בתי המשפט

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

התובעים והנתבע הם בעלי בתים שכנים בשכונת מלחה בירושלים. ביתם של התובעים נמצא ברחוב היען 11 (גוש 30456 חלקות 1 ו – 81), ואילו ביתו של הנתבע נמצא ברחוב הכפיר 223 (גוש 30457 חלקה 19). בתביעה הנדונה, תובעים התובעים מהנתבע לאטום שלושה חלונות במפלס התחתון של ביתו הפונה לכיוון המגרש של התובעים, וכן פיצויים בסך של 50,000 ¤ עבור הנזק שנגרם להם כתוצאה מפתיחת החלונות. הנתבעים הגישו כתב הגנה כנגד התביעה ושלחו הודעה לצד שלישי כנגד הצד השלישי 1, שהיא החברה הקבלנית שבנתה את ביתו לרבות שלושת החלונות שמדובר בהם (להלן: הקבלן) וכנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים ועיריית ירושלים. לטענת התובעים, החלונות נבנו בניגוד להוראות התב"ע החלה באיזור, האוסרות פתיחת חלונות בקיר החיצוני של יחידת דיור, אלא אם כן הקיר נסוג מרחק של 3 מטרים מקו התיחום של משבצת הקרקע. במקנה דנן, הקיר החיצוני שבביתו של הנתבע שבו נפתחו החלונות נמצא במרחק של כמטר אחד מגבול המגרש של התובעים. לטענתם, החלונות פוגעים בפרטיותם של התובעים, עולים כדי מטרד של ממש וגורמים להם אי נוחות ועוגמת נפש. הנתבע טוען כי רכש את ביתו מהקבלן על פי היתר בנייה כדין שהוצא לקבלן מבלי שידע או היה צריך לדעת כי קיימת סתירה בין התב"ע לבין היתר הבנייה שניתן ביחס לחלונות. עוד טוען הנתבע כי רכש את ביתו ונכנס לגור בו עוד בטרם שרכשו התובעים את המגרש השכן שעליו בנו את ביתם. היתר הבנייה שקיבלו התובעים חייב אותם לבנות גדר מאבן בגובה של 1.80 מטר בתחום מגרשם מול חלונות הנתבע, ואילו התובעים היו בונים כך את הגדר, חלונות הנתבע היו מוסתרים ממגרשם ומביתם. יצוין כי ועדת המשנה לתכנון ובניה דחתה ביום 16.5.05 בקשה של התובעים לפתור מאותם מבניית גדר האבן, וערר על ההחלטה שהוגשה לועדה המחוזית לתכנון ובנייה נדחתה על ידי הועדה ביום 7.2.06. במקום לבנות גדר אבן כמתחייב, הקימו התובעים גדר מרשת בתחום המגרש של הנתבע. מאוחר יותר, החליפו התובעים את גדר הרשת בקיר בלוקים (ללא ציפוי אבן) בגובה של מטר 1 בלבד. הנתבע טוען כי קיר הבלוקים נבנה בתחום המגרש שלו. עוד טוען הנתבע כי גם במצב הקיים, לא נגרם כל מטרד לתובעים מחלונות הנתבע.  הצדדים השלישיים הצטרפו לטענות הנתבע כלפי התובעים. יצוין כי התובעים בחרו שלא לתבוע את הצדדים השלישיים, שלטענת התובעים אחראיים אף הם למטרד הנטען, מטעמים השמורים עמם.

דיון והכרעה

מהראיות עולה כי אין כל מחלוקת עובדתית מהותית בין הצדדים. אין מחלוקת כי היתר הבניה שניתן בזמנו לקבלן לפתוח את שלושת החלונות היה מנוגד לתב"ע שחל במקום. לא הופרכה עדותו של הנתבע שלא ידע על כך בעת שרכש את הבית. יצוין כי על פי היתר הבניה שניתן לנתבע, שלושת החלונות היו צריכים לפנות לקיר בגובה של כ-3 מטר לכיוון המגרש שנרכש על ידי התובעים, כך שלא היה צריך להיגרם על ידי החלונות כל היזק ראייה לכיוון המגרש השכן.  כמו-כן, לא הופרכה עדותו של הנתבע כי עבר להתגורר בבית בטרם נרכש המגרש השכן על ידי התובעים, וזאת למרות שהתובעים לא הודו בכך. בניגוד לנתבע, לא הגישו התובעים את הסכם הרכישה שלהם, למרות שהתחייבו לעשות זאת (ראה עמוד 11 לפרוטוקול). אי הצגת ההסכם פועלת לרעתם. התובעים קבלו היתר בנייה שחייב אותם לבנות קיר תמך במגרשם לכיוון מגרש ביתו של הנתבע בגובה של 1.80 מ'. לפי היתר הבניה שקבלו, הפרש הגבהים בין רצפת המפלס התחתון של דירת הנתבע, שבו הותקנו שלושת החלונות, לבין מפלס הפיתוח שאושר לתובעים היה כ- 3מ'. אם נוסיף לכך את גובה קיר התמך שחויבו התובעים להקים, יוצא כי החלק העליון של קיר התמך היה צריך להיות כ 4 מטר מעל גובה שלושת חלונות הנתבע. בצב שכזה, בוודאי שלא היה נגרם כל היזק ראיה לתובעים.  מסיבות השמורות עמם, החליטו התובעים להנמיך את גובה מגרשם, וזכו לקבל היתר בניה לכך. מפלס הפיתוח הונמך בכמעט 2 מטר. כתוצאה מכך, נוצר היזק הראיה הנטען על ידי התובעים. התובעים אכן הפרו את היתר הבניה בכך שלא בנו את קיר התמך כמתחייב. הקיר שנבנה הוא בגובה של 1 מטר בלבד. לא זו בלבד אלא שהתובעים לא ציפו את הקיר באבן כמתחייב. נראה כי הקיר אף נבנה בתוך שטח מגרשו של הנתבע, אך איני קובע ממצא סופי בדבר בהעדר מפת מודד מוסמך. היזק הראיה משלושת החלונות במצב הנוכחי הוא מזערי. מהחלונות אפשר לראות רק את קצה התקרה בסמוך לחלונות חדר השינה של התובעים  (עדות הנתבע - עמ' 34 לפרוטוקול שורה 20; הערת בית המשפט: כך גם זכור לי מהביקור במקום שנערך ביום 6.2.06, על אף שלא נרשם הדבר בפרוטוקול הביקור במקום). מהחלונות אפשר לראות (במבט מלמטה) את מרפסת דירת התובעים, וגם זו פגיעה מזערית (אם בכלל). כאמור, כל ה"היזקים" הללו לא היו קיימים אם התובעים היו בונים את הגדר כנדרש מהם על פי היתר הבניה שקיבלו. יש לראות בבניית הגדר כחלק בלתי נפרד מהיתר לבנית הבית. התובעים אינם רשאים להסתמך על ההיזק שנגרם להם כביכול במצב שבו הגדר אינה בנויה בגובה שנקבע בהיתר.  יש להביא בחשבון את העובדה שהחלונות נבנו לפני שהתובעים רכשו את מגרשם ובנו את ביתם. יש הבדל מהותי בין מצב שבו אדם בונה חלון בקיר החיצוני , ובבניית  החלון הוא מיסב נזק לשכנו ובכך משנה את מצבו של השכן לרעה, לבין מצב שבו החלון נבנה בקיר החיצוני הפונה למגרש השכן בטרם נרכש ובטרם בנו עליו את ביתם. לכך יש להוסיף כי זכותם של התובעים לקבלת סעד של ציווי בנזיקין כפופה לשיקולי היושר ו/או עיקרון תום הלב (ראה רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה(1) 199, ס' 10 פסק דינו של כב' השופט אנגלרד וס' 2 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק). העלאת טענת היזק הראיה מצד התובעים במצב בו הם עצמם מפרים את היתר הבנייה שקיבלו, וההפרה היא שמביאה למצב שבו נגרם כביכול היזק, עולה כדי חוסר ניקיון כפיים מצידם. התובעים גם אינם מצביעים על פגיעה של ממש הנגרמת מהחלונות. לעומת זאת, הנתבע פעל בתום לב ברכישת בית מקבלן על סמך היתר בנייה שהוצא כדין, מבלי שידע או היה צריך לדעת כי קיימת בעייה תכנונית בשלושת החלונות. לנתבע ייגרם נזק אם יאלץ לאטום את הפתחים, משום שהדבר יגרום למניעת אוויר וכניסת אור לתוך החדר שבמפלס התחתון של ביתו.   באשר לעילות המשפטיות הנטענות, לא הוכחו תנאי עילת המטרד משום שלא הוכח כי לנכס של התובעים היה נגרם נזק במצב בו היו מקיימים את תנאי היתר הבנייה שהם קיבלו והיו בונים את הגדר לגובה 1.8 מטר. מכל מקום, לא מדובר בהפרעה של ממש, המהווה תנאי לקיום העוולה (קרצמר, דיני נזיקין העוולות השונות 61 ( עריכת ג. טדסקי, חוברת "מיטרדים"). באשר לעילת הפרת חובה חקוקה, שנטענה במסגרת סיכומיו של ב"כ התובעים, דינה להידחות מהטעם שלא נטענה במסגרת כתב התביעה (ראה תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). התובעים נסמכים על פסק-הדין שניתן בע"א 5576/05 שקל נ. ערשי (להלן: פס"ד שקל), שבו התקבל ערעור על דחיית תביעה להריסת תוספת הבנייה שנבנתה על פי היתר בניה שניתן בניגוד לתב"ע.

יש מקום לאבחן את המקרה שנדון בפס"ד שקל מהמקרה הנדון. שם, מצא בית המשפט פגמים חמורים בתהליך מתן ההיתר, לרבות אי צירוף מפה מצבית, והחליט לבטל את היתר הבנייה "...בשל הסכנות הכרוכות באישור בקשה לבנייה מבלי שיובא לידיעת הוועדה קיומם של מבנים סמוכים, שהבנייה עלולה לסכנם ואף למוטטם." (סעיף 8 לפסק-הדין). במקומות שונים בפסק-הדין, הדגיש בית המשפט כי "במקרה זה" הוא מוצא מקום להתערב ולהורות על הריסת המבנה. לכן, אין לראות בפסק-הדין כתקדים מחייב אלא שתוקפו מוגבל למקרה שנדון בפניו.

במקרה שלנו, להבדיל מהמקרה שנדון בפס"ד שקל, הפגם בתהליך מתן ההיתר (האישור לחלונות) איננו מהותי כל כך, במיוחד אם לוקחים בחשבון שהחלונות היו אמורים לפנות לקיר בגובה של 3 מטרים למניעת היזק ראיה. בנוסף, בפס"ד שקל, לא היו אותן נסיבות שקיימות לפנינו, וביניהן גרימת ההיזק כביכול כתוצאה מהפרה של היתר הבניה על ידי התובעים עצמם, וכן עובדת היותם של החלונות  בנוים בטרם בניית המבנה הניזוק כביכול במגרש הסמוך.

כפועל יוצא מכל האמור, התובעים אינם זכאים לפיצויים שהם תובעים. המסקנות הנ"ל מייתרות הדיון בהודעה לצדדים השלישיים.

סוף דבר

 אשר על כן, אני דוחה את התביעה ואת ההודעות לצד שלישי. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ¤ + מע"מ וכן הוצאות משפט. אני מחייב את הנתבע לשלם לצד שלישי 1, מחד גיסא, ולצדדים השלישים 2 ו -3 מאידך גיסא, שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ¤ + מע"מ כ"א והוצאות משפט. המזכירות תשלח העתקי פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום כ"ב בכסלו, תש"ע (9 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.