פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

1.         תביעת המערער להכיר במחלת הסוכרת 2 בה לקה כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט מיכאל שפיצר; בל 3002/04). בית הדין האזורי קיבל את חוות דעתו של המומחה, ממנה  עולה כי השפעת אירוע חריג שאירע למערער בעבודתו על היווצרות המחלה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. על כך הערעור שלפנינו.

2.         הרקע העובדתי, כפי שעולה מתיק בית הדין האזורי:

א.        המערער עבד במפעל תומר 2000 אגודה שיתופית חקלאית בע"מ משנת 1995 ועד ליום 16.2.00, מועד בו פוטר מעבודתו באופן לא צפוי; "המערער קיבל את פיטוריו קשה והיה במצב של דחק נפשי חריף"; חודש וחצי לאחר פיטוריו החל המערער להרגיש רע. במהלך החודשים יוני-יולי בשנת 2000 אובחנה אצלו מחלת הסוכרת 2 (להלן גם: המחלה).

ב.         המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), במסגרתה ביקש להכיר במחלת הסוכרת 2 ממנה הוא סובל כ"פגיעה בעבודה", בטענה כי המחלה נגרמה עקב פיטוריו מעבודתו והדרך בה בוצעו.

ג.         במהלך הדיון בבית הדין האזורי הודיע המוסד על הסכמתו לראות בפיטורי המערער ביום 16.2.00 "אירוע חריג" בעבודה (להלן: האירוע החריג). המוסד טען כי אין קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין תנאי עבודתו.

ד.         בית הדין האזורי מינה את המומחה היועץ הרפואי פרופ' יוסף זהבי (להלן: המומחה הרפואי) לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין מחלת המערער. בחוות דעתו מיום 4.1.06 קבע  המומחה היועץ הרפואי כי היו קיימים במערער גורמי סיכון למחלת הסוכרת, והם: סיפור משפחתי, עישון כבד ועודף משקל. המומחה קבע כי "המשקל שיש לייחס לדחק הנפשי בהתפתחות הסוכרת בתובע הינו לכל היותר כ- 10%".

ה.        בפסק דין מיום 4.7.06 דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער מהטעם שאין קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין מחלת המערער, תוך שהסתמך על חוות דעת המומחה הרפואי.

ו.         המערער ערער על פסק הדין מיום 4.7.06 לבית דין זה (עב"ל 516/06). במסגרת הערעור ניתן ביום 30.11.06 תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה "נקודת המוצא שהייתה צריכה להנחות את המומחה הינה כי המערער לא סבל מהשמנת יתר... עניינו יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיפנה שאלת הבהרה למומחה והשאלה תהא - האם יש מקום לשינוי חוות דעתך הקודמת בהתבסס על ההנחה כי המערער לא סבל מהשמנת יתר. על המומחה להשיב במנומק לשאלה האמורה." (להלן: פסק הדין הראשון של בית הדין הארצי).

ז.         תשובתו של המומחה לשאלה שהופנתה אליו על ידי בית הדין האזורי על פי פסק הדין הראשון של בית הדין הארצי(להלן: שאלת ההבהרה), היתה כדלקמן:

"בעיון חוזר בתיקו הרפואי של מר פרץ אברהם מסתבר שב- 31/7/00 הוא סבל מעודף משקל (OVERWEIGHT). ה- BMI (BODY MASS INDEX) היה 27.18 (הנורמה 19-24). נבדקים עם רמת BMI בין 25-30 מוגדרים כ- OVERWEIGHT המערער לא סבל מהשמנת יתר (OBESITY). בהשמנת יתר ה- BMI הנו מעל ל- 30.

לנבדקים עם עודף משקל (OVERWEIGHT) ובעיקר לאלו הסובלים מהשמנת יתר (OBESITY) יש סיכון גבוה לפתח תנגודת לאינסולין היות ותאי השומן מפרישים חומרים המפריעים ליכולת הגוף לנצל אינסולין, המוגדרת כתנגודת לאינסולין, הנה אחד מ- 3 המאפיינים לסוכרת מטיפוס II (כמצויין בעמוד 2 של חוות דעתי מיום 4/1/06).

המשקל שיש לייחס ל - OVERWEIGHT כגורם לסוכרת מטיפוס II עקב ההפרעה ליכולת הגוף לנצל אינסולין, קטן בהרבה מזה של OBESITY. בנוסף יש עוד 2 גורמים חשובים המאפיינים סוכרת מטיפוס II והם - הפרעה בהפרשת אינסולין מהלבלב וייצור מוגבר של הסוכר בכבד.

בתובע מר אברהם פרץ היו 3 גורמי סיכון להתפתחות סוכרת מטיפוס II, שאובחנה ביום 23/7/00 והם :-

סיפור משפחתי, האם סבלה מסוכרת מטיפוס II.

עישון כבד.

עודף משקל OVERWEIGHT שהיה קיים בתובע בתאריך אבחון הסוכרת.

לאור הנ"ל, אינני רואה צורך לשנות את המלצתי לקביעת 10% בתובע כפי שציינתי בחוות דעתי מיום 4/1/06.

חשוב לציין שגם אם התובע לא היה ב- OVERWEIGHT בתאריך אבחון הסוכרת, גם אז לא הייתי משנה את המלצתי מיום 4/1/06 ל- 10% נכות בגין קשר בין פיטורי התובע למצבו הבריאותי היות ואת 10% הנכות ייחסתי לדחק הנפשי בהתפתחות הסוכרת (עמ' 2 לחוות דעתי)".

ח.        בעקבות תשובת המומחה, פנה המערער לבית הדין האזורי ב"בקשה לקביעה כי לאירוע היה משקל רב ומשמעותי בהופעת המחלה או לחילופין למינוי מומחה רפואי נוסף", בנימוק שהמומחה הרפואי מסרב לקבל את הנחיות בית הדין וסותר בתשובתו לשאלת ההבהרה את קביעותיו הקודמות.

בקשת המערער למינוי מומחה נוסף נדחתה בהחלטת בית הדין מיום  14.2.07, משנקבע כי "משקל יתר ו- BMI הנגזר ממנו, הם נתונים המצויים בחומר הרפואי, ולכן רשאי המומחה, שעה שאין הוא מתעלם מהחלטה אלא מבחין בין משקל עודף להשמנת יתר, לעשות כן".

פסק הדין  של בית הדין האזורי

3.         בפסק הדין מיום 12.7.07, הוא פסק הדין מושא הערעור שלפנינו, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער להכרה במחלת הסוכרת 2 ממנה הוא סובל כ"פגיעה בעבודה". בית הדין קבע כי בתשובתו לשאלת ההבהרה, הבהיר המומחה הרפואי היטב את ההבדל בין "משקל יתר" לבין "השמנת יתר". בית הדין הפנה לקביעת המומחה, לפיה גם "אילו לא לקח כלל בחשבון את משקל היתר, לא היה משנה את המלצתו, שכן את אותם 10% נכות עליהם המליץ ייחס לדחק הנפשי בהתפתחות הסוכרת". בית הדין מוצא כי קביעות אלה של המומחה מקבלות ביטוי ברור גם בחוות דעתו המקורית. בית הדין מציין כי גם הוא לא היה ער לאבחנה בין "עודף משקל" ו"השמנת יתר", וקובע כי לצורך זה ממונה מומחה רפואי "שיאיר את עיניו של בית הדין בהבדלים שבין מונחים רפואיים שונים". בית הדין מטעים כי ההתייחסות בפסק הדין הראשון של בית הדין הארצי היתה ל"השמנת יתר" ולא ל"משקל יתר", ואין להלין על המומחה שהבהיר את הדברים על פי הבנתו. בית הדין קבע כי 10% אליהם התייחס המומחה בתשובתו לשאלת ההבהרה הן המשקל שיש ליתן לדחק הנפשי, ולא אחוזי הנכות אותם יש לתת למערער, וציין כי הצדדים לא ביקשו להפנות שאלות הבהרה למומחה בעניין זה.  לאור האמור קבע בית הדין האזורי כי דין תביעתו של המערער להכרה במחלתו כ"פגיעה בעבודה" להידחות.

כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש הערעור שלפנינו.

הערעור

4.         במסגרת דיון "קדם ערעור" שהתקיים ביום 18.6.08 בפני חברי, השופט יגאל פליטמן, ניתנה החלטה בהתאם להסכמת הצדדים, לפיה רשאי המערער להמציא מסמכים "להפרכת טענת עודף המשקל". המערער המציא מסמכים מטעמו בהתאם להסכמה כאמור.

5.         בדיון "קדם ערעור" נוסף, שנערך בפני ביום 7.1.09, נקבע בהסכמת הצדדים כי המערער יודיע בתוך 14 יום האם הוא עומד על הערעור, וככל שהוא עומד על הערעור, יגישו הצדדים השלמת טיעונים. משהודיע המערער כי הוא עומד על ערעורו, ומשהשלימו הצדדים את הגשת סיכומי הטענות מטעמם, הועבר התיק למתן פסק דין על ידי מותב, על יסוד סיכומי הצדדים וכלל החומר שבתיק.

להלן נביא את עיקרי טענות הצדדים, כעולה מכתב הערעור, סיכומי הצדדים וטיעוניהם בפני בית הדין.

6.         לטענת המערער, טעה בית הדין האזורי בדחותו את התביעה. לטענתו, בפסק הדין הראשון של בית הדין הארצי נקבע כי על המומחה לחוות דעתו בעניינו של המערער תוך התעלמות מוחלטת מעניין המשקל. המומחה הרפואי חרג מה"מנדט" שניתן לו, בכך שייחס משמעות לעודף המשקל. המערער מטעים כי הצדדים, כמו גם בית הדין האזורי, לא היו מודעים להבחנה בין המושגים "השמנת יתר" ו"עודף משקל", והוא מפנה לכך שבהליך הקודם בבית הדין האזורי לא הבחינו הצדדים בין שני המונחים הללו. המערער מוסיף וטוען כי גם אם נפעל לפי שיטת המוסד, של "בחינה מילולית ודווקנית של הטקסט", למעשה קובע המומחה הרפואי כי למערער 10% נכות סך הכל, אותם הוא מייחס לדחק הנפשי. בנוסף טוען המערער, כי השאלה שעל בית הדין לבחון היא האם השפעת האירוע החריג פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לטענתו "אין מדובר בבחינה באחוזים של 'רוב ומיעוט', אלא בהשפעת אירוע, בין היתר, בבחינת מה היה קורה 'אלמלא האירוע' ".

לטענת המערער, המומחה הרפואי "נעול על דעתו", ובתשובתו לשאלת ההבהרה הוא סותר את מסקנותיו בחוות דעתו הראשונה. כמו כן, לעניין עודף המשקל הסתמך המומחה על מסמך מיום 31.7.00, שהוא מאוחר בחודשיים ממועד אבחון מחלת הסוכרת אצל המערער.

לאור האמור טוען המערער כי פסק הדין, המאמץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי, שגוי. המערער טוען כי יש להתעלם מן המשקל שנתן המומחה הרפואי לעודף המשקל בהיווצרות המחלה, ותחת זאת יש לקבוע כי לדחק הנפשי תרומה של 40% להופעת המחלה.     

7.         לטענת המוסד כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, לאור חוות דעתו המנומקת והמפורטת של המומחה הרפואי, ומשלא קיימת הצדקה לסטות ממסקנותיו. לטענת המוסד, המומחה הרפואי השיב בבהירות רבה לשאלת ההבהרה, ותשובתו מסתמכת על התיק הרפואי. המוסד מדגיש כי לדעת המומחה, גם ללא התחשבות כלל בגורם המשקל, היתה חוות דעתו נותרת על כנה. המוסד טוען כי המילה "נכות" שנרשמה בתשובתו של המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה נרשמה, קרוב לוודאי, כתוצאה מטעות קולמוס, וכי כוונת המומחה היתה כי המשקל שיש לייחס לדחק הנפשי בהתפתחות הסוכרת במערער הינו לכל היותר 10%.

דיון והכרעה

8.         נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108 ב' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן.

9.         על פי פסק הדין הראשון של בית הדין הארצי, התבקש המומחה לבחון האם יש מקום לשנות מחוות דעתו לעניין הקשר הסיבתי בין מחלת המערער לבין האירוע החריג, וזאת בהתבסס על ההנחה כי המערער לא סבל מהשמנת יתר בתקופה הרלוונטית.

בתשובתו לשאלת ההבהרה הבהיר המומחה כי אכן קיימת הבחנה בין "השמנת יתר" לבין "עודף משקל", וכי על פי המסמכים הרפואיים סובל המערער מעודף משקל. נציין כי הקביעה שהמערער סובל מעודף משקל הופיעה כבר בחוות דעתו הראשונה של המומחה הרפואי, והיא נסמכת על החומר הרפואי המצוי בתיקו הרפואי של המערער. בתשובתו לשאלת ההבהרה הסביר המומחה בפירוט רב את השפעתו של גורם עודף המשקל על היווצרות מחלת הסוכרת 2, ואת משקלו היחסי בגרימת המחלה אצל המערער.

לפי קביעת המומחה הרפואי, עוד בחוות דעתו הראשונה, למערער היו מספר גורמי סיכון להיווצרות המחלה (סיפור משפחתי, עישון כבד ועודף משקל), והשפעת האירוע בעבודה על מחלתו של המערער הינה בשיעור 10% בלבד. רוצה לומר - השפעת האירוע החריג על מחלת המערער פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי סיכון אחרים שקיננו במערער.

10.       אין לקבל את טענת המערער לפיה בתשובתו לשאלת ההבהרה קבע המומחה הרפואי כי למערער 10% נכות בגין הדחק הנפשי. עיון בתשובת המומחה מעלה כי הוא ביקש להותיר על כנה את המלצתו בחוות דעתו הראשונה, בדבר המשקל שיש לייחס לדחק הנפשי בגרימת המחלה. בחוות הדעת הראשונה קבע המומחה באופן ברור כי "המשקל שיש ליחס לדחק הנפשי בהתפתחות הסוכרת בתובע הינה לכל היותר כ 10%". לאור האמור, אין לקבל את הפירוש שמציע המערער לתשובת המומחה לשאלת ההבהרה.

11.       לא מצאנו כי תשובתו של המומחה הרפואי עומדת בניגוד לאמור בפסק הדין הראשון של בית הדין הארצי. פסק הדין הורה כי נקודת המוצא שתנחה את המומחה הרפואי תהא כי "המערער לא סבל מהשמנת יתר". המומחה לא התבקש להתעלם כליל ממסמכים רפואיים המצביעים על כך שהמערער סבל מעודף משקל. הנה כי כן, בכך שהסתמך המומחה על מסמכים רפואיים המעידים על עודף משקל של המערער, אין למצוא משום חריגה מהאמור בפסק הדין הראשון של בית הדין הארצי.

נציין כי אף אם הצדדים לא היו ערים להבחנה שבין "השמנת יתר" ו"עודף משקל", הרי שהמומחה הבהיר היטב את ההבחנה האמורה. משהבחין המומחה בין שני המושגים תוך שהסביר באופן מנומק את ההבדל ביניהם, אין למצוא בכך טעות משפטית או חריגה מסמכות.

12.       בנוסף לאמור, המומחה הרפואי הוסיף וקבע כי גם אם לא היה סובל המערער מעודף משקל, הוא לא היה משנה ממסקנתו כי יש לייחס לדחק הנפשי 10% בהתפתחות המחלה אצל המערער.

13.       המערער מצידו לא הציג מסמכים רפואיים אשר יש בהם כדי לשנות מקביעת המומחה לפיה הוא סבל מעודף משקל בתקופה הרלוונטית. נציין כי המסמכים הרפואיים מקופת חולים, אשר הוגשו על יד המערער במסגרת ערעור זה, הינם ממועדים המאוחרים באופן משמעותי ממועד התגלות המחלה אצל המערער, ולכן אין בהם כדי להפריך את הקביעה כי המערער סבל מעודף משקל בתקופה הרלוונטית.

14.       הנה כי כן, בשים לב למשקלה של חוות דעת המומחה היועץ הרפואי, שהיא בבחינת אורים ותומים לפני בית הדין, ומשלא מצאנו כי בחוות דעתו של המומחה הרפואי או בתשובתו לשאלת ההבהרה נפלה טעות משפטית או טעות אחרת, אין בנסיבות העניין הצדקה כלשהיא לסטות מהן.

15.       אשר על כן, אנו מאשרים את פסק הדין של בית הדין האזורי מטעמיו. לפיכך, דינו של הערעור להידחות.

16.       סוף דבר – הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום כב' בחשוון תש"ע (9 בנובמבר 2009) בהעדר הצדדים, וישלח לצדדים בדואר.