בתי המשפט

פסק דין

1.            שלושה ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט דוד מינץ) בת.פ. 6827/08, במסגרתו הורשעו המערערים בעבירה של פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה או פשע לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. הדיון בערעורים שהוגשו אוחד.

2.            על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 4.7.07 התפרצו המערערים לבנין דירות ריק ברח' קרן היסוד 9 בירושלים, הנמצא בבעלות האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: "הבניין") ופירקו, בצורה שיטתית, את מערכת כבלי החשמל שבו בכוונה לגנבם.

המערערים לא חלקו על העובדה כי היו בבניין ופירקו דברים הקשורים למערכת החשמל, אף שהיתה מחלוקת לגבי המועד בו ביצעו זאת. עם זאת, לדידם הדבר נעשה במסגרת עבודה מקצועית שהוזמנה מהם, כאשר המחלוקת היתה בין מערער 1 (להלן: "כהן"), אשר טען כי הוזמן לעבודה זו על-ידי מערער 3 (להלן: "אבוחצירה"), לבין כהן ומערער 2 (להלן: "מוגנם"), אשר טענו כי הוזמנו לעבודה על-ידי כהן.

פסק הדין של בית משפט קמא

3.            בית משפט קמא קבע כי משהוסכם כי לא היתה למי מהמערערים רשות לפרק את תשתיות החשמל בבניין, ברור כי בוצעה העבירה ולו משום שמדובר ברכוש פרטי הנמצא ברשות היחיד. הוכח כי ה"עבודה" נעשתה שעה שהונחו דלתות על גבי החלונות כדי להסתיר מעיני העוברים ושבים את הנעשה בתוך החדרים תוך ביצוע העבודה במקום אפל; המערערים נכנסו לבנין דרך הסורג ולא באמצעות מפתח כטענתם ונמלטו מהמקום כאשר הגיע נציג האוניברסיטה למקום. כן נקבע כי המערערים כהן ואבוחצירה הודו כי חשדו בתחילת ההגעה לבניין כי משהו אינו כשורה. חשדות אלו מלמדים על שהייה בלתי חוקית בבניין גם אם הכניסה היתה דרך הדלת (כפי שנכתב בכתב האישום) ולא דרך הסורג כפי שעלה מחומר הראיות (שכן, צוין כי כל אחד מהמערערים הכחיש שהיה בידו מפתח הבנין ולא הובאה ראיה אחרת שתתמוך בטענה כי היה בידיהם מפתח בהרשאה. כמו כן, צו מילואים של מוגנם נמצא ליד הסורג). בית משפט קמא דחה את הטענה בדבר מחדלי חקירה של המשטרה אשר לא גבתה עדות מרפאל שרינוב לגביו טען כהן כי היה נוכח בעת שאבוחצירה הציע לו את הצעת העבודה. בית המשפט ציין כי הגם שהיה מקום לטענה זו, אין מדובר בעד שאינו בר השגה והמערערים יכלו לזמנו כעד הגנה. הטענה כי לא בוצע עימות בין המערערים למרות שהסכימו לעימות נדחתה גם היא מן הטעם כי עריכת עימות היתה אולי משכנעת ביתר שאת באשמתו של מי משלושת המערערים, אך לא מובילה לזיכויים. לבסוף נקבע כי אי הבאת עדותו של השוטר שהגיע לבניין לאחר הדיווח על הפריצה ואי הוצאת דו"ח איכון הטלפון של אבוחצירה, לא פגעו בבירור האשמה, היות ולא היה בהם כדי להוסיף דבר.

בגזרו את הדין, שקל בית משפט קמא לחובת המערערים את עברם הפלילי, העובדה שלא קיבלו אחריות על מעשיהם חרף הרשעתם בדין, והעובדה כי השארת התשתיות בבנין לא היתה תוצאה של חרטתם אלא תוצאה של תפיסתם והימלטותם בטרם הספיקו ליטול הרכוש עימהם. בית המשפט הבחין בין כהן לבין מוגנם ואבוחצירה שעברם הפלילי קל יותר. לקולא, שקל בית המשפט את העובדה כי לא היה מדובר בבניין מגורים מאוכלס. בהתייחס לאלו נגזר עונשם של המערערים כדלקמן: על כהן הושתו 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי בסך 2,000 ¤ וקנס בסך 500 ¤. על מוגנם ואבוחצירה הושתו 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי בסך 2,000 ¤ וקנס בסך 500 ¤.

מכאן ערעורם של כהן ומוגנם הן על הרשעתם והן על העונש שנגזר עליהם, וערעור אבוחצירה על חומרת העונש.

הטענות בערעור

4.            לטענת כהן (המערער בעפ 4768/09), כתב האישום אינו מתאר ביצוע גניבה בפועל, ולכן לא היה מקום להרשיע במקרה זה בסעיף 407(ב) לחוק אלא בסעיף 407(א) הקובע עונש פחות. כמו כן, טעה בית משפט קמא בכך שסבר כי אין רלוונטיות לשאלה מי יזם את ה"עבודה", היות שלכהן הטוען כי אבוחצירה הציע לו את ה"עבודה" עומדת הגנת הטעות במצב דברים. קביעת בית משפט קמא לפיה לגרסת נאשמים מוגנם ואבחוצירה הם עבדו במקום רק במשך יום אחד בלבד, עומדת בסתירה לעדות מוגנם בה אמר כי הוא ואבוחצירה היו במקום פעם נוספת לפני היום בו שהו בבניין ביחד עם כהן. עדות זו, תומכת בגרסת כהן כי הוזמן על-ידי אבוחצירה, וכיוון שמדובר בסתירה כה מהותית יש מקום להתערבות ערכאת הערעור. כן שגה בית משפט קמא בדחותו את הטענה למחדלי חקירה. אין מקום לקבל מצב בו המשטרה פוסחת על חקירת עדים, ביצוע עימות והזמנת דוחו"ת איכון, אשר הצלבתם היתה יכולה לשפוך אור על הפרשה. לכל היותר מחדלים אלה היו צריכים לבוא חשבון במנין השיקולים לענין העונש. כמו כן, היה על בית המשפט לשקול העובדה כי עברו הפלילי של כהן אוזכר בדיון בפני בית משפט קמא, עובדה אשר פגעה בזכויותיו. באשר לעונש נטען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נעתר לבקשת הסנגורים להורות על הגשת תסקיר שירות המבחן. ניסיון מוגנם ואבוחצירה להטיל האשמה על כהן מנע ממנו האפשרות להגיע להסדר עם התביעה, במסגרתו היה מקבל עונש פחות.

מוגנם (המערער בעפ 4785/09), מצטרף לטענות כהן בקשר למחדלי החקירה. מעבר לכך הוא הוסיף טענות בקשר לקביעות העובדתיות של בית משפט קמא: המועד בו שהו המערערים בבנין; ידיעת המערערים כי הימצאותם במקום אינה תמימה והסתירה בין הסקת מסקנה זו מהקביעה כי כהן עבד עם כפפות לבין הקביעה כי נושא הכפפות הוא פרי תיאום גרסאות; הקביעה כי המערערים נכנסו דרך סורג פרוץ; מציאת צו המילואים של מוגנם ליד הסורג הפרוץ; הקביעה כי החלונות כוסו על-ידי דלתות; הקביעה כי המערערים ברחו מהמקום. כן טעה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל לעובדה כי מוגנם אינו איש מקצוע שמבין בחשמל וכי נגרר אחרי האחרים. המסקנה המתבקשת הינה כי המחשבה הפלילית שלו לא היתה יכולה להיווצר קודם שהגיע לבנין והיא צריכה להיבחן רק לאור הנתונים שעמדו לפניו כשהגיע לבנין. באשר לגזר הדין טוען מוגנם כי בית משפט קמא לא נתן ביטוי להבדלים בין כהן שהוא בעל עבר פלילי מכביד בתחום עבירות הרכוש לבין מוגנם שהעבירה היחידה הרשומה לחובתו הינה סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והיא אינה ממין העניין שכן, בוצעה כשהיה עדיין קטין. כמו כן, היה מקום לשקול את חלקו היחסי של מוגנם בפרשה: העובדה שלא יזם, לא גייס את העובדים ולא הביא את כלי העבודה. מוגנם בן 25 נשוי מזה שנה ואב לתינוקת בת מספר חודשים, בעל תעודת בגרות ושירת בצה"ל. מוגנם עובד בענף הבניה ולומד והמאסר יפגע בעתידו, מה גם שמוגנם מעולם לא ריצה עונש של מאסר בפועל. במהלך ניהול ההליכים עקר מוגנם עם משפחתו ליישוב ספר בין השאר במטרה להתנתק ממצע חברתי מזיק ומפיתוייו. אין מדובר בעבירה שמניעי ביצועה הינם אימפולסיביים או התמכרותיים ולכן ניתן להשיג את מטרת ההרתעה בדרך פוגעת פחות.

אבוחצירה (המערער בעפ 4755/09) מערער על גזר הדין. לדידו, טעה בית משפט קמא בכך שלא הכריע בשאלת מידת האחריות, ולו לצורך גזר הדין. כן היה על בית המשפט לשקול לעניין העונש את מחדלי החקירה והעובדה שהוא הודה כי שהה במבנה. מדובר בעבירה אחת ובאישום אחד. העונש שהוטל על אבוחצירה הינו חמור ביחס למקרים אחרים שבוצעו בנסיבות חמורות יותר. בית משפט קמא גם לא הביא בחשבון את החרטה שהביע אבוחצירה במסגרת הטיעונים לעונש. שתי הרשעותיו הקודמות אינן בתחום עבירות הרכוש ולכן אין לראות בהתנהגותו דפוס קבוע. בית המשפט גם לא שקל את נסיבות חייו של אבוחצירה להם היה צריך ליתן משקל מכריע: עמידתו בפני נישואין, רכישת מקצוע ועבודתו הקשה לצורך פרנסתו. בנסיבות אלו היה על בית המשפט להעדיף את האינטרס השיקומי הצופה פני עתיד תוך הבטחת מטרת ההרתעה בדרך אחרת. לחילופין היה על בית המשפט לפסוק לאבוחצירה 6 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות, ומשלא נעשה כן מבוקש להורות על הגשת תסקיר במסגרת הערעור.

דיון

5.            הערעורים על הכרעת הדין מופנים כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט, לגביהם ידוע הכלל כי בית המשפט לא יתערב בהן. הכרעת דינו של בית משפט קמא מפורטת ומבוססת ואיננו מוצאים שיש מקום להתערב בה. בסופו של יום המערערים מודים כי שהו בבניין וביצעו בו עבודות לפירוק תשתיות החשמל. אף לא אחד מן המערערים הוכיח, ולו בראשית ראיה, כי הכניסה לבניין והעבודות שבוצעו בו היתה בהרשאה. משמדובר בבניין הנמצא בבעלות של אחר ולא היתה למערערים רשות להיכנס ולבצע בו פעולות כאמור, נתקיימו יסודותיה העובדתיים של העבירה לפי סעיף 407(א) לחוק העונשין. בית משפט קמא קבע כי בנסיבות העניין נתקיימו יסודות סעיף  407 (ב) לחוק, ולא מצאנו מקום להתערב במסקנה זו. אין לקבל הטענה כי הגניבה לא הושלמה היות והתשתית שפורקה הושארה בבנין. סעיף 383(ג)(2) לחוק העונשין מגדירה "נשיאה" לעניין הגדרת "גניבה" ("נוטל ונושא") – "לרבות הסרת דבר ממקומו, ובדבר המחובר – הסרתו לאחר ניתוקו הגמור". הפסיקה קבעה לעניין עבירות ההתפרצות, כי לצורך התקיימות יסודותיו העובדתיים של סעיף 407(ב) אין צורך בהשלמת הגניבה, ובלבד שהנשיאה והנטילה של הרכוש הגנוב פגעה בפוטנציאל השליטה של בעל הרכוש ברכושו (ע"פ 7085/93 נפז בן כאמל נג'אר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (4) 221, פסקאות 1-4; י. קדמי "על הדין בפלילים" (2005), עמ' 609-613). בעניינו, ברי כי פירוק ארונות החשמל וניתוק הכבלים פגעו בפוטנציאל השליטה של בעלי הנכס על רשת החשמל בבניין, ומכאן כי המערערים ביצעו גניבה, ומתקיימים יסודותיו של סעיף 407(ב). 

כאמור לעיל, המסקנה כי נתקיימו יסודותיה העובדתיים של העבירה עולה בקנה אחד עם גרסת המערערים, נסוב הדיון על היסוד הנפשי של המערערים: האם ידעו המערערים כי הם מתפרצים לבנין ומבצעים בו גניבה. הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא בדבר נסיבות ביצוע העבירה: הדרך בה נכנסו המערערים לבנין (דרך סורג פרוץ או באמצעות מפתח), חשד כהן ואבוחצירה כי משהו אינו כשורה, הסתרת החלונות והבריחה כשהגיע נציג האוניברסיטה, בוססו כדבעי וחלקן בוסס על אמירות מפי המערערים ולא נסתרו. נסיבות אלה, אינן מותירות ספק בקביעה כי המערערים ידעו כי הם מתפרצים לבנין ומבצעים בו גניבה. מסיבה זו אין גם מקום לקבל את הטענה בדבר התקיימותה של הגנת הטעות.

6.            מחדלי החקירה הנטענים בדבר אי חקירתו של האדם שהיה נוכח בעת תכנון הפריצה ואי הצגת דוחו"ת איכון, נוגעים לפעולות שהיו יכולות להיעשות גם על ידי הסנגורים אם מצאו בכך טעם להגנתם (להבדיל למשל מעימות שלא ניתן לערוך באופן פרטי). אי הבאת ראיות אלה על-ידי ההגנה פועלת לחובתה ויוצרת חזקה כי הבאתם היתה פועלת לרעתה. לא מצאנו פגם באי חקירת איש המשטרה שהגיע למקום לאחר דיווח על הפריצה. בעניין זה נסמך בית המשפט על עדות נציג האוניברסיטה, שהינו עד אובייקטיבי, שהגיע למקום עובר לבריחת המערערים (בעקבות הגעתו), ולכן אין באי העדת השוטר כדי לפגום בשלמות התמונה. באשר לאי עריכת עימות בין המערערים, בצדק ציין בית משפט קמא כי עריכת העימות לא היתה מובילה לזיכויים, ולכך נוסיף – שהרי בסופו של יום המחלוקת היתה לגבי היסוד הנפשי שנלמד מנסיבות ביצוע העבירה, ולכן אין משמעות לשאלה מי יזם את התוכנית.

לאור האמור, דין הערעורים על הכרעת הדין להידחות.

7.            לא מצאנו גם מקום להתערב בגזר הדין. שלושת המערערים הינם בעלי עבר פלילי. העבירה בוצעה בחבורה והמערערים לא חלקו על הקביעה כי היה תכנון מוקדם וכי הגיעו למקום עם כלי עבודה. מדובר בעבודה שנמשכה זמן ולא ברגע של קלות ראש. במשך זמן זה יכלו המערערים להתחרט ולחזור בהם ממעשיהם, אולם הם דבקו בדרכם עד להגעתו של נציג האוניברסיטה לבנין אשר גרם לבריחתם. צדק בית משפט קמא בכך שמשנקבע כי העבירה בוצעה בצוותא אין חשיבות לקביעת מידת אחריותו של כל אחד ואחד מהם. משנקבע עובדתית כי כל אחד מהמערערים נטל חלק בביצוע העבירה כמבצע, לא היה עוד צורך לבחון מידת ההשתתפות של כל אחד בתוכנית.

משהעונש הקבוע בחוק לעבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק הוא 7 שנות מאסר ולאור הנסיבות שצוינו לעיל, העונש שנגזר על המערערים הינו מידתי ולא מצאנו מקום להתערב בו.

לאור כל האמור לעיל דין הערעורים להידחות.

התוצאה

8.      הערעורים נדחים.

על המערערים להתייצב לריצוי מאסרם ביום 27.12.09 בשעה 09:00 בבית המעצר במגרש הרוסים ירושלים.

ניתן היום, כ"ג בכסלו, תש"ע (10 בדצמבר 2009), במעמד הצדדים.

________________                        _______________              _______________

 יעקב צבן, סגן נשיא                חנה בן-עמי, שופטת                   רפי כרמל, שופט