בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

]

1.      התובע נפגע בתאונה שארעה ביום 28.7.92 שעה שהוריד עגלות ממשאית באמצעות משטח הרמה המותקן בחלק האחורי של המשאית.

2.      בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי נסיבות אירוע התאונה וכפועל יוצא מכך בשאלת החבות.

3.      הנתבע 1 היה במועדים הרלבנטים מעבידו של התובע.

הנתבע 1 היה גם הבעלים והמחזיק במשאית ומי שנהג בה עד למקום האירוע.

הנתבעים 3 ו- 4 ביטחו את הרכב בביטוח חובה.

4.      לטענת התובע התאונה נשוא התביעה הנה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. לחלופין הוא טוען כי הנתבע 1, כמעבידו, התרשל כלפיו ולכן עליו לפצותו.

5.      הנתבע 1 מסכים כי התאונה הנה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים ומטעם זה אין, לטענתו, לתובע עילת תביעה נגדו על פי פקודת הנזיקין. לטענת הנתבע עילת התביעה של התובע על פי חוק הפיצויים היא נגד המבטחת של המשאית. לחלופין טוען הנתבע כי אין עליו חבות בנזיקין.

6.      טענות הנתבעים 3 ו- 4 הן כמפורט להלן:

א.     התביעה התיישנה.

ב.      פסק הדין בתביעה קודמת שהוגשה כנגד הנתבעת, באותה עילה, מהווה למעשה פסק דין הדוחה את התביעה, ולכן מדובר במעשה בית דין ולא ניתן להגישה בשנית כנגד הנתבעת.

ג.       התובע הודה באמצעות באי כוחו כי התאונה אינה תאונת דרכים. מדובר בהודאת בעל דין מחייבת והתובע מנוע ומושתק מלהתכחש לה ולטעון טענה עובדתית ומשפטית סותרת.

ד.      התובע לא טען כי נפגע עקב תנועת המעלון, אלא עקב פגם בעגלה. טענתו כי המעלון התנדנד וגרם לנפילת העגלה ולפגיעה מהווה שינוי חזית פסול.

ה.      בגרסת התובע התגלו סתירות מהותיות ונטענו טענות לא סבירות המוכיחות כי הוא נפגע מהעגלה על תא המטען וללא קשר למעלון.

ו.        גם אם תתקבל גרסת התובע כי העגלה החליקה במהלך שימוש במעלון, אין מדובר בתאונת דרכים שכן לא הוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש בכוח המכני ובין הפגיעה.

7.      התובע נתן עדות. מטעם הנתבע 1 העידו הנתבע עצמו וסילביה מאיר, סוכנת הביטוח שביטחה את הנתבע 1. הנתבע הגיש כראיה מטעמו את חוות דעתו של יהודה פלד, קצין בטיחות בכיר בחברת "תעבורה".

התאונה

8.      במסגרת עבודתו נדרש התובע להעלות ולהוריד מהמשאית עגלות מתכת להובלת ביצים באמצעות משטח הרמה המותקן בחלקה האחורי של המשאית.

בתצהיר העדות הראשית הצהיר התובע:

"בתאריך 28.7.92, הובלתי את העגלה, שאני מעריך את משקלה     כ- 50 ק"ג, לקצה משטח ההרמה. במהלך הורדת משטח ההרמה, החליקה העגלה מעבר לקצה משטח ההרמה, ובמקום להיעצר שם, נפלה על כף ידי הימנית ומחצה אותה בין העגלה לבין דופן המשאית. כתוצאה מכובד המשקל, נפלתי ממשטח ההרמה" (סעיף 4 לתצהיר מיום 15.6.04).

ובהמשך:

"למיטב ידיעתי, מותקנים, בדרך כלל, בבסיסן של העגלות, מוטות נמוכים. תפקידם של המוטות לעצור את העגלה במקרה של החלקת גלגליה מעבר לקצה משטח ההרמה, ולמנוע נפילת העגלה ממשטח ההרמה. אולם, במהלך ההורדה החליקה העגלה, כפי שתואר לעיל, בשל העובדה שלא היו מוטות" (סעיף 5 לתצהיר).

בתצהיר משלים הצהיר התובע כי משטח ההרמה, שהיה מותקן בחלקה האחורי של המשאית, הופעל באמצעות הכח המכני של המשאית, כשמנוע הרכב פועל, ופעולת ההורדה התבצעה באמצעות שלט שמחובר בכבל חשמלי למשאית (סעיף 3 לתצהיר).

מעדות התובע עולה כי הרמפה החלה להתנדנד ואיבדה את היציבות רק אחרי שהתובע התחיל להוריד את הרמפה (עמוד 6 לפרוטוקול).

לפי עדותו, ידו נמחצה בין העגלה ובין הסורגים של המשאית ולאחר מכן העגלה נפלה מהרמפה והוא אחריה (עמוד 18 לפרוטוקול).

התובע הכחיש כי העגלה נפלה עליו לפני שהוא הגיע לרמפה ולפני שהחל להוריד אותה (עמוד 21 לפרוטוקול). לפי עדותו, הוא לא הרגיש שהעגלה עקומה עד שהחל להוריד אותה (עמוד 24 לפרוטוקול). התובע לא ראה שחסר מוט בעגלה, הוא הניח זאת, בגלל שהעגלה נפלה (עמוד 24 לפרוטוקול).

מעדותו של הנתבע עולה כי כאשר חסר אחד המוטות, העגלה איננה יציבה (עמוד 61 לפרוטוקול).

9.      בזמן אירוע התאונה ישב הנתבע 1 בתא הנהג של המשאית. הוא ניגש אל התובע לאחר ששמע אותו צועק (התובע, עמוד 4 לפרוטוקול; הנתבע, סעיף 3 לתצהיר).

10.  התובע מסר מספר גרסאות בעניין המקום בו הוא עמד על המעלון בעת אירוע התאונה.

במהלך עדותו הדגים התובע כי התאונה אירעה שעה שהוא עמד על הרמפה, גופו מאונך לתא המטען, והעגלה לפניו (עמוד 5 לפרוטוקול). בהמשך הוא העיד כי עמד מאחורי העגלה כשגבו אל הקבינה (עמוד 12 לפרוטוקול). לאחר מכן חזר בו התובע מהגרסה לפיה הוא עמד מאחורי העגלה והשיב כי אין לו מקום לעמוד מאחורי העגלה ועליו לעמוד לצידה (עמוד 27 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט כיצד מתיישבת תשובתו האחרונה עם עדותו בתחילת החקירה' השיב התובע: "מאחורי העגלה בצד שלה. הגב שלי לכיוון המשאית. העגלה לפני" (עמוד 27 לפרוטוקול).

גרסתו הרביעית של התובע הייתה כי אינו זוכר בדיוק היכן הייתה העגלה (עמוד 25 לפרוטוקול).

11.  בחקירה הנגדית העיד התובע כי הוא והעגלה נפלו למטה (עמוד 8 לפרוטוקול) וכי כך ראה אותו הנתבע. הנתבע העיד כי כאשר ראה את התובע לראשונה הלך התובע לכיוון שלו (עמוד 70 לפרוטוקול).

12.  הנתבע העיד כי למיטב זכרונו התאונה אירעה כאשר התובע הוריד את העגלה הראשונה. לפי עדותו הוא לא ראה עגלה על הרצפה, הוא ראה את היד פצועה ועגלות על הארגז. הוא לא ראה עגלה הפוכה (עמוד 64 לפרוטוקול). בהמשך הוא העיד כי הוא אינו זוכר אם ראה את העגלה שממנה נפצע התובע וגם לא מה אמר לו התובע לאחר התאונה (עמוד 69 לפרוטוקול).

בהמשך העיד הנתבע כי חלפה תקופה ארוכה מאז התאונה והוא איננו זוכר (עמוד 72 לפרוטוקול).

בטופס ההודעה שעליו חתם הנתבע בפני החוקר (נ/16) נכתב:

"..וכאשר אני שאלתי את אנואר מה קרה לך? תשובתו הייתה שהוא קיבל מכה באצבע מהעגלה בזמן שפירק אותה מהמשאית למטה."

דברים אלה תומכים בגרסת התובע.

13.  הגרסאות השונות של התובע, כמו גם עדותו של הנתבע, מקשים לקבוע ממצאים ביחס לנסיבות אירוע התאונה.

גרסת התובע, כפי שהיא מופיעה בשיחה עם החוקר חאג' קאסם, תומכת לכאורה בטענת הנתבעים 3 ו- 4 לפיה התאונה קרתה על הרכב. התובע (א') נשאל על ידי החוקר (ח') והשיב:

"ח. איפה זה היה על הרכב?

א.      לא בעגלה על הארגז

ח. היא נפלה יעני מלמעלה למטה?

א. לא, המשאית חנתה בשיפוע כן, תוך כדי דחיפת אחת העגלות היא נפלה על ידי לא יודע איך

ח. כן

א. תוך כדי דחיפתה זה היה."

אלא שמחקירתו הנגדית של החוקר עלה כי החקירה לא נתנה תמונה מלאה של אירוע התאונה. למרות החקירה שערך, החוקר חאג' קאסם לא ידע באיזה שלב של הפריקה אירעה התאונה. הוא לא ידע כיצד מורידים את העגלות מהמשאית (עמוד 87 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט הוא השיב כי הוא אינו יכול לתאר את השתלשלות הדברים ואת קרות התאונה על סמך מה שאמר לו התובע (עמוד 87 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, כאשר החקירה מציגה תמונה חלקית בלבד, אין לייחס משקל רב לדברים שאמר התובע, וצוטטו לעיל, מה גם שתמליל שהגיש החוקר לא שיקף את מהלך השיחה כולה, שכן, כפי שאמר החוקר: "הרבה דברים שהוא אמר לא תמללתי כי לא הבנתי במדויק" (עמוד 88 לפרוטוקול).

14.  גרסת התובע המופיעה בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למוסד לביטוח לאומי ביום 6.8.92, כשבועיים לאחר התאונה, לפיה: "בעת פריקת עגלות מהמשאית נפגעV אצבע ביד ימין" אינה סותרת את גרסת התובע כי התאונה אירעה במהלך הורדת הרמפה.

15.  הנתבע לא היה עד לתאונה ולכן אין משקל לעדותו כיצד אירעה התאונה.

16.  למרות הספקות אשר אליהם התייחסתי, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה התאונה אירעה במהלך הירידה עם הרמפה. גרסתו העקבית של התובע בנקודה זו, גם כאשר הגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין, גרסה אשר לא נסתרה בדברים שהוא אמר לחוקרים, נראית לי המסתברת ביותר. גרסה זו נתמכת בדברים שנכתבו בהודעת הנתבע נ/16.

ניצול הכח המכני של הרכב

17.  כפי שטוענים הנתבעים 3 ו- 4, התובע לא טען כי העגלה נפלה "עקב" הירידה של הרמפה, אך זו מסקנה העולה מהעובדות אשר עליהן הוא העיד. העובדה שהתובע שם דגש על כך שהעגלה נפלה עקב העדר מוטות, אינה שוללת את הקשר הסיבתי בין ירידת הרמפה ובין נפילת העגלה, אלא מהווה סיבה נוספת ומצטברת לנפילת העגלה. אי אפשר להתעלם בעניין זה מכך שגם העדות לפיה העגלה נפלה בשל כך שהיה חסר בה אחד המוטות היא עדות סברה של התובע.

18.  מחוות דעתו של יהודה פלד, קצין בטיחות בכיר ב"תעבורה", עולה כי מתקן ההרמה של המשאית מופעל על ידי יחידת המצברים המותקנת ברכב.

כפי שנפסק, חזקת "ניצול הכוח המיכני" חלה גם במצב בו מקור הכוח המיכני שנוצל היה במנוע נפרד מן המנוע המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב (רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל - עבודות מתכת, פ"ד נו(1) 721 (1998)).

אין, אפוא, חשיבות לשאלה האם מנוע המשאית פעל או לא.

19.  אני מקבלת, אפוא, את טענת התובע לפיה התאונה הנה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

הטענות המקדמיות של הנתבעים 3 ו- 4

20.  לאור קביעתי לפיה התאונה הנה תאונת דרכים, יש מקום להתייחס לטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים 3 ו- 4, ובעיקר לטענת ההתיישנות.

התיישנות

21.  התביעה הראשונה בגין האירוע נשוא כתב התביעה הוגשה ביום 29.8.95 נגד הנתבעים 3 ו- 4 לפי חוק הפיצויים. לחלופין נתבעו הנתבעים 1 ו- 2 בעילה לפי פקודת הנזיקין.

ביום 6.5.96 נמחקה בהסכמה התביעה נגד הנתבעים 3 ו- 4 וביום 22.12.98 נמחקה התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2 מחוסר מעש.

22.  ביום 17.11.02 הוגש כתב תביעה חדש נגד הנתבעים 1 ו- 2 בעילה לפי פקודת הנזיקין.

23.  ביום 24.12.02 הגיש הנתבע 1 בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 9538/02) אולם הבקשה נדחתה מהטעם שעילת התביעה נשוא תיק זה היא אותה עילה שנטענה גם בת"א 14546/95, גם אם נטענה שם כעילה חלופית (החלטה מיום 18.9.03).

24.  ביום 2.12.04 תוקן כתב התביעה באופן שהנתבעים 3 ו- 4 צורפו כנתבעים נוספים וכן נוספה עילת תביעה לפי חוק הפיצויים. עילה זו נטענה גם כלפי הנתבע 1.

25.  לאחר תיקון כתב התביעה לא הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן ולא טען כי העילה לפי חוק הפיצויים, ככל שהיא נטענת נגדו, התיישנה. הנתבע כן טען כי אין יריבות בינו ובין התובע בכל הנוגע לעילה על פי חוק הפיצויים וכי עילה זו יש לתובע רק כלפי הנתבעים 3 ו- 4 שביטחו את הרכב.

26.  לטענת הנתבעים 3 ו- 4, התביעה נגדם התיישנה הואיל והוגשה בחלוף למעלה מ- 7 שנים לאחר האירוע, גם אם לא סופרים במנין הימים את הזמן בו התנהלה התביעה הראשונה.

27.  לטענת התובע, הנתבע 1 הודה כבר בכתב ההגנה המקורי מיום 24.12.02 כי הוא היה נהג הרכב בעת התאונה וכי התאונה היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים ובהתאם לסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, תביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת, כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח.

28.  לטענת הנתבעים 3 ו- 4 סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח אינו חל על פוליסות ביטוח חובה שהונפקו על פי פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק הפיצויים, אלא על פוליסות אחריות בלבד. עוד לטענת הנתבעים 3 ו- 4 סעיף 70 אינו רלבנטי ואינו מאריך את תקופת ההתיישנות שכן הוא אינו מאריך את תקופת ההתיישנות מעבר ל- 7 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה של הצד השלישי ובנוסף, הוא מתייחס לאותה עילה בה נתבע המבוטח.

לטענת הנתבעים 3 ו- 4, העילה נגד המבוטח היא לפי פקודת הנזיקין וזו אינה מתיישנת כנגד המבטח בפוליסת ביטוח חבות מעבידים ואילו בענייננו העילה כנגד הנתבעים 3 ו- 4 היא לפי חוק הפיצויים.

29.  על מנת להכריע בשאלת ההתיישנות, יש להכריע תחילה  בשאלות הבאות:

א.           מה מעמדו של התובע ביחס לרכב. האם הוא "המשתמש" ברכב, או שמא רק עשה בו שימוש.

ב.            האם יש לתובע עילה כנגד הנתבע 1 על פי חוק הפיצויים.

ג.             האם תביעת התובע נגד הנתבעים 3 ו- 4 היא מכוח סעיף 3(א)(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970 או מכוח סעיף 3(א)(2) לפקודה.

ד.            כיצד משליך סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי על חבות הנתבעים 3 ו- 4 במקרה שייקבע שמוטלת על הנתבע 1 חבות לפי חוק הפיצויים.

הצדדים לא התייחסו לשאלות אלה בסיכומים שהגישו, ולפיכך נקבע דיון נוסף אשר בו התבקשו ב"כ הצדדים להתייחס אליהן. לאחר הדיון ועפ"י בקשת הצדדים הוגשו גם טיעונים משלימים בכתב.

מעמדו של התובע

30.  לטענת התובע, בעת התאונה היה הנתבע 1 ה"נוהג ברכב". הנתבע 1 נהג ברכב אל מקום האירוע, כאשר התובע נוסע בו, וכאשר הם הגיעו אל מקום התאונה ירד התובע מהרכב ועלה על ארגז הרכב, ממנו ניסה להוריד עגלה, כאשר במשך זמן זה נשאר הנתבע 1 יושב בתא הנהג, כאשר מנוע הרכב פועל. לטענתו, הנתבע 1 היה ונשאר נהג הרכב ובין אם התובע היה משתמש ובין אם לאו, זכות התביעה עומדת לו כנגד הנוהג ברכב.

לטענת התובע, עילת התביעה שלו כנגד הנתבע 1 היא לפי סעיף 3(א)(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי, בהיות הנתבע 1 בעל הרכב והנוהג בו.

למען הזהירות טוען התובע כי הנתבע 1 היה במועד התאונה הבעלים ומחזיק הרכב והתובע הוריד את העגלה מהרכב לפי הוראת הנתבע 1, ולכן, יש לראות את הנתבע 1 כמתיר השימוש ברכב.

31.  לטענת הנתבע 1 מי שהייתה לו השליטה הממשית ברכב בעת התאונה, היינו מי שהחזיק בשלט המפעיל את הרמפה והוריד את הרמפה, עובר לתאונה, הוא התובע, ולכן התובע הוא ה"משתמש" הבלעדי ברכב והתאונה היא תאונה עצמית, כאשר לתובע אין עילה כנגד הנתבע על פי חוק הפיצויים. לטענתו, עובר לתאונה הוא היה, אמנם, בתא הנהג, אך לא היה לו כל תפקיד בהפעלת הרמפה, לא הייתה לו כל מעורבות באירוע התאונה ואין לראות בו כ"נוהג" ברכב או "משתמש" ברכב בעת התאונה.

32.  ביחס לטענת התובע לפיה הנתבע הוא "מתיר השימוש" טוען הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ונטענה לראשונה לאחר הגשת סיכומי התובע, בעת השלמת הטיעונים בעל פה.

33.  הנתבעים 3 ו- 4 מצטרפים לטענת הנתבע 1 לפיה התאונה היא תאונה עצמית והתובע הוא ה"משתמש ברכב". לטענתם, בעת התאונה היו לתובע הפיקוח והשליטה על המעלון, הנתבע ישב ברכב חונה ללא שבצע כל פעולה הקשורה לשימוש ברכב או להפעלת המעלון והרכב שימש לו זירה.

34.  בסעיף 1 לחוק הפיצויים מוגדרת תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

על פי ההגדרה "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי.." (ההדגשה שלי, ע.כ.).

קשה להסיק מההגדרה האם זה שעושה שימוש בכוח המכני הוא המשתמש ברכב. מההגדרה של "שימוש ברכב מנועי" עולה כי שימוש ברכב יכול להיעשות הן בידי המשתמש והן בידי אחר, כך למשל כניסה לרכב, ירידה מהרכב, דחיפת הרכב או גרירתו וכן תיקון דרך.

35.  סעיף 2(א) לחוק קובע כי:

"המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב."

כפי שנפסק, אין שום קשר בין ה"שימוש" האמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים ל"משתמש" בסעיף 2(א) לחוק (ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר בע"מ, פ"ד לו(1) 492 (1982)).

"באורח הנראה פרדוקסלי מבחינה לשונית, יכול להיות "שימוש" ברכב על-ידי מי שאינו "משתמש", שגם עליו חייב "המשתמש" בפיצוי לפי סעיף 2(א). "המשתמש" לפי סעיף 2 (א) הוא אמנם, לפי פרשנות שלא מצאתי חולקים עליה, מי שיש לו השליטה או הפיקוח על הרכב, דהיינו, בעל הרכב או המחזיק בו או מי שקיבל היתר מהם, כאמור בסעיף 2 (ב), בעוד ש"תאונת דרכים" המולידה אחריות לפי החוק, יכולה להיגרם גם על-ידי פעולתו או מחדלו של מי שאינו כלל "המשתמש" בו במובן סעיף 2 (א), למשל, על-ידי נוסע סתם בכלי הרכב."

עוד נפסק כי "המשתמש ברכב הוא האדם אשר לרצון שלו הסיכויים הטובים ביותר לשלוט ברכב מסויים" (ע"א 91/82; ע"א 449/82 אסתר גולדמן נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לח(3) 505 (1984)).

מנוסח סעיף 2(א) לחוק הפיצויים עולה כי ההגדרה של "המשתמש" רחבה מההגדרה של "נהג".

36.  בפרשת סואעד, אשר התייחסה לניצול הכוח המכני עוד לפני תיקון חוק הפיצויים, נפסק כי ניצול הכוח המכני מהווה שימוש ברכב (ע"א 326/80 פאטמה סואעד נ' סועד טאהא, פ"ד לה(3) 197 (1981)). באותו מקרה היה הנהג גם זה שניצל את הכוח המכני ולכן לא עלתה השאלה מי הוא "המשתמש". לניצול הכוח המכני כ"שימוש" ברכב התייחסו גם בפסק הדין שניתן בפרשת אבו ג'אבר (ע"א 922/91 חוסיין מחמד סלימאן אבו ג'אבר נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, הפול, פ"ד    מח(3) 340 (1994)). גם במקרה זה הנהג היה זה שעשה את השימוש בכוח המכני.

37.  השאלה מי הוא "המשתמש" ברכב עלתה בפרשת יהודה בניזרי (ע"א 608/90 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהודה בניזרי, פ"ד מז(5) 395 (1993)). באותו מקרה נפסק כי לא די בהחזקה ברכב שיש בה שליטה ופיקוח ממשיים על הרכב גופו, אלא יש לבדוק גם את הזכות לשלוט ולפקח באופן ממשי על תפעולו של הרכב ככלי תחבורה.

מפסק הדין עולה כי המשתמש הוא זה אשר לרצון שלו הסיכויים הטובים ביותר לשלוט ברכב מסוים מהבחינה התעבורתית.

בפרשת בניזרי הוזמנו שני חשמלאי רכב לתקן תקלה בכלי רכב שחנה במגרש לסחר מכוניות משומשות. במהלך תיקון התקלה על ידי אחד החשמלאים הפעיל השני את המנוע, בטעות, וגרם לחברו נזק גוף. באותו מקרה נפסק כי לאף אחד מהחשמלאים לא הייתה הזכות לשלוט ולפקח באופן ממשי על הסעת המכונית, דהיינו הזכות להחליט מה ואיך יעשה ברכב מבחינה תעבורתית, ולכן אין לראות בהם משתמשים ברכב בעת התאונה.

לעניין השאלה מי הוא "המשתמש" ראו גם את ספרו של ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמוד 331.

38.  התובע הוא אשר ניצל את הכוח המכני של הרכב, אולם בנסיבות המקרה לא הייתה לו שליטה על הרכב מהבחינה התעבורתית ולכן אין לראות בו כמי שהיה "המשתמש" ברכב. להבדיל מהתובע, הנתבע 1 נהג ברכב קודם לתאונה, המתין לסיום הפריקה והוא זה שאמור היה להמשיך לנהוג ברכב עם סיום הפריקה ולכן יש לראות אותו כ"משתמש".

פרשנות לפיה זה אשר עושה שימוש בכוח המכני של הרכב הנו בגדר "משתמש" עלולה להביא לתוצאות לא רצויות במקרים בהם לאדם העושה שימוש בכוח המכני של הרכב אין רישיון נהיגה מתאים, במקרים בהם הפוליסה מכסה נהג נקוב בשם, ולא הנהג הנקוב הוא שעושה את השימוש בכוח המכני או במקרים בהם אין למשאית ביטוח חובה כלל.

39.  הנתבע 1 היה, אפוא, "המשתמש" ברכב, ולתובע עילת תביעה נגדו.

40.  אם מסקנתי זו איננה נכונה, כי אז יש לראות בתובע כמשתמש ברכב יחד עם הנתבע 1, אשר לא איבד מהשליטה והפיקוח על הרכב בעת אירוע התאונה.

בפרשת גולדמן נפסק כי ייתכנו מקרים בהם שניים יחשבו למשתמשים ברכב, בו זמנית.

41.  אני מקבלת את טענת הנתבעים 3 ו-4 לפיה אם היה התובע נחשב כ"משתמש" יחיד, כי אז לא הייתה לו עילת תביעה כנגד הנתבע 1, שכן כפי שנפסק, אחריות בעל הרכב והמחזיק שהתיר את השימוש, נוספת על אחריות ה"נוהג" ונגזרת ממנה, ולכן חלה רק במקרה בו אין מדובר בתביעת הנוהג עצמו (ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לה(2) 383 (1981); ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מסעודי אלגריסי, פ"ד מד(2) 8 (1990)) אולם, כאמור, אין זה המקרה שבפניי.

42.  לאור מסקנתי לפיה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע 1, יש לבחון האם התיישנה עילה זו, ואם לא, האם יש לעובדה זו השלכות על התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4.

האם הנתבע טען התיישנות

43.  תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"הגיש בעל הדין שכנגד את כתב טענותיו לפני שהומצא לו התיקון, ואינו משיב לתיקון או אינו מתקן את כתב טענותיו תוך הזמן האמור, רואים אותו כאילו הוא מסתמך על כתב טענותיו המקורי כתשובה לתיקון."

44.  גם אם ניתן לראות בטענת ההתיישנות של הנתבע 1, המופיעה בכתב ההגנה המקורי, כטענת התיישנות כנגד כתב התביעה המתוקן, המכיל עילה לפי חוק הפיצויים גם נגדו, הרי בתשובת הנתבע 1 לבקשת הנתבעים 3 ו- 4 למחיקת התביעה נגדם בטענת התיישנות טען הנתבע 1 כי הוא מצטרף לטענות התובע (הודעה מיום 16.11.05) ואחת מטענות התובע היא כי הנתבע הודה שהוא היה הנהג ברכב וכי התאונה היא תאונת דרכים.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הדן בהודאה בקיום זכות קובע כי:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה."

הנתבע 1 הודה, אפוא, בחבותו לפי חוק הפיצויים, ולכן לא התיישנה כנגדו העילה לפי החוק.

סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי

45.  סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970 קובע את זכות הניזוק להיפרע מהמבטח.

לפי סעיף זה:

"ניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על ידי ביטוח-בין שהמבוטח היה חייב באותו ביטוח ובין שהיה פטור ממנו לפי סעיף 6, בין שהחבות היתה טעונה כיסוי ובין שהיתה פטורה ממנו לפי הסיפה לסעיף 3 - ישלם המבטח לבני האדם הזכאים ליהנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות, לרבות מה שיש לשלם בשל הוצאות המשפט ובשל ריבית המשתלמת על אותו סכום מכוח כל דין בענין הריבית בפסקי דין, אף אם הוא זכאי לבטל את הפוליסה מעיקרה או להפקיעה או כבר ביטלה או הפקיעה, והכל בכפוף לסעיפים 22 עד 24. "מבטח", לענין סעיף זה - לרבות הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. "

סעיף 20 לפקודת ביטוח רכב מנועי קובעת כי:

"אין בהוראות סעיף 19 כדי למנוע את הניזוק מלתבוע את המבטח יחד עם המבוטח."

סעיף 23 לפקודת ביטוח רכב מנועי קובע כי: "המבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיף 19 בשל פסק דין שניתן, אם לא הודיעו לו על הגשת התובענה לבית המשפט לפני שהוגשה או תוך שבעה ימים לאחר שהוגשה או אם ביצועו של פסק הדין מעוכב מחמת ערעור."

46.  לטענת הנתבעים 3 ו- 4, אין בסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי כדי "להחיות" את התביעה, אם זו התיישנה.

אני דוחה טענה זו של הנתבעים. סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי מהווה הוראה מיוחדת, ולכן גובר על טענת ההתיישנות, אשר כפי שאראה להלן, גם דינה להדחות. הנתבעים 3 ו- 4 ידעו על הגשת התביעה בעילה לפי חוק הפיצויים במועד בו הוגשה.

לא ניתן ללמוד לענייננו מת"א 5025/97 אשר אליו הפנו הנתבעים 3- 4, שכן באותו מקרה נפסק כי כלל לא אירע מקרה הביטוח, ולכן אין חבות המכוסה על ידי הביטוח.

סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח,

47.  סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כי: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח."

סעיף 3(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי  [נוסח חדש], תש"ל-1970 קובע:

"פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את –

(1)       בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן-החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו"

הביטוח הוא ביטוח המכסה מפני חבות על פי חוק הפיצויים ולכן מדובר בביטוח אחריות.

סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח קובע כי הוראות חוק חוזה הביטוח יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.

מאחר ואין בפקודת ביטוח רכב מנועי הוראות מיוחדות לעניין תקופת ההתיישנות, חל בעניננו סעיף 70 לחוק.

48.  כפי שנפסק, משמעות הוראת סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, יחד עם הוראת סעיף 31 לחוק, היא כי על המבוטח להגיש תביעתו תוך שלוש שנים מעת שנודע לו על הגשת תביעת הצד השלישי נגדו (בש"א (מחוזי י-ם) 1945/05 מיכל דורון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 16.3.06).

ההחלטה בעניין מיכל דורון עוסקת בפרשנות פסק הדין שניתן בפרשת המשמר (דנ"א 5916/02 "משמר"-חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 18.9.02)).

התאונה אירעה ביום 28.7.92.

ביום 29.9.95 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2 בעילה לפי פקודת הנזיקין ונגד הנתבעת 3 בעילה לפי חוק הפיצויים.

ביום 6.5.96 נמחקה העילה נגד הנתבעת.

ביום 22.12.98 נמחקה התביעה מחוסר מעשה נגד יתר הנתבעים.

ביום 17.11.02 הוגשה תביעה חדשה נגד הנתבעים 1 ו- 2 לפי פקודת הנזיקין.

ביום 5.12.04 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעים בעילה לפי חוק הפיצויים. התביעה הוגשה הן כנגד הנתבע (המבוטח) והן כנגד המבטחת.

הנתבע לא שלח, אמנם, הודעה לצד שלישי כנגד המבטחת, אולם לפי הפסיקה אשר אליה הפניתי, הוא יכול היה לעשות כן תוך שלוש שנים מהיום בו חודשה התביעה נגדו, ולכן לא התיישנה תביעתו כלפי המבטחת במועד בו הוגשה התביעה נגד המבטחת.

אציין כי ב"כ הצדדים לא התייחסו לשאלה האם במועד בו תוקן כתב התביעה התיישנה עילת התביעה כנגד הנתבע על פי חוק הפיצויים ומה ההשלכה שיש להודאת המבוטח על חבות הנתבעת, ולפיכך לא אתייחס לשאלות אלה.

49.  אני מקבלת, אפוא, את טענת התובע לפי תביעתו כנגד הנתבעות 3 ו-4 לא התיישנה. לאור מסקנתי זו אתייחס להלן ליתר הטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים 3 ו-4.

מעשה בית דין

50.  התביעה הראשונה בגין האירוע נשוא כתב התביעה הוגשה ביום 29.8.95 נגד הנתבעים 3 ו- 4 לפי חוק הפיצויים. לחלופין נתבעו הנתבעים 1 ו-2 בעילה לפי פקודת הנזיקין.

ביום 6.5.96 הסתיים ההליך נגד הנתבעים 3 ו-4 וביום 22.12.98 נמחקה התביעה מחוסר מעש.

51.  לטענת הנתבעים 3 ו-4, ההליך הקודם הסתיים באופן שהתביעה נדחתה ודחייה זו מהווה מעשה בית דין.

52.  במהלך הדיון שהתנהל בתביעה הראשונה, הודיע עו"ד מיכאל מגידיש, אשר ייצג את חברת אררט באותו תיק, כי הוא מסכים להפסקת התובענה "במובן זה שהתובענה תופסק נגד 3 ו-4 באופן מוחלט, בכל העילות. התובענה תופסק גם נגד נתבע 1 בעניין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים". עו"ד ארד הודיע כי הוא חוזר בו מהעילה של תביעה לפי חוק הפיצויים ומבקש למחוק את הנתבעים 3 ו- 4.

החלטת השופטת בן עמי הייתה כי היא מתקנת את כתב התביעה כמבוקש.

מדברי עו"ד ארד, כמו גם מהחלטת השופטת בן עמי אשר נעתרה לבקשתו, עולה כי התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נמחקה, ולא נדחתה, ומשנמחקה התביעה, אין המחיקה מהווה מעשה בית דין.

גם הפסקת התובענה, אשר לה הסכים עו"ד מגידיש, איננה מהווה מעשה בית דין.

הודאת בעל דין

53.  העובדה שהתובע חזר בו מהעילה לפי חוק הפיצויים במהלך התובענה הראשונה מהווה הודאת בעל דין. גם במהלך הדיון בתיק זה חזר ב"כ התובע מספר פעמים וטען כי התאונה איננה מהווה תאונת דרכים. ההודאה של ב"כ התובע מהווה הודאה "פורמלית" או "משפטית", כטענת הנתבעים, אולם כפי שנפסק בפרשת שלום דמתי (ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' שלום דמתי, פ"ד מז(3) 156 (1993)), מהודאה כזו רשאי בעל דין לחזור, ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע לכך בהתאם להוראת תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

"רשות כזאת (רשות לבעל דין לחזור בו מההודאה, ע.כ.) עשויה, לרוב, להינתן על יסוד הטענה שההודאה נעשתה בטעות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, 1991, בעריכת ש' לוין), עמ' 430). כן עשויה להישמע (אם תיאמן) הטענה, "כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או לא מדעת, או שתוכנה אינו אמת" (פרשת שלום דמתי הנ"ל).

54.  הודאת התובע לא הייתה בעניין שבעובדה, אלא במסקנה משפטית.

התובע טען בכתב התביעה הראשון כי התאונה אירעה במהלך הורדת העגלה באמצעות משטח ההרמה. הוא גם טען זאת בכתב התביעה החדש שהגיש ביום 17.11.02 נגד הנתבעים 1 ו- 2 בעילה לפי פקודת הנזיקין.

הסברו של התובע בתשובתו לסיכומי הנתבעים לפיו הפסקת התובענה הראשונה נעשתה בהמלצת בית המשפט, ולמעשה מחוסר ברירה, והיא שגרמה לו לדבוק בטעות בדעה כי מדובר בנסיבות שאינן יוצרות עילה לפי חוק הפיצויים, מצדיק לתת לו רשות לחזור בו מהודאתו.

הנתבע 1 טען לאורך כל הדרך כי התאונה היא תאונת דרכים. כתב תביעה מתוקן, אשר אליו צורפו הנתבעים 3 ו-4, הוגש ביום 2.12.04, על רקע טענת הנתבע 1 ולאור נסיבות התאונה כפי שפורטו בתצהיר התובע.

מצב דברים זה בו השאלה האם מדובר בתאונת דרכים תידון ותוכרע בתיק בכל הנוגע ליחסים בין התובע והנתבע 1 מצדיקה אף היא מתן רשות לתובע לחזור בו מהודאתו (ראו לעניין את זה פרשת שלום דמתי הנ"ל).

גם הלכות בית המשפט העליון שעסקו בחריג של "פריקה וטעינה" אשר ניתנו לאחר שהתביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נמחקה, פרשת עוזר (רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532 (25.11.96)) ופרשת        אסם (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב, פ"ד נט(3) 541         (13.12.04)) מצדיקות את מתן הרשות לתובע לחזור בו מהודאתו.

הנזק

הנכות הרפואית

55.  בעקבות התאונה נכרת הגליל הסופי שבאצבע השנייה ביד ימין של התובע, היא ידו הדומיננטית.

56.  מאחר והתיק החל כתביעה על פי פקודת הנזיקין, הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם התובע ומטעם הנתבע 1. ד"ר סאלח ג'אבר, אשר נתן חוות דעת מטעם התובע קבע כי לתובע נכות צמיתה בגובה 7%. ד"ר הנדל, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבע 1 קבע אף הוא כי לתובע נכות בגובה 7%. המחלוקת בין המומחים התייחסה לתפקודיות הנכות.

57.  לאחר שצורפו הנתבעים 3 ו- 4, הסכימו כל הצדדים כי נכותו הרפואית של התובע היא בגובה 7% וכי הצדדים יוכלו לטעון לעניין ההשלכות התפקודיות של הנכות.

כושר ההשתכרות של התובע

58.  התובע יליד 28.7.71. הוא היה בן 21 ביום התאונה והוא בן 37 כיום.

59.  התובע פועל במקצועו ועובד בעבודות פיזיות.

60.  שכרו האחרון של התובע אצל הנתבע היה 893 ¤ לחודש יוני 92'. שכר זה, בצירוף הפרשי הצמדה להיום מגיע ל- 1,983 ש"ח (התלושים צורפו כנספח ז' לתצהיר התובע).

61.  כשחזר התובע לעבוד, הוא עבד בעבודות מזדמנות. הוא שימש כסדרן בחנות ירקות במשך שנתיים, נהג טרנזיט במשך חמש שנים, עבד בעבודות ניקיון (סעיף 16 לתצהיר) ובתחנת דלק בשטיפת מכוניות (סעיף 17 לתצהיר).

62.  הכנסתו של התובע בעת חקירתו הנגדית הייתה כ- 3,000 ¤ לחודש (עמוד 10 לפרוטוקול).

הפסד השתכרות

63.  התובע הצהיר כי הוא סובל מכאבים באצבע, הגבלה בתנועת הפרק וחוסר תחושה הגורמת לו לכוויות קור (סעיף 18 לתצהיר). לפי תצהירו הוא מתקשה לבצע עבודות פיזיות ועבודות המצריכות מגע עדין (סעיף 19 לתצהיר). בעדותו הוא הוסיף כי כאשר הוא מקבל מכה האצבע מדממת (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 18.10.06).

64.  לטענת התובע, נכותו התפקודית עולה על הנכות הרפואית ויש להעמידה על 10%. לטענת הנתבעים, הנכות חסרת משמעות לעובד כפיים.

65.  ד"ר ג'אבר קבע בחוות דעתו כי לתובע תקופת אי כושר של שלושה חודשים.

המוסד לביטוח לאומי קבע 42 ימי אי כושר אשר בגינם שולמו דמי פגיעה.

התובע טוען, אמנם, כי אושרה לו חופשת מחלה עד ליום 31.7.93, אולם הטענה אינה נתמכת במסמכים.

66.  אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 5,950 ¤ בגין הפסד השתכרות בעבר בתקופת אי הכושר. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום  15.9.93.

67.  מתום תקופת אי הכושר ועד לתום שנה לאחר התאונה (תקופה של 9 חודשים), ייפסק הפיצוי על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה ונכות בגובה 7%. סה"כ           1,250 ¤. לפיצוי זה יש להוסיף ריבית מיום 15.3.93.

68.  לא הוכח כי לאחר שחזר התובע לעבודה נגרם לו הפסד השתכרות. מעדות התובע עולה כי הוא עבד תקופות ממושכות בכל אחד ממקומות העבודה שאליהם התקבל.

לאור זאת לא ייפסק פיצוי בגין תקופה זו.

69.  תחשיב אקטוארי המבוסס על שכר של 3,000 ¤ ונכות בגובה 7% עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם היוון: 237.1894) מגיע ל- 49,809 ¤.

בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז התאונה ובכך שלא הוכח כי נגרם הפסד בפועל, אולם בהתחשב גם בכך שהתובע עוסק בעבודות פיזיות, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 40,000 ¤ בגין הפסד השתכרות בעתיד.

כאב וסבל

70.  אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכות בגובה 7% ובצירוף ריבית מיום התאונה.

הוצאות

71.  התובע צירף לתצהירו קבלות על סך 3,658 ¤.

בהתחשב בתקופת אי הכושר הארוכה ובטיפולים להם נזקק התובע, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 5,000 ¤ בגין הוצאות בעבר. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

עזרה וסיעוד

72.  הטענה בסיכומי התובע לפיה סמוך לאחר התאונה הוא נזקק לעזרת בני המשפחה בתקופה שלאחר התאונה אינה עולה מתצהיר התובע ואינה נתמכת בראיות ולפיכך לא ייפסק פיצוי בגין תקופה זו.

אין בנכותו של התובע כדי להצדיק פיצוי בגין עזרה וסיעוד בעתיד.

ניכוי מל"ל

73.  מהפיצוי שנפסק יש לנכות את דמי הפגיעה שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, אשר עומד, לפי חוות הדעת האקטוארית שהגישו הנתבעים, על סך 4,199 ¤, כולל ריבית.

כמו כן יש לנכות את המענק שיכול היה התובע לקבל, לו היה פונה למוסד לביטוח לאומי במועד, שכן מדובר בתאונה שאירעה ברכב המעביד (ראו דיון שנערך על ידי בעניין זה בת"א (שלום י-ם) 6491/99 זערור יעקב נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 28.1.07) ופסקי הדין הנזכרים שם).

עפ"י חוות הדעת האקטוארית מענק הנכות שיכול היה התובע לקבל, כשהוא משוערך ליום 30.11.08 מגיע לסכום של 7,779 ¤ וסכום זה יש לנכות מהפיצוי שנפסק.

74.  אני דוחה את טענת הנתבעים 3 ו-4 לפיה למענק יש להוסיף ריבית. התובע לא קיבל את המענק בפועל ולכן הסכום לא נשא פירות. לא די בעובדה שהתובע יכול היה לקבל סכום זה במועד מוקדם יותר, כדי לבסס את הוספת הריבית, במיוחד כאשר גם את הפיצוי בתיק זה יכול היה התובע לקבל במועד מוקדם יותר, ולמרות זאת אין מוסיפים לו ריבית.

סיכום

75.  הנתבעים ישלמו לתובע את הפיצוי שנפסק.

76.  על הסכום שנפסק יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ.

77.  כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות המשפט בהן נשא התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל.

78.  את הסכומים שנפסקו על הנתבעים לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום.

 

ניתן היום ט"ו בטבת, תשס"ט (11 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.