בתי המשפט

פסק דין

התובעת, ילידת 1959, עותרת לחייב את הנתבעת – מבטחת השימוש ברכבה – לפצותה בגין נזקי גוף שארעו לה בתאונת דרכים מיום 5.4.04, עת יצאה מחנייה ורכב אחר פגע בצידו השמאלי של רכבה תוך שהוא דוחף את דלת הנהג לכיוון התובעת וגורם לניפוץ החלון. התביעה היא בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת האירוע, חבותה (בכפוף לרישיון נהיגה תקף ובמילוי שאר תנאי הפוליסה), הנזק והקשר הסיבתי ביניהם.

לבדיקת התובעת מונה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר דניאל גרופר, אשר העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בגין תסמונת חרדתית מסוג קלאסטרופוביה בשיעור 15% לפי סעיף 34(ב-ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה) התשט"ז – 1967 (להלן: "התקנות") מתוכה ייחס המומחה 10% לתאונה ו- 5% למרכיב אישיותי קודם. לצורך עריכת חוות הדעת נערך לתובעת מבדק נוירופסיכולוגי ע"י ד"ר גאגין.

הנתבעת הודיעה בפרוטוקול מיום 11.10.07 על הכרה באירוע ובכיסוי הביטוחי באם לא תודיע אחרת בתוך 7 ימים. מבדיקת התיק עולה כי לא נמסרה הודעה השוללת את האמור, לרבות בסיכומי הנתבעת.

בהתאם לכך, השאלה שבמחלוקת היא שאלת הנזק.

מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעת העידה הגב' ג'ואנה סולן (חוקרת) והוגש תמליל שיחתה של התובעת עם החוקרת. כן הוגשו מסמכים.

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, שהוכחו כדבעי:

ביום 5.4.04 ביקרה התובעת במרכז קניות הסמוך לביתה. לעת יציאתה מהחנייה, רכב אחר שנסע לאחור פגע בצד שמאל של רכבה, חלון רכבה נופץ והיא נפגעה. תיאור האירוע מפיה של התובעת הוא כדלקמן:

"... האוטו שלי היה בחניה. גמרתי את הקניות שלי, עליתי לאוטו, הדלקתי אותו, עשיתי תפנית לצאת מהחניה, ראיתי אותו יוצא מהחניה והתחיל לעשות חניה שמאלית, אני צופרת לו וצופרת לו והוא ממשיך. עד היום אני לא יודעת. הוא מעך אותי בתוך האוטו. לא היה לי מקום לעשות רוורס. יצאתי רק קצת והוא פשוט התחיל לעשות את החניה שלו.

...

זה האוטו שלי, עוד אוטו חונה ועוד אוטו. רק התחלתי עשיתי טיפה הטיה לאוטו, הוא כבר התחיל להכנס בחניה נראה שהוא נכנס בדלת שלי והכל כבר זז, היד שלי כבר נשמטה מהצפצפה, אמרתי הוא ממית אותי פה. אין לא יכולה לעזור לעצמי. לא יכולתי לעזור לעצמי. בתנאים שהייתי, ראיתי את הסרט של החיים שלי..." (עדות התובעת בעמ' 8 לפרוטוקול).

הפרוטוקול מציין כי התובעת תיארה את האירוע בהתרגשות רבה.

לאחר האירוע שבה התובעת לביתה. התובעת העידה שבאותו רגע לא חשבה ללכת לבדיקה רפואית, שכן היה זה ערב חג, ליל הסדר. התובעת העידה "בבית שכבתי, נחתי נרגעתי קצת. אבל אחרי יום יומיים התחלתי להרגיש." (עמ' 9 לפרוטוקול). לאחר יומיים פנתה התובעת למיון בית החולים "בילינסון" בפתח תקווה, שם אובחנה רגישות בצוואר, בשכמות ובגב התחתון, שוחררה עם צווארון והמלצה להמשך טיפול ומעקב אורטופדי ו- 5 ימי מחלה (ר' מסמך "תיק מיון" מיום 7.4.04). מספר חודשים לאחר האירוע, באוגוסט 2004, פנתה לקבלת טיפול נפשי במסגרת המרפאה לבריאות הנפש, שם היא מטופלת גם כיום בטיפול פסיכיאטרי תרופתי וקבוצתי (עדות התובעת בעמ' 14 לפרוטוקול).

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם:

התובעת עותרת לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה באירוע נשוא התובענה. לטענתה, חוותה באירוע תחושת פחד קשה, החלה לסבול מתסמיני חרדה, קלסטרופוביה, קשיי שינה וכו' (מפנה לתעודת חדר מיון מיום 21.6.05 בה אובחן התקף חרדה). כתוצאה החלה בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי הכולל שיחות וטיפול תרופתי ועדיין ממשיכה לסבול מהתסמינים הנפשיים המגבילים לטענתה את תפקודה בצורה ניכרת ומשבשים את שגרת חייה ואיכותם. לטענתה היא נמנעת ממקומות סגורים ובין היתר מנסיעות לחו"ל, טיסות או הפלגות, מקפידה על חלונות פתוחים, מתקשה בשימוש בתחבורה ציבורית ומעליות וכדומה.

לטענת התובעת לא הובאה ראיה הסותרת את גרסתה, הגם שנשלחו חוקרים לתעד את מעשיה. באשר לקלטת השיחה עם החוקרת נטען שאין היא קבילה, שמטרתה היתה להכשיל את התובעת וכי יש לפסלה במסגרת "התוויה נורמטיבית של התנהגויות ראויות ולא ראויות", כך לדבריה. לחילופין נטען שהקלטת מחזקת את עדות התובעת ומוסיפה לה נופך של אמינות; שהתימלול מגמתי; שישנה סתירה בין עדות החוקרת בבית המשפט למושמע בקלטת; שמהקלטת עולה שהתובעת מנסה להקטין את הנזק ולמצוא עבודה, וכי אך טבעי הוא שלא גילתה בשלב זה של בירור ראשוני את בעיותיה הנפשיות.

התובעת עותרת לקבוע את הנכות הרפואית על בסיס האמור בחוות דעת ד"ר גרופר והמבחנים הנוירופסיכולוגיים שערך ד"ר גאגין ובשיעור של 15%, אותם היא עותרת לייחס במלואם לתאונה. לטענתה, לא היתה לנכותה הראשונית השפעה כלשהי על תיפקודה, והתאונה היא זו שגרמה להתלקחות מצבה הנפשי ביתר שאת ובשיעור 15%, ועל כן יש לייחס לתאונה את מלוא הנכות עפ"י כלל ה"גולגולת הדקה".

מוסיפה התובעת וטוענת להשפעה הנכות על תיפקודה, ובעיקר לרתיעה מהעסקתה בעיסוקה כמטפלת ילדים על רקע בעיותיה הנפשיות. לטענתה תיכננה לצאת ולעבוד במשרה מלאה ולעזור בכלכלת הבית ועבודתה כמטפלת במשרה חלקית אינה משקפת נכונה את פוטנציאל השתכרותה לאור היותה עסוקה בטיפול בביתה ובילדיה. התובעת מציינת שעובר לתאונה עבדה כמטפלת וכמנקה, במקביל, כראיה לחריצותה. עוד נטען להשפעת הנכות על התיפקוד בחיי היומיום לרבות שינויים בהתנהגותה, תלות בטיפול תרופתי אנטי דיכאוני, טיפול ומעקב פסיכיאטרי תמידי, קשיים בהתמודדות במצבים שונים לרבות קשיים בטיפול במשק הבית ופגיעה ביחסיה האינטימיים. התובעת עותרת להעמיד את שיעור הגריעה מתיפקודה על 20% לצמיתות.

טיעוני התובעת בראשי הנזק יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי מדובר באירוע מינורי שכן התובעת חזרה לביתה לאחריו, פנתה לחדר מיון כעבור יומיים, שם לא נמצאו פגיעות כלשהן, ולטיפול הנפשי פנתה כ- 5 חודשים לאחר התאונה. לטענתה התובעת מגזימה בביטוי הרגשי (מפנה למבדק נוירופסיכולוגי), ואין המדובר ב"גולגלת דקה" שכן אישיותה כוללת קוים היסטרים ונרקסיסטיים בעלת מאפיינים של תלות ופאסיביות טרם התאונה (מפנה לחוו"ד ד"ר גרופר). לטענת, גרמה התאונה להחמרה מסויימת באותה תלות בסיסית. עוד נטען, שהתובעת לא זימנה את ד"ר גרופר לחקירה ולכן מנועה היא מלטעון לנכות רפואית בשיעור גבוה מזה שהעריך בחוות הדעת.

באשר להשפעה התפקודית נטען, בין היתר, כי בחוות הדעת נרשם שהתובעת שוללת קשיי הירדמות וירידה בהנאה; התובעת חזרה לנהוג; מתמודדת בהצלחה עם תופעות הקלאסטרופוביה; בעלת יכולת הסתגלות לתנאי החדר הסגור (כך בחוות הדעת); הפגיעה בחיי האישות הינן תוצאת ירידה בליבידו (כך טענה בפני ד"ר גאגין) ולא בשל הצורך להשאיר את דלת חדר השינה פתוחה; הצורך (המוכחש) בחלון פתוח מוכחש, אינו מהווה מגבלה תפקודית כשלעצמה ואלו פתוחים לאור היותה של התובעת מעשנת כבדה וכך היא נוהגת מאז ומעולם וללא קשר לתאונה; הקלאסטרופוביה אינה מונעת ממנה לשוב לעיסוקה כמטפלת, אז ממילא היתה נוטלת הפסקות עישון או יוצאת לטיולים עם הילד מחוץ לבית וכי התובעת טסה רק פעם אחת לפני התאונה וממילא לא מנע ממנה מצבה מלטוס. עוד נטען שהתובעת סובלת מפוביה לכלבים, כאבי ראש ואוסטיופורוזיס.

הנתבעת טוענת שכושר השתכרותה של התובעת עובר לתאונה לא הוכח, שכן לא עברה הכשרה כלשהי ועדותה התמצתה בטיפול ב- 4-5 תינוקות בהיקף משתנה. תלושי שכר, המלצות, אישורים או מסמכים כלשהם לא צורפו, ואף לא הובאו לעדות מי ממעסיקיה הקודמים. כמו כן לא עבדה עובר לתאונה במשך מס' חודשים ברציפות, לא פנתה ללשכת התעסוקה ולא חיפשה עבודה באופן רציני. נטען שדו"ח רציפות ביטוח מהמל"ל אינו מהווה חלק מחומר הראיות בתיק, ואין המדובר ב"ראיות נעלות מכל ספק" כנדרש מקום שההשתכרות אינה מדווחת לרשויות המס.

הנתבעת טוענת שלנכות הרפואית אין השלכה על כושר עבודתה של התובעת, שכן עבדה כמטפלת לאחר התאונה ועזבה את עבודתה שלא בקשר עם פגיעותיה בתאונה (מפנה לתמליל). עוד נטען, שכיום התובעת עובדת כמלווה בהסעה של ילדים, מציגה עצמה כמטפלת ללא כל מגבלה (מפנה לתמליל) וכושרה אינה מוגבל לעיסוק זה.

טיעוני הנתבעת באשר לשיעור הנזק יפורטו בשלב הדיון בראשי הנזק.

דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים:

אחת היא השאלה שנותרה במחלוקת, והיא שיעור נזקיה של התובעת תוצאת האירוע נשוא התובענה.

ההיבט הרפואי.

להוכחת פגימותיה של התובעת תוצאת התאונה מונה ד"ר דניאל גרופר כמומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם בית המשפט. לצורך עריכת חוות הדעת ולבקשת המומחה נערך לתובעת מבדק נוירופסיכולוגי ע"י ד"ר רון גאגין. דו"ח המבחנים הנוירופסיכולוגיים מיום 15.3.06 צורף לחוות הדעת.

בחוות דעתו ציין ד"ר גרופר כי התובעת שיתפה פעולה באופן חלקי בתחילה, נוכח דחיית דרישתה להיבדק עם דלת פתוחה; מצא אפקט דיספורי וחרדתי אך עם יכולת הסתגלות לתנאי החדר הסגור; נעזר במבחנים הנוירופסיכולוגיים שהעידו על אמינות ושללו התחזות או הגזמה; העריך תיפקוד אינטלקטואלי בטווח הממוצע עד ממוצע נמוך, כאשר רמת התיפקוד כיום מעידה על הנמכה קלה בשל האטה פסיכומוטורית; מצא שאין עדות לתסמונת פוסט טראומטית אלא הפרעת חרדה כללית הנובעת מאישיות פרה-מורבידית הכוללת קוים "היסטריוניים ונרקסיסטיים", ומצא שהתאונה גרמה להחמרה בהפרעת החרדה עד כדי התפתחות תסמינים פוביים ספציפיים.

ד"ר גרופר העריך שהתובע סובלת מתסמונת חרדתית מסוג קלאסטרופוביה שהתפתחה לאחר התאונה, בגינה העריך את שיעור הנכות בקשר לתאונה בשיעור 10% מתוך 15% נכות בתחום הנפשי (5% הנותרים יוחסו לאישיות הפרה-מורבידית).

הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה הפסיכיאטרי.

לאחר שבחנתי את חוות הדעת, עדות התובעת, עדות החוקרת, המסמכים הרפואיים וכלל הראיות בתיק שוכנעתי להסתמך על חוות הדעת של מומחה בית המשפט ולקבוע את נכותה של התובעת בשיעור 15% בהתאם לסעיף 34ב-ג לתקנות, 10% מתוכם בקשר לתאונה נשוא התובענה ו- 5% בקשר עם קווי אישיותה שבעבר.

השפעת הנכות הרפואית במישור התעסוקתי והכללי.

התובעת, ילידת 1959, סיימה 10 שנות לימוד, ללא תעודת בגרות (עדות התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול). לאחר שעזבה את בית הספר התיכון עבדה כפקידה בבנק, התגייסה לצבא, שירתה שירות מלא, לאחר שיחרורה חזרה לעבוד בבנק ובמקביל התחתנה. המשיכה לעבוד עד לידת בנה השני ואז עזבה את עבודתה ונשארה בבית לגדל את ילדיה. כשלבנה השלישי מלאו 6, חזרה לעבודה, תחילה כמורה מחליפה בבי"ס ולאחר מכן כמטפלת תינוקות בביתם (ר' דו"ח מבחנים נוירופסיכולוגיים, חוו"ד פסיכיאטרית ועדות התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול). בתקופה זו הועסקה אצל משפחות ספורות, להערכתה 4 או 5 תינוקות "כל תינוק שטיפלתי בו זה משהו כמו שנה וחצי, שנה וחודשיים" (עדות התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול).

את עבודתה האחרונה בטיפול בתינוק במשפחת נחום סיימה בפברואר 2004, כחודשיים עובר לתאונה. לשאלה אם חיפשה עבודה בתקופה שלפני התאונה השיבה (עמ' 7 לפרוטוקול):

"כן במידה מסויימת, לא באטרף. הסתכלתי במקומות."

לדבריה לא הלכה ללשכת התעסוקה אלא:

"הסתכלתי במקומון שלנו, אמרתי לחברה שעובדת בגן אם תשמע. האמת היא שרציתי לעבוד משרה מלאה כשעזבתי אצל הגר. כשעבדתי אצל הגר ניקיתי בערב גם מרפאה כדי שתהיה לי הכנסה. אז הרגשתי שאני רוצה לעבוד במשרה מלאה של 8 שעות, הילדים גם גדלו." (עדות התובעת בעמ' 7 לפרוטוקול).

בהמשך העידה כי חיפושיה היו למשרת מטפלת בילדים, וכדבריה:

"זה הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות." (עמ' 7 לפרוטוקול).

הדבר נלמד גם מעדות החוקרת, לפיה התובעת הביעה נכונות לעבוד כמטפלת ילדים.

לאחר האירוע מצאה התובעת עבודה כמטפלת, ובין היתר היתה מסיעה את הילדה שבטיפולה (לחברה, לקייטנה עדות התובעת בעמ' 13 לפרוטוקול). התובעת עזבה את עבודתה מטעמים מצטברים של קושי להתמודד עם ילד נוסף במשפחה שנמסר לטיפולה ועל רקע כוונת אם המשפחה להפסיק את עבודתה ממילא בשל קשיים כלכליים של המשפחה עצמה. וכדבריה:

"בסמוך לחופש הגדול לא זוכרת מתי, המעסיקה אמרה לי אני לא יודעת מה קורה בחברה כבר 2 מחברותי פוטרו אולי גם אני אפוטר. אני משתתפת (צ"ל: "משתפת") אותך אם תרצי לקבל החלטה, אני מספרת לך תעשי עם זה מה שאת רוצה. את רוצה תחפשי עבודה. לא חיפשתי כ"כ היו לי תנאים טובים בבית הזה. אמרתי מה שיהיה יהיה. בנובמבר עזבתי לא יכולתי, הייתי צריכה לטפל בילד שבעצמו גם היה מטופל אצל פסיכולוגית לכן גם היה לי קשה. לא היתה לי סבלנות להתמודד עם זה ואמרתי לה וגם קיבלתי פיצויים... " (עדות התובעת בעמ' 13 לפרוטוקול).

כיום התובעת עובדת בהסעות ילדים לבית הספר, מצטרפת לנהג מיניבוס לנסיעה של כ- 35 דקות מרמת השרון לבית הספר נווה ישראל בהרצליה, שם ממתינה התובעת עם הילדים עד לפתיחת בית הספר וחוזרת לביתה עם הנהג. כנ"ל בשעות הצהריים לעת החזרה מבית הספר (עדות התובעת בעמ' 13-14 לפרוטוקול). העסקת התובעת היא במהלך שנת הלימודים הבית-ספרית, וכעובדת ארעית.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים (התובעת טוענת ל"נכות תיפקודית" בשיעור 20% ואילו הנתבעת טוענת להעדר השפעה על התיפקוד), חוות דעת מומחה בית המשפט, עדות התובעת ועדות החוקרת, המסמכים הרפואיים וכלל הראיות שוכנעתי שהנכות הרפואית הינה בעלת השפעה מסויימת על תיפקודה של התובעת במישור התעסוקתי והכללי, ששיעורה אינו עולה כדי שיעור נכותה הרפואית ובוודאי שלא למעלה ממנה. השפעה זו נלמדת מסוג הפגימה מחד גיסא, ושיעורה נלמד מעיסוקיה עובר לתאונה ולאחריה מאידך גיסא. אלו יבואו לידי ביטוי בשומת הנזק.

ולדיון בראשי הנזק:

נתוני עזר: התובעת ילידת 1959, כבת 45 במועד התאונה, כבת 50 כיום, 10% נכות בקש"ס לתאונה בתחום הפסיכיאטרי מתוך 15%. הדיון בראשי הנזק יהא כסדרם בסיכומי התובעת.

כאב וסבל:

התובעת עותרת לפצותה בראש נזק זה בסך של 22,750 ¤, על בסיס נכות בשיעור 15%. הנתבעת בסיכומיה טוענת שיש לערוך חישוב על בסיס 10% נכות, ללא שנקבה בסכום.

בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו – 1976, על בסיס 10% נכות (הקשורים לתאונה) וללא אישפוז, תפוצה התובעת בראש נזק זה בסך של 15,900 ¤, מעוגל ונכון להיום.

הפסדי השתכרות לעבר:

התובעת בסיכומיה טוענת כי סך הכנסותיה עובר לתאונה כמטפלת במשרה חלקי היו 2,400 ¤ וכמנקה 1,400 ¤ כשהם משוערכים להיום מגיעים לגובה השכר הממוצע במשק, ולאחר התאונה התכוונה לעבוד במשרה מלאה. עוד טוענת התובעת שבעקבות התאונה נמנעה ממנה היכולת לשוב לעבוד ולתפקד כרגיל במשך 5 חודשים, תקופה בגינה עותרת לפיצוי בסך 26,589 ¤. לאחריה (מיום 5.9.04 ועד 5.5.08, 33 חודשים) עותרת לפיצוי לפי שכר ממוצע במשק בניכוי מס ובמכפלת 20% נכות תיפקודית, סך של 49,500 ¤.

הנתבעת בסיכומיה טוענת שלא הוכח שהתובעת השתכרה עובר לתאונה, התובעת לא עשתה די להקטנת הנזק, היא מסוגלת לעבוד גם כיום בעבודות שונות ובפועל עובדת כיום בהסעות, לא הוכחה תקופת אי כושר כלשהי בגין התאונה, ויש לייחס מגבלותיה, ככל שקיימות, לבעיותיה שאינן קשורות לתאונה. הנתבעת טוענת שאין לפצותה בראש נזק זה, ולחילופין לנכות תגמולי מל"ל (אבטלה).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחה, עדות התובעת וכלל הראיות שוכנעתי לפצות את התובעת בראש נזק זה כדלקמן: עיסוקה העיקרי של התובעת עובר לתאונה ואף לאחריה הוא טיפול בפעוטות/תינוקות. התובעת בעדותה ציינה מספר משפחות בהן טיפלה בילדים, אך אף לא אחת הובאה להעיד ולא צורפו מכתבי המלצה או ראיה להעסקה מאותן משפחות (ר' עדות התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול), הימנעות אשר משמשת לחובת התובעת. בנסיבות אלו, כושר השתכרותה של התובעת נלמד מעדותה עצמה, ולא התעלמתי כי המדובר בעדות יחידה של בעל דין. כעובדה, התובעת לא עבדה סמוך לפני התאונה ואף לא סמוך לאחריה. לדבריה חיפשה עבודה, אך חיפושיה התמצו בעיקר בבדיקה במקומון ושיחה עם חברותיה (עדות התובעת בעמ' 7 לפרוטוקול). התובעת לא פנתה ללשכת התעסוקה, אך היתה זמינה לביצוע עבודות טיפול בילדים, כעולה מעדות התובעת ("יכולתי להמשיך ולטפל (ב)ילדים ולהשקיע בהם" בעמ' 7 לפרוטוקול), מהעובדה שמצאה בשלב מאוחר יותר עבודה כמטפלת ומעדות החוקרת (עמ' 22 לפרוטוקול). יוער, עיסוקיה עובר לתאונה התאפיינו בחלקיות המשרה. לטענתה, עמד שכרה כמטפלת במשרה חלקית על כ- 2,500 ¤ לחודש (סעיף 20 לתצהיר התובעת), ובגין עבודות ניקיון בקבלנות הרוויחה כ- 1,400 ¤ לחודש (עדות התובעת בעמ' 7 לפרוטוקול), ובסך הכל עמד שכרה על שכר המינימום במשק, בקירוב. אין ספק שעבדה באופן חלקי – הן מבחינת תקופות העסקתה והן מבחינת חלקיות המשרה - ולכן אין המדובר בהכנסה קבועה ויציבה. בסיס השכר מתאים לתקופה שבה עבדה, ואין להתעלם מתקופות בהן לא עבדה, בדומה לחודשיים הסמוכים שלפני התאונה. כמו כן אין להתעלם מהעדר ראיה לשיעור ההשתכרות – כגון אישור מטעם המשפחה עבורה עבדה ובהעדר ראיה לתשלומים ששולמו עבורה במל"ל.

עוד שוכנעתי, כי התאונה אינה הסיבה הבלעדית ואף לא העיקרית לכך שהתובעת לא עבדה בתקופה שלאחר התאונה. הדבר נעוץ בסוג העבודה ואופי העבודה, כך גם עובר לתאונה (עדות התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול). בסוג עיסוק כגון דא, אין הכרח כי בתום טיפול בתינוק אחד הנמשכת כשנה ומחצה, תמצא לה עבודה מיידית או אף בסמיכות זמנים בטיפול בתינוק אחר.

בנוסף לאמור, לא נקבעה לתובעת תקופת אי כושר, והתובעת אף לא פנתה בעניין זה בשאלות הבהרה למומחה ולא ביקשה להעידו. עוד יוסף, כי התובעת עבדה עובר לתאונה בחלקיות המשרה, כך היא עבדה גם לאחר התאונה וכך היא עובדת גם כיום באופן חלקי כמלווה ילדים בהסעות לבית הספר השעות הבוקר ובשעות הצהריים (עדות התובעת בעמ' 13 לפרוטוקול).

מאידך, ובשים לב כי סוג הנכות ומהותה פוגעים בהתאמה הסוציאלית והתעסוקתית (ר' הגדרת סעיף 34 לתקנות המל"ל שבעטיו נקבעה לתובעת נכות הצמיתה), רמת השתכרותה הנטענת בעבר וכיום והמשך האופי החלקי של תעסוקתה, שוכנעתי כי יש לפצותה בראש נזק זה בסך של 20,000 ¤ (מעוגל). הסכום מביא בחשבון תקופה בה קיבלה דמי אבטלה (נספח ת/8 לתצהיר התובעת). לסכום יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה.

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד והפסדי פנסיה:

התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי על בסיס שכר בסך 7,500 ¤ במכפלת 20% נכות תיפקודית ובהיוון עד גיל 67, סך של 247,563 ¤. עוד טוענת התובעת להפסדי פנסיה שהם פועל יוצא של הפרשות המעביד מסך הפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור 13.5% במכפלת הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד (247,563 ¤), סך של 33,421 ¤.

הנתבעת בסיכומיה טוענת שלנכות אין השפעה תיפקודית על התובעת, כי היא מסוגלת כיום לעבוד בעבודות שונות, ואף מועסקת כיום בחוזה עבודה. הנתבעת אינה מציעה פיצוי.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת הרפואית, עדות התובעת וכלל המסמכים והראיות, שוכנעתי לפצות את התובעת בסכום גלובאלי בסך של 51,500 ¤, נכון להיום. הסכום מבטא פגיעה מסויימת, שאינה עולה כדי שיעור הנכות, בכושר ההשתכרות של התובעת, גילה, התחשבות באופי העיסוק של התובעת כמטפלת, עבודתה כיום, היותה מועסקת בחלקיות המשרה עובר לתאונה ולאחריה, קשייה במציאת עבודה כמטפלת במומה יחד עם עזיבת מקום עבודתה האחרון בעיסוקה זה והסיבות לכך.

באשר להפסדי פנסיה שוכנעתי כי יש לפצותה בסך של 5,200 ¤ (מעוגל), וזאת כנגזרת של הפגיעה המסויימת בכושר ההשתכרות ונוכח חובת המעסיקים הקבועה כיום בחוק להפריש תגמולים פנסיוניים עבור עובדיהם, וללא שהתעלמתי מהעובדה שאלו לא הופרשו עבור התובעת במסגרת העסקתה בעבר (ולפני כניסת החוק לתוקף).

סך הפיצוי הראש הנזק: 56,700 ¤, נכון להיום.

הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות:

התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה בגין ביקורים אצל רופאים ותרופות אנטי-דיכאוניות בסך גלובאלי של 25,000 ¤. לטענתה, נשתמרו בידה קבלות חלקיות בלבד ע"ס 836.87 ¤, ואין ערובה כי הטיפולים במרפאת בריאות הנפש ימשיכו להינתן חינם.

הנתבעת בסיכומיה טוענת שהמומחה הפסיכיאטרי לא קבע כי צורך בטיפול נפשי או לתרופות, העדר ראיה להוצאות בגין טיפולים נפשיים (אותם יש לייחס לבעיותיה האחרות כגון פטירת אביה ופוביה מכלבים בגינן טופלה), והעדר ראיה כי מדובר בהוצאות שאינן כלולות בסל הבריאות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחה הרפואי, עדות התובעת וכלל הראיות שוכנעתי לפצותה בראש נזק זה בסך של 3,000 ¤, נכון להיום. זאת בין היתר לאור עדות התובעת והתיעוד בחוות דעת המומחה באשר לתרופות שקיבלה התובעת בקשר עם מצבה הנפשי, לרבות טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים שעברה. יצויין, כי התובעת מטופלת במרפאות ציבוריות ולא הורם הנטל להראות כי תחוייב בתשלום במסגרת בה היא מטופלת.

עזרת צד ג'

התובעת בסיכומיה טוענת שלא היתה מסוגלת לנהל את משק הבית, מפנה לעדותה בדבר הסתייעותה בבני משפחה לביצוע עבודות הבית השונות (ניקיון והסעה למקומות מרוחקים לרבות טיפול וביקור אצל רופאים), טוענת כי המדובר בעזרה החורגת מזו המקובלת בין בני משפחה ועותרת להעריכה בסך של 30,000 ¤ לעבר ו- 99,648 ¤ לעתיד (ע"ב 2.5 שעות שבועיות בעלות 40 ¤ לשעה עד תום תוחלת חיים).

הנתבעת בסיכומיה טוענת שאין ראיה לנזק מיוחד בתחום זה, אין היא מוגבלת בטיפול במשק הבית, עזרת ילדיה הבוגרים במטלות משק הבית הינה מוצדקת ואינה חורגת מעזרה רגילה, ומעדותה עולה שהעסיקה עוזרת בית עובר לאירוע וכיום מנקה את הבית בעצמה. לאור האמור נטען שאין לפצותה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עדות התובעת וכלל המסמכים, בשים לב כי הנכות הצמיתה שנקבעה לתובעת הינה בתחום הפסיכיאטרי בלבד ועדותה בדבר העסקת עוזרת בית עובר לתאונה (עמ' 5 לפרוטוקול) הגם שאינה מעסיקה עזרה כזו היום, שוכנעתי כי להעדיף את טענות הנתבעת ולקבוע כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה. גם מעדות התובעת בדבר עזרת בעלה וילדיה אשר מתגוררים בבית במשק הבית אין בה כדי חריגה מעזרת בני משפחה רגילה, ולא מצאתי הצדקה לעזרה כזו בעבר או לעתיד.כמו כן יש לזקוף לחובתה הימנעות מהבאת ראיה אפשרית (עדות מי מבני משפחתה) לענין זה.

סיכום.

הנתבעת תשא בסכומי הנזק המפורטים לעיל. לסכום יתווספו 13% שכר טרחת עו"ד ומע"מ כדין וכן הוצאות משפט בהן נשאה.

המזכירות תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' בטבת, תשס"ט (8 בינואר 2009), בהעדר.

                                                        ________________

                                                                               אברהם קסירר, שופט

פסק הדין כפוף לשינויי נוסח, הגהה ועדכון מתבקשים.