בתי המשפט

פסק דין

התובע, העוסק בתחום הקירור ומיזוג אוויר, התקשר בחוזה עם הנתבעת מס' 1 (להלן – "החברה") למתן שירותי תחזוקה ותיקון למקררים בבעלות החברה, המוצבים ברשתות מזון ברחבי הארץ.

החוזה צורף כנספח א' לכתב התביעה.

הנתבע 2 (להלן – "הנתבע") הינו מנהל החברה.

לטענת התובע, החברה לא שילמה את המגיע לו עבור עבודתו על פי החוזה. לטענת התובע, הנתבע, בהיותו מנהל בחברה, אחראי באופן ישיר ואישי לנזקים שנגרמו לתובע. עוד טוען התובע, כי הנתבע ניצל ידידות אישית ונטע בתובע אמונה ששכרו ישולם לו במלואו, כאשר היה ברור כי אין כוונה לשלם לו וכי החברה הינה חדלת פרעון.

לטענת הנתבע, למיטב ידיעתו, התובע לא עמד בלוח הזמנים המפורט בהסכם העבודה ונגרמו לחברה נזקים כתוצאה ממחדליו ואיחוריו. הנתבע כופר באחריותו לתשלום חוב החברה לתובע, מאחר ופעל בתום לב ובהגינות כמנהל בחברה. לגרסת הנתבע, הוא עשה כל שביכולתו על מנת למנוע קריסתה של החברה, אולם ללא ההצלחה.

התובע והנתבע העידו בפני בית המשפט ונחקרו בחקירה נגדית על האמור בתצהירים מטעמם.

התובע תאר בעדותו את נסיבות חתימת החוזה בינו לבין החברה בחודש ספטמבר 2006. בגין חודש ספטמבר קיבל את שכרו (לפי שוטף +60). בשלב מסוים לא קיבל את כספו אך המשיך בעבודה לנוכח הבטחות כי תוך זמן קצר יקבל את המגיע לו. בחודש נובמבר כבר היה ידוע לו על כך שהחברה נתונה בקשיים. בינואר 2007 הפסיק לתת שירות לחברה לנוכח אי תשלום.

הנתבע העיד, כי מחודש אוקטובר 2006 החל הספק העיקרי של החברה לשלם את הכספים לחברה שלא בזמן. עם זאת, העבודה מול אותו ספק המשיכה, אף אם התשלומים הועברו לה באיחור. באותו שלב, הוא היה אופטימי כי פעולתה של החברה תמשך ואותו ספק יעביר לחברה את התשלומים המגיעים לה. בחודש אפריל 2007 עוד נערכה פגישה עם אותו ספק שם דובר על המשך העבודה עם החברה. במאי 2007 ניתן צו הפירוק לחברה.

לעדות הנתבע,  בסוף חודש אוקטובר 2006 כבר החלו פיטורים של עובדים בחברה על רקע מצבה. לטענת הנתבע, כבר בחודש נובמבר הוא שוחח עם התובע ושיתף אותו במחלוקות הקיימות מול הספק. לדבריו, כשם שהנתבע היה אופטימי לגבי המשך הפעילות מול הספק, כך גם היה התובע.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מעדותם, החלטתי לדחות את התביעה נגד הנתבע.

עדותו של הנתבע, ביחס למהלכים הקשורים להתדרדרות החברה, עד למועד בו הגיעה למצב של פירוק, עשתה רושם מהימן, ונראה כי הנתבע התייחס בעדותו גם לפרטים אשר אינם נוחים מבחינתו. מכל מקום, עדותו של הנתבע, לעניינים הקשורים למצבה של החברה בכל אחד מהשלבים השונים, לא נסתרה.

לא הוכח, כי במועד בו נחתם החוזה בין החברה לבין התובע, בחודש ספטמבר 2006, כבר היתה החברה בקשיים והיה קיים ספק בדבר יכולתה לעמוד בקיומו של החוזה.

לא שוכנעתי, כי הנתבע רימה את התובע ביחס למצבה של החברה על מנת שימשיך לתת לה שירותים, מבלי יכולת לשלם המגיע לו.

עדותו של הנתבע, לפיה האמין בתום לב כי יהיה ביכולתו לחלץ את החברה מקשייה, וכי יעלה בידי החברה לשלם לתובע את המגיע לו, לא נסתרה. כך גם לא נסתרה טענתו, כי בנסיבות העניין היה זה סביר להמשיך בפעילות החברה, באמצעות העסקת קבלנים כגון התובע, על רקע המאמצים להסדרת המחלוקות מול הספק העיקרי. עובדה היא, כי רק בחודש מאי 2007, נכנסה החברה לפירוק.

על רקע המפורט לעיל, אינני סבור כי מתקיימות הנסיבות המצדיקות הטלת אחריות אישית על הנתבע כמנהל החברה או הרמת מסך ההתאגדות.

לפיכך, התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

התובע ישא בתשלום הוצאות הנתבע 2 וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של הנתבע 2 בסך של 1,500 ¤, בתוספת מע"מ כדין. הסך האמור ישולם לנתבע 2, באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום.

ניתן היום כ"ט בכסלו, תש"ע (16 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

000781/07א  139 דפנה צדוק