אליהו נ. מ"י פמי פרק-פמי-05\744


 

   

בתי המשפט

עפ 002122/08

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

25/11/2009

 

כבוד השופטת יהודית צור - סגנית נשיא

כבוד השופט משה סובל

כבוד השופטת נאוה בן-אור

בפני:

 

 





 

אליהו ראובן

בעניין:

 

המערער

יאיר גולן

ע"י ב"כ עו"ד

 

 


 

 

נ  ג  ד

 

 

 


 

מדינת ישראל

 

 

המשיבה

 

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים

 

 

 


 

 

פסק דין

 

1.         בפנינו ערעור על גזר דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון) שניתן ביום 6.1.08 בת"פ 4695/05, לפיו הושת על המערער (אליהו ראובן) עונש מאסר לתקופה של 40 חודשים, מחציתו (20 חודשים) לריצוי בפועל ומחציתו הנותרת על תנאי. כמו כן הורה בית המשפט על פסילת רישומו של המערער בפנקס הקבלנים למשך 10 שנים. עונשים אלה נגזרו על המערער בעקבות הרשעתו (בהכרעת דין מיום 4.11.07), לאחר שמיעת הוכחות, ב-16 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וב-10 עבירות של אי-הבטחת כספי הקונה לפי סעיפים 2 ו-4 לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974 (להלן – חוק המכר).

 

2.         המערער מבקש מבית המשפט להקל בעונשו ולהמיר את עונש המאסר בפועל בעונש מאסר שיהיה ניתן לריצוי בעבודות שירות.

 

3.         כתב האישום, בו הורשע המערער, מתייחס לפעילותו במסגרת חברת בניה שבבעלותו (אלי ראובן בניה השקעות בע"מ; להלן – החברה). החברה הקימה פרויקטים בשכונת הר חומה בירושלים ובעיר מודיעין. לכל פרויקט נפתח חשבון ליווי מטעם הבנק המלווה. בחוזי המכר בין החברה לבין רוכשי הדירות נקבע שהתשלומים מטעם הקונה יתבצעו אך ורק לחשבונות הליווי, וכן שכספו של הקונה יובטח בערבויות לפי חוק המכר. כתב האישום מתייחס ל-10 קונים שמסרו למערער בהזדמנויות שונות שיקים כתשלום על חשבון מחיר הדירות שרכשו. לגבי חלק מהקונים מדובר בשיק אחד, ולגבי חלקם האחר מדובר במספר שיקים. בסך הכל קיבל המערער מהקונים הנזכרים 16 שיקים. המערער לא הפקיד את השיקים בחשבונות הליווי, כפי שחייב היה לעשות, אלא בחשבונות השוטפים של החברה, וכמו כן לא מסר לקונים ערבות בנקאית כנגד אותם תשלומים. זאת למרות שהמצג שנוצר בפני הקונים היה שהכסף יופקד בחשבונות הליווי ושיוענקו להם ערבויות בנקאיות כמתחייב בחוק.

 

4.         בהכרעת הדין ציין בית המשפט כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שעשרת רוכשי הדירות הנזכרים בכתב האישום (להלן – המתלוננים) לא קיבלו ערבויות לפי חוק המכר כנגד 16 השיקים שמסרו למערער, וכן ששיקים אלה לא הופקדו בחשבונות הליווי, אלא בחשבונות אחרים של החברה באותו בנק. בהתאם לכך הודה המערער (בסיכומיו בפני בית משפט קמא) בעבירות שיוחסו לו על חוק המכר. הכרעת הדין עסקה בעבירות של קבלת דבר במרמה. המערער טען כי לא התקיים בו יסוד ה"מרמה" הנדרש בעבירה זאת, באשר לא הייתה לו כל כוונה לרמות את המתלוננים, ותכלית כל פעולותיו הייתה להציל את הפרויקטים מפני קריסה כתוצאה מהסתבכות כלכלית שמקורה בין היתר במצב הביטחוני הקשה ששרר במדינה החל משנת 2000. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, מן הטעם שגם אם כוונתו של המערער הייתה טובה, עדיין התקיימו במעשיו כל היסודות של קבלת דבר במרמה. בית המשפט קבע כי המערער קיבל את 16 השיקים, במודע, על יסוד מצג כוזב שהועמד בפני המתלוננים לפיו השיקים יופקדו בחשבונות הליווי, וכי בנוסף לכך אירעו מקרים בהם המערער שינה את מספר חשבון הבנק שנרשם בגב השיק על ידי הרוכש, על מנת לאפשר את הפקדתו לחשבון אחר. לפיכך הורשע המערער גם ב-16 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. יחד עם זאת, נאמר בהכרעת הדין כי הרשעתו של המערער בעבירות אלה הנה בעלת "ממד פורמאליסטי לא מבוטל", שכן גם המדינה אינה טוענת כי מעשיו של המערער נועדו לגזול את המתלוננים, והרי "תרמית, שאף התביעה אינה טוענת שברקע לה בצע כסף של הרמאי, צבעה דהוי משהו, וזאת גם אם היה במעשי הנאשם כדי למלא אחר כל יסודות העבירה".

 

5.         בגזר הדין עמד בית משפט קמא על חומרת היתרה של המעשים שביצע המערער ועל ההשלכות הקשות שמעשים אלו הסבו למתלוננים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית. המתלוננים נתנו במערער את אמונם והפקידו בידיו סכומי כסף גבוהים ביותר, ובכלל זה כספים שלוו מבנקים למשכנתאות, אך המערער מעל באמון זה והעמיד את המתלוננים בפני מצב בו חלק מהכספים ששילמו לו לא הובטח בערבות בנקאית כמתחייב על פי החוק. כתוצאה מכך, ולנוכח הידרדרותה הכלכלית של החברה, מצאו המתלוננים את עצמם במצב בו החברה אינה מסוגלת להשלים את מילוי התחייבויותיה כלפיהם, בלא שמצויה בידם בטוחה שתאפשר להם להיפרע מהבנק בגין הכספים ששילמו לחברה. בית המשפט הוסיף וציין כי המערער ניסה לכל אורך הדרך לגלגל את האחריות למצב שנוצר על גורמים אחרים, תוך הצגת עצמו כצדיק שכל פעולותיו לא נועדו אלא להציל את החברה מקריסתה הבלתי נמנעת ולשקמה. התנהלות זאת, כך נקבע, אינה אלא התחכמות, שכן פירושה הוא שהמערער ראה את עצמו נבון מהבנק המלווה. יש בכך להצדיק נקיטת מדיניות ענישה מחמירה, במיוחד לאור החשיבות של השיקול ההרתעתי הכללי, על מנת שציבור מוכרי הדירות ידע מכאן ולהבא כי עליו להתייחס בחרדת קודש לכספים המשולמים על ידי רוכשי הדירות, וידאג להבטחת ולהפקדת כספים אלו בהתאם לדין ובאופן שיבטיח את הרוכשים במקרה של הסתבכות כלכלית מצד המוכר.

 

            לצד שיקולים אלה הוזכרו בגזר הדין נסיבותיו האישיות של המערער, תרומתו לחברה ומסירותו לסובבים אותו, כפי שאלו עלו מהראיות שהובאו לעניין העונש. בית המשפט ציין כי אינו מתעלם מנתונים אלו, אם כי בנסיבות העניין משקלם מוגבל מאד. כמו כן, חזר בית המשפט על דבריו בהכרעת הדין לפיהם מעשיו של המערער לא נועדו לרמות את המתלוננים ולגזול את כספם, אלא לבלום את הידרדרותה הכספית של החברה, שמקורה ברשלנות פושעת של המערער. בהקשר זה נאמר בגזר הדין, כי בית המשפט מאמין למערער ולעדים שבאו מטעמו, כי המערער עשה מאמץ ניכר להציל את החברה באמצעות גיוס נרחב של כספים ממקורות חיצוניים.

 

            לאור כל אלו הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אין מנוס בנסיבות המקרה מענישה הולמת ומרתיעה, שבמרכזה מאסר בפועל לתקופה ממשית. בקשת המדינה להטיל על המערער קנס נדחתה, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה שהגיע לסף פשיטת רגל, וכן מאחר שהמערער כבר שילם מחיר כבד במישור הכלכלי בניסיונו להציל את החברה מקריסה.

 

 6.        המערער טוען כי בית משפט קמא לא איזן בצורה נכונה בין מכלול השיקולים, ולא נתן לשיקולים לקולא – שהוכרו בגזר הדין – את משקלם הנכון. לטענת המערער, שליחתו למאסר בפועל אינה מתיישבת עם ההבחנה החדה, שנקבעה הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין, בין מעשים כפי שבוצעו על ידו במטרה להציל את החברה ולאפשר את השלמת הדירות ומסירתן לרוכשים במועד, לבין עבירות מרמה וגזל הנובעות מבצע כסף ושתכליתן שליחת יד בכספי הזולת. אכן, בגזר הדין עצמו נאמר כי מרכז הכובד בעניין עונשו של המערער הנו בעבירות של אי-הבטחת כספי הרוכשים ולא בעבירות של קבלת דבר במרמה. ממילא, נודעת חשיבות רבה לכך שהעונש המרבי הקבוע בחוק המכר לעבירה של אי-הבטחת כספי הקונה, עמד (במועד מתן גזר הדין) על 6 חודשי מאסר. לטענת המערער, אמנם המתלוננים לא קיבלו ערבויות בנקאיות לחלק מהכספים ששילמו עבור דירותיהם. אולם, אי-מתן הערבויות נבע מרצונו לאפשר שימוש בכספים אלו לצורך פעילות החברה והמשך הקמת הפרויקטים שלא תחת תנאי הפיקוח של הבנק המלווה, דבר שנועד בסופו של דבר לטובת הרוכשים. המערער מדגיש כי המתלוננים הנם חלק מזערי (פחות מאחוז אחד) מתוך כלל רוכשי הדירות מהחברה, שמספרם עומד על כמה מאות. ראוי, לדעתו, לתת משקל לעובדה שהעבירות בוצעו רק ביחס לכמות מינימאלית זו של רוכשים, היינו שלא מדובר בשיטה מצדו, וכן לכך שהמתלוננים יכולים היו להפקיד בעצמם את השיקים בחשבונות הליווי, ואז גם לקבל את הערבויות הבנקאיות. לדבריו, בגזר הדין נזקפה לחובתו שלא בצדק היקלעותה של החברה למצוקה כלכלית, תוך אמירה של בית משפט קמא לפיה הידרדרות זו מהווה עבירה שגררה אחריה את העבירות עליהן הועמד המערער לדין. המערער מוכן לקבל כי הדרך בה נקט על מנת לנסות ולחלץ את החברה מהמצב אליו נקלעה הייתה בלתי-אחראית ובלתי-שקולה. עדיין, לטענתו, התנהלותו זאת נבעה משורה של אילוצים שהובילו אותו לסבור, מתוך שכנוע עצמי מוחלט, כי הפקדת השיקים שלא בחשבונות הליווי תהווה כמעט מוצא אחרון שימנע את קריסת החברה וגרימת הנזק לרוכשי הדירות. נקודת המבט של הרוכשים הנה חשובה אך אינה חזות הכל. יש להוסיף ולהתחשב גם בנקודת המבט האותנטית שלו ובאילוצים החיצוניים והבלתי-נשלטים, שמקורם באירועי האינתיפאדה השנייה, ושהביאו את החברה למצוקת תזרימית ולסירוב של הבנק המלווה לשחרר כספים לשם קידום הבניה. עוד טוען המערער כי הוא הקריב גם את המשאבים הכספיים העצמאיים שלו ושל בני משפחתו במטרה לנסות ולהציל את החברה, ואף לווה באופן אישי כספים בהיקף ניכר למטרה זו. כל הפעולות בהן נקט היו של הזרמת כספים מבחוץ אל תוך החברה, ובשום שלב לא הוצאו על ידו כספים ורכוש מהחברה החוצה. בנסיבות אלו, השיקול של הרתעת הרבים אינו חזות הכל, ואין בו להצדיק עונש כה חמור כפי שנגזר עליו. לכך מתווספות הנסיבות האישיות של המערער, שהנו אדם ערכי ונורמטיבי התורם לקהילה, ושלחובתו הרשעה קודמת יחידה בעבירת מע"מ. התמוטטות החברה, שהייתה מפעל החיים של המערער בה השקיע את מיטב שנותיו וכיום מצויה בכינוס נכסים, אף היא שיקול שצריך לטענתו לקבל ביטוי במסגרת העונש.

 

7.         חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1975, כשמו כן הוא, חוק המיועד להגן על רוכשי דירות בדרך של הבטחת כספם במקרה בו המוכר נקלע למשבר כלכלי המונע העברת הזכויות בדירה בהתאם לחוזה המכר. הדאגה לאינטרסים של הרוכש, השזורה לכל אורכו של החוק, צריכה לקבל ביטוי מרכזי גם במסגרת הענישה הפלילית על פי חוק זה. הקמת הדירות שרכשו המתלוננים הושלמה או צפויה להיות מושלמת בקרוב, ורוכשים אלה קיבלו או יקבלו את החזקה בדירותיהם. יחד עם זאת, נטען על ידי המדינה כי העבירות שביצע המערער הסבו למתלוננים גם נזקים כספיים. בנסיבות אלו ראינו מקום לקבל נתונים בשאלת נזקים אלו, ובהמשך לכך להסדיר, במסגרת הערעור, תשלום פיצוי על ידי המערער בגין אותם נזקים. המדינה הגישה הודעה לבית המשפט בה פירטה את נזקיו הכספיים של כל אחד מהמתלוננים. הנזקים של מרביתם מתמקדים בתשלום דמי שכירות בגין איחור בקבלת החזקה בדירות, בתשלום שכר טרחת עורך דין עבור הטיפול בנושא הערבויות הבנקאיות, ובתשלום סכום מסוים (לרוב אחוז אחד משווי הדירה) לקופת כונס הנכסים על מנת לקבל את החזקה בדירות. הזכויות בדירות טרם נרשמו על שם המתלוננים, בשל שעבוד הרובץ לטובת הבנק המלווה. אחת המתלוננות נדרשה לשלם לבנק כ-60,000 ¤ (30% מהסכום שלא הופקד בחשבון הליווי) כתנאי להסדרת השעבוד. מתלונן אחר נדרש לשלם לשם כך 47,000 ¤. הנזק הכלכלי הגדול ביותר נגרם, לפי טענת המדינה, למתלוננת שרכשה מהחברה דירה בפרויקט במודיעין, עבורה שילמה למערער 686,000 ¤ בלא לקבל ערבות בנקאית, וכיום משלמת לבנק המלווה שכר דירה תמורת החזקה בדירה, וכן נושאת בטרחת עורך דין לצורך הגשת תביעה נגד עורכי הדין שהיו מעורבים בעסקת המכר. סך הנזקים הכספיים של המתלוננים הגיע, לפי תחשיב שערכה המדינה, לכדי 230,750 ¤. המערער חולק על תחשיב זה וגורס כי נזקי המתלוננים נמוכים ממה שטוענת המדינה. יצוין כי פרויקט הבניה של החברה בשכונת הר חומה בירושלים, בו רכשו דירות תשעה מתוך עשרת המתלוננים, נמכר לקבוצת חפציבה במסגרת הליכי כינוס הנכסים של החברה. לאחר שקבוצת חפציבה קרסה גם היא, מונה שוב לפרויקט כונס נכסים לצורך השלמת בנייתו. התשלומים שנדרשו מהמתלוננים הנם במסגרת הליכי הכינוס של קבוצת חפציבה. לעומת זאת, וכפי שעולה ממכתבו של כונס הכנסים, במסגרת מכירת הפרויקט על ידי החברה לאחר קריסתה לקבוצת חפציבה, לא נדרשו הרוכשים לתשלום נוסף בגין כספים שלא הופקדו בחשבונות הליווי, ואף לא נקבעה הבחנה לענין מועד האכלוס בין רוכשים שכספם הופקד בחשבונות הליווי לבין רוכשים שכספם לא הופקד בחשבונות אלו.         

 

8.         בהתאם לבקשתנו, הודיע המערער כי למרות שמצבו הכלכלי אינו מאפשר תשלום פיצוי כספי למתלוננים ממקורותיו העצמיים, הרי לנוכח הכרתו בחשיבות הנודעת להכללה של רכיב פיצוי במסגרת הענישה בתיק זה, עלה בידו לגייס ממקורות חיצוניים סך של 150,000 ¤ כפיצוי עבור המתלוננים, וכי פיצוי זה ישולם על ידו גם בהעדר הסכמה עם המדינה על העונש. בהתאם להחלטתנו, סך של 40,000 ¤ מתוך סכום זה הופקד לפני מספר חודשים על ידי המערער בקופת בית המשפט וכבר חולק בין המתלוננים בהתאם לחלקם היחסי בנזקים על פי מפתח שקבעה הפרקליטות. סכום נוסף של 60,000 ¤ הופקד לאחרונה על ידי המערער ויחולק גם הוא על פי אותו מפתח. המערער התחייב להפקיד את היתרה בסך של 50,000 ¤ עד תחילת חודש יוני 2010, והסכים כי יוטל עליו עונש מאסר במקרה בו ההפקדה לא תבוצע.

 

9.         המדינה מתנגדת לביטול עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער. לדעתה, הפיצוי אותו המערער שילם וישלם למתלוננים הנו בעל השפעה שולית על מידת העונש, ואין הוא אמור לגרור אחריו יותר מאשר הפחתה מינימלית בתקופת המאסר בפועל. לטענת המדינה, התנהגותו של המערער לכל אורך הדרך הייתה מקוממת וגילתה יחס של זלזול משווע בכספם של המתלוננים, אנשים קשי יום שביצעו את עסקת חייהם עבורה נטלו הלוואות ובה השקיעו את מיטב חסכונותיהם, ומצאו עצמם בפני שוקת שבורה כתוצאה מכך שהמערער ראה היתר לעצמו לנהוג בכספים כרצונו ולהפר את החובה הבסיסית הרובצת על קבלן להבטיח את הכספים בערבות בנקאית ולדקדק בשמירה עליהם בהתאם להוראות החוק. נזקיהם של המתלוננים היו לא רק כספיים, אלא המיטו עליהם תוצאות קשות גם במישור האישי, הבריאותי והמשפחתי, והעמידו אותם במצב של חוסר ודאות קשה מנשוא במשך תקופה ארוכה. המערער לא הפנים את חומרת התנהגותו וניסה לגלגל את האשמה על גורמים שונים, למרות שהוא זה שהגה והפעיל את השיטה. התנהגותו לא הייתה מעידה חד-פעמית, אלא נמשכה על פני שנתיים וכללה 16 מקרים של קבלת שיקים מהמתלוננים ואי-הפקדתם בחשבונות הליווי. המדינה מסכימה כי לצורך קביעת עונשו של המערער אין להתחשב אלא במקרים אלה, אך מבהירה כי בפועל התקבלו תלונות נוספות על מעשים דומים של המערער כלפי רוכשים אחרים. המדינה אינה מקבלת את קביעתו של בית משפט קמא לפיה העבירות של קבלת דבר במרמה שביצע המערער היו בעלת צביון פורמאלי בלבד בנסיבות המקרה. לטענתה, העבירה של קבלת דבר במרמה הנה בעלת קיום עצמאי, בהיותה מגנה על ערך חברתי שונה מהערך החברתי המוגן על ידי העבירה של אי-הבטחת כספי הקונים לפי חוק המכר. בנסיבות אלה סבורה המדינה כי יש להעמיד במרכז שיקולי הענישה את הצורך בהרתעת הרבים, רוצה לומר: קבלנים אחרים המצויים במצב דומה למצב שאליו נקלע המערער, וזאת באמצעות משלוח מסר חד וברור של בית המשפט באשר לחומרה היתרה הטמונה במעשים מעין אלה. כמו כן, אין לייחס משקל של ממש לנסיבות האישיות של המערער, הן בשל הימנעותו מנטילת אחריות, והן מאחר שנסיבות אלה נלקחו כבר בשעתו בחשבון, כאשר בגזר דין משנת 2006 נמנע בית המשפט מלמצות את הדין עם המערער במסגרת הליך פלילי בו הוא הורשע יחד עם החברה בעבירות על חוק מס ערך מוסף שהסבו לקופת המדינה נזק של למעלה מ-3 מליון ¤. באותה פרשה נגזר על המערער עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, כאשר אחד מטיעוניו להקלה בעונש היה, שוב, המצוקה הכלכלית אליה נקלעה החברה.           

 

10.       לאחר ששקלנו את טענות הצדדים על רקע מכלול נסיבות המקרה, מצאנו כי קיימת הצדקה להקלה בעונש שנגזר על המערער. בית משפט קמא קבע כי המערער לא התכוון במעשיו לגזול את כספם של המתלוננים. גם המדינה אינה מייחסת למערער כוונה שכזאת. לא עוד אלא שהמערער טוען, ודבריו לא נסתרו, כי הכספים שקיבל מהמתלוננים הועברו כולם לצורך הקמת הפרויקטים, ובנוסף הוכנסו על ידו באותה תקופה כספים משלו לתוך קופת החברה לאותה מטרה. בנסיבות אלה מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא לפיה חרף התקיימות יסודותיה של עבירת קבלת דבר במרמה במערער, עיקר חטאו מבחינה מהותית הנו בעבירה של אי-הבטחת כספי המתלוננים לפי חוק המכר. כפי שכבר נאמר, תכליתו של חוק זה הנה הגנה על כספי הרוכשים; ותכלית זו אמורה לקבל ביטוי מרכזי גם בענישה הפלילית במסגרת החוק. ממילא, נודעת חשיבות לא מבוטלת לעובדה שבמהלך שמיעת הערעור נכון המערער, חרף מצבו הכלכלי האישי הקשה, למהלך של פיצוי המתלוננים בגין מרבית נזקיהם הכספיים, וחלקו הארי של הפיצוי כבר שולם. זאת ועוד: מאחר שהמערער ביצע את התשלום בלא שהובטחה לו הקלה בעונש המאסר שנגזר עליו, יש לראות בתשלום גם צעד של קבלת אחריות והכאה על חטא מצד המערער. אכן, התכלית של הרתעת הכלל הנה שיקול נכבד בענישה, במיוחד בעבירות מן הסוג הנדון שהנן עבירות כלכליות המיועדות להגן על הצד החלש לעסקה צרכנית. יחד עם זאת, ההרתעה אינה חזות הכל, ויש לאזנה אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים. כלפי המערער עצמו, שעסקיו קרסו ורישומו בפנקס הקבלנים נשלל למשך שנים רבות, ניתן להשיג את התכלית ההרתעתית גם בלא רכיב של מאסר לריצוי בפועל. ככל שמדובר בהרתעת כלל ציבור הקבלנים, הרי גזירת העונש לאור שיקול זה צריכה להתחשב במכלול הנסיבות, כדרכה של כל ענישה שהנה לעולם אינדיווידואלית. במכלול נסיבותיו של המקרה הנוכחי, ניתן להעניק לתכלית של הרתעת הרבים את משקלה הראוי גם באמצעות עונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.        

 

            אין ספק כי העבירות שביצע המערער היו עלולות להוביל את המתלוננים לאסון כלכלי, עד כדי אובדן מוחלט של השקעתם הכספית ברכישת הדירות. ביודענו כי מדובר ברוכשי דירות מן היישוב, שעבורם עסקה של רכישת דירה הנה העסקה הגדולה ביותר במהלך החיים בה מושקעים כספי הלוואות וחסכונות מרובים, נקל לשער את השלכותיו ההרסניות, בכל התחומים, של אבדן השקעה כזאת. לא ייפלא אפוא כי במקרים מסוימים עשויות עבירות מן הסוג בו עסקינן להסתיים בתוצאות קיצוניות המצדיקות הענשת הקבלן במאסר לריצוי בפועל לתקופה ממושכת (כפי שהיה, לדוגמה, במקרה שנדון בע"פ (באר-שבע) 5595/08 מדינת ישראל נ' אזולאי, פסק דין מיום 17.6.09, עליו נסמכת המדינה). אלא שלמרבה המזל עניינם של המתלוננים הסתיים אחרת. בשלב הראשון שלאחר קריסת החברה, בו הפרויקט בהר חומה נמכר לקבוצת חפציבה, המתלוננים שרכשו דירות בפרויקט זה לא היו אמורים להינזק כלל מאי-הבטחת כספם בערבות בנקאית, כפי שמאשר כונס הנכסים במכתבו. בשלב השני, בו הפרויקט נכנס שוב להליכי כינוס בשל קריסת קבוצת חפציבה, נדרשו אמנם המתלוננים להוסיף כספים על מנת לקבל את דירותיהם. אולם הגורם הישיר לנזק זה אינו העבירות שביצע המערער אלא המשבר הכלכלי אליו נקלעה קבוצת חפציבה, אליה אין המערער קשור, ואילו המערער מצדו פיצה ויפצה את המתלוננים על מרביתו של אותו נזק כספי. אשר למתלוננת שרכשה את הדירה בפרויקט במודיעין: ממכתבו של כונס הנכסים לפרויקט זה עולה כי אותה מתלוננת קיבלה ערבות בנקאית על חלק מהכספים ששילמה למערער; אם תביעתה נגד עורכי הדין תתקבל – יהיה בכספי התביעה כדי לאפשר העברת הזכויות בדירה על שמה; וגם אם התביעה תידחה – במסגרת הסדר שהושג בין המתלוננת לבין הבנק המלווה נקבעה זכותה לקבלת הזכויות בדירה (מעבר לחזקה שכבר נמסרה לה) תמורת סך של 120,000 ¤. סכום זה נכלל במלואו באומדן הנזק שהגישה לנו המדינה, ובגינו הובטח שיפוי של אותה מתלוננת על ידי המערער בגין חלק משמעותי מנזקה.      

 

על אלה יש להוסיף את הנסיבות האישיות של המערער כפי שפורטו בגזר הדין ובפנינו, ואת העובדה שהענישה בתיק זה צריכה ויכולה להתייחס רק לאי-הבטחת כספי המתלוננים ולא לקריסה הכלכלית של החברה, עליה לא הועמד המערער לדין ואף לא נטען על ידי המדינה לקיומו של היבט פלילי לגביה.   

 

11.       לאור האמור החלטנו לקצר את תקופת המאסר לריצוי בפועל שנגזרה על המערער ולהעמידה על 6 חודשים. המערער יוכל לבצע את המאסר בדרך של עבודות שירות, כפוף ובתנאי שתינתן לכך חוות דעת חיובית של הממונה על עבודות שירות. כן ישלם המערער עד ליום 1.6.10 את יתרת הפיצוי למתלוננים בסך של 50,000 ¤, בנוסף לפיצוי בסך של 100,000 ¤ ששולם על ידו עד כה. הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט ויחולק בין המתלוננים לפי שיקול דעת הפרקליטות בהתאם לחלקו היחסי של כל אחד מהם בנזקים. מוטל על המערער קנס בסך של 100 ¤ שישולם עד ליום 1.7.10 או 6 חודשי מאסר תחתיו. אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין של בית משפט קמא.

 

            הממונה על עבודות שירות יגיש חוות דעת בדבר כשירות המערער לעבודות שירות, עד ליום 30.12.09.

 

            נקבע להמשך דיון ליום 6.1.10 שעה 13:00.

 

            המזכירות תשלח העתק פסק הדין לממונה על עבודות שירות.

 

 

ניתן היום, ח' בכסלו תש"ע (25 בנובמבר 2009), במעמד המערער וב"כ הצדדים.

 

                                                                                





נאוה בן-אור, שופטת


 

משה סובל, שופט


 

יהודית צור, סגנית נשיא

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/35F5BB00B7AE7D184225767900513FDD/$FILE/2EDFAD71DF6AC07A4225767800453CE9.html
תאריך: 
25/11/09
Case ID: 
2122_8
Case type: 
עפ
סיווגים
שופטים : יהודית צור
יהודית צור
Powered by Drupal, an open source content management system