פסק דין

1.         ועדה רפואית עליונה מיום 19.7.09 דחתה את הערעור שהוגש לה על-ידי המערערת והשאירה את דרגות הנכות שלה כפי שנקבעו בוועדה מהדרג הראשון, כדלהלן: נכות בשיעור 10 אחוז על פי המבחן שבסעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן - "התוספת"), בגין "מצב אחרי ניתוח לשחזור רצועות קרסול ימין עם הפרעה קלה בתנועות", ונכות בשיעור 10 אחוז על פי המבחן שבסעיף       75(א)(2) לתוספת בגין "צלקת ניתוחית בקרסול ימין, מכאיבה".

2.         בערעורה מתייחסת המערערת לנכות שנקבעה בגין הפגימה בקרסול. טענתה היא, כי לא היה ראוי להגדיר את אותה פגימה כנכות המשפיעה "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". המערערת גורסת, כי לנוכח העובדה שהיא נעזרת בקב לצורך הליכה, וקיימת אצלה צליעה ניכרת, יש להגדיר את ההשפעה על כושר הפעולה שלה בדרגת חומרה רבה הרבה יותר. המערערת מציינת כי עברה שני ניתוחים שלא צלחו וכי הוועדה הרפואית לא התייחסה כראוי לאמור בחוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר ויקטור רוט, אשר סבר כי מצבה של המערערת מצדיק נכות בשיעור 30 אחוז לפי המבחן שבסעיף 35(1)(ד) לתוספת (השפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה).

3.         הוועדה מציינת, כי כאשר התבקשה המערערת ללכת ללא מקל "עשתה זאת ללא צליעה". המערערת היתה מסוגלת ללכת על עקבים ועל קצות האצבעות. הוועדה מדדה את היקפי השרירים ומתארת את אופן עריכת הבדיקה ואת טווחי התנועות שנמצאו. עוד הזכירה הוועדה את חוות דעתו של ד"ר רוט והביעה את דעתה כי הבדיקה שערך לוקה בכך שלא כללה בדיקת היקפי שרירים וכי בדיקת הזויות שערך לא היתה מלאה, כאשר המומחה גם לא פרט את שיטת הבדיקה. לנוכח עניינים אלה, לא היתה הוועדה יכולה לקבל את מסקנותיו של ד"ר רוט.

4.         הערעור שלפניי מבוסס בעיקרו של דבר על טענותיה של המערערת בדבר מצבה לאשורו, כפי שהיא חווה אותו, בהתחשב במגבלות שהיא חשה בהן. המערערת מדגישה את הטיפולים שעברה, לרבות שני ניתוחים שנועדו לייצב את הקרסול אך לא צלחו. דא עקא, שאין בידי בית המשפט כלים להתייחס לתחושותיה אלה של המערערת ולבחון האם דרגת הנכות שנקבעה לה משקפת אל נכון את מצבה הרפואי. מדובר בנושא רפואי מובהק, המסור כל כולו לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. בגדר כך, גם אין בית המשפט יכול ליתן משקל לעובדה כי המערערת מתהלכת באמצעות עזרים, לאחר שהוועדה היתה ערה לעניין זה ובדקה את התנהלות המערערת מבלי שהיא נעזרת בהם. אינני מקבל את הטענה לפיה הוועדה לא התמודדה כראוי עם האמור בחוות דעתו של ד"ר רוט. כפי שפורט לעיל, הוועדה ציינה באילו עניינים היא מסתייגת מחוות דעת זו, ובית המשפט אינו שם עצמו כמומחה רפואי הבוחן פעם נוספת סוגיות אלה.

5.         בא-כח המערערת היפנה לפסיקה שהדגישה את חובת ההנמקה שחלה על הוועדה הרפואית. אין מחלוקת כי הוועדה הרפואית חבה בחובת ההנמקה וכי חובה זו, הגם שאינה זהה בהיקפה לחובת ההנמקה שבה מחוייבים בתי המשפט, מחייבת מתן ביטוי לנימוק העומד ביסוד ההחלטה, באופן שניתן יהיה לעמוד עליו ולבחון אותו. אכן, ההנמקה שניתנה במקרה דנן תמציתית וקצרה, אך אינני סבור שמדובר באי מילוי חובת ההנמקה, שכן הוועדה התייחסה לכל העניינים שהיו צריכים להכרעתה. אמנם, ההתייחסות האמורה מופיעה במידה רבה תוך כדי תיאור מהלך בדיקתה של המערערת, אך עניין זה כשלעצמו אינו מצביע על העדר הנמקה.

6.         בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום לקבלת הערעור והוא נדחה, ללא צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט בכסלו תש"ע (16 בדצמבר 2009), בהעדר הצדדים.