בתי-המשפט

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

מבוא

 

1.                   התובעת, ילידת 12.12.1944, עבדה מאז שנת 1978 כמזכירה ולאחר מכן כמנהלת הלשכה של המנהל האדמינסטרטיבי של הנתבע (להלן גם: "בית החולים"). לטענתה ביום 4.8.04 בשעה 10:30 לערך היא נתקלה במערכת חוטי טלפון, מחשבים וחשמל אשר התגוללו על הרצפה, נפלה בעוצמה  ונחבטה.  היא הובהלה לבית החולים הדסה עין כרם ושם נמצא כי בחבלה נגרם לה שבר של  צוואר הירך הימנית.

 

2.                   לטענת התובעת על בית החולים מוטלת אחריות כלפיה וזאת נוכח מחדליו באי התקנת התקן מתאים לאיסוף החוטים באופן שלא יהוו מכשול; אי נקיטת פעולות להסרת המפגע; אי הפעלת מערך פיקוח ובקרה טכניים; הימנעות מהדרכת העובדים ועוד.

 

3.                   הנתבע חולק על כך שהתאונה אירעה כפי שהתובעת טוענת ולטענתו מדובר בנפילה שאינה קשורה למפגע כל שהוא. בנוסף סבור הנתבע כי מקום בו מדובר בעובדת ותיקה, המכירה היטב את מקום העבודה, ולמעשה היא זו שהייתה אמורה להתריע מפני המפגע, אין מוטלת  אחריות או למצער אשמה של התובעת מגיעה כדי 100%.

 

4.                   עוד חלוקים הצדדים באשר לגובה הנזק. לכל אחד מהצדדים הערכה שונה לנזק שנגרם לתובעת הנובעת מעמדתם בשאלה האם פרישתה של התובעת לגמלאות לאחר התאונה הייתה תוצאה של התאונה והאם אילץ בית החולים את התובעת שלא לשוב לעבודתה לאחר שנפגעה. כפועל יוצא ממסקנה זו יש לערוך את שומת הפיצויים.

 

 

נסיבות אירוע התאונה

 

5.                   התובעת תיארה בתצהירה את נסיבות האירוע בהתאם לאופן שבו נכתבו בכתב התביעה.  בהמשך תצהירה היא מתארת כי מדובר בעבודה לחוצה הכוללת עומס עצום ומטלות רבות. לדבריה בלשכתה הייתה מערכת של חוטים השייכים למחשב, מדפסת, מכונת צילום, מערכת טלפונים וציוד אלקטרוני רב כאשר החוטים משוחררים ללא תיעול וללא הסתרה. עוד היא מציינת כי בשל עומס העבודה לא הייתה יכולה להישאר עירנית באופן רצוף וממושך למצב החוטים. באחד מהרגעים שבהם הוסחה דעתה מהחוטים נתקלה באחד מהם וכך נפלה.

 

6.                   התובעת מוסיפה כי איש התחזוקה של בית החולים לא הסב את תשומת לבה לסכנה למרות שנכנס ללשכת המנכ"ל מספר פעמים וכי לא הוזהרה ולא הודרכה.

 

7.                   במהלך חקירתה הנגדית תיארה התובעת את שאירע והסתייעה בשרטוט שנערך המתאר את מקום הימצא כל אחד מרכיביו של החדר בו עבדה. מהתיאור בעדות ובשרטוט עולה כי התובעת עסקה בשעות הבוקר בביול מכתבים ליד מכונת הביול וכי היה עליה לסיים מטלה זו עד השעה 10:00 לערך. במקביל היה עליה לשוב לשולחן העבודה שלה כדי להשיב לטלפון כאשר היה צורך בכך. התובעת הסבירה כי כאשר מיהרה לענות לטלפון, השיבה לו ומיהרה לשוב למכונת הביול נתקלה רגלה באחד החוטים.

 

8.                   הנתבע כפר בטענה זו ועמד על אי דיוקים כאלה ואחרים בתיאורים שנתנה התובעת שהובילו אותו למסקנה כי התיאור בלתי אפשרי. כך, סבר הנתבע כי שעת האירוע כפי שעולה מכתב התביעה – 10:30 – מאוחרת לשעת סיום הביול לפי עדות התובעת; מיקום הנפילה כפי שהראתה התובעת על גבי השרטוט שנערך – נ/1 – אינו עולה בקנה אחד עם מיקום החוטים; אף שהתובעת נתקלה בחוט הטלפון לסברת הנתבע– זה לא נפל על הרצפה לאחר מכן;  טענה נוספת שהעלה הנתבע במישור זה נוגעת לפער שבין עדות התובעת בבית המשפט לפיה לא סברה כי יש מקום להתריע על המפגע בעוד שבתשובותיה לשאלון השיבה כי התריעה על כך פעמים רבות (תשובה לשאלה 38 בשאלון – נ/2). עמדת הנתבע אפוא היא כי לא הוכח שהתובעת נפגעה כפי שהיא טענה.

 

9.                   טענה נוספת שהעלה הנתבע היא כי אין מדובר במפגע. לשיטתו מדובר בסביבת עבודה רגילה הקיימת בכל משרד ובצדו של כל שולחן עבודה.  הוא נסמך על כך שהתובעת היא היחידה שנפגעה משך שנים רבות ולמד מהנדירות והחד פעמיות על כך שאין מפגע אלא מדובר, כפי שהתובעת מציינת בתצהירה, ברגע של הסחת דעת.

 

10.               במחלוקת זו מצאתי לקבל את עדות התובעת ולקבוע כפי שטענה שאכן רגלה נתקלה באחד החוטים שהיה מונח על הרצפה בעת שמיהרה לשוב למכונת הביול. עדות התובעת בעניין זה הייתה מהימנה עלי ואני סבור כי  למרות הפרטים עליהם עמד בא כוח הנתבע בסיכומיו יש לקבל אותה. אני סבור כי אין לייחס משקל רב לכך שהחוטים נרשמו בשרטוט במקום אחר מהמקום בו נפלה התובעת לטענתה. התרשמתי כי השרטוט לא נערך בדיוק רב והתובעת התקשתה למקם את הדברים בחלוף הזמן. קושי זה אף הביא להפסקה בדיון שבמהלכה נערך השרטוט פעם נוספת בלשכה בכדי לאפשר עריכתו בצורה נינוחה יותר. כך גם באשר ל'פער' שבין השעה שנרשמה בתצהיר העדות הראשית לבין השעה שנאמרה בעדות. בחינת ההודעה שנמסרה למוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה (הכלולה במסגרת תעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק) מעלה כי אין כל פער ואיני סבור שיש ללמוד מהפער שהיה בעדות לגבי התלונה על המפגע על שלילת גרסת התובעת לעניין נפילתה. לסיכום,  התרשמותי מעדות התובעת לא הותירה ספק כי אכן נפלה כתוצאה מהתקלות בכבל שהושאר באופן חופשי על הרצפה בסביבת העבודה שלה ובמיקום שבו היא נדרשת לצעוד במהירות מעמדת הביול למכשיר הטלפון, כפי שטענה.  

 

11.               בהקשר זה אציין כי הנתבע לא הביא לעדות אף לא אחד מעובדיו שהיה במקום בעת התאונה. שני העדים שהובאו: מר צבי קידר, המשנה למנכ"ל, לא התייחס בתצהירו לטענות התובעת לגבי מיקום החוטים ונפילתה כתוצאה מכך. אף העד הנוסף, הממונה על התובעת, מר אבי חיימוביץ', נשאל אם נמצאו במקום חוטים ולא ידע להשיב.

 

האחריות והאשם התורם

 

12.               נוכח הממצאים העובדתיים עולה השאלה האם מוטלת על בית החולים אחריות. התובעת מבקשת לקבוע אחריות מלאה. בית החולים טוען כי אין מוטלת אחריות ולחילופין כי יש להטיל אשם תורם משמעותי.

 

13.              בכל הנוגע לעצם הטלת אחריות על המעסיק במקרה שכזה דומה כי התשובה ברורה. על המעסיק מוטלת החובה לדאוג להימצאות סביבת עבודה בטוחה עבור העובד ועליו לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר. 'אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש' (ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3), 225, עמ' 229-230 (1993); ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל פ"ד לט(4), 266, עמ' 271-272 (1985)).  חובה זו משמעה שיש להביא לכך שיסופקו לעובד תנאי עבודה ותנאי בטיחות סבירים כנדרש ושלומו יובטח כך שיצא בסיומו של יום העבודה שלם בגופו, כפי שהחל אותו (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט (3), 66, עמ' 76-77 (2004)).

 

 

14.               סביבת עבודה בטוחה כוללת מניעת הימצאות מפגעים דוגמת זה שנמצא במקום בדמות חוטים משוחררים שרגל עובד, הממהר לשוב לעבוד ליד מכונה לטובת ולרווחת המעביד, תתקל בהם. אכן, ניתן לצפות שהתובעת תתן דעתה לכך ואולם המציאות מלמדת כי עובדים מסורים, כמו התובעת, מעוניינים לבצע את עבודתם במהירות לעיתים דעתם נמצאת מוסחת. למניעת הפגיעה בהם באותם מקרים נועדו אמצעי בטיחות ובמקרה זה ניתן היה על נקלה לדאוג לקשירת החוטים לחיבורם לרהיטים או להצבתם בתעלות מתאימות. בהימנעות מלעשות כן התרשל המעביד ולכן חב כלפי התובעת.

 

15.               למרות זאת, מקובלת עלי עמדת בית החולים כי יש להטיל במקרה זה אשם תורם.  כידוע ההכרעה בשאלת הטלת אשם תורם מחייבת בחינת אשמם של המזיק ושל הניזוק והשוואת מידת האשם המוסרי שדבק בכל אחד מהם (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1), 1 ,עמ' 21-22  (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422 (1990)).

 

16.               אשם זה אינו נובע רק מחוסר תשומת הלב של התובעת לחוטים ברגע המקרה אלא בעיקר מכך שחלק גדול מהאשמה המיוחסת לבית החולים באי טיפול במפגע משך שנים נוגעת גם לתובעת. מדובר במנהלת הלשכה של אחד המנהלים בבית החולים, מי שעובדת באותו חדר ובאותו מקום שנים ארוכות וציפיותיה כי מנהל האחזקה יתן דעתו לחוטים המסתובבים חלות גם לגביה. ניתן היה לצפות כי התובעת כמו מנהל האחזקה תתן דעתה למפגע זה ותדאג לזמן את מי שמופקד על הטיפול בו (ר' לעניין זה תשובת התובעת לשאלון (תשובה 38 לנ/2 והשווה עדותה עמ' 16).

 

17.               בנסיבות אלה יש לייחס לתובעת אשם תורם שאת שיעורו אני מעריך ב- 20%. בית החולים ישא אפוא ב- 80% מהנזקים שנגרמו לתובעת.

 

 

הנזק

 

18.               כאמור, בתאונה נגרם לתובעת שבר תוך קופסתי בצוואר הירך הימני. היא הובהלה לבית החולים הדסה ונותחה. היא שוחררה מבית החולים לאחר 23 ימים שבהם הייתה מאושפזת ובמשך 6 חודשים לאחר מכן נעזרה בהליכון ובהמשך במקל.  נוכח מגוריה לבד בדירה שהגישה אליה מצריכה עליה במדרגות עברה התובעת להתגורר משך שנתיים בדירת בתה, דורית קימן, עד לנסיעתה של הבת לחו"ל ולאחר מכן שבה להתגורר בדירתה.

 

19.               במהלך התקופה בחודש פברואר 2006 התרחש זיהום ברגלה של התובעת והיא עברה ניתוח להחלפת פרק הירך והייתה מאושפזת משך עשרה ימים. ניתוח זה גרר בעקבותיו תקופת אי כושר נוספת. בחודש אפריל 2006 היא אושפזה שוב להשלמת התהליך הניתוחי ושוחררה כעבור מספר ימים.

 

 

חוות הדעת הרפואיות

 

20.               לכתב התביעה צורפה חוות דעת של ד"ר יוסף קינן. בית החולים מצדו הגיש את חוות הדעת של ד"ר מיכאל לבני. נוכח הפער בין חוות הדעת מונה פרופ' רמי מושיוב מומחה רפואי מטעם בית המשפט. מאחר והצדדים בחרו שלא לחקור את המומחים ולמעשה נשענו על קביעותיו של פרופ' מושיוב אתייחס רק אליהן.

 

21.               המומחה מפרט את מהלך הטיפול ואת הניתוחים שעברה התובעת. הוא מציין כי מצא בבדיקה מגבלה בתנועה  וקיצור של רגל ימין. עוד הוא מפרט את הממצאים הנובעים מהצילומים.

 

22.               בהמשך חוות הדעת הוא קובע כי נכותה של התובעת היא בגובה של 30% וכי היא סובלת מצליעה משולבת, דלדול שרירים, הגבלה בתנועות המרפק, רגישות בהנעת המרפק וקיצור של רגל ימין. הוא מאשר כי התובעת שהתה בחופשת מחלה מיום התאונה ועד ליום 31.3.05 ומיום 15.2.06 ועד ליום 31.8.06.

 

23.               לפרופ' מושיוב נשלחו שאלות הבהרה מטעם התובעת שהתייחסו להיבטים שונים של התפקוד לאחר התאונה.  בהתייחסו לשאלה האם התובעת הייתה יכולה לעבוד בתקופה שבין יום 31.3.05 ליום 4.2.06 השיב כי התובעת הייתה מסוגלת לכך אך אם רופאיה המטפלים הנחו אותה שלא לשוב לעבודה יש להכיר בהמלצתם. מכל מקום בהשיבו לשאלה אחרת הוא הבהיר כי התובעת הייתה יכולה לשוב לעבודתה כמזכירה החל מיום 31.8.06 אך יחד עם זאת 'הגיוני בהחלט להתחשב בגילה הקרוב לגיל הפרישה'. הוא הוסיף כי התובעת נזקקה בתקופת אי הכושר לעזרה ולסיוע. הוא ציין כי הוא מקבל את תלונות התובעת המופיעות בחוות הדעת ולפיהן יש קושי תפקודי בהליכה, נסיעה, פעולות פיזיות שונות אך הבהיר כי לא עלה צורך בעזרה חיצונית.

 

 

הפסדי ההשתכרות

 

24.               התובעת עבדה כאמור כשכירה בבית החולים ותפקידה היה מזכירה ולימים מנהלת לשכת המנהל האדמינסטרטיבי.  לאחר התאונה התובעת לא שבה לעבודה ופרשה לגמלאות. במהלך התקופה היא ניצלה חלק מימי המחלה שעמדו לרשותה (כ- 300 ימים).

 

25.               משכורתה הממוצעת של התובעת עובר לתאונה עמדה על 8,832  ¤ (כמפורט בסיכומיה לאחר תוספת החלק היחסי בדמי הבראה ובמשכורת 13).  לאחר התאונה קיבלה התובעת את מלוא השכר מבית החולים: בשלושת החודשים הראשונים על חשבון דמי הפגיעה ובהמשך על חשבון ימי המחלה שלה למעט בחודש אחד שבו שולם לה השכר על חשבון ימי חופשה. החל מיום 1.10.05 פרשה התובעת לגמלאות כיום היא מקבלת פנסיה בסכום של 3,200 ¤.

 

26.               התובעת מבקשת לקבל פיצוי עבור הפסד השכר בעבר לפי הפירוט שלהלן:

 

א.      עבור התקופה שבגינה שולמו דמי פגיעה – 3 חודשים – לפי סכום של 3,200 ¤ לחודש ובסה"כ – 9,400 ¤.

 

ב.      עבור התקופה מיום 4.11.04 ועד ליום 29.9.05 – 11 חודשים לפי שכר מלא של 9,900 ¤ לחודש – 108,900 ¤.

 

ג.        עבור יתרת התקופה – 60 חודש – לפי הפסד של 6,700 ¤ לחודש – 402,000 ¤.

 

ד.      הפסד צבירה לפנסיה  - 108,000 ¤.

 

27.               לטענת הנתבע אין לפסוק כל פיצוי עבור התקופה שעד מועד הפרישה שכן בתקופה זו שולם לתובעת מלוא השכר. עוד טוען הנתבע כי החל מחודש אפריל 2005 הייתה התובעת יכולה לשוב לעבוד בבית החולים או במקום אחר ולכן אין לה כל הפסד. הנתבע שולל לחלוטין את טענת התובעת כי פרשה בשל התאונה אלא טוען כי הפרישה נעשתה לבקשת התובעת משיקוליה שלה. לחילופין ולשם הזהירות טוען הנתבע כי ככל שיקבע שיש קשר בין הפרישה לבין התאונה כי אז יש לנכות את טובות ההנאה שצמחו לתובעת בשל פרישתה ובעיקר את המענק שקיבלה בסכום של 180,000 ¤.

 

28.               המחלוקת בין הצדדים מחייבת תחילה הכרעה בשאלה האם התובעת פרשה לגמלאות החל מיום 1.10.2005, בהיותה בגיל 61 לערך בשל התאונה. התובעת אמרה בעדותה כי הייתה מעוניינת לחזור לעבודה ואף אמרה זאת לממונים עליה בבית החולים. לדבריה בית החולים לא היה מעוניין בחזרתה לעבודה ולמעשה אילץ אותה לפרוש. בעדותה בבית המשפט היא שבה ואמרה כי רצתה לשוב לעבודה והייתה מוכנה לבצע אותה אך נאמר לה על ידי מר אבי חיימוביץ הממונה עליה כי הוא ממליץ לה שלא לשוב. לדבריה 'אבי תמיד אמר לי ... אל תחשבי על זה, אני לא מציע לך... תראי זה כבר לא מתאים לך שם, אני צריך מזכירה אחרת' (עמ' 9). בהמשך היא הוסיפה כי אמרה למר חיימוביץ כי הוא רוצה לחזור לעבודה ואז אמר לה שלדעתו צבי קידר לא יסכים לכך שתחזור והוצעה לה ההצעה לקבל מענק פרישה כדי שלא תשוב לעבודה.

 

29.               בחקירה הנגדית הוסיפה התובעת וציינה כי 'המנהל הממונה עלי בכל שיחה שהיתה לנו הייתי אומרת לו אני עוד מעט חוזרת לעבודה, הוא אמר אל תעשי את זה כי צבי קידר לא רוצה. אמרתי לו זה בית חולים לנכים, אני אבוא על כסא גלגלים. אני רוצה לחזור לעבודה' (עמ' 17). יציאתה לפנסיה, כך עמדת התובעת, נעשתה 'מתוך לחץ שלא רצו להחזיר אותי לעבודה, רצו רוח צעירה ויפה' (עמ' 18).

 

30.               לעומתה מר צבי קידר, המשנה למנכ"ל בית החולים, כתב בתצהירו כי אין זה נכון שהתובעת אולצה שלא לשוב לעבודה. בחקירה הנגדית הוא עמד על דברים אלה וטען כי 'לא דחף את התובעת לפרוש' (עמ' 29). בחקירתו התברר כי לא הוא זה שעמד בקשר עם התובעת אלא מר אבי חיימוביץ והתייחסותו לכך שבית החולים לא אילץ את התובעת לפרוש נשענת על כך שהוא עצמו לא עשה כן וכך גם מנכ"ל בית החולים. הוא הוסיף כי אינו יודע מה נאמר לתובעת על ידי מי שניהל את המשא ומתן עמה מטעמו (עמ' 30).

 

31.               מתוך עדותו של מר חיימוביץ עלה כי בית החולים אמנם לא אילץ את התובעת לפרוש אך היה מעוניין מאוד בפרישתה ולכן הציע לה לקבל מענק נכבד בכדי שתסכים לפרוש. לדבריו הנחה אותו צבי קידר לנהל עם התובעת שיחה 'ולראות איך אפשר להוציא אותה לפנסיה לאור הבעיות הבריאותיות שלה' (עמ' 32). הוא שלל את הטענה כי אילץ את התובעת לפרוש אלא הציע לה את ההצעה מבלי שהפעיל עליה לחץ (עמ' 32).

 

32.               איני סבור כי בכדי שפרישת התובעת תיקשר בקשר ישיר לתאונה יש צורך באילוץ לפרוש ודי במה שנעשה כדי להקים את הקשר הנדרש. בית החולים, כפי שהובהר לא היה מעוניין בחזרת התובעת לעבודה ולמעשה העביר לה מסרים ברורים שחזרתה לעבוד במצבה אינה רצויה מבחינתו. במצב דברים זה, אף אם בית החולים לא אילץ את התובעת שלא לשוב לעבודה וככל שהייתה מתעקשת לשוב למקום העבודה היה מסכים לכך,  הוא הניע אותה בדרך נעימה יותר להגיע למסקנה זו בעצמה תוך שהוא מציע לה הצעות שיביאו אותה להגיע למסקנה אליה היה מעוניין שתגיע.

 

33.               המסקנה הנובעת מתיאור הדברים שלעיל היא שאף אם לא היו אילוץ או כפיה  הניע בית החולים את התובעת לצאת לפרישה מוקדמת ויציאתה של התובעת לגמלאות היא אכן תוצאה של התאונה ולולא אותו תהליך שהביא את התובעת להסכים לכך, לא הייתה מניעה, מבחינתה, לשוב לעבודה, כפי שרצתה והתכוונה לעשות.

 

34.               על רקע זה יש לבחון את הפסדי העבר של התובעת בתקופה שעד לפרישתה ובתקופה שלאחר מכן. חישוב ההפסד לאחר הפרישה ייעשה על בסיס הנחת היסוד כי הפרישה אכן קשורה לתאונה. הנחת יסוד נוספת אותה יש להניח מתייחסת לשאלה האם התובעת בגיל 61 ולאחר שיצאה לגמלאות הייתה יכולה למצוא עבודה אחרת. בעניין זה מקובלת עלי עמדת התובעת כי בהתחשב במצבה הרפואי, קשיי התנועה שלה, כשלכל אלה מצטרף גילה המתקדם לא הייתה אפשרות מעשית למציאת עבודה אחרת.

 

35.               בכל הנוגע לתקופה שבה שולמו דמי פגיעה לא מצאתי מה הבסיס לחייב את הנתבע לשלם את השכר פעם נוספת. בתקופה הנוספת שבגינה שולם השכר המלא על חשבון מכסת ימי המחלה זכאית התובעת לכאורה לערך הפדיון של ימים אלה שלא יכולה הייתה לפדות אותם בעת פרישתה אלא שהתובעת לא הביאה כל ראיה היכולה לאפשר הערכה של ערך הפדיון של הימים האלה, התנאים שבהם ניתן לפדותם ומתי אלא הסתפקה בטענה כי היא זכאית לתשלום מלא עבורם ובניסיון להביא לכך שמר קידר יבסס עבורה על דוכן העדים את שלא הוכיחה. משלא הסתייע הדבר אין מנוס מהקביעה כי התובעת לא עמדה בנטל להראות שנגרם לה הפסד ומה שיעורו.

 

36.               למרות זאת, מצאתי כי בהינתן ששולם לתובעת סכום של 15,000 ¤ בעת פרישתה עבור ימי המחלה שלא נפדו (כ – 220) כי ניתן להיעזר בקנה המידה הזה להערכת שווי ימי המחלה שנוצלו. בהתחשב בכך שמדובר בניצול של כ- 300 ימים. לפיכך, אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 20,000 ¤. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופת תשלום השכר על חשבון ימי המחלה.

 

37.               הרכיב האחרון של ההפסד עד למועד הפרישה הוא החודש שבו שולם השכר על חשבון ימי החופשה. בגין חודש זה אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 8,832 ¤. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.9.05.

 

38.               באשר לזמן שחלף ממועד הפרישה ועד עתה (49 חודשים ולא 60 כפי שטענה התובעת) אני פוסק לתובעת את ההפרש בין השכר עובר לתאונה לבין הפנסיה המשולמת עתה  (8,832 ¤ - 3,200 ¤) – 5,632 ¤ לחודש ובסה"כ – 275,968 ¤. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

 

39.               התובעת טענה בנוסף כי הפסידה את האפשרות לפדות את ימי החופשה הנותרים בשל הצמצום במכסת הימים אך גם טענה זו לא הוכחה ולא הוברר מה התנאים המזכים בפדיון ימי מחלה והאם אכן נמנע הפדיון של הימים שנותרו בשל ניצול הימים לאחר התאונה. מכל מקום הוברר כי התובעת קיבלה בסופו של דבר תשלום עבור ימים אלה. משהתובעת נמנעה מלהביא ראיות בעניין זה והסתפקה בטענות כלליות ובניסיון לדלות ממר קידר במסגרת חקירתו הנגדית מידע ונתונים לא הוכח כי הסכום שהגיע לתובעת היה גבוה יותר.

 

40.               עוד טענה שהועלתה בהקשר זה הייתה של הפסד הצבירה לפנסיה ואולם גם כאן לא הוברר מהם תנאי ההפרשה לפנסיה והאם נגרעה הפנסיה המשולמת לתובעת בשל כך שלא עבדה החל מיום 1.10.05. משלא הוברר האם תנאי הפנסיה בקרן מקפת נגרעו בשל כך אין מקום לפסיקת פיצוי.

 

 

עזרת הזולת

 

41.               לטענת התובעת לאחר התאונה היא לא הייתה יכולה לבצע פעולות בסיסיות וזאת במשך שנתיים לאחר התאונה. היא נזקקה לשעות עזרה רבות ועברה להתגורר בבית ביתה וחתנה עד שהבת חזרה לארצות הברית.  לאחר מכן היא נדרשה לעזרה של 5 שעות ביום ולהערכתה היא נזקקת לעזרה בהיקף של שעתיים ביום לפחות לתוחלת חייה. התובעת ערכה בסיכומיה חישוב המתבסס על שעות עזרה בשווי של 30 ¤ לשעה. הנתבע סבור כי נוכח תשובת המומחה אין מקום לפסיקת עזרת הזולת.

 

42.               באשר לתקופה שבה שהתה התובעת בבית הבת דורית יש לפסוק לתובעת פיצוי עבור העזרה שהושיטו לה הבת ובני משפחתה. מדובר בתקופה שבה עברה התובעת מספר ניתוחים, נזקקה לסיוע רב יחסית ולתמיכה. בגין תקופה זו שנמשכה כשנתיים אני פוסק לתובעת פיצוי בגובה של 30,000 ¤ נכון להיום. באשר ליתרת התקופה (40 חודשים) אני פוסק לתובעת פיצוי נוסף בסכום של 30,000 ¤ עבור העזרה שקיבלה מהבן ששהה עמה.  בכל הנוגע לעתיד אני פוסק לתובעת סכום נוסף של 110,000 ¤ המשקף עלות עזרה חיצונית של בסכום של כ- 750 ¤ עד הגיעה לגיל 80.

 

43.               לסיכום, סכום הפיצוי בראש נזק זה יעמוד על 170,000 ¤.

 

 

הוצאות רפואיות

 

44.               התובעת צירפה ריכוז של קבלות ששילמה עבור הוצאות רפואיות לרבות השתתפות עצמית לגבי התשלומים ששולמו למנתחים שניתחו אותה באופן פרטי. סכום הקבלות עומד על סך של כ- 28,000 ¤. הנתבע חולק על הצורך במרבית ההוצאות. הוא טוען כי אין כל הצדקה להטיל עליו את הנטל לשאת בעלות התשלום למנתחים הפרטיים שהיו מנתחים את התובעת ממילא במסגרת בית החולים הדסה בו הייתה. עוד הוא טוען כי בהינתן שמדובר בתאונת עבודה היו ההוצאות שאינן קשורות לטיפול פרטי מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

 

45.               אכן, לעיתים ניתן לקבל היזקקות לטיפול פרטי שעלותו נכבדה ואולם על התובע הנטל להסביר את נחיצות הטיפול ואת סבירות ההוצאה בין בעת הערכת הזכאות לפיצוי ובין במסגרת חובתו להקטין את הנזק  (ע"א 2300/92 דן רחמים נ' ד"ר ליביס גנדלר (פורסם במאגרים, 1995) וההפניות שם, ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45, 53 (1991) וההפניות שם).

 

46.               במקרה זה לא שוכנעתי כי ההוצאה הייתה מוצדקת, התובעת עמדה בסיכון החורג מהסיכון הרגיל או כי הטיפול הרגיל הניתן לחולי בית החולים הדסה אינו באיכות מספקת. למרות זאת, אני נכון להניח כי בשלבים המאוחרים יותר כאשר מצב הדברים הסתבך מעט הייתה הצדקה רבה יותר לפניה לטיפול פרטי.

 

47.               לפיכך, אני פוסק לתובעת פיצוי חלקי עבור הוצאותיה אותו יש לאמוד בסכום של 20,000 ¤, נכון להיום. לא מצאתי כי הונחה תשתית לפסיקת נזק עתידי.

 

 

הוצאות נסיעה במוניות בעבר

 

48.               התובעת כללה בסיכומיה תביעה לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 10,000 ¤ אך נמנעה מלתבוע פיצוי עתידי עבור הוצאות נסיעה או ניידות. בהינתן כי לא הובאו ראיות המצביעות על הוצאות שנעשו אך בהנחה כי אכן נזקקה התובעת מעת לעת לשימוש במוניות אני פוסק לה פיצוי בסכום של 2,000 ¤. משלא נתבקש פיצוי עבור ניידות או הוצאות נסיעה בעתיד לא ניתן לפסוק פיצוי כאמור.

 

 

התאמת דיור

 

49.               התובעת ביקשה בסיכומיה פיצוי בסכום של 5,000 ¤ עבור התאמת אמבטיה ומקלחון וכן סכום של כ- 30,000 ¤ עבור הצורך להחליף דירה. שני המרכיבים של ראש נזק זה לא הוכחו. לא הוברר האם אכן יש צורך בהחלפת הדירה או בהתאמת האמבטיה ולא נתקבלה עמדת המומחה לכך. עוד לא הוכחו הסכומים הנתבעים.

 

 

נזק לא ממוני

 

50.               כמתואר לעיל, חייה של התובעת השתנו ללא הכר לאחר התאונה ומבחינתה שלה היא שהייתה 'איילה' כלשונה הפכה נתמכת ונעזרת. הניתוחים שעברה, תקופות האשפוז הממושכות והמעבר מחיי עבודה פעילים הסבו לה נזק לא מבוטל. התובעת מעריכה את הנזק שנגרם בסכום של 300,000 ¤. הנתבע סבור כי יש לפסוק סכום נמוך בהרבה. בהינתן השיקולים שלעיל אני פוסק לתובעת סכום של 150,000 ¤ (הסכום כולל את הריבית שנצברה מיום התאונה).

ניכויים

 

51.               כמוסכם על הצדדים יש לנכות את הסכומים ששולמו לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי למעט דמי הפגיעה. על פי אישור המוסד לביטוח לאומי מדובר בסכום של 91,287 ¤. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם למרכיביו השונים כמפורט בתעודת עובד הציבור.

 

52.               שאלה אחרת היא האם יש לנכות את המענק ששולם לתובעת על ידי הנתבע בעת פרישתה. בעניין זה חלוקים הצדדים: התובעת טוענת כי המענק לא שולם לה בשל התאונה וכי משולמים מענקים לעובדי הנתבע גם כאשר אינם נפגעים בתאונה ופורשים מסיבות אחרות. הנתבע חולק על טענת התובעת וטוען כי ככל שיקבע כי פרישת התובעת היא בשל התאונה יש לנכות את המענק ששולם לה.

 

53.               בחקירתה הנגדית סיפרה התובעת כי סכום המענק שולם לה כ'מענק מתנה' כי 'רצו להיפטר ממנה' (עמ' 18).

 

54.               מתוך תיקה האישי של התובעת שהוגש לבית המשפט עולה כי לאחר המשא ומתן על יציאתה לגמלאות היא כתבה לבית החולים מכתב ובו ביקשה לקבל את המענק האמור. באותו מכתב הודיעה התובעת כי 'עקב בעיות אישיות ובריאותיות עקב תאונת העבודה שעברתי ...'.

 

55.               בעניין המענק העיד מר צבי קידר כי המענק ששולם לתובעת היה 'יוצא דופן ובית החולים לא היה מחויב להעניקו' (סעיף 7 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הוא ציין כי מענקים שולמו גם לעובדים אחרים אך בסכומים מזעריים ובמקרים בודדים (עמ'   25).

 

56.               במכתב שנכתב ובו סוכמה מטעם בית החולים מתן המענק לתובעת נכתב כי 'ההנהלה החליטה כאות הערכה על שנות עבודתך המסורות באלין לאשר לך מענק חד פעמי ולפנים משורת הדין בשעור 180,000 ¤'.

57.               בהתחשב במסקנה אליה הגעתי, כאמור לעיל, כי פרישת התובעת הייתה תוצאה של תאונת הדרכים וכי למעשה הנתבע הניע את התובעת לפרישה, בין היתר, בשל תשלום המענק, הרי שהמסקנה הנובעת מכך היא שיש לנכות את הסכום ששולם. אף שהתובעת טענה כי שולמו מענקים גם לעובדים אחרים הרי שטענה זו לא הוכחה. התובעת לא הביאה נתונים שיכולים לשכנע לגבי עובדים אחרים והעובדים שבא כוחה התייחס אליהם בחקירתו של מר קידר לא הובאו לעדות באופן שיאפשר לקבוע ממצא לפיו המענק משולם לעובדים הפורשים באופן כללי. מתוך הדברים שאמר מר קידר, המקובלים עלי, וכן מתוך הדברים שעלו בחקירת מר חיימוביץ עלה כי מדובר במענק חריג שתשלומו נעשה כדי להניע את התובעת לפרוש לגמלאות ולא שוכנעתי כי אם הייתה התובעת ממשיכה לעבוד אלמלא התאונה עד לגיל הפרישה היה משולם לה מענק כלשהו.

 

58.               לסיכום יש לנכות מסכום הפיצוי גם את סכום המענק – 180,000 ¤. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו שולם לתובעת.

 

סיכום

 

59.               אני פוסק לתובעת פיצוי לפי הפירוט שלהלן:

 

 

60.               את החישוב יש לתקן בהתאמה לאחר תוספת הפרשי ההצמדה והריבית לרכיבים שבהם צוין כי יש להוסיפם. לסכום המתקבל לאחר ההוספה יצורפו שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום המתקבל בתוספת מס ערך מוסף.

 

61.               הנתבע ישא בהוצאות המשפט של התובעת, לרבות האגרה, עלות חוות הדעת של המומחים והוצאות הגעתה של הבת דורית קניק למתן עדותה. את סכום ההוצאות ישום כב' הרשם, לאחר שתוגש לו בקשה מתאימה.

 

 

ניתן היום כ"א בחשון, תש"ע (8 בנובמבר 2009) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תעביר את פסק הדין  לבאי כוח הצדדים.