החסוי ואין בית-המשפט מוסמך לעיין בו (עת"מ 560/05 בעניין וסאם עבד אל סמיע, לעיל; וכן ראו: י' קדמי, על-הראיות (חלק שני) תשס"ד עמ' 873-875).

 

          במקרה שלפנינו דחתה ב"כ העותרת את האפשרות לנהוג על-פי הפרקטיקה המקובלת של הצגת החומר לבית-המשפט במעמד צד אחד, מבלי להוציא תעודת חיסיון. כאמור, היא דרשה להציג לה את החומר החסוי, אלא אם תוצא תעודת חיסיון; ונוכח עמדתה זו הוצאה תעודת החיסיון מיום 29.10.08. בהמשך, פנתה ב"כ העותרת לבית-המשפט העליון בעתירה לגילוי ראיה, ועתירתה נדחתה לאחר שבית-המשפט עיין בחומר החסוי, בציינו, בין-השאר, כי החומר שהוצג לעיונו מבסס את טענת המשיב, לפיה קיימה העותרת קשרים עם פעילים בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. במצב דברים זה, מנוע כיום בית-המשפט, על-פי הוראת סעיף 44(א) לפקודת הראיות, לעיין בחומר החוסה תחת תעודת החיסיון, ואין בסיס להיענות לבקשת העותרת לעיין בחומר זה במסגרת בחינת טענותיה בעתירה לגופה. לפיכך, עומדת לפני בית-המשפט החלטת המשיב לסרב לבקשת העותרת מטעמים ביטחוניים, ללא הראיות המבססות החלטה זו. על החלטה זו חלה חזקת תקינות המעשה המינהלי (בג"צ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מג(3) 542(1989); עת"מ (י-ם) 757/03 קאסם נ' שר הפנים (9.6.04); ועת"מ 560/05 בעניין וסאם עבד אל סמיע, לעיל). משמעות החזקה ה?נה, כי בהיעדר ראיות לסתור, יש לקבוע שהחלטת המשיב, בדבר קיומה של מניעה ביטחונית להשבת מעמד התושבות לעותרת, מבוססת על תשתית הולמת של ראיות מינהליות, ובאה בגדרו של מתחם הסבירות.

 

פקיעת מעמד התושבות

18.     עתה יש לפנות לדיון בטענות בעתירה לגופה, ותחילה – כנגד ההחלטה בדבר פקיעת מעמד התושבות של העותרת. בפתח הדיון אסקור את המסגרת הנורמטיבית בדבר הפקעת רישיון ישיבת קבע בישראל, ובהקשר זה אפנה לדברים שצוינו על-יד?י בפסקי דין קודמים (עת"מ (י-ם) 863/05, אסמר נ' משרד הפנים (4.9.06); ועת"מ (י-ם) 677/06 דיאה נ' שר הפנים (4.11.06)).

 

19.     חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – החוק), קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117; ובג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520).

 

20.     מכוח סעיף 11(א) לחוק רשאי שר הפנים, לפי שיקול-דעתו, לבטל אשרה או רישיון לישיבה בישראל. התנאים לפקיעת רישיון לישיבת קבע הוסדרו בתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן – התקנות).

 

          על-פי תקנה 11(ג) לתקנות, רישיון לישיבת קבע לישראל יכול שיפקע בהתקיים תנאים מסוימים, ובין-השאר, "אם בעל הרישיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". תקנה 11א לתקנות קובעת, כי "יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם נתקיים בו אחד מאלה: (1)  הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות;  (2) הוא קיבל רישיון לישיבת קבע באותה מדינה; (3) הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות".

 

21.     תקנה 11א לתקנות קובעת חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, אימתי יחשב אדם כמי שהשתקע מחוץ לישראל, במובן תקנה 11(ג) לתקנות. עם זאת, הלכה היא, כי "עובדת השתקעות מחוץ לישראל יכולה להילמד גם מעובדות אחרות שאינן מנויות בין העובדות שבתקנה 11א הנ"ל", שכן "יש והמציאות החדשה, המחליפה את מקומה של המציאות של ישיבת קבע בארץ, עולה בעליל מנסיבות שונות מאלה המנויות בתקנה 11א לתקנות הנ"ל" (בג"צ 7023/94 שקאקי נ' שר הפנים (6.6.95)).

 

22.     ההלכה הפסוקה מורה, כי ניתן להגיע למסקנה בדבר פקיעת תוקף רישיון ישיבת הקבע גם ללא זיקה לתקנות אלא מכוח פירושו של חוק הכניסה לישראל, וכי כאשר לא קיימת עוד מציאו?ת של ישיבת קבע בתחומי המדינה פוקע מעמד התושבות מאליו. בהקשר זה נאמר בבג"צ 288/88 עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424 כדלהלן: "רישיון לישיבת קבע, משניתן, נסמך על מציאות של ישיבת קבע. כאשר מציאות זו שוב אינה קיימת, פוקע הרישיון מתוך הוא. אכן, רישיון לישיבת קבע – להבדיל ממעשה התאזרחות – הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי, המעמיד את הזכות לישיבת הקבע; מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלרטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע. כאשר מציאות זו נעלמת, אין עוד לרישיון במה שיתפוס, והוא מתבטל מעצמו, בלא כל צורך במעשה ביטול פורמאלי" (עמ' 433). על הלכה זו חזר בית-המשפט העליון בבג"ץ 7952/96 בוסתאני נ' שר הפנים ואח' (31.12.96), בקבעו כי כאשר "המציאות העובדתית של ישיבת קבע בישראל חדלה מלהתקיים – פוקע הרישיון מאליו". כן נשנתה ההלכה בבג"צ 7603/96 וופא מלאעבי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד נט(4) 337, עת נקבע כי "התושבות נקבעת בהתחשב במצב העובדתי האובייקטיבי של התושב. כפי שהיא נקנית במעשה, כך היא גם פוקעת במעשה. אין צורך, אפוא, בביטול רשמי של הרישיון" (בעמ' 341; וכן ראו: עע"ם 5828/05 דארי נ' משרד הפנים (20.9.07); ועת"מ (י"ם) 1038/04 סאקאללה נ' שר הפנים (7.3.05)).

         

          מציאו?ת החיים שאותה אמור לשקף רישיון לישיבת קבע, ה?נה מציאו?ת של תושבות הלכה למעשה בישראל, קרי – קיום מרכז חיים בתחומי המדינה. על-פי הפסיקה, קביעת מרכז חיים של אדם נעשית תוך בחינה אובייקטיבית של נסיבות חייו, ובהתחשב בקיום מ?רב הזיקות העובדתיות הקושרות אותו למקום (ראו והשוו: ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג ואח', פ"ד מא(3) 227, 230).

 

23.     מן הכלל אל הפרט בעניינה של העותרת: מאז סמוך ללידתה בשנת 1979 ועד לשנת 1999 התגוררה העותרת בבית-לחם. המשיב הגיע לכלל מסקנה, הן לפני השימוע וכך גם לאחריו, כי שם גם היה מרכז חייה של העותרת במשך כל התקופה הממושכת האמורה. לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו זו, שנסמכה על תשתית הראיות המינהליות שהייתה לפניו, לרבות השימוע שנערך לעותרת. כמו-כן, לא קמה עילה להתערב בקביעתו של המשיב, לפיה המעמד של תושב קבע, שהוקנה לעותרת עם לידתה, פקע זה מכבר, הן לנוכח החזקה שבתקנות הכניסה לישראל – הואיל והעותרת שהתה מחוץ לתחומי המדינה "תקופה של שבע שנים לפחות" (כאמור בתקנה 11א(1) לתקנות), והן לפי מבחני מציאו?ת החיים ומ?רב הזיקות – היות שמאז לידתה התגוררה העותרת במשך כעשרים שנה מחוץ לתחומי המדינה יחד עם בני משפחתה. בנסיבות אלה, פקע הרישיון לישיבת קבע של העותרת, אף ללא כל צורך באקט פורמאלי של הפקעה, שכן הדבר נבע ממציאו?ת קיימת. מכל מקום, במקרה שלפנינו הודיע המשיב לעותרת על פקיעת מעמד התושבות עוד ביום 16.6.99.

 

אין ממש בטענת ב"כ העותרת, לפיה עקרונות פקיעת התושבות שהותוו בתקנות ובפסיקה אינם חלים על מי שלא רכשו מעמד במדינה אחרת. ההלכה שנפסקה בבג"ץ 282/88 בעניין  עווד מבוססת על מבחנים של ניתוק קשר התושבות לישראל והעתקת מרכז החיים אל מחוץ לתחום המדינה, בין אם נרכש מעמד במקום אחר, ובין אם לאו.  ב"כ העותרת מוסיפה וגורסת, כאמור, כי עקרונות פקיעת התושבות לפי המבחנים הנ"ל אינם אמורים לחול על קטינים שנאלצו לעזוב את תחומי המדינה בעקבות הוריהם, וטרם גיבשו דעתם בשאלת מרכז החיים. ראשית לכל יצוין, כי פסיקת בית-המשפט העליון החילה את עקרונות פקיעת מעמד התושבות, כאשר אין עוד מציאו?ת של קיום מרכז חיים בתחומי המדינה, ללא הבחנה בין בגירים לבין קטינים, ואף יישמה אותם לגבי קטינים (ראו למשל: עע"ם 5829/05 בעניין דארי, לעיל). מכל מקום, אינני נדרש להתייחס לטענת ב"כ העותרת, לפיה אין מקום להפקיע מעמד תושבות של קטין שנאלץ לעזוב את תחומי המדינה בעקבות הוריו, זאת ולו? מן הטעם שבענייננו אין מדובר בקטינה שנאלצה להעתיק את מרכז חייה מישראל לאזור בעקבות הוריה, אלא במי שמרכז חייה היה מאז ומעולם באזור – ממועד הסמוך ללידתה ועד כשנתיים לאחר שהייתה לבגירה, למרות רישומה הפורמאלי במרשם האוכלוסין בישראל.

 

          משכך, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של המשיב, לפיה מעמדה של העותרת כתושבת קבע פקע לנוכח העובדה שמרכז חייה מאז סמוך ללידתה ובמשך למעלה מתשע-עשרה שנה היה מחוץ לתחומי המדינה.

 

השימוע

24.     ב"כ העותרת טוענת לבטלות ההחלטה בדבר פקיעת מעמד התושבות, זאת מחמת אי-עריכת שימוע מוקדם.

         

סבורני, כי בנסיבותיו של המקרה דנן אי-עריכת שימוע מוקדם אינה פוגמת בהחלטת המשיב, ובפרט כאשר נערך לעותרת שימוע מאוחר במשרד הפנים. כאמור, משהלין בא-כוחה דאז של העותרת, עו"ד עאמר, על אי-עריכת שימוע על-ידי המשיב, נערך לעותרת שימוע ביום 19.4.05, במטרה לאפשר לה להציג נתונים ולשכנע את המשיב כי רישיון ישיבת הקבע שלה לא פקע. בהמשך, במסגרת העתירה הקודמת שהגישה העותרת בעת"מ 541/06, הוסכם כי יערך לעותרת שימוע לפני גורמי הביטחון, ושימוע זה אכן התקיים ביום 9.11.06. עו"ד עאמר לא ביקש במהלך הדיון בעתירה הקודמת, שלעותרת ייערך שימוע חוזר בפני המשיב בעניין הפקעת מעמד התושבות, אלא אך ביקש שייערך לה שימוע בפני גורמי הביטחון בדבר התנגדותם להשבת מעמד התושב. בכך הסכימה למעשה העותרת לקיומם של שימועים מאוחרים, ומנועה, אפוא, כיום מלטעון כי אי-עריכת שימוע מוקדם מביאה לבטלות ההחלטות. על-כן, התקיים שימוע לעותרת על-ידי המשיב בשאלת פקיעת מעמד התושבות, ובנסיבותיו של המקרה דנן אין בעריכתו של השימוע בשלב מאוחר כדי להביא לבטלות החלטת המשיב (ראו: עע"ם 5829/05 בעניין דארי, לעיל (בפיסקה 13 לפסק-הדין); ועת"מ (י-ם) 206/04 דארי נ' משרד הפנים (18.5.05)).

         

הבקשה להשבת מעמד התושבות ודחייתה מטעמים ביטחוניים

25.     בעתירתה טענה העותרת, לחלופין, כי יש להעניק לה רישיון לישיבת קבע בישראל בהתאם לנוהל השבת התושבות שהתווה משרד הפנים בשנת 1999. מדובר בנוהל שאומץ משיקולים הומניטאריים, אשר הועלה בתצהיר שהגיש שר הפנים דאז, נתן שרנסקי, לבית-המשפט העליון בבג"צ 2227/98 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר ואח' נ' שר הפנים. הנוהל היווה, כפי שצוין בתצהיר, "הוראות ביצוע" ללשכת מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים הנוגעות לפרשנות משרד הפנים את הוראות תקנות 10(ב), 11(ג) ו-11א(1) לתקנות הכניסה לישראל. אקדים ואציין כבר עתה, כי הנוהל לא חל על מי שיצא מתחומי המדינה לתקופה העולה על שבע שנים ולא ביקר בה בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו. להלן נוסח התצהיר:

 

”א. לגבי מי שנגרעו במרשם האוכלוסין משנת 1995 ואילך –

מי שהעתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל מעל ל-7 שנים, ולפיכך, על-פי הדין פקע רישיונו לישיבת קבע בישראל, ומשרד הפנים הודיע לו על פקיעת רישיונו לישיבת קבע, או נגרע מקובץ מרשם האוכלוסין עקב כך וביקר בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו, ומתגורר בישראל שנתיים לפחות, יראה אותו שר הפנים כמי שקיבל רישיון ישיבת קבע בישראל מיום חזרתו, וזאת במידה ויבקש לרשום אותו מחדש במרשם האוכלוסין.

ב. לגבי מי שהעתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל מעל ל-7 שנים, ולפיכך על-פי הדין פקע לכאורה רישיונו לישיבת קבע בישראל, ומסיבה כלשהי לא הודע לו על יד משרד הפנים ו/או לא נגרע מקובץ מרשם האוכלוסין עד כה, יראה אותו שר הפנים כמי שנושא רישיון ישיבת קבע תקף בישראל, במידה וביקר בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שברשותו.

ג. אין באמור לעיל כדי לגרוע מהוראות הדין בכל הנוגע להתאזרחות ולרכישת רישיון לישיבת קבע מחוץ לישראל, ומשיקול דעת שר הפנים בנוגע ליישומן, לאור נסיבותיו האישיות ומכלול זיקותיו של הפונה.

ד. לגבי מי שהיו קטינים, בעת שהוריהם העתיקו את מרכז חייהם אל מחוץ לישראל, הרי שככלל, שאלת תושבותם בישראל תיבדק מעת בגירותם, ולעניין זה לא תילקח בחשבון התקופה שקדמה ליום בגירותם.

ה. נוהל זה יחול, בשינויים המחויבים, אף לגבי מי שהעתיק את מרכז חייו כאמור, אל שטחי יהודה ושומרון ועזה" (סעיף 65 לכתב-התשובה).  

 

26.     יובהר ויודגש, כי הנוהל האמור עוסק בהשבת מעמד התושבות, לאחר שפקע הרישיון לישיבת קבע, ואין הוא קובע את התנאים לבחינת פקיעת הרישיון. במקרה שלפנינו בחן המשיב את בקשתה של העותרת להשבת התושבות, וקבע כי אין מקום להשיב לה את רישיון ישיבת הקבע בישראל אשר פקע כדין, זאת בין-היתר מטעמים ביטחוניים, ובנוסף – מטעמים הקשורים לאי-הוכחת מרכז חיים. בכתב-התשובה נטען, כי על-פי המידע שהיה מצוי בידי המשיב בזמן בחינת הבקשה להשבת מעמד התושבות, בשנים 2003-2004 לא קיימה העותרת מרכז חיים בישראל, ובנוסף, בחודש דצמבר 2005 נתקבלה עמדת השב"כ, לפיה הומלץ להתנגד לבקשה בשל מניעה ביטחונית. על-רקע המלצת השב"כ החליט המשיב שלא להשיב לעותרת את מעמד התושבות מחמת מניעה ביטחונית; ובנסיבות אלו, לא מוצו הבדיקות שביקש לערוך בשאלת מרכז חייה של העותרת בשנים 2003-2004.

 

27.     כפי שצוין בסקירת הרקע המשפטי לעיל, לשר הפנים שיקול דעת רחב בהפעלת סמכותו על-פי חוק הכניסה לישראל (בג"ץ 758/80 בעניין קנדל, לעיל). במסגרת שיקול דעת רחב זה, רשאי השר לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של מי שמבקש לקבל מעמד בישראל, וכן שיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לביטחון המדינה, לאינטרסים חיוניים שלה ולשלום הציבור (ראו: עע"ם 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל פ"ד נט(4) 134, 140; בג"צ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 954-955; עת"מ (י-ם) 229/05 באדר נ' שר הפנים (12.12.05); ועת"מ 677/06 דיא נ' שר הפנים (3.11.06)). שיקולים אלו חלים בכל מקרה של הענקת מעמד, בין בהענקת מעמד לפי חוק השבות, ובין בהקניית מעמד לפי חוק הכניסה לישראל (עע"ם 9993/03 בעניין חמדאן, לעיל); והם חלים גם במקרה שלפנינו – בהליך של השבת מעמד תושבות לאחר שרישיון ישיבת הקבע פקע כדין.

 

על-כן, במסגרת השיקולים בבקשת העותרת להשבת מעמד התושבות, רשאי היה המשיב לשקול שיקולים ביטחוניים, ואף חייב היה לעשות כן. כאמור, לפני המשיב הובאה המלצת השב"כ, שלא להיענות לבקשה נוכח הסיכון הנשקף מהעותרת לביטחון המדינה, זאת לאור פעילותה בארגון טרור החזית העממית לשחרור פלסטין והקשרים שיש לה עם פעילי טרור. כפי שכבר נקבע לעיל (בדיון בפ?סקה 17), משהוצאה תעודת החיסיון בעניין המידע הביטחוני, זאת לדרישת העותרת, ומשנדחתה העתירה לגילוי ראיה שהגישה לבית-המשפט העליון, יש להחיל על המקרה את חזקת התקינות של המעשה המינהלי, לפיה ההחלטה לסרב לבקשה להשבת המעמד נסמכת על תשתית ראייתית מינהלית ראויה ובאה בגדרו של מתחם הסבירות. לכך יש להוסיף, למעלה מן הנדרש, כי בית-המשפט העליון ציין, בדחותו את העתירה לגילוי ראיה, שהחומר החסוי מבסס את טענת המשיב כי העותרת קיימה קשרים עם פעילי טרור.

 

התוצאה

28.     סיכומם של דברים: לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיב, לפיה תוקפו של רישיון ישיבת הקבע של העותרת בישראל פקע, מחמת עזיבתה את הארץ לתקופה של למעלה מתשע-עשרה שנה, והעתקת מרכז חייה לבית-לחם מאז סמוך ללידתה בשנת 1979 ועד לשנת 1999. כמו-כן, לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיב שלא להשיב לעותרת את רישיון ישיבת הקבע בישראל, זאת לנוכח מניעה ביטחונית הנובעת מפעילותה במסגרת ארגון טרור וקשריה עם פעילי טרור.

 

          על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

 

 

 

 

          העותרת תשלם למשיב הוצאות בסך כולל של 8,000 ש"ח. 

 

ניתן היום, ט"ו חשון תש"ע, 2.11.09, בהיעדר הצדדים.

 

המזכירות תודיע טלפונית לצדדים על מתן פסק-הדין, ותמציא להם עותקים ממנו בדואר רשום.

 

 

י' נועם, שופט

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/475F8E9D747B686F422576620061DA6E/$FILE/EBA7AC6669E0C3264225765E002773DE.html
תאריך: 
02/11/09
Case ID: 
8332_8
Case type: 
עתמ
סיווגים
שופטים : י' נועם
י' נועם
עורכי דין : ל' צמל
ל' צמל
Powered by Drupal, an open source content management system